מסע ליפן - היום התשיעי
לאחר ארוחת הבוקר נסענו מהמלון אל תחנת הרכבת המרכזית של הירושימה, שם עלינו על רכבת הקליע לקיוטו. הנסיעה ברכבת הקליע עם מזוודות גדולות אינה מקובלת, ולכן בבוקר, לפני צאתנו מהמלון, השארנו את המזוודות הגדולות, ולקחנו עמנו לרכבת תיק קטן עם ציוד לשלושה ימים.
כבודת המזוודות הגדולות נשלחה באמצעות שירות העברת מזוודות אל המלון שלנו בטוקיו. התברר לנו שהשירות הזה, של משלוח מזוודות ממלון אל מלון, קיים בכל רחבי יפן על-פי תקנה ממשלתית, שנועדה לסייע לתיירים ומטיילים להתנייע בקלות בין אתרים שונים ברחבי המדינה.
רכבת הקליע
רכבת הקליע היפנית, שנקראת שִינְקָנְסֶן – Shinkansen, היא סמל ליעילות, לדיוק ולתקומה הכלכלית של יפן שאחרי מלחמת העולם השנייה. הקו הראשון נחנך בשנת 1964 לכבוד אולימפיאדת טוקיו, ומאז הרשת התרחבה לכל רחבי המדינה.
רוב הרכבות נעות במהירות של 300 – 320 קמ”ש. הטכנולוגיה שנמצאת כעת בשימוש מתבססת על רכבות עם גלגלים שנעות על מסילה סטנדרטית. לכל אורך הרכבת יש מנועים חשמליים, מה שמאפשר האצה ובלימה מהירות מאוד.
טכנולוגיה Maglev עתידית, שנמצאת עדיין בפיתוח, מבוססת על ריחוף מגנטי. בטכנולוגיית Maglev, קיצור של Magnetic Levitation, מגנטים עוצמתיים משמשים להרים את הרכבת 10 ס”מ מעל המסילה, ולדחוף אותה קדימה. לרכבת הזו אין גלגלים, ולא נוצר חיכוך עם המסילה. הרכבת מרחפת וטסה בגובה של כמה סנטימטרים מעל הקרקע.
הרכבת המרחפת מסוגלת לנוע במהירות גבוהה מ-600 קמ”ש. הקו הראשון שאמור לחבר את טוקיו עם נגויה, נמצא בבנייה ועדיין אינו פתוח לקהל הרחב לנסיעות סדירות. לאחרונה פורסם שהוסרו חסמים אחרונים, הקשורים בענייני סביבה, אשר מנעו את השלמת הקו, והוא צפוי להיפתח בתחילת שנות השלושים.
לרכבת המהירה ביפן יש אף ארוך ומחודד, המזכיר מעט אף של נחש. כאשר רכבת השינקנסן דוהרת במהירות גבוהה מ-300 קמ״ש ונכנסת למנהרות הרבות ביפן, חזית קצרה וישרה הייתה דוחפת את האוויר בבת אחת ויוצרת רעש עז ביציאה מהמנהרה.
הפתרון היה באמצעות עיצוב חכם של אף ארוך ומחודד, שמאפשר לאוויר להידחס בהדרגה, מפחית רעש ומשפר את היעילות והיציבות. ההשראה לעיצוב הגיעה מהתבוננות על מעוף השלדג, ציפור בעלת ראש מחודד שחודרת למים כמעט בלי התזה.
ביפן, שאיחור הוא מושג כמעט לא קיים, האיחור השנתי הממוצע של רכבות השִינְקָנְסֶן עומד על פחות מדקה, וזה כולל עיכובים בגלל כוח עליון כמו טייפונים או רעידות אדמה. הרכבת עוצרת בדיוק בסימון שעל הרציף, כך שהדלתות נפתחות בדיוק מול התור של הנוסעים.
למרות המהירות הגבוהה, וכמות הנוסעים האדירה לא היו הרוגים כתוצאה מתאונות רכבת כמו ירידה מהפסים או התנגשות, לאורך כל שנות פעילותה. נתון זה מרשים במיוחד בהתחשב בכך שיפן היא מדינה מוכת רעידות אדמה. מול איום רעידות האדמה, הרכבות מצוידות בחיישנים שעוצרים אותן אוטומטית ברגע שמזוהה רעידה ראשונית.
חוויית הנסיעה בשִינְקָנְסֶן שונה לחלוטין מחווית הנסיעה ברכבת ישראל. התאים שקטים מאוד, והנסיעה חלקה להפליא. הרכבות מאוד נקיות, ויש צוות ניקיון מהיר שמנקה את רכבת בתחנה הסופית תוך 7 דקות בלבד.
בתחנות הרכבת מוכרים Ekiben. אלו הן קופסאות אוכל – בנטו, ייחודיות, כשכל אזור ביפן מציע בהן למטיילים מנה מקומית מפורסמת משלו.
תדירות הרכבות בקו הירושימה קיוטו גבוהה מאוד. יש רכבות Nozomi, שהן המהירות ביותר, ועושות את הדרך בתוך שעה ו-35 דקות. ויש את רכבות Hikari / Sakura, שעושות את המרחק בשעה ו-45 דקות.
קיוטו - Kyoto
קִיוֹטוֹ נוסדה בשנת 794 לספירה בשם היאן-קיו – בירת השלווה, והייתה בירת יפן ומקום מושבו של הקיסר במשך למעלה מאלף שנים, עד למעבר הבירה לטוקיו בשנת 1868.
בשונה מערים גדולות אחרות ביפן, כמו טוקיו או אוסקה, קיוטו ניצלה ממרבית ההפצצות הכבדות, שהאמריקאים הפציצו את ערי יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. הודות לכך במרכז העיר נשמרו אלפי מבנים היסטוריים מקוריים.
לאורך ההיסטוריה קיוטו עוצבה כמרכז של בודהיזם ושינטו, מה שהוביל לבנייתם של אינספור מקדשים. בעיר משתלבים טבע, ארכיטקטורה וטקסים עתיקים שעדיין מתקיימים ברחובותיה.
בקיוטו מתגוררים כמיליון וחצי תושבים, והיא נחשבת למרכז אינטלקטואלי חשוב, וביתה של אוניברסיטת קיוטו, אחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר באסיה, שהוציאה מתוכה חתני פרס נובל רבים.
תושבי קיוטו ידועים בנימוסיהם המופלגים, בשפה מעודנת, בריחוק מכובד, ובשמירה קנאית על פרטיות ומסורת.
אחרי שהגענו לקיוטו ועלינו לאוטובוס, נסענו מרחק קצר אל מגדל קיוטו.
מגדל קיוטו - Kyoto Tower
מגדל קיוטו הוא אחד מנקודות הציון הבולטות בעיר. המגדל הוא סמל של יפן המודרנית והעתידנית, והוא נראה כמעט מכל מקום בעיר.
המגדל נפתח לציבור בשנת 1964 לקראת אולימפיאדת טוקיו ולתחילת פעילותה של רכבת הקליע. את המגדל תכנן האדריכל היפני ממוֹרוּ יָאמָאדוֹקִי, למרות שהעיצוב נראה מודרני, ההשראה לעיצוב המגדל לקוחה מנר יפני מסורתי – Warasoku. גם שילוב הצבעים בין הבסיס האדום והגוף הלבן, נועד לחקות את מראה הנר, והוא בולט מאוד על רקע השמיים.
מגדל קיוטו הוא המבנה הגבוה ביותר בקיוטו, וגובהו 131 מטרים. בניגוד למגדלים אחרים, אין לו שלד פלדה פנימי; הוא בנוי מגלילי פלדה מיוחדים המולחמים יחד, מה שמקנה לו עמידות יוצאת דופן בפני טייפונים ורעידות אדמה עוצמתיות.
אנחנו עלינו באמצעות שתי מעליות אל התצפית הפנורמית בגובה 100 מטרים, משם יש נוף של 360 מעלות על כל עמק קיוטו. ביום בהיר אפשר לראות מכאן את מקדש קיומיזו-דרה, את הרי אראשיאמה, ואפילו להשקיף עד לעיר אוסקה השכנה.
המגדל ניצב מעל בניין מסחרי בן 9 קומות, שנקרא Kyoto Tower Sando. בקומת המרתף יש מתחם אוכל שוקק חיים, מקום נהדר לאכול בו ארוחה קלילה. בקומת הקרקע יש בתי קפה וחנויות מזכרות יוקרתיות, המוכרות גם ממתקים יפניים מסורתיים ומוצרי מאצ’ה. בתוך המבנה פועל גם מלון Kyoto Tower Hotel.
כשהמגדל נבנה בשנות ה-60, תושבים מקומיים רבים ואנשי רוח התנגדו לו בתוקף. הם טענו שמגדל פלדה מודרני ותעשייתי כל כך פוגע באופי העתיק והקדוש של קיוטו. אולם עם השנים, המגדל הפך לחלק בלתי נפרד מהעיר, וכיום המקומיים רואים בו מגדלור שמסמן להם שהם חזרו הביתה.
בשעות הערב המגדל מואר, ולעיתים קרובות צבע האורות משתנה לכבוד אירועים מיוחדים.
ממגדל קיוטו נסענו אל שוק נישיקי
נופים ממגדל קיוטו
שוק נישיקי - Nishiki Market
אל השוק הגענו בשעת צהרים בגשם שוטף. האוטובוס הוריד אותנו בצומת הרחובות Tearaimizucho עם Nishikikoji-Dori, ומשם הלכנו מזרחה לכיוון השוק.
השוק הוא רחוב מקורה צר באורך של כחמישה בלוקים, ובו למעלה מ-100 חנויות ודוכנים שחלקם פועלים כבר מאות שנים. אבל כמאה מטרים לפני השוק, ניצב לו מצד ימין בית הכל-בו Daimaru Kyoto,
שקומת המרתף העצומה שלו מוקדשת לקולינריה היפנית, ובמאות הדוכנים, שמעוצבים בקפידה, אפשר לקנות כל מאכל יפני שאפשר לדמיין. לקנות, אבל לא לאכול במקום, אלא לקחת הבייתה או למקום ייעודי שבו אפשר לשבת ולאכול.
נכנסנו אל קומת המרתף, בעיקר משום שבחוץ ירד גשם שוטף, אך עד מהרה נשבינו במראות ובריחות, ושעה ארוכה שוטטנו וצילמנו את דוכני מאכלי הים, מאכלי הבשר, המרקים, ובעיקר את דוכני הקינוחים, העוגות והממתקים, שמתחרים זה בזה בעיצובים המהממים של מרכולתם. התמונות ידברו בעד עצמם.
בינתיים הגשם פסק, ומממלכת הקולינריה בבית הכל-בו, הלכנו אל השוק, שם אפשר לראות, להריח וגם לאכול. בשנים האחרונות השוק הפך לעמוס מאוד, ולכן ישנם כללי התנהגות נוקשים שנועדו לשמור על הסדר:
- איסור אכילה תוך כדי הליכה – זהו החוק החשוב ביותר. אסור ללכת עם אוכל ביד. לאחר שרוכשים את המנה בדוכן, עומדים בצד הדוכן בשטח המיועד לכך, מסיימים לאכול, ורק אז אפשר להמשיך ללכת.
- ביפן אין פחי אשפה ברחוב. את השאריות והכלים החד-פעמיים מחזירים לדוכן שבו נרכשה מנת האוכל.
- בחלק קטן מהדוכנים מבקשים לא לצלם את הסחורה מקרוב. על הדוכנים הללו יש שלטים קטנים עם איור של מצלמה ועליה איקס.
בשוק יש הרבה מסעדות שבהן אפשר לשבת ולהזמין ארוחה, אבל הכייף הגדול הוא שיטוט לאורך השוק ואכילת מנות קטנות לאורך כל הדרך. הנה כמה דברים שאסור לפספס:
- Tako Tamago – זה הלהיט של השוק. מדובר בתמנון קטן צלוי על שיפוד, שבתוך הראש שלו יש ביצת שְֹלַו שלוקה. זה נראה מוזר, אבל זה טעים ומעניין.
- Dashimaki Tamago – חביתה יפנית עסיסית המבוססת על ציר דגים – דאשי. היא מוגשת חמה על מקל ופשוט נמסה בפה.
- סושי סאבא – Saba Sushi – קיוטו מפורסמת בסושי מקרל כבוש. זהו טעם חזק ומסורתי מאוד.
- שיפודי בקר וואגיו – למי שרוצה להתפנק, יש דוכנים שצולים נתחי בקר איכותיים על המקום. הטעם נפלא.
- קיו-יאסאי – Kyo-Yasai –קיוטו מפורסמת בירקות מותג, שגדלים רק באזור שלה. בשוק יש דוכנים של ירקות כבושים – Tsukemono.
אם מגיעים בתקופת האביב מומלץ לחפש Mizu-Nasu – חציל מים, שבחודש מאי נמצא בשיאו. החציל כל כך עסיסי ומתוק שאפשר לאכול אותו כמעט כמו פרי. בשוק מגישים אותו כבוש קלות, קר ומרענן. - שיפודי האמו – Hamo – צלופח קיוטו. כאשר אנו ביקרנו בשוק בחודש מאי, התחילת העונה של דג ההאמו – צלופח קוצני, שנחשב למעדן היוקרתי ביותר של קיוטו. הדג מלא בעצמות קטנות, ולכן השפים משתמשים בטכניקת חיתוך מיוחדת, שקוצצת את העצמות מבלי לחתוך את העור.
כאשר אנחנו ביקרנו בשוק היו דוכנים שמכרו שיפודים של האמו מטוגן בטמפורה או צלוי על גריל. לדג טעם מעודן מאוד, שמסמל את המעבר לקיץ. - דונאטס חלב סויה – בדוכן המפורסם Konna Monja, אפשר לרכוש עוגות דונאטס קטנות ואווריריות, עשויות מחלב סויה, יחד עם גלידת סויה מעולה. קיוטו ידועה באיכות המים שלה, ולכן הטופו ומוצרי הסויה כאן הם הטובים ביפן. הדונאטס קטנים, חמים, ולא מתוקים מדי. זו העצירה המושלמת לצד קפה או תה ירוק.
- סאקורה מוצ’י – Sakura Mochi – מי שמגיע לשוק בתקופה הסקורה, תקופת פריחת הדובדבן, כדאי לו לחפש את הקינוח העונתי. מדובר בכדור אורז דביק ומתקתק, ממולא ממרח שעועית אדומה – Anko, ועטוף בעלה של עץ דובדבן שהוחמץ במלח. הניגוד בין המתיקות של האורז למליחות העדינה של העלה הוא חוויה יפנית קלאסית.
- מוצ’י עם תותים – כאשר אנו ביקרנו בשוק כיכבו הדוכנים שמכרו מוצ’י עם תות שדה טרי בתוכו. מעדן רענן וטעים.
- יוּבָּה – Yuba – קרום חלב סויה. זהו אחד המאכלים העדינים והמתוחכמים של קיוטו. כשמרתיחים חלב סויה, נוצר קרום דק למעלה. אוספים אותו ומגישים אותו טרי או מיובש. בשוק אפשר למצוא נגיסי יובה מטוגנים, או שיפודים של יובה מגולגלת. המרקם הוא קרמי והטעם אגוזי עדין.
- גלידת מאצ’ה עם ווראבי מוצ’י – Warabi Mochi.
ווראבי מוצ’י עשוי מעמילן של צמח השרך. המרקם שלו ג’לטיני, שקוף ונמס בפה. הוא מצופה באבקת קינקו – פולי סויה קלויים בטעם אגוזי, והוא מוגש מעל גלידת מאצ’ה איכותית.
לאחר שסיירנו בשוק, ואני גם טעמתי ממבחר מעדני השוק, עצרנו באחת המסעדות לבירה קרה, סושי טרי וירקות נפלאים בטמפורה, שהוכנו לנגד עיננו.
בקצה המזרחי של השוק, לכיוון רובע גיון, נמצא מקדש Nishiki Tenmangu. זה מקדש קטן ומקסים עם המון פנסי נייר שתלויים בפתחו. זה מקום נהדר לעצור בו לרגע של שקט אחרי המולת השוק.
לאחר שסיימנו את הביקור בשוק נסענו אל טירת ניג’ו, אליה הגענו דקות ספורות לפני הסגירה בשעה 16:00.
טירת ניג'ו - Nijō-Jō
טירת ניג’ו מייצגת את כוחם הצבאי והפוליטי של השוגונים – שליטי העבר הצבאיים של יפן. את הטירה בנתה שושלת טוקוגאווה בתחילת המאה ה-17, בשנת 1603.
הטירה בנויה מעץ ברוש וידועה בזכות רצפת הזמיר – Uguisubari, שמשמשת כמערכת האבטחה של הטירה. כשצועדים על רצפת העץ במסדרונות של ארמון נִינוֹמָארוּ – Ninomaru, הרצפה משמיעה חריקות דקות שנשמעות כמו ציוץ ציפורים.
ציוץ הציפורים נשמע בגלל שהמסמרים בלוחות העץ שופשפו כנגד תושבות מתכת מיוחדות, כך שגם הנינג’ה השקט ביותר לא יכול היה להתגנב בלי שהרצפה תנגן והשומרים יתעוררו.
בניגוד לטירות יפניות אחרות, בהן יש מגדלי שמירה גבוהים, כמו טירת הימג’י שנמצאת כמאה קילומטרים דרומית-מערבית לקיוטו בעיר הימג’י, ניג’ו היא טירה שטוחה עם ארמונות מפוארים. קירות הטירה מעוטרים בציורי זהב מרהיבים של אסכולת קאנו, הכוללים נמרים, עצי אורן ופריחת דובדבן. הכל כדי להרשים, אך גם להפחיד, את הפיאודלים שהגיעו לבקר את השוגון. בסיור בארמון אפשר לראות איך החדרים הופכים למפוארים יותר ככל שמתקרבים לחדר המגורים האישי של השוגון.
אסכולת קַאנוֹ החלה במאה ה-15, על-ידי ציירים ממשפחת קאנו. משפחה זו זכתה לחסותם של השלטונות, וכיסתה את ארמונות השוגונים והשליטים המקומיים במשך 300 שנה. הציורים שלהם קישטו קירות, מחיצות ודלתות הזזה. הם הצטיינו בממדים גדולים והציגו תמונות ראליסטיות של נופים, פרחים, חיות וציפורים, בצבעים מרהיבים תוך שימוש רב בצבע זהב.
הטירה מוקפת בשתי חומות הגנה ושני חפירים מלאים במים. בין שני החפירים מצויים גנים, תעלות מים, ובריכות. גן נינומארו, שצמוד לחפיר הפנימי ממזרח, עוצב על ידי אמן הגנים המפורסם קובורי אנשו. זהו גן נוף יפהפה עם אגם מרכזי ואיים המייצגים אריכות ימים.
דרומית לחפיר הפנימי יש בוסתן ענק של עצי שזיף, שפורחים בפברואר-מרץ, ומאות עצי דובדבן, מה שהופך אותה לאתר פופולרי מאוד באביב.
בכניסה אל ארמון נינומארו התבקשנו לחלוץ נעליים, בדומה לכל מבנה מסורתי ביפן, והסיור בארמון נעשה ללא נעלים. בתוך הארמון אסור גם לצלם.
שושלת טוֹקוּגָאוָוה - Tokugawa
שושלת טוֹקוּגָאוָוה שלטה ביפן במשך 265 שנים בין השנים 1603 ועד 1867. תקופה שלטונה מכונה תקופת אֵדוֹ -Edo Period, והיא התקופה המשמעותית ביותר בעיצוב הזהות של יפן המודרנית.
הקיסר היה הדמות הרוחנית והסמלית, ואילו השוגון לבית טוֹקוּגָאוָוה היה המנכ”ל, שר הביטחון והשליט האבסולוטי שישב בטוקיו, שנקראה באותה תקופה אדו.
מייסד השושלת היה טוֹקוּגָאוָוה אִיאִיאַסוּ, שלאחר מאות שנים של מלחמות אזרחים עקובות מדם בתקופת המדינות הלוחמות, הוא הצליח לאחד את יפן בשנת 1600, לאחר קרב סָקִיגָהָארָה המפורסם. טוֹקוּגָאוָוה אִיאִיאַסוּ היה אסטרטג, בעל סבלנות ברזל וקר רוח. היפנים מספרים שאם ציפור לא שרה, השליט שקדם לו, נוֹבוֹנָאגָה, היה הורג אותה, השליט שבא אחריו, הִידְיוּשִי, היה מכריח אותה לשיר, ואילו טוֹקוּגָאוָוה אִיאִיאַסוּ היה פשוט יושב בסבלנות, ומחכה שהיא תתחיל לשיר בעצמה.
אחד הצעדים הכי דרמטיים של השושלת הזו הייתה מדיניות הבידוד – Sakoku, וסגירת יפן בפני העולם. פרט לנמל קטן בנגסאקי, ששירת את ההולנדים והסינים, יפן הייתה סגורה הרמטית. הסיבה למדיניות הבידוד היתה הפחד מהשפעה נוצרית ומקולוניאליזם אירופי, שיערערו את יציבות השלטון.
בזכות הבידוד ארוך השנים, התרבות היפנית התפתחה ללא השפעות חיצוניות, והגיעה לזיקוק ייחודי ומדהים.
שושלת טוֹקוּגָאוָוה הנהיגה סדר חברתי נוקשה, המבוסס על שיטה מעמדית קשיחה בת ארבעה מעמדות:
- סמוראים – הלוחמים, שהיוו את המעמד הגבוה ביותר.
- חקלאים – יצרני המזון.
- אומנים – יצרני הכלים והאמנות.
- סוחרים – המעמד הנחות ביותר בתחתית הסולם החברתי. הסוחרים נחשבו לטפילים חברתיים למרות עושרם הגדול.
השלטון המרכזי של השוגון שלט במחוזות השונים באמצעות אדונים מקומיים שנקראו דאימיו. בכדי למנוע מהדאימיו למרוד, השוגון השתמש בשיטת בני הערובה – Sankin-Kotai. הדאימיו נאלצו לגור מחצית מהזמן באדו, הלו היא טוקיו של ימינו, כשהם חזרו למחוזותיהם, הם השאירו את נשותיהם וילדיהם באדו כבני ערובה.
בתקופת שושלת טוֹקוּגָאוָוה התפתחה ביפן רשת דרכים ענפה, שהובילה לפריחה כלכלית לאורך נתיבי המסע.
סופה של השושלת הגיע באמצע המאה ה-19, כאשר הספינות השחורות, בפיקוד קומודור פרי האמריקאי, הגיעו בשנת 1853 אל נמלי יפן, והכריחו את יפן לפתוח את נמליה.
בשנת 1867, השוגון ה-15 והאחרון, טוֹקוּגָאוָוה יוֹשִינוֹבוּ, נאלץ לוותר על סמכויותיו ולהחזיר את השלטון לקיסר מייג’י. האירוע התרחש בטירת ניג’ו בקיוטו. לאחר סופה של השושלת יפן עברה תהליך מודרניזציה והפכה למעצמה עולמית.
עם סיום הביקור בטירת ניג’ו נסענו אל שכונת גיון המסורתית.
שכונת גיון – Gion
שכונת גִיוֹן היא הלב הפועם של התרבות המסורתית בקיוטו, ומקום שבו הזמן כאילו עצר מלכת. השכונה ידועה ברחבי העולם כאזור שבו הגיישות פוגשות את הפטרונים שלהם, אך הוא מציע הרבה מעבר לכך, החל בשילוב של ארכיטקטורת עץ עתיקה, ועד לאווירה לילית מסתורית.
האוטובוס הוריד אותנו על גבול השכונה, ורוני המדריך הוביל אותנו אל רחוב הָנָאמִי-קוֹזִ’י – Hanami-Koji, שהוא הרחוב המפורסם ביותר בגִיוֹן. לאורך הרחוב יש בתי עץ מסורתיים – Machiya, שהפכו למסעדות יוקרה ובתי תה. בשעות אחה”צ אפשר לראות ברחוב גיישות המגיעות למפגש עם הפטרונים שלהם.
התמקמנו באחת מקרנות הרחוב בהמתנה לגיישה המיוחלת, וניצלנו את הזמן לצפות בעוברים ובשבים, חלקם יפנים לבושים בקימונו. עד מהרה הגיעו למקום שוטרים, שאולי הם סתם סדרנים, שדרשו מאיתנו להתפנות. אלא שלא אלמן ישראל. הם ביקשו שנזוז, אז זזנו לקרן הרחוב הנגדית, והשוטרים היפנים היו די חסרי אונים מול “התושייה הישראלית”.
לא חלף זמן, והנה הגיעה לה גיישה, מלווה במאיקו, וטירוף הצילומים החל. הגיישה חלפה, ורוגע ירד על האזור ועל כל החולמים על גיישה. המעט הזמן שקיבלנו עד לחזרה לאוטובוס סיירנו ברחוב, הגענו עד לגיון קורנר, ובדרך פגשנו עוד גיישה או שתיים, כאשר המפגשים הללו, איך לא, היו פחות סוערים ויצריים מהמפגש הראשון.
עולמן של הגיישות
מוסד הגיישות התפתח ביפן במאה ה-17, בתקופה שבה יפן הייתה סגורה לעולם, אך שררו בה שלום והתפתחות כלכלית של ערים ומסחר. זה היה מוסד חדש, על הגבול בין זנות לבין בידור ואירוח. באותה תקופה הגיישות נרכשו כילדות מבית הוריהן, עברו הכשרה ארוכה, והיו משועבדות למוסד הגיישות שהכשיר אותן עד להחזרת החוב הכספי, או עד שפטרון עשיר פדה אותן.
עבודת הגיישה היא אחד המקצועות המרתקים והפחות מובנים במערב. המילה גיישה – Geisha מורכבת משתי מילים ביפנית: גיי – Gei שפירושה אמנות, ושָה – Sha שפירושה אדם. כלומר, גיישה היא אישה של אמנות – אמנית.
בניגוד לשאר יפן, בקיוטו הגיישות נקראות גֵיְיקוֹ – Geiko. גיי זו כאמור אמנות, וקו – Ko זה ילד או אדם. השוליות שלהן נקראות מָאִיקוֹ – Maiko. מאי – Mai זה ריקוד, קו זו ילדה, ומָאִיקוֹ זו ילדת ריקוד.
הגיישות מתגוררות בבתי גיישות שנקראים אוֹקִיָה – Okiya, שם הן גם לומדות ומתאמנות.
גיישות אינן נערות ליווי במובן המערבי, אלא מארחות ברמה הגבוהה ביותר, שכל תפקידן הוא לשמר את האמנויות המסורתיות של יפן, ולבדר את האורחים.
גיישה מקדישה את חייה ללימוד מפרך של מספר תחומים:
- ריקוד מסורתי – Nihon Buyo. ריקוד איטי ומדויק המבוסס על תנועות מניפה ומחוות גוף עדינות.
- נגינה. כלי הנגינה המרכזי הוא ה-Shamisen, שהוא כלי מיתר יפני, אך הן לומדות גם תופים וחלילים.
- שירה ודקלום. שירת שירים קלאסיים וסיפור סיפורים.
- טקס התה – Chado. שליטה מלאה בכל הכללים הנוקשים של הגשת תה מאצ’ה.
- אמנות השיחה. זהו אולי הכלי החשוב ביותר שלהן. גיישה צריכה לדעת לשוחח על פוליטיקה, עסקים ותרבות, ולגרום לכל אורח, חשוב ככל שיהיה, להרגיש בנוח.
מסלול ההכשרה ממאיקו לגייקו הוא תהליך היררכי ונוקשה:
- שִיקוֹמִי – Shikomi – שלב המטלות. הנערה, לרוב בגיל 15 עוברת לגור באוקיה -בית הגיישות, עוזרת בעבודות הבית ולומדת את הניב המקומי של קיוטו.
- מָאִיקוֹ – Maiko – שוליה. בשלב זה הן לובשות קימונו עם שרוולים ארוכים מאוד וצבעוניים, הן משתמשות בשיערן הטבעי לעיצוב התסרוקות המורכבות, הן נועלות קבקבי עץ גבוהים מאוד – Okobo, והן מסייעות לגיישות.
- גֵיְיקוֹ – Geiko. לאחר כחמש שנות הכשרה, המאיקו הופכת לגייקו. המראה שלה הופך למאופק ואלגנטי יותר. הן לובשות קימונו עם שרוולים קצרים, ופאות במקום שיער טבעי. המראה הסולידי מעיד על כך שכעת האמנות היא מרכז המשיכה, ולא רק המראה הצעיר.
סדר היום בחייה של גיישה עמוס ומוקפד:
- בוקר – שיעורי אמנות, ריקוד, ונגינה בבית הספר המיוחד לגיישות.
- אחר הצהריים – הכנות למפגשי הערב. תהליך האיפור ולבישת הקימונו יכול לקחת שעתיים ויותר. הקימונו כבד מאוד, ולעיתים הן זקוקות לעזרה מגבר – Otokotsu, שתפקידו לקשור את האובי, החגורה הכבדה של בקימונו.
- ערב – מפגש עם הפטרון, לאותן גיישות שיש פטרון קבוע שמממן אותן, או עבודה בבתי התה – Ochaya, שם הן עוברות בין חדרים, מוזגות משקאות, מופיעות ומנהלות שיח ערני עם האורחים עד השעות הקטנות של הלילה. הדיסקרטיות היא חוק ברזל בעולמן של הגיישות. מה שנאמר בחדר התה נשאר בחדר התה. זו הסיבה שאנשי עסקים ופוליטיקאים יפנים מרגישים בנוח לסגור עסקאות בנוכחותן.
אירצ’איה הם בתי תה אקסקלוסיביים, שבהם נערכות ההופעות. הכניסה אליהם לרוב מוגבלת ללקוחות קבועים, או בהזמנה מראש בלבד. עלות אירוח של גיישה עולה מאות ואף אלפי דולרים לערב, מה שהופך את המקצוע לסמל סטטוס, הן עבור הגיישה והן עבור האורח.
החזקת גיישה אישית הוא סמל סטטוס שעולה ממן רב, ורק גברים מאוד מבוססים, שרוצים להפגין את עושרם ומעמדם, מחזיקים גיישה. לכאורה, יחסיו של הפטרון עם הגיישה הם יחסים אפלטוניים, והיא משמשת עבורו כאשת שיחה, אשת סוד, יועצת – מעין פסיכולוגית אישית. הגיישה גם נמצאת לכאורה ביחסים הדוקים עם אשת הפטרון, מתייעצת איתה ונעזרת בה למילוי תפקידה בהצלחה.
מה קורה בחדרי חדרים, והאם באמת היחסים אפלטוניים? מזווית מבט ישראלית-מערבית התיאורים האפלטוניים לא נראים מציאותיים. אבל אולי בתרבות היפנית זה מה שבאמת קורה.
בעבר הגיישות אולצו לא אחת לקיים יחסי מין עם האורחים, או עם הפטרון שלהן. גם המעבר משלב המאיקו לשלב הגיישה היה כרוך באובדן הבתולים, והזכות לעשות זאת נמכרה על-ידי מוסד הגיישות למרבה במחיר. כיום השעבוד וכפיית יחסי המין נאסרו ביפן, ומוסד הגיישות הולך ונעלם.
עוד אתרים מעניינים בשכונת גיון שלא ביקרנו בהם
- מקדש יָאסָאקָה – Yasaka Shrine
המקדש שנמצא בקצה המזרחי של הרובע. הוא מואר באלפי פנסי נייר בלילה ומהווה את המרכז של פסטיבל גיון מטסורי המפורסם, שנערך בחודש יולי. - אזור שִירָאקָָוָוה – Shirakawa
אזור שקט ופסטורלי יותר העובר לצד תעלת מים. זהו אחד המקומות היפים ביותר לצילום, במיוחד בעונת פריחת הדובדבן, כשהעצים נוטים מעל המים. - תיאטרון גיון קורנר – Gion Corner
מקום מצוין לתיירים, שרוצים לטעום מהאמנויות המסורתיות של יפן, כמו טקס תה, שזירת פרחים ותיאטרון בובות, במקום אחד ובמחיר סביר.
קולינריה וחיי לילה בשכונה
שכונת גיון הוא גן עדן לחובבי אוכל, ואפשר למצוא שם:
- קָיְיסֶקִי – Kaiseki. ארוחות גורמה יפניות מרובות מנות המבוססות על חומרי גלם עונתיים.
- קינוחי מאצ’ה. הרובע מלא בחנויות המגישות גלידות, מוצ’י ומשקאות על בסיס תה ירוק איכותי.
ברים נסתרים. בסמטאות הצרות אפשר למצוא ברים של חמישה מושבים, שמציעים חוויה אינטימית ומיוחדת.
בתום הביקור בשכונה נסענו לכיוון המלון, למסעדה בסגנון יפני ליד מגדל טוקיו.
המסעדה הזו הייתה אכזבה גדולה. לא בגלל שהאוכל לא היה טעים, לא בגלל שהשירות היה גרוע, וגם לא בגלל שהמקום לא היה ראוי. האכזבה נבעה מחוסר התכנון, חוסר המחשבה ובעיקר העדר הכנסה והסבר מצד מאגני הטיול והמדריך.
אני מדגיש ומספר את זה בעיקר כדי ללמוד וללמד לקח לעתיד. המטבח היפני שונה במהותו מהמטבח המערבי, הן בחומרי הגלם, הן באופן ההכנה, הן באופן ההגשה והן בסגנון האכילה.
למי שאינו מכיר את המטבח היפני, ולמי שנחשף בפעם הראשונה למטבח היפני ביפן, מדובר בחוויה מטלטלת. אנשים בעלי חיך סובלני, הפתוחים לטעמים חדשים, יכולים להתמודד עם החוויה. אבל אנשים בעלי טעם שמרני, או אנשים בעלי העדפות ומגבלות כמו צמחונים או אוכלי כשרות, יתקשו מאוד להתמודד לבד וללא הכנה עם המטבח היפני.
ויחד עם זאת, אי אפשר לחוות את יפן בלי להנות מהמטבח היפני והקולינריה הייחודית, שיכולה להתאים לכל חיך, ולרגש כל סועד.
אז איך עושים את זה?
ראשית, צריך לערוך לסועדים, קודם לסעודה, הכרות עם המטבח היפני, מרכיביו, שיטות הבישול, הטעמים והסגנונות.
לאחר מכן צריך להבין מה הן מגבלות הטעם או מגבלות אחרות של כל סועדת וסועד, ולהתאים את הארוחה בהתאם.
והדבר השלישי, החשוב ביותר, אי אפשר להגיש את המנות ללא הסבר מה מוגש, ממה הוא מורכב וכמובן איך אוכלים אותו.
אני מקווה שמי שצריך קרה את הקטע הזה והפנים.
לינה במלון Rihga Royal Hotel Kyoto
עוד מקום מעניין בקיוטו, שהיינו אמורים לבקר בו אך לא ביקרנו
מקדש הייאן – Heian-Jingū
מקדש הֵייאָן הוא מקדש שינטו, ואחד המקדשים המרשימים והצבעוניים שבקיוטו. בניגוד למקדשים רבים אחרים, שנראים עתיקים ומאופקים, הייאן הוא חגיגה של צבעי כתום-אדום עזים וגגות ירוקים, והוא נושא סיפור ייחודי של התחדשות.
המקדש נבנה בשנת 1895, והוא חדש יחסית בהשוואה למקדשים אחרים בקיוטו. המקדש הוקם לציון 1,100 שנים לייסודה של קיוטו כבירה. המקדש הוקדש לרוחותיהם של הקיסר הראשון – קאנמו והאחרון – קומי, ששלטו בקיוטו. המבנה המרכזי של המקדש הוא העתק, בקנה מידה של 5/8, של הדאידאירי – ארמון הקיסר המקורי מתקופת הייאן (794-1185). זו הדרך הטובה ביותר לראות איך נראתה חצר הקיסר בשיא תפארתה.
בכניסה למקדש ניצב שער טורי ענק. השער הכתום העצום, שמתנוסס מעל הכביש הראשי המוביל למקדש, הוא אחד הגדולים ביפן. גובהו כ-24 מטרים, רוחבו כ-34 מטרים והוא ניצב במרחק מה מהמקדש עצמו, ומסמן את הכניסה לאזור הקדוש של רובע אוקזאקי.
הכניסה לרחבת המקדש המרכזית היא בחינם, אך בכדי להיכנס לגנים המקיפים אותו מאחור צריך לשלם דמי כניסה. אלו הם גנים יפניים קלאסיים המחולקים לארבעה אזורים – מזרח, מערב, דרום ומרכז.
בגן גדלים מינים מיוחדים של עצי דובדבן בוכה – Shidare-Zakura. העצים פורחים בדרך כלל באמצע אפריל, ואז המקום נראה כמו מתוך אגדה. בגן יש גם את גשר הדרקון, שהוא גשר עץ מקורה ויפהפה, שעובר מעל אגם מלא בקרפיונים, המכונים דגי קויי, וצבים.