מסע ליפן - ההיסטוריה של יפן
כאשר אני נוסע לטייל בעולם, חלק מחוויית הטיול היא הכרות עם ההיסטוריה, התרבות, המנהגים והקולינריה של המקום שבו אני מבקר, ושל האנשים החיים שם.
לקראת המסע ליפן, התעמקתי בהיסטוריה המרתקת של היפנים, והכנתי לעצמי תקציר וסקירה על התקופות והארועים החשובים בהיסטוריה היפנית.
תקציר התקופות ההיסטוריות על ציר הזמן
- 14,5000 לפנה”ס – 300 לפנה”ס
תקופת הג’ומון – ציידים ולקטים - 300 לפנה”ס – 250 לספירה
הגירת חקלאי האורז - 250 – 710
תקופת יאמטו – התחזקות אחד השבטים וכניסת בודהיזם- 250 – 538 תקופת קופון
- 538 – 710 תקופת אסקא
- 710 – 794
תקופת נארה - 794– 1185
תקופת הייאן. תור הזהב של התרבות והאמנות בקיוטו. - 1185 – 1467
תקופת השוגונות הראשונה. הסמוראים תופסים את השלטון.- 1274 – 1281 מלחמה בפלישה המונגולית והדיפתה
- 1467– 1603
תקופת סנגוקו – תקופת המדינות הלוחמות- 1543 הגעת הרובים הראשונים מפורטוגל.
- 1568– 1582 אודה נובונאגה מאחד את יפן באכזריות וביצירתיות.
- 1582 – 1598 טויוטומי הידיושיאוסר על איכרים לשאת נשק.
- 1600 קרב סקיגהארה. טוקוגאווה איאיאסו מנצח.
- 1603– 1868
תקופת אדו. יפן נסגרת לעולם.- 1853 ספינות השחורות מסיימות את הבידוד.
- 1868– 1912
רסטורציית מייג’י. המהפכה התעשייתית.- 1868 השלטון חוזר לקיסר. ביטול מעמד הסמוראים.
- 1905 יפן מביסה את רוסיה ומדהימה את העולם.
- 1912 – 1945
אימפריה ומלחמות עולם- 1931–1937 פלישות למנצ’וריה ולסין. עליית המיליטריזם.
- 1941 יפן תוקפת את ארה”ב ומצטרפת למלחמת העולם ה-2.
- 1942 קרב מידוויי. נקודת המפנה בים – יפן מתחילה לסגת.
- 1945 הפצצות אטום על הירושימה ונגסאקי וכניעת יפן.
- 1945 – ימינו
יפן המודרנית. הנס הכלכלי.- 1945–1952 כיבוש אמריקאי. כינון חוקה דמוקרטית.
- 1964 אולימפיאדת טוקיו והשקת רכבת הקליע – שינקנסן.
כדי להבין מהיכן הגיעו ראשוני בני האדם ליפן, צריך לדמיין את העולם בתקופת הקרח האחרונה, שהסתיימה לפני כ-11,700 שנים. באותה תקופה, מפלס פני הים היה נמוך משמעותית מהיום, ויפן לא הייתה קבוצת איים מבודדת, אלא מחוברת ליבשת אסיה באמצעות גשרי יבשה.
ההתיישבות ביפן התרחשה בשני גלים מרכזיים של הגירה:
הגל הראשון - ציידים-לקטים
גל ההתיישבות הראשון הגיע לאזור לפני כ-35,000 שנה, מיבשת אסיה, דרך מעברים יבשתיים, שחיברו את יפן לצפון סיביר ולדרום קוריאה וסין.
היו אלו ציידים-לקטים שחיו בקבוצות קטנות, צדו חיות גדולות, כמו ממותות, שעברו גם הן על גשרי היבשה, וליקטו זרעים, אגוזים ופירות.
תקופת ג'ומון - Jomon
תקופת הקרח האחרונה הסתיימה רשמית לפני כ-11,700 שנים, אולם התחממות כדור הארץ החלה בהדרגתיות לפני 20,000 שנים. תקופת ג’ומון משתרעת על למעלה מ-14,000 שנים, החל ב-14,500 לפנה”ס ועד 300 לפנה”ס. לקראת סיום תקופת הקרח, גשרי היבשה הוצפו במים, יפן הפכה לארכיפלג של איים. ושבטי הציידים-לקטים, שנשארו שם פיתחו את תרבות הג’ומון.
תושבי איי יפן היו מהראשונים בעולם לייצר קדרות חרס, והשם ג’ומון, שפירושו דֶגֶם חֶבֶל, נגזר מהעיטורים שתושבי האיים הטביעו על הכלים.
אנשי אותה תקופה היו בעלי מבנה גוף חסון יותר, פנים רחבות ושיער פנים עבות. צאצאיהם הישירים ביותר הם בני האיינו, החיים כיום באי הוקאידו בצפון יפן.
הגל השני - חקלאי אורז
בסביבות שנת 300 לפנה”ס החל גל הגירה מסיבי של חקלאי אורז, שהגיע מחצי האי הקוריאני ומסין. תקופה זו נקראת יאיואי – Yayoi, והיא השפיעה מאוד על התפתחות יפן.
המהגרים החדשים הביאו איתם את חקלאות האורז בשדות מוצפים, ואת השימוש בברזל וברונזה. הם גם התערבבו עם אוכלוסיית הג’ומון המקומית, ומחקרים גנטיים מראים, שרוב היפנים המודרניים הם שילוב של ג’ומון ויאיואי, כאשר המרכיב הגנטי של היאיואי, המהגרים מקוריאה וסין, הוא הדומיננטי יותר ומהווה כ-80%-90% מהמטען הגנטי של היפנים המודרניים.
תקופת יאמטו
תקופת יאמטו השתרעה על כ-460 שנים, החל בשנת 250 לספירה ועד לשנת 710 לספירה. בתקופה זו עולה מבין השבט המפוזרים שבט אחד מוביל, הדת הבודהיסטית והכתב הסיני חודרים ומתחילה להתהוות מדינת יפן.
תקופת יאמטו מתחלקת לשתי תת-תקופות מרכזיות: תקופת קופון – Kofun, על שם הקברים עצומים, ותקופת אסקא, על שם כניסת הבודהיזם.
בתקופת קופון, בין השנים 250 עד 538 לספירה, שבט אחד מבין השבטים, שחי באזור נָארָה של היום, החל לצבור כוח צבאי ופוליטי על פני השבטים האחרים.
את כוחו ועוצמתו הפגין השבט באמצעות בניית תלי קבורה ענקיים מאדמה שנקראו קופון – Kofun. לקברים הגדולים ביותר הייתה צורה של חור מנעול, כאשר הקבר הגדול ביותר, קברו של הקיסר נינטוקו, שנמצא באוסקה, ארוך יותר משלוש מגרשי כדורגל.
הפרויקטים הללו של בניית קברים עצומים דרשו אלפי עובדים וארגון לוגיסטי אדיר, מה שהראה, שלשבט יאמטו יש שליטה ריכוזית חזקה, ועוצמה כלכלית.
בתקופת אסקא בין השנים 538 ועד 710 לספירה יפן כבר מאוחדת תחת שלטון שבט יאמטו, והתחילה מהפכה תרבותית בהשפעת סין וקוריאה.
בשנת 538 לספירה נזירים מקוריאה הביאו איתם פסלים וכתבי קודש בודהיסטיים. זה גרם למאבק כוח בין שבטים, שתמכו בדת החדשה, לבין שבטים שרצו לשמור על מסורת השינטו המקומית. בסופו של דבר, הבודהיזם ניצח והשתלב לצד השינטו.
בשנת 604 לספירה הנסיך שוטוקו ניסח את חוקת 17 הסעיפים – Jūshichijō Kenpō. לא הייתה זו חוקה במובן המודרני, אלא קוד אתי ומוסרי עבור פקידי הממשל והאצולה, והיא התבססה על עקרונות הבודהיזם והקונפוציאניזם.
הסעיף הראשון בחוקה מתחיל במילים: ההרמוניה – Wa היא הערך העליון. העיקרון הזה נותר עד היום אחד מערכי היסוד החשובים ביותר בחברה היפנית – ששואפת להימנע מעימותים, ולשמור על השלום.
הסעיף השני בחוקה הורה במפורש לכבד ביראה את שלושת האוצרות, שהם הבודהה, התורה שלו והקהילה. סעיף זה נתן גושפנקא רשמית להפיכת הבודהיזם לדת המדינה לצד השינטו.
הסעיף השלישי בחוקה קבע באופן חד-משמעי, שכאשר מקבלים פקודה מהקיסר, צריך לציית לה בחרדת קודש. סעיף זה היה הבסיס למעבר יפן משלטון שבטי לשלטון מרכזי, שבו הקיסר הוא הסמכות העליונה.
בתקופה זו היפנים גם אימצו את הכתב הסיני – קאנג’י, בעיקר בכדי לנהל רישומי מיסים וקרקעות. זה השלב שבו יפן הופכת מממלכה אוראלית, שבה הכל מתנהל בעל פה, למדינה מתועדת.
בשנת 645 לספירה, המדינה עברה רפורמה דרמטית – רפורמת טאיקה – Taika Reform. על פי הרפורמה הוחלט שכל הקרקעות ביפן שייכות לקיסר, והאצילים המקומיים, בעלי הקרקעות עד הרפורמה, הפכו לבירוקרטים של השלטון המרכזי. היה זה הצעד הסופי, שהפך את יפן ממערכת של שבטים למדינה ריכוזית ומודרנית.
הקיסר – Tenno
בתקופה זו נולד גם תפקיד הקיסר – Tenno, אך סביב לנושא זה צריך להבחין בין המיתוס לבין הממצאים ההיסטוריים. על-פי המסורת היפנית, הקיסר הראשון, ג’ימו, עלה לכס המלוכה בשנת 660 לפנה”ס, והיפנים מאמינים שהוא צאצא ישיר של אלת השמש, אמטראסו.
על פי המסורת היפנית התאריך שבו עלה הקיסר ג’ימו לכס המלוכה היה 11 בפברואר 660 לפנה”ס. מקור התאריך בשני ספרים, שנכתבו במאה ה-8 לספירה – קוג’יקי וניהון שוקי. אלא שהספרים הללו נכתבו כאלף שנים אחרי המועד שעל-פיו ג’ימו חי, ומטרתם לא הייתה לדייק היסטורית, אלא לטעון שלשושלת הקיסרית יש שורשים עתיקים ואלוהיים בתקופות קדומות, ושהם לא פחות מכובדים מסין. לשם כך הם המציאו שורה של קיסרים אגדיים, שחלקם חיו לפי הספרים 100 ו-140 שנה, וזאת כדי למלא את הפער שבין המיתוס למציאות.
הממצאים ההיסטוריים מראים שאיחוד השבטים האמיתי קרה סביב המאה ה-4 לספירה, כאשר שבט יאמטו הצליח להכניע או לכרות בריתות עם שבטים אחרים, והציג את המנהיג שלו לא רק כראש צבאי, אל גם כסמכות דתית עליונה – הכהן הגדול של דת השינטו.
לכן, רוב ההיסטוריונים המודרניים מסכימים שהקיסר ג’ימו הוא דמות מיתולוגית. אין שום הוכחה ארכיאולוגית לקיומו, או לממלכה מאוחדת ביפן במאה ה-7 לפנה”ס, ובאותו זמן, על פי הממצאים הארכאולוגיים, יפן הייתה עדיין בתקופת הג’ומון – תקופת הלקטים-ציידים.
הקיסר הראשון שיש לגביו הסכמה היסטורית רחבה הוא הקיסר סוג’ין, ששלט בתקופת המאה ה-3 או ה-4 לספירה. הקיסר הראשון, שקיומו וודאי לחלוטין מבחינה תיעודית, הוא הקיסר קייאטי, ששלט תחילת המאה ה-6.
השושלת הקיסרית של יפן כיום היא אותה שושלת שהחלה בתקופת יאמטו. זהו בית המלוכה הרציף העתיק ביותר בעולם.
תקופת נארה
תקופת נארה החלה בשנת 710 והסתיימה בשנת 794 לספירה. בתקופה זו יפן הפסיקה להתנהל כאוסף של שבטים עם מרכז שלטוני נודד, והפכה לציוויליזציה ממוסדת, קבועה ומפוארת.
עיר הבירה הקבועה הראשונה – הייג’ו-קיו – Heijō-kyō
עד לשנת 710, עיר הבירה עברה מקום בכל פעם שקיסר מת, וזאת בגלל אמונות שינטו על טומאת המוות. בשנת 710 הוחלט לבנות עיר בירה קבועה שתשקף את עוצמת הקיסר.
העיר נבנתה כהעתק כמעט מדויק של העיר צ’אנג-אן, בירת שושלת טאנג בסין, שנקראת היום שיאן. העיר תוכננה כרשת רחובות הערוכים בשתי-וערב, עם ארמון הקיסר בצפון והפנים דרומה, בהתאם לעקרונות הפנג-שווי הסיניים.
הייג’ו-קיו, שמשמעות שמה היא מצודת השלווה במישור, הוקמה באזור גאוגרפי שנקרא נארה -Nara, וזהו השם של העיר המודרנית הקיימת שם היום.
תור הזהב של הבודהיזם והמקדשים
בתקופת נארה, הבודהיזם הפך מדת למכשיר שלטוני. הקיסר שומו האמין, שהפצת הבודהיזם תגן על המדינה מפני מגפות ורעב.
כחלק מאמונתו, הקיסר הורה לבנות את מקדש טודאי-ג’י – Todai-Ji, שהיה מבנה העץ הגדול בעולם באותה עת, ובתוכו להציב את הבודהה הגדול – Daibutsu, פסל ברונזה עצום בגובה 15 מטרים. בניית הפסל כמעט רוקנה את אוצר המדינה, ודרשה כמויות אדירות של נחושת וזהב, אך היא איחדה את העם סביב הפרויקט הדתי.
ראשית הכתיבה ההיסטורית
כדי להעצים את כוחו של השלטון הקיסרי מול האצולה ומול סין ולתת לו לגיטימציה, נכתבו שני הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה היפנית:
- קוג’יקי – רשימת עניינים עתיקים – נכתב בשנת 712 והוא אוסף מיתוסים על בריאת העולם ושושלת הקיסרים.
- ניהון שוקי – היסטוריה רשמית יותר – נכתב בשנת 720 בסינית כדי להרשים את העולם החיצון.
ספר חשוב נוסף שנכתב באותה עת הוא מניו-שו – Manyoshu. זו אנתולוגיית השירה הראשונה והגדולה של יפן, הכוללת מעל 4,000 שירים, מקיסרים ועד איכרים.
הקשר ההדוק עם סין – דרך המשי
יפן של תקופת נארה הייתה קוסמופוליטי, והקשר בין יפן לסין התחזק מאוד. באמצעות דרך המשי הגיעו ליפן חפצי אמנות, כלי נגינה ותרופות מסין, הודו ואפילו מפרס.
בתקופה זו יפן אימצה את שיטת הממשל המכונה ריטסוריו, המבוססת על מערכת חוקים ומיסים ריכוזית על-פי מודל סיני.
סיום התקופה
לקראת סוף התקופה המקדשים הבודהיסטים בנארה צברו שטחי אדמה עצומים, והנזירים התחילו להתערב בניהול המדינה ובירושת הקיסר. נזיר אחד בשם דוקיו אפילו ניסה להפוך לקיסר בעצמו, לאחר שרכש את אמונה של הקיסרית.
הקיסר קאנמו – Kanmu, שהיה מנהיג נחוש, הבין שבכדי מנוע מצב שבו מוסד הקיסרות נבלע על ידי הממסד הדתי הבודהיסטי, עליו להעביר את עיר הבירה מנארה. וכך, בשנת 784 החל את המעבר צפונה.
היעד הראשון היה העיר נאגאוקה – Nagaoka-Kyo, אבל השהייה בעיר החדשה לוותה בשרשרת אסונות – רציחות פוליטיות, מרידה של אחיו של הקיסר, מגפות ושיטפונות. הקיסר, שהאמין ברוחות רפאים, השתכנע שהמקום מקולל והחליט לעזוב ולעבור לעמק יפהפה ומבודד, שבו הוקמה העיר קיוטו – הייאן-קיו.
כיום העיר נארה היא מוזיאון פתוח, שבו האיילים המסתובבים חופשים נחשבים לפי האמונה, כשליחי האלים שהגנו על העיר מאז הקמתה.
תקופת הייאן - Heian
בשנת 794 לספירה הוקמה קיוטו – הייאן-קיו – בירת השלווה והמנוחה, והחל תור הזהב של תקופת הייאן שנמשך בין השנים 794 ועד 1185. בתקופה זו עוצבה האסתטיקה היפנית שאנחנו מכירים היום.
העיר קיוטו נבחרה בגלל המיקום האסטרטגי שלה – עמק המוקף הרים משלושה כיוונים ונהרות זורמים, מה שסיפק הגנה טבעית ופנג-שווי מושלם. העיר נבנתה עם רחובות הערוכים שתי-וערב בסגנון סיני מושלם, אך בקנה מידה עצום ומפואר יותר מנארה.
קאנמו אסר על המקדשים הגדולים של נארה לעבור איתו לקיוטו. הוא התיר רק לשני מקדשים קטנים להיבנות בתוך העיר, ושלח נזירים חדשים להקים מקדשים על ההרים שסביב לעיר, כדי שישמשו כשומרים רוחניים, אך יישארו מחוץ לפוליטיקה של הארמון.
הקיסר ואציליו חיו בבועה של יופי, הרחק מחיי האיכרים והמלחמות. האצילים – קוגֶה, הקדישו את זמנם לתחרויות כתיבת שירה, טקסי תה, צביעת שיניים בשחור, שנחשב לסמל היופי, ומשחקי ריח של קטורת. זו גם התקופה של הקימונו בעל 12 השכבות – Juni-Hitoe, והשיער השחור הארוך עד הרצפה.
גברים כתבו בסינית רשמית ומשעממת, ונשים החלו לכתוב ביפנית פשוטה ומרגשת. הסופרת מוראסאקי שיקיבו כתבה את עלילות גנז’י, שנחשב לרומן הראשון בעולם, ומתאר את התככים והאהבות בחצר הקיסר.
דעיכת כוחו של הקיסר
בזמן שהקיסרים בקיוטו היו עסוקים בכתיבת שירים על פריחת הדובדבן, ובמסיבות חשק סוערות, הם החלו לאבד את הכוח השלטוני לטובת שני מוקדי כוח חדשים שעלו:
- משפחת פוג’יווארה – Fujiwara. שבט אצילים, שהצליח להשתלט על השלטון באמצעות דיפלומטיית נישואין. בני השבט דאגו שכל קיסר יתחתן עם בת למשפחת פוג’יווארה.
- הסמוראים – האצילים בקיוטו שנאו מלחמות ודם, והם שכרו משפחות לוחמים מהפריפריה, סמוראים, שישמרו על הסדר ויגבו מיסים. עד מהרה הבינו הסמוראים שהם מחזיקים בחרב, בעוד האצילים מחזיקים רק במניפה.
תקופת הייאן מסתיימת במלחמת גֶנפֵּיי – Genpei War, שבה שתי משפחות סמוראים גדולות – טאירה ומינאמוטו – נלחמו זו בזו על השליטה ביפן. ניצחונה של משפחת מינאמוטו סיים את תור הזהב הקיסרי והתחיל את עידן השוגון.
תקופת הייאן היא אחת התקופות המרתקות ביותר בהיסטוריה האנושית בכל הנוגע ליחסים, רומנטיקה ומיניות. חשוב להבין שמה שאנחנו עשויים לתפוס כיום כפרוע, היה עבור אצילי קיוטו מערכת חוקים נוקשה ומתוחכמת של אסתטיקה וחיזור.
בחצר הקיסר של קיוטו, המוסר לא נמדד לפי נאמנות או חטא, אלא לפי יופי, נימוס וטעם טוב.
נישואי ביקורים – Kayoikon
בימי הייאן, בעל ואישה לא חיו בדרך כלל באותו בית. האישה נשארה בבית הוריה, והגבר היה מבקר אותה בלילה ועוזב לפני זריחת החמה.
אצילים, גברים ונשים כאחד, ניהלו מספר מערכות יחסים במקביל. אישה במעמד גבוה יכלה לקבל מחזרים שונים, כל עוד הדבר נעשה בתוך כללי הנימוס.
מין היה כלי פוליטי ראשון במעלה. משפחות אצולה, כמו משפחת פוג’יווארה, השתמשו במיניות של בנותיהן כדי לקשור קשרים עם הקיסר, ולהבטיח שצאצאיהן יהיו היורשים לכס המלוכה.
אהבה מבעד לפרגוד
בתקופת הייאן, חוש הראייה היה החוש הכי פחות חשוב בחיזור, מהסיבה שהגבר כמעט מעולם לא ראה את פניה של אישה לפני ששכב איתה בפעם הראשונה. נשים חיו מאחורי פרגודי במבוק – Kicho, ובתוך שכבות של קימונו.
החיזור נעשה באמצעות כתיבה, שירה וריח. גבר היה שולח לאישה שיר – Waka, ואם כתב היד היה יפה והנייר נבחר בטעם, היא הייתה עונה לו. האצילים היו מכינים קטורת אישית ובשמים. גבר יכול היה להתאהב באישה רק כי הֵרִיח את השובל שהשאירה במסדרון.
הספורט הלאומי היה Kaimami –הצצה מבעד לגדר. גבר היה מנסה לראות קצה של שרוול קימונו צבעוני כדי לדמיין את האישה שבתוכו.
שירי הבוקר שאחרי – Kinuginu
היבט סוער אך אלגנטי היה הטקס שבא לאחר המגע המיני. מיד עם הגיעו לביתו, לאחר שעזב את חדר המאהבת, חייב היה הגבר לשלוח למאהבת מכתב עם שיר, המתאר כמה קשה היתה לו הפרידה, וכמה נעים היה הבילוי. אם המכתב לא התקבל לפני שהטל התייבש על העלים, היה זה נחשב לעלבון נורא ולסיום הקשר.
פוליגמיה וחיי הרמון
לקיסר היו עשרות נשים בדרגות שונות – קיסרית, ופילגשים מדרגה ראשונה ושנייה. החצר הייתה זירה של קנאה יצרית ותחרותיות חולנית לעיתים. בספר עלילות גנז’י, גיבור הספר, הנסיך הזוהר, מנהל אינספור רומנים. הוא שוכב עם נשותיו של אביו, עם נערות צעירות, שאותן הוא מגדל להיות נשותיו המושלמות, ועם נשים מבוגרות. אין כמעט טאבו, מלבד טאבו של מעמד חברתי.
מה נחשב לסקסי באותה תקופה?
שיניים שחורות – Ohaguro. נשים וגברים בני האצולה הגבוהה צבעו את שיניהם בשחור מבריק. שיניים לבנות נחשבו למגעילות וחייתיות.
גילוח גבות – הנשים גילחו את הגבות המקוריות וציירו זוג נקודות גבוה מאוד על המצח.
פנים לבנות – שכבות עבות של אבקת אורז לבנה נמרחו על הפנים, במטרה לנצנץ לאור הנרות החלש בתוך הארמונות החשוכים.
למרות החופש המיני לכאורה, היו אלו חיים של כלוב זהב. עבור הנשים, המיניות הייתה לעיתים קרובות הדרך היחידה להשפיע על גורלן בעולם שנשלט על ידי גברים, והקנאה בין הנשים בחצר הובילה לסיפורים רבים על רוחות זועמות של נשים שנבגדו.
עידן השוגון
בתקופת הייאן האצילים בקיוטו העדיפו את חיי המותרות וההילולים על מלחמות ודם, והם שכרו שני שבטי סמוראים – טאירה ומינאמוטו – כשכירי חרב, שישמרו על הסדר ויגבו מיסים.
שורשי שני השבטים, טאירה ומינאמוטו, היו במשפחה הקיסרית. במאות ה-9 וה-10, היו למשפחה הקיסרית ביפן המון ילדים. מכיוון שלא היה מספיק כסף או תפקידים לכולם בארמון, הקיסרים נתנו לחלק מהנסיכים שמות משפחה חדשים, כמו טאירה ומינאמוטו, ושלחו אותם למחוזות רחוקים.
כדי לשרוד במחוזות הרחוקים, התמחו בני האצולה המורחקים בלחימה, וכך נולד מעמד הסמוראים – אצילים במוצאם, אך לוחמים במקצועם, והם אלו שנשכרו על-ידי האצילים העדינים בקיוטו לדיכוי מרידות, אבטחת הארמון וגביית מיסים בכוח.
מנהיג שבט טאירה, נו קיומורי, היה סמוראי מחוספס, אבל הוא היה שאפתן בצורה יוצאת דופן. אחרי שהוא דיכא מספר מרידות, הוא הפך לאיש החזק ביותר בחצר הקיסר בקיוטו. הוא לא הסתפק בתפקיד שומר ראש, והוא כפה על האצילים למנות אותו לתפקידים הבכירים ביותר בממשלה.
קיומורי פעל בדיוק כמו האצילים, והוא חיתן את בתו עם הקיסר. הילד שנולד מהנישואין האלו היה הקיסר אנטוקו, עליו נשמע עוד מעט בקרב דאן-נו-אורה.
שבט טאירה ניצל את כוחו וקשריו בכדי להגלות את בני שבט מינאמוטו מקיוטו לאזור טוקיו של היום. שבט מינאמוטו שהוגלה, המתין בסבלנות ליום הנקם, וניצל את הזמן לחישול כוחו הצבאי. ויום הנקם הגיע בשנת 1180, כאשר מינאמוטו נו יושיטסונה, מנהיג שבט מינאמוטו, שנחשב לסמוראי המושלם, והיה גאון צבאי, אמיץ ולוחם ללא חת, הוביל את השבט שלו לסדרה של ניצחונות מדהימים על שבט טאירה.
המלחמה בין השבטים, מלחמת גנפיי נמשכה כחמש שנים והסתיימה בקרב דאן-נו-אורה – Dan-no-ura, שהתרחש ב-25 באפריל 1185, ובו הושמד שבט טאירה לחלוטין, והשלטון עבר סופית לידי הסמוראים.
הקרב התחולל במצרי שימונוסקי, שבין האיים הונשו וקיושו. המקום ידוע בזרמי גאות ושפל חזקים ובוגדניים במיוחד. המיקום היה יתרון התחלתי לשבט טאירה, שהיו יורדי ים מנוסים בהרבה משבט מינאמוטו, שהיו בעיקר פרשים.
הקרב החל בשעות הבוקר המוקדמות. בתחילה, שבט טאירה הוביל בזכות השליטה בזרמי הים שזרמו לטובתם. בתחילת הקרב התנהל דו-קרב של קשתים בין הספינות.
בשיא הקרב, גנרל משבט טאירה בשם טאגוצ’י שיגיושי בגד בשבט שלו ועבר לצד של מינאמוטו. הוא חשף בפני האויב איזו ספינה היא ספינת הפיקוד האמיתית שבה נמצא הקיסר. שבט טאירה ניסה להטעות אותם עם ספינות דמה.
סביב השעה 11:00 בבוקר, הזרם התהפך. המים החלו לזרום נגד ספינות טאירה, מה שהותיר אותן חסרות אונים מול המתקפה של מינאמוטו.
שראו בני שבט טאירה שהתבוסה בלתי נמנעת, הם בחרו במוות על פני בושה ושבי. הסבתא של הקיסר, ליידי ניאי, לקחה בזרועותיה את הקיסר אנטוקו, שהיה ילד בן 6 בלבד, ויחד איתו ועם החרב הקדושה, אחד משלושת חפצי הקודש של יפן, היא קפצה אל המים, ושניהם טבעו. בעקבותיהם, רוב לוחמי ומפקדי שבט טאירה קפצו לים בזה אחר זה והטביעו את עצמם. השושלת ששלטה ביפן ביד רמה נמחקה תוך כמה שעות.
הקיסר אנטוקו שהיה בן 6, היה מצד אמו נכדו של קיומורי, מנהיג שבט טאירה. לכן, שבט טאירה הרגיש שהקיסר הוא אחד משלהם, והם נלחמו כדי להגן על שלטונו, ועל השפעתם עליו.
באזור דאן-נו-אורה יש סרטנים קטנים שעל גב השריון שלהם יש דפוס שנראה כמו פרצוף זועף של סמוראי. הדייגים המקומיים מאמינים שאלו הן נשמותיהם של לוחמי טאירה, שנקראו גם הייקֶה – Heikegani, וטבעו בקרב, ופרצופיהם הזועמים נחקקו על גב הסרטנים לנצח.
המדענים מסבירים את תופעת פרצוף הסמוראי על גב הסרטנים, כסלקציה מלאכותית. לאורך מאות שנים הדייגים החזירו לים סרטנים, שעל גבם נראה פרצוף של סמוראי פרצוף, מתוך יראת כבוד, וכך הם שרדו והתרבו.
הניצחון בדאן-נו-אורה סיים את תקופת הייאן של האצילים העדינים מקיוטו. המנצח, מינאמוטו נו יוריטומו, הקים את שוגונות קאמאקורה. מעתה ועד אמצע המאה ה-19, יפן לא תישלט יותר על ידי משוררים בארמונות, אלא על ידי לוחמים עם חרבות.
השוגונות הראשונה - קאמאקורה
אחרי הניצחון על שבט טאירה, מנהיג שבט מינאמוטו, מינאמוטו נו יוריטומו, ערך מספר שינויים במבנה השלטון ביפן:
- הוא קבע את מרכז השלטון שלו בקאמאקורה, שנמצאת ליד טוקיו, מתוך חשש שחיי המותרות והתפנוקים של קיוטו ירככו את לוחמיו.
- בשנת 1192 הוא הכריח את הקיסר להעניק לו את התואר סֵיי-אִי טאי-שוגון, כלומר המפקד העליון המכניע ברברים.
- הוא שינה את יחסי הכוחות. הקיסר נשאר הבוס על הנייר, אבל השוגון שלט בצבא, באדמות ובכסף.
אתוס הסמוראי
בתקופה זו התגבש הבושידו – Bushidō, שפרושו דרך הלוחם. זהו קוד אתי בלתי כתוב, שהתפתח לאורך מאות שנים, ומורכב משבע ערכים מרכזיים:
- גִי – Gi – יושרה. לעשות את הדבר הנכון, גם כשאיש לא מסתכל. אין אפור, יש רק אמת ושקר.
- רֵיי – Rei – כבוד ונימוס. סמוראי אינו זקוק לאכזריות כדי להוכיח את כוחו. הוא מכבד גם את אויביו.
- יוּ – Yu – אומץ לב. תעוזה מול סכנה, אך לא פזיזות. אומץ הוא היכולת להחליף פחד בפעולה.
- מֵייאוֹ – Meiyo – כבוד עצמי. התכונה החשובה ביותר. המבקר היחיד של הסמוראי הוא הוא עצמו. בושה נחשבה גרועה ממוות.
- גִ’ין – Jin – חמלה. מכיוון שהסמוראי חזק, עליו לעזור לחלשים ולגלות טוב לב.
- מָאקוֹטוֹ – Makoto – כנות מוחלטת. מילה של סמוראי היא כמו פעולה. קיום הבטחות.
- צ’וּגִי – Chugi – נאמנות. נאמנות ללא תנאי לאדון (הדאימיו) ולשבט.
הבושידו הושפע עמוקות מזרם הזֶן בודהיזם, המדגיש את ארעיות החיים. סמוראי התחנך לחשוב על מותו בכל בוקר. האמונה הייתה שרק מי שהשלים עם מותו ואינו פוחד ממנו, יכול להילחם בצורה צלולה, מהירה ומדויקת באמת.
אם סמוראי איבד את כבודו או נכשל במשימתו, הדרך היחידה לתקן את שמו הטוב וכבוד משפחתו הייתה התאבדות טקסית – סֶפוַַקו – Seppuku. זה נתפס כאקט של שליטה עצמית עילאית.
על-פי הבושידו, חרבו של הסמוראי אינה סתם כלי נשק, אלא נשמתו. אסור היה לדרוך מעל חרב של מישהו אחר, ופגיעה בנדן של סמוראי אחר, אפילו בטעות, הייתה עלולה להוביל לדו-קרב לחיים ולמוות. הסמוראי היה מחויב לשמור על ניקיון וחדות החרב כפי שהוא שומר על טוהר מחשבותיו.
לא כל הסמוראים הקפידו על בושידו. בתקופות של מלחמות קשות, סמוראים רבים היו בוגדניים, החליפו צדדים עבור כסף ורצחו את אדוניהם. הבושידו כקוד אידיאלי פרח דווקא בתקופת אדו – Edo, תקופה של שלום, שבה לסמוראים לא היה במי להילחם. הם הפכו לפקידים ובירוקרטים, והבושידו עזר להם לשמור על זהותם כלוחמים בעולם ללא קרבות.
בושידו בימינו
למרות שמעמד הסמוראים בוטל בשנת 1868, ערכי הבושידו מושרשים עמוק ביפן המודרנית:
- המשמעת העצמית של העובדים בחברות הגדולות.
- הנימוס המופלג והכבוד ההדדי במרחב הציבורי.
- המושג של עשיית המקסימום – Ganbaru בכל משימה, קטנה כגדולה.
הפלישה המונגולית
במאה ה-13 קובלאי חאן, נכדו של ג’ינגיס חאן, פלש ליפן עם הצי הגדול ביותר שנראה עד אז. המונגולים לא נלחמו בדו-קרב של כבוד. הם נלחמו במערכים צבאיים, השתמשו בפצצות והיו אכזריים.
המונגולים ניסו פעמיים לפלוש ליפן, ופעמיים פגעה בהם סופת טייפון אדירה והטביעה את הצי שלהם. היפנים קראו לזה קמיקזה – Kamikaze – רוח האלים, והאמינו שהאלים מגינים על יפן.
הניצחון על המונגולים דווקא את השוגונות. הלוחמים נשארו עניים כי לא היה שלל לחלק. יפן נכנסה לתקופה של כאוס, שבה כל סמוראי עם חרב חלם להיות השוגון הבא.
תקופת הסנגוקו - Sengoku Jidai
תקופת הסנגוקו, או תקופת המדינות הלוחמות השתרעה בין השנים 1467 ועד 1603. זה הוא הפרק הסוער, המדמם והמרתק ביותר בתולדות יפן. עידן, שבו הסדר הישן קרס, והמדינה הפכה לתוהו ובוהו של סמוראים, נינג’ות ואיכרים שהפכו למלכים.
הכלל ששלט בתקופה הזו היה: החזק שורד.
יפן מתפרקת – מלחמת אונין
הכל התחיל בגלל סכסוך ירושה בשוגונות אשיקאגה בקיוטו. בשנת 1467 פרצה מלחמה שהחריבה את עיר הבירה לחלוטין. השוגון איבד את השליטה, והאדונים הפיאודלים המקומיים, הדאימיו – Daimyo, הבינו שאין יותר דין ודיין. כל אחד מהם התחיל להילחם בשכנו כדי להרחיב את שטחיו.
הופעת הנינג’ות – לוחמי הצללים
השִינוּבִּי – Shinobi, המוכרים לנו כנינג’ות, הגיעו לרוב מאזורים הרריים, כמו איגה וקוגה. הם היו לוחמי צללים, מומחים בריגול, חבלה, התנקשויות ולוחמה פסיכולוגית.
אדונים פאודליים – דאימיו – רבים שכרו נינג’ות כדי לעשות את העבודה המלוכלכת, שהסמוראים לא יכלו לעשות בגלל קוד הכבוד שלהם, כמו להצית טירה בלילה או להתנקש במצביא בשנתו.
גֶקוּקוּג’וֹ – Gekokujo – כל דאלים גבר
זהו המושג המרכזי של התקופה. המשמעות היא החזק שולט. בתקופת הסנגוקו, המעמד שבו נולדת לא קבע את גורלך:
- סגני-מפקדים רצחו את האדונים שלהם ותפסו את מקומם.
- איכרים חמושים הקימו צבאות משלהם.
- הכוח עבר מהמעמד החברתי אל חרב.
הגעת מקלות האש בשנת 1543
בשנת 1543 ספינה פורטוגזית נסחפה לחופי יפן, הביאה ליפן את הרובים הראשונים. היפנים, שהיו רגילים לחרבות וחיצים, העתיקו את הטכנולוגיה במהירות. פתאום, איכר חסר ניסיון קרבי, שהתאמן במשך שבועיים, יכול היה להרוג סמוראי, שלמד את אמנות הלחימה עם קשת וסייף במשך 20 שנה.
שלושת המאחדים הגדולים
לקראת סוף המאה ה-16 הופיעו שלוש דמויות ענק שהצליחו להוציא את יפן מהבוץ ולגבש אותה מחדש:
- אוֹדָה נוֹבּוּנָאגָה – Oda Nobunaga. 1568–1582. מצביא נחוש ואכזרי, שהיה הראשון להשתמש ברובים במערכים המוניים, וריסק את כוחם של המנזרים הלוחמים. הוא נרצח על ידי אחד הגנרלים שלו לפני שהשלים את המלאכה.
- טוֹיוֹטוֹמִי הִידֶיוֹשִי – Toyotomi Hideyoshi. 1582–1598. הוא התחיל כנושא כלים פשוט של נובונאגה (איכר ללא שם משפחה), והפך לשליט יפן. הוא אסר על איכרים להחזיק נשק כדי למנוע מרידות דומות לשלו.
- טוֹקוֹגָאוָוה אִייָאסוֹ – Tokugawa Ieyasu. 1600–1616. הסבלן מכולם. הוא חיכה לרגע הנכון, ניצח בקרב המכריע בסקיגהארה בשנת 1600, והקים את שוגונות אדו בשנת 1603, שתשלוט ביפן ב-250 השנים הבאות של שלום מוחלט. הוא פרש רשמית ב-1605 כדי להבטיח שבנו יירש אותו, כדי למנוע מאבקי ירושה, אך המשיך לנהל את המדינה מאחורי הקלעים כשוגון בדימוס, עד מותו ב-1616.
אגדה יפנית מספרת ששאלו את שלושת המאחדים: מה תעשו אם ציפור לא רוצה לשיר?
וכך ענה כל אחד מהשלושה:
- נובונאגה: אני אהרוג אותה.
- הידיושי: אני אכריח אותה לשיר.
- איאיאסו: אני אחכה עד שהיא תרצה לשיר.
תקופת אֵדוֹ - השלום הגדול והבידוד
תקופת אֵדוֹ – Edo Period, שנמשכה בין השנים 1603 ועד 1868, היתה אחת התקופות המרתקות בהיסטוריה של יפן. בתקופה זו יפן הייתה סגורה לעולם, לא היו מלחמות פנים, התרבות הפנימית שגשגה ויפן נוהלה תחת משמעת ברזל.
טוֹקוֹגָאוָוה אִייָאסוֹ, מייסד השושלת, היה גאון פוליטי. הוא הבין שכדי לשמור על השלטון, הוא צריך לא רק לנצח בקרב, אלא לשלוט במוחם ובכיסם של הסמוראים והאזרחים.
הוא השתמש במספר שיטות לשליטה במדינה, שלפני כן שררה בה אנרכיה, וליצירת יציבות.
שיטת בן הערובה – Sankin-Kōtai
אִייָאסוֹ קבע, שכל אדון פיאודלי (דאימיו) חייב לבלות כל שנה שנייה בעיר אדו, טוקיו של היום, ליד השוגון. לאחר שנה ליד השוגון, כשחזר הדאימיו חזר למחוז שלו, הוא היה חייב להשאיר את אשתו וילדיו באדו כבני ערובה אצל השוגון.
התוצאה היתה מדהימה. אף דאימיו לא העז למרוד, כי משפחתו הייתה בסכנה. בנוסף, המסעות המפוארים לאדו עלו הון עתק, מה שהשאיר את האדונים המקומיים עניים מכדי לממן צבא למרד.
סאקוקו – Sakoku – המדינה הנעולה
אִייָאסוֹ, ולאחר מכן יורשיו, חששו שהשפעת הנצרות והמעצמות הימיות האירופיות, ספרד ופורטוגל, יכניסו ליפן רעיונות חדשים, ויערערו את יציבות השלטון. לפיכך הם נקטו במספר צעדים דרסטיים:
- איסור יציאה וכניסה – ליפנים נאסר לעזוב את המדינה. העונש על יציאה מהמדינה היה עונש מוות. זרים שאינם הולנדים או סינים גורשו מיפן.
- החור שבמנעול – הקשר היחיד עם אירופה נשמר דרך אי מלאכותי קטן בשם דג’ימה – Dejima, שבנמל נגסאקי, שם הורשו רק ההולנדים לסחור תחת פיקוח הדוק.
- מיגור הנצרות – הנצרות הוצאה מחוץ לחוק, ומאמינים אולצו לדרוך על תמונות של ישו, כדי להוכיח את נאמנותם ליפן.
ארבעת המעמדות – Shinōkōshō
כדי למנוע תנודות חברתיות, השוגונות קיבעה מערכת מעמדות נוקשה לפי הסדר הבא:
- סמוראים – השכבה השלטת והיחידה המורשית לשאת חרבות.
- איכרים – נחשבו לחשובים כי ייצרו מזון, אך חיו תחת עול מיסים כבד.
- אומנים – יצרני כלים ואמנות.
- סוחרים -נחשבו לטפילים, ומוקמו בתחתית הסולם, היות והם לא ייצרו דבר, למרות שמעשית הם הפכו לאנשים העשירים ביותר ביפן.
המעבר בין המעמדות היה בלתי אפשרי. נולדת סמוראי – תמות סמוראי.
פריחת התרבות העממית
תקופת השלום הארוך, הפכה את הסמוראים מלוחמים לפקידים משכילים. במקביל, המעמד העירוני של הסוחרים, שהיה המעמד העשיר, החל להוציא את כספו על הנאות החיים. כתוצאה מכך החינוך והתרבות התפתחו בתחומים שונים.
- העולם הצף – Ukiyo – רובעי השעשועים, תיאטרון קאבוקי, קרבות סומו ובתי התה.
- אמנות ה-Ukiyo-e – הדפסי עץ מרהיבים, כמו הגל הגדול של קאנאגאווה, שהפכו לנגישים לציבור הרחב.
- בתחום החינוך יפן של תקופת אדו הייתה אחת המדינות עם שיעורי האוריינות הגבוהים בעולם באותה עת.
סופה של תקופת אדו
תקופת אדו נמשכה מעל 250 שנה, עד שבשנת 1853 הופיעו בנמל אדו הספינות השחורות בפיקוד הקומודור האמריקאי מת’יו פרי. הוא דרש מיפן לפתוח את שעריה, והטכנולוגיה המערבית המתקדמת הוכיחה ליפנים שהבידוד שלהם הפך אותם למיושנים.
הזעזוע, מפתיחת שערי יפן לקידמה המערבית, הוביל לנפילת השוגון האחרון ולחזרתו של הקיסר לשלטון ברסטורציית מייג’י.
רסטורציית מייג'י - Meiji Ishin
רסטורציית מייג’י היא אולי המהפכה המרשימה ביותר בהיסטוריה המודרנית, והיא נמשכה בין השנים 1868 ועד 1912. רסטורציה משמעותה – השבה. החזרה של מצב קודם לקדמותו, שיקום או חידוש.
מצד אחד ברסטורציית מייג’י היתה החזרת מצב לקדמותו במובן של שלטון הקיסר וביטול כוחו של השוגון, אך מצד שני, מדינה שחיה בימי הביניים, עם סמוראים, חרבות ואיסור על כניסת זרים, התעוררה בוקר אחד והחליטה להפוך למעצמה טכנולוגית בסגנון מערבי.
הכל התחיל בשנת 1853, כאשר הספינות השחורות, ספינות קיטור חמושות בתותחים, בפיקודו של הקומודור האמריקאי מת’יו פרי, הגיעו לחופי יפן. פרי דרש מיפן לפתוח את נמליה לסחר.
היפנים הבינו שהחרבות ואמנות הלחימה שלהם, לא יעמדו מול פגזי הפלדה של ספינות התותחים, והשוגון האחרון נכנע לדרישות המערב, מה שנתפס ביפן כחולשה נוראית. סמוראים ממחוזות דרומיים, כמו סצסומה וצ’ושו, התמרדו תחת הסיסמה: כבוד לקיסר, גירוש הברברים.
בשנת 1868 פרצה מלחמת אזרחים, מלחמת בושין בין כוחות הקיסר, שדגלו במודרניזציה, לבין כוחותיו של השוגון, שרצו לשמור על המסורת. באפריל 1868 התקדם צבא הקיסר לעבר העיר אדו. בכדי למנוע את שריפת העיר, החליט השוגון טוקוגאווה יושינובו להכנע ללא קרב. הוא ויתר על תוארו ויצא לגלות.
אולם, חלק מנאמניו של השוגון, קבוצה של כאלפיים סמוראים קיצונים ועזי נפש, שקראו לעצמם שוהיטאי – Shogitai, סירבו להשלים עם הכניעה. הם התבצרו במתחם המקודש והמבוצר של מקדש קאנאיי-ג’י, השטח שעליו שוכן כיום פארק אואנו בטוקיו, וטענו שהם מגינים על משפחת טוקוגאווה ועל הבודהיזם.
ב-4 ביולי 1868 התחולל במקום קרב אואנו. צבא הקיסר, שהיה חמוש ברובים מודרניים ובתותחי ארמסטרונג מתקדמים מתוצרת בריטית, כיתר את הגבעה. הסמוראים, למרות אומץ לבם והשליטה שלהם בחרבות, לא יכלו לעמוד בפני כוח האש המודרני.
בתוך מספר שעות הקרב הוכרע. רוב מתחם המקדש המפואר נשרף כליל מאש התותחים. כוחות השוהיטאי הובסו ונטבחו לחלוטין. הניצחון באואנו סימן את נפילתה הסופית של העיר אדו לידי כוחות הקיסר. עם השלמת כיבוש העיר, הקיסר, שעד אותה עת המשיך לשבת בקיוטו, עבר מקיוטו העתיקה לאדו, ושינה את שמה לטוקיו – הבירה המזרחית.
סאיגו טקאמורי הסמוראי האחרון
הסרט המפורסם הסמוראי האחרון, בכיכובו של טום קרוז, מבוסס על דמותו של סאיגו טקאמורי – Saigo Takamori שהיה מפקד צבא הקיסר בקרב אואנו, הוביל את ניצחון המודרניזציה, ופיקד על השמדת הסמוראים הנאמנים.
אולם, מספר שנים מאוחר יותר, לאחר שראה שמעמד הסמוראים בוטל, זכויותיהם נשללו ונאסר עליהם לשאת חרבות, הרגיש סאיגו שהממשלה החדשה בגדה בערכי יפן המסורתיים. בשנת 1877 הוא חזר למחוז הולדתו סצומה, והוביל מרד סמוראים ענק נגד צבא הקיסר – מרד סצומה. במהלך המרד, בקרב שירויאמה, כאשר סאיגו טקאמורי הבין שהם עומדים להפסיד את הקרב, הוא ביצע ספוקו, התאבדות טקסית, ובכך הפך בעיני רבים לסמוראי האחרון בהיסטוריה.
רפורמות דרמטיות – יפן משתנה מקצה לקצה
הממשלה החדשה הבינה שאם יפן לא תהיה חזקה כמו המערב, היא תהפוך למושבה, בדיוק כפי שקרה להודו או סין. לכן הקיסר החליט על ביצוע מספר צעדים קיצוניים:
- ביטול מעמד הסמוראים. הממשלה ביטלה את הזכויות של הסמוראים, אסרה עליהם לשאת חרבות בציבור וקיצצה את המשכורות שלהם. לוחמי העילית של יפן הפכו ביום אחד לאזרחים פשוטים.
- צבא מודרני. במקום סמוראים, הוקם צבא המבוסס על גיוס חובה של איכרים, עם מדים אירופיים ורובים חדישים.
- תיעוש מואץ. הממשלה בנתה מסילות רכבת, הקימה מפעלי פלדה וטקסטיל, והקימה מערכת בנקאות מודרנית.
- חינוך חובה. הוחל חוק חינוך חובה לכל הילדים, כדי ליצור כוח עבודה מיומן ומשכיל.
לא כל הסמוראים קיבלו את השינוי באהבה. בשנת 1877 פרץ מרד סצסומה, בראשות סאיגו טקאמורי, שהיה בעצמו אחד ממנהיגי המהפכה. המורדים נלחמו בשיטות מסורתיות נגד צבא הקיסר המודרני. המורדים הובסו, ותבוסתם סימנה את תום עידן הסמוראים.
תוך פחות מ-40 שנה, יפן עשתה את מה שלאף מדינה אחרת לא הצליחה לעשות לפניה, ורק הציונות ומדינת ישראל הצעירה הצליחו לעלות עליה לאחר מכן. יפן מנתה צבא חזק ומודרני, ובשנת 1905 היא הביסה את רוסיה במלחמת רוסיה-יפן. היתה זו הפעם הראשונה בעת המודרנית, שמדינה אסייתית הביסה מעצמה אירופית.
יפן הפכה למובילה עולמית בייצור ובטכנולוגיה. היא אימצה חוקה בסגנון גרמני, הקימה פרלמנט, ואימצה משטר דמוקרטי.
היפנים הבינו, שהדרך לשמור על העצמאות שלהם אינה במאבק בקידמה, אלא בהובלתה. הם ניצלו את המבנה החברתי הממושמע של תקופת אדו, והפנו אותו לכיוון של בניית אומה תעשייתית.
אלא שהמודרניזציה המהירה הביאה איתה גם רצון להתפשטות אימפריאלית, שהתחילו במלחמות עם סין וקוריאה, והסתיימו בסופה הטראגי של מלחמת העולם השנייה.
מלחמת יפן - רוסיה
מלחמת יפן רוסיה, שהתחוללה בין השנים 1904 ועד 1905, הייתה אירוע מכונן בהיסטוריה העולמית, שכן זו הייתה הפעם הראשונה בעת המודרנית, שבה מעצמה אסיאתית הביסה מעצמה אירופית גדולה. המלחמה לא רק שינתה את מאזן הכוחות במזרח הרחוק, אלא גם זרעה את הזרעים למהפכה הרוסית ולעלייתה של יפן כאימפריה עולמית.
הרקע למלחמה
בסוף המאה ה-19, האימפריה הרוסית ויפן חיפשו דרכים להרחיב את השפעתן על חשבונה של השושלת הסינית הנחלשת, שושלת צ’ינג.
האימפריה הרוסית חיפשה באוקיינוס השקט נמל שאינו קופא בחורף. הנמל שעמד באותה עת לרשות הרוסים, נמל ולדיווסטוק, היה קפוא וסגור חלק מהשנה. הרוסים חכרו מסין את פורט ארתור, והחלו לבנות את מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית כדי להדק את שליטתם במנצ’וריה, בצפון-מזרח סין.
מולם ניצבה יפן, שלאחר רסטורציית מייג’י עברה תיעוש מואץ ובנתה צבא מודרני. יפן ראתה בקוריאה, שבאותה עת הייתה אזור השפעה סיני, איום המכוון אל יפן, וחששה ששליטה רוסית בקוריאה ובמנצ’וריה תאיים על ביטחונה הלאומי.
בניסיון להפיג את המתח ולמצוא פתרון בדרך של שלום, יפן הציעה לרוסיה עסקה על-פיה רוסיה תשלוט במנצ’וריה, ויפן תשלוט בקוריאה. הרוסים, שהתייחסו בזלזול גזעני כלפי היפנים, וכינו אותם בלעג “מקקים, סירבו להצעה ודחפו את יפן לבחור בפתרון צבאי.
מהלך המלחמה
ב-8 בפברואר 1904, ללא הכרזת מלחמה רשמית, תקף הצי היפני את הצי הרוסי שעגן בפורט ארתור. מהלך זה שיתק את הכוח הימי הרוסי באזור והעניק ליפנים יתרון ראשוני.
המלחמה התנהלה בים וביבשה, והייתה מאופיינת בקרבות עקובים מדם, שהיו קדימון לזוועות מלחמת העולם הראשונה, שפרצה 10 שנים מאוחר יותר.
סביב למבצר פורט ארתור התנהל מצור וקרב ממושך ואכזרי, שבסופו נכנע המבצר הרוסי ליפנים. בקרב מוקדן, שהיה אחד מקרבות היבשה הגדולים בהיסטוריה עד אז, הביסו היפנים את הצבא הרוסי על אדמת סין.
אולם הקרב המכריע שהוביל לניצחון ולסיום המלחמה היה קרב צושימה. רוסיה שלחה את הצי הבלטי שלה למסע של חודשים מסביב לעולם כדי לסייע לכוחות במזרח. כשהגיע הצי למיצרי צושימה, הוא הושמד כמעט לחלוטין על ידי הצי היפני, בפיקודו של האדמירל טוגו.
השפעת המלחמה
המלחמה הסתיימה בהסכם פורטסמות’ שנחתם בשנת 1905, בתיווכו של נשיא ארה”ב תאודור רוזוולט. התבוסה במלחמה הובילה לערעור שלטון הצאר ברוסיה, ולפרוץ מהפכת 1905. העם הרוסי איבד אמון בהנהגה, ששלחה אלפים למות במלחמה רחוקה ומיותרת.
את יפן הפך הניצחון למעצמה עולמית, והעניק לה שליטה על קוריאה ומנצ’וריה. עם זאת, היפנים חשו מרומים מהסכם השלום, היות והם לא קיבלו פיצויים כספיים מרוסיה, מה שהגביר את הכעס כלפי המערב.
חלקם של יהודי ארה”ב בניצחון היפני
אחד האנשים המשפיעים ביותר על תוצאות מלחמת יפן – רוסיה היה יהודי-אמריקאי בשם ג’ייקוב שיף, שעזר ליפן לפני המלחמה לקבל מימון לבניית הצבא ולהצטיידותו המודרנית.
שיף היה ראש בנק ההשקעות קון, לוב ושות – Kuhn, Loeb & Co, והוא החליט לסייע ליפן לקבל הלוואות לא רק מהטעם הכלכלי, אלא בעיקר מטעמים אידיאולוגיים, ורצון עז לפגוע בשלטון הצאר ברוסיה.
שיף זועזע עמוקות מפוגרום קישינב הרצחני והאכזרי, שהתרחש בשנת 1903, ומהאנטישמיות הממוסדת באימפריה הרוסית. הוא רצה להעניש את שלטון הצאר ניקולאי השני על יחסו ליהודים, ולנקום את נקמת בני עמו, ולכן הוא ראה בסיוע המימוני ליפן הזדמנות להחליש את המעצמה הרוסית, ולפגוע בצאר.
שיף הוביל קבוצת בנקאים, רובם הגדול יהודים אמריקאים, שסיפקה ליפן הלוואות ענק בסכום כולל של 200 מיליון דולרים, שהיה סכום אסטרונומי במונחי תחילת המאה ה-20.
ההלוואות הללו כיסו כמחצית מעלות המלחמה של יפן, ואפשרו ליפן לרכוש ציוד צבאי מתקדם ולבנות צי ימי מודרני שהביס את הצי הרוסי.
היפנים, שיודעים להכיר ולהוקיר את הטוב, ראו ביעקב שיף גיבור לאומי, שסייע להם ברגע הגורלי ביותר בתולדותיהם המודרניות. כהוקרה על תרומתו לניצחון הוא קיבל מהקיסר מייג’י את עיטור אוצר הקדוש – Order of the Sacred Treasure, והיה לאדם הזר הראשון שקיבל את העיטור. בעת ביקורו ביפן בשנת 1906, הוא זכה קבלת פנים מלכותית, והוא התקבל בכבוד השמור לראשי מדינות.
נקודה מעניינת הקשורה לסיוע שהעניק שיף ליפן, היא שהסיוע תרם בעקיפין להפצת ביפן של תיאוריות קונספירטיביות על כוחם של היהודים. היפנים, שהתרשמו מכוחו של בנקאי יהודי אחד להכניע אימפריה כמו רוסיה, פיתחו הערצה מעוותת לכוח היהודי העולמי. הספר האנטישמי והשקרי, הפרוטוקולים של זקני ציון, תורגם ליפנית ושימש כהוכחה לכוחם העולמי של היהודים.
הערצת היהודים ולכאורה כוחם והשפעתם, הובילו לכך שבתקופת השואה, חלק מהנהגת יפן ניסתה להגן על יהודים, וקלטה פליטים יהודים, מתוך תקווה לזכות בתמיכה ואהדה של יהדות העולם.
יפן במלחמות העולם
בשנת 1912 מת הקיסר מייג’י, ויפן נכנסה לתקופה קצרה של דמוקרטיה פריכה, שהפכה במהירות למסלול התנגשות צבאי עם העולם. זהו סיפור על עלייה מטאורית, שיכרון כוח ונפילה כואבת.
מלחמת העולם הראשונה
במלחמת העולם הראשונה יפן הצטרפה אל מדינות ההסכמה, בריטניה וצרפת, שלחמו נגד גרמניה. יפן כבשה בקלות את המושבות של גרמניה באוקיינוס השקט ובסין. עד מהרה היא חוותה שגשוג כלכלי עצום. בזמן שהמפעלים באירופה הושבתו בגלל המלחמה, יפן הפכה לספקית הסחורות של העולם. היא הפכה ממדינה בעלת חוב למדינה מלווה, והתעשייה שלה זינקה.
עם תום המלחמה, יפן ישבה לצד המנצחים בוורסאי, כאחת מחמש המעצמות הגדולות בעולם.
בין המלחמות
עם תום מלחמת העולם הראשונה, והשגשוג הכלכלי העצום ביפן, החלה תקופה המכונה דמוקרטיית טאישו – Taisho Democracy. היה פרלמנט פעיל, היתה עיתונות חופשית, ונשים החלו לדרוש ולקבל זכויות.
אבל אז הכל השתבש. השפל הכלכלי הגדול, של סוף שנות העשרים של המאה הקודמת, פגע אנושות ביפן. הייצוא קרס, התעשייה נפגעה, ואיכרים רעבו ללחם.
קציני הצבא החלו לטעון, שהפוליטיקאים מושחתים, ושרק הקיסר והצבא יכולים להציל את המדינה. קציני צבא החלו לקחת את החוק לידיים והתנקשו בפוליטיקאים מתונים.
בשנת 1931, מבלי לקבל אישור מהממשלה, הצבא היפני פלש למנצ’וריה, חבל ארץ ענק בצפון סין, וכבש אותו. בעקבות גינויי עולמי, יפן פרשה מחבר הלאומים, והפכה למדינה מצורעת מבחינה בינלאומית.
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העולם השנייה התחילה עבור יפן כבר בשנת 1937 עם פלישה רחבת היקף לסין. בשנת 1940 יפן חתמה על ההסכם התלת-צדדי עם מדינות הציר – גרמניה ואיטליה.
ביום 7 בדצמבר 1941 יפן תקפה בהפתעה את בסיס הצי האמריקאי בפרל הרבור בהוואי, וזאת במטרה לשתק את הצי האמריקאי, ולהשתלט על משאבי נפט בדרום-מזרח אסיה. התקפה זו גרמה לארה”ב לרדת מהגדר ולהצטרף למלחמה.
בתחילת שנות ה-40 יפן נראתה בלתי ניתנת לעצירה. תחת הסיסמה מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה הגדולה, יפן יצאה למסע כיבושים שהפך אותה לאימפריה הימית הגדולה ביותר בהיסטוריה. יפן השתלטה על שטח עצום, שהשתרע מגבול הודו במערב ועד כמעט אלסקה בצפון, ועד חופי אוסטרליה בדרום.
חלקים נרחבים מהחוף המזרחי של סין, כולל בייג’ינג, שנגחאי ונאנג’ינג נכבשו. בדרום-מזרח אסיה כל המושבות של המעצמות אירופיות כמו וייטנאם, לאוס וקמבודיה, אינדונזיה, ובורמה, סינגפור ומלזיה, נכבשו בידי היפנים. הפיליפינים נכבשו מידי ארה”ב לאחר מצור קשה. היפנים השתלטו על מאות איים אסטרטגיים באוקיינוס השקט, כולל גואם, איי שלמה וחלקים מגינאה החדשה.
מטרת הכיבושים היפניים היתה להבטיח אספקת משאבים כמו נפט מאינדונזיה, גומי ממלזיה ואורז מסין, למכונת המלחמה היפנית, ולהפוך את יפן לאוטרקיה – מדינה המספקת את כל צרכיה בעצמה.
בחודש יוני 1942התרחש קרב בין היפנים לאמריקאים באי אטול מידוויי, אי קטן באמצע הדרך בין יפן לארה”ב. האדמירל היפני איסורוקו יממוטו, ניסה להציב לאמריקאים מלכודת, במטרה להשמיד את נושאות המטוסים האמריקאיות ששרדו את פרל הרבור.
אבל במידווי הגלגל התהפך. המודיעין האמריקאי הצליח לפצח את הקוד ההצפנה היפני, ולכן האמריקאים ידעו שהיפנים מתכננים לתקוף יעד שנקרא AF. כדי לוודא שמדובר באי מידוויי, האמריקאים שלחו הודעה לא מוצפנת לפיה במידוויי נגמרו המים המתוקים. כאשר שהיפנים, שהאזינו להודעות האמריקאיות, דיווחו בשידור מוצפן שב-AF חסרים מים, האמריקאים ידעו היכן מתוכננת ההתקפה היפנית.
האדמירל היפני נאגומו היסס בקבלת החלטה כיצד לחמש את מטוסיו, שהמריאו מארבע נושאות מטוסים יפניות. הוא הורה מספר פעמים להחליף את החימוש של המטוסים מפצצות ליעדים יבשתיים לפצצות נגד ספינות. וכך, בזמן שסיפוני נושאות המטוסים היפניות היו מלאים בפצצות, הגיעו המפציצים האמריקאים.
בשעה 10:22 בבוקר ה-4 ביוני 1942, הופיעו מפציצי צלילה אמריקאים מעל הצי היפני, ובתוך דקות ספורות, שלוש נושאות מטוסים יפניות אדירות – אקאגי, קאגה וסוריו, עלו באש והושמדו. מאוחר יותר הוטבעה גם נושאת המטוסים הרביעית – היריו.
בקרב מידוויי יפן איבדה לא רק ספינות, אלא את טובי הטייסים והמכונאים שלה, שאותם לא יכלה להחליף במהירות. משלב זה במלחמה, יפן הפסיקה לכבוש שטחים חדשים, והחלה בנסיגה איטית וכואבת שנמשכה שלוש שנים.
ארה”ב החלה בטקטיקת דילוג האיים, תוך ניצול כושר הייצור העצום שלה שפשוט חנק את יפן. הממשלה היפנית שמרה כסוד צבאי את תבוסת הקרב במידווי, בכדי לא לפגוע במורל הלאומי, והציבור ביפן לא ידע על התבוסה במשך זמן רב.
ההפצצות האמריקאיות על יפן
בתחילת המלחמה האמריקאים ניסו לבצע הפצצות דיוק מגובה רב, באמצעות מפציצי B-29 חדשים, על מפעלים ותשתיות צבאיות ביפן. אולם, זרמי אוויר חזקים ועננות קבועה מעל יפן מנעו מהפצצות לפגוע במטרה.
הגנרל קרטיס למיי שינה את הטקטיקה, והורה למפציצים לטוס בשעות הלילה בגובה נמוך, ולהטיל על מרכזי הערים הצפופים פצצות תבערה מסוג נאפאלם.
התוצאה היתה נוראה. רוב הבתים ביפן באותה תקופה היו בנויים מעץ ונייר. פצצות התבערה יצרו סופת אש, שינקה את החמצן מהאוויר והמיסה אפילו פלדה.
בלילה שבין ה-9 ל-10 במרץ 1945, התרחשה ההפצצה הקטלנית ביותר בהיסטוריה על עיר הבירה טוקיו. בהפצצה שנקראה מבצע Meetinghouse נהרגו 100,000 בני אדם בלילה אחד. רבע מהעיר טוקיו נשרף כליל, ומיליון איש נותרו ללא קורת גג.
לאחר טוקיו המשיך חיל האוויר האמריקאי והפיץ עוד 66 ערים נוספות. המטרה הייתה לשבור את המורל היפני, להשמיד את תעשיית הבית – סדנאות קטנות בתוך שכונות מגורים שייצרו חלקי נשק, ולהוביל את יפן לכניעה.
ערים כמו אוסקה, נאגויה וקובה ספגו נזקים אדירים. בערים רבות, למעלה מ-50% מהשטח הבנוי הושמד לחלוטין, הרבה לפני שהוטלה פצצת האטום הראשונה.
למרות ההרס המסיבי של הפצצות הרגילות, המועצה הצבאית העליונה ביפן, שהיתה קנאית ונחושה, סירבה להיכנע. התעקשות היפנים להמשיך להילחם הובילה את האמריקאים להחלטה להשתמש בנשק החדש, הנשק הגרעיני.
ביום 6 באוגוסט 1945 הוטלה על הירושימה פצצת האורניום שנקראה ילד קטן – Little Boy. הפצצה התפוצצה בגובה 600 מטרים מעל העיר, ומעוצמת ההדף והחום הנורא שנוצר 80,000 אזרחים יפניים נהרגו באופן מידי, ועשרות אלפים מתו מאוחר יותר מהקרינה.
שלושה ימים מאוחר יותר ביום 9 באוגוסט 1945 הטילו האמריקאים פצצת פלוטוניום, שנקראה איש שמן – Fat Man, על העיר נגסאקי. וקטלה מיד 40,000 אזרחים. היעד המקורי היה העיר קוקורה, שהיתה מכוסה בעננים, וכך ניצלה.
ביום 15 באוגוסט 1945 נשמע קולו של הקיסר הירוהיטו ברדיו היפני. הקיסר הודיע לעם היפני על כניעה ללא תנאי, באומרו שיש לשאת את הבלתי ניתן לנשיאה.
היסטוריונים חלוקים מה היה הגורם המכריע לכניעה ב-15 באוגוסט. יש הטוענים כי הלם האטום, וההבנה שלארה”ב יש נשק שיכול להשמיד עיר שלמה בלחיצת כפתור, הובילו לכניעה. אחרים טוענים שהכרזת ברית המועצות ביום 8 באוגוסט על מלחמה על יפן והפלישה למנצ’וריה, גרמו ליפנים להבין שהם יאלצו להתמודד מול שתי מעצמות. ויש הטוענים כי המצור הימי וההפצצות האוויריות השביתו את הכלכלה היפנית לחלוטין, והם אלו שהובילו לכניעה.
לדעתי, מה שהוביל לכניעה היתה הנחישות האמריקאית לנצח, והנכונות להשמיד הכל, כולל אזרחים, תשתיות אזרחיות וערים שלמות. הנחישות הזו, המשולבת עם אמצעי קטל נוראים ושיתוף פעולה בינלאומי, הובילו לדעתי לכניעה.
תופעה מעניינת שהופיעה לקראת סוף המלחמה, כשיפן הייתה נואשת, היתה הקמיקזה – שימוש בטייסים מתאבדים. היה זה יישום מודרני מעוות של קוד הבושידו.
אכזריות היפנים ופשעי המלחמה במלחמת העולם השנייה
אכזריות הצבא היפני הקיסרי במלחמת העולם השנייה, נבעה משילוב של אידיאולוגיה קיצונית אודות עליונות הגזע היפני, משמעת צבאית אכזרית כלפי החיילים עצמם, וזלזול מוחלט במי שנכנע או נחשב לנחות.
בניגוד לגרמניה הנאצית, שניהלה רצח עם תעשייתי ומתוכנן, האכזריות היפנית התאפיינה פעמים רבות באלימות שלוחת רסן, סדיזם בשטח וניסויים בבני אדם.
נשות הנחמה – Comfort Women
זהו השם שנתנו היפנים למערכת של עבדות מין כפויה וממוסדת, שנכפתה על 200,000 נשים, רובן המכריע קוריאניות, אך גם סיניות, פיליפיניות ואפילו הולנדיות.
הנשים נחטפו מכפריהן, או פותו בהבטחות שווא לעבודה במפעלים. הן נכלאו במחנות נחמה, שנעו בעקבות החזית, ואולצו לקיים יחסי מין עם עשרות חיילים מדי יום בתנאים תברואתיים מזעזעים.
רבות מהנשים האומללות הללו נרצחו לקראת סוף המלחמה כדי להעלים ראיות. אלו ששרדו סבלו מטראומות לכל חייהן, וממשלת יפן התחמקה במשך עשרות שנים מהכרה רשמית ומפיצויים הולמים, נושא שמעיב עד היום על היחסים בין יפן לדרום קוריאה.
הטבח בנאנג’ינג בשנת 1937
המקרה המפורסם ביותר של פשעי מלחמה יפניים בסין היה בעיר נאנג’ינג שבסין. בשנת 1937 לאחר שחיילי הצבא הקיסרי כבשו את העיר, הם פתחו במסע רצח ואונס שנמשך שישה שבועות.
בטבח נרצחו בין 200,000 ל-300,000 סינים. מעשי הרצח בוצעו לעיתים קרובות בדרכים סדיסטיות כמו עריפת ראשים, שימוש בכידונים נגד תינוקות וקבירת אנשים בחיים. עשרות אלפי נשים נאנסו ונרצחו. בעיתונות היפנית פורסמו בגאווה תחרויות עריפת ראשים סינים בהשתתפות קציני צבא יפניים.
יחידה 731 לניסויים בבני אדם
במנצ’וריה הקימה יפן יחידה סודית למחקר ביולוגי וכימי, שהייתה למעשה מעבדת מוות. שבויים, בעיקר סינים ורוסים, שכונו מארוטה – בולי עץ, נחשפו למחלות כמו דבר ואנתרקס, עברו ניתוחים ללא הרדמה כדי לראות את איבריהם פועלים, והוקפאו למוות כדי לבדוק טיפולים בכוויות קור.
לאחר המלחמה, ארה”ב העניקה חסינות למדעני היחידה בתמורה לנתוני המחקר שלהם, ורבים מהם הפכו לרופאים ואנשי עסקים מצליחים ביפן.
היחס לשבויי מלחמה
לפי קוד הבושידו המעוות של אותה תקופה, חייל שנכנע איבד את כבודו, ולכן לא מגיע לו יחס אנושי. על-פי תפיסת עולם מעוות זו אלפי שבויים אמריקאים ופיליפינים אולצו לצעוד בפיליפינים למעלה מ-100 קילומטרים ללא מים ומזון, במה שכונה צעדת המוות בבאטאן. מי שפיגר נדקר בכידון או נורה.
שבויים אולצו לבנות תשתיות בתנאי עבדות, שהמפורסמת שבהן היא מסילת המוות בתאילנד, שעליה נכתב הספר הגשר על הנהר קוואי, שם מתו אלפים מתשישות ומחלות.
שאלת האחריות והזיכרון
בניגוד לגרמניה, שעברה תהליך עמוק של חשבון נפש, ביפן הנושא שנוי במחלוקת עד היום. ביפן ישנם זרמים ימניים המכחישים את היקף הזוועות או טוענים שהן היו הכרח של מלחמה.
גם כיום יש פוליטיקאים יפנים שנהגים לבקר במקדש יאסוקוני, שבו קבורים גם פושעי מלחמה, מה מעורר זעם קבוע בסין ובקוריאה.
יפן לאחר מלחמת העולם השנייה
הכניעה באוגוסט 1945 לא הייתה רק סופה של מלחמה, אלא מותה של יפן הישנה, ולידתה של יפן שאנו מכירים כיום. המעבר היה דרמטי, כואב, ובסופו של דבר לאחד מסיפורי ההצלחה המדהימים ביותר של שיקום לאומי.
לאחר הכניעה, לראשונה בתולדותיה, יפן היתה תחת כיבוש זר. הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור מונה לשליט בפועל של יפן, תחת התואר SCAP. בניגוד לגרמניה שחולקה בין המעצמות, יפן נשארה מאוחדת תחת ניהול אמריקאי.
היפנים, שחונכו להאמין שהאמריקאים הם שדים, הופתעו לגלות חיילים שמחלקים שוקולד ומסטיקים לילדים. הצבא היפני פורק לחלוטין. הנשק הושמד, וקצינים בכירים הועמדו לדין במשפטי טוקיו, במקביל למשפטי נירנברג בגרמניה.
בתבונה רבה ומפתיעה, האמריקאים השאירו את הקיסר בתפקידו, ללא סמכויות שלטוניות כלשהן. ביום 1 בינואר 1946, נשא הקיסר הירוהיטו את הצהרת האנושיות – Ningen-Sengen. בהצהרה זו הכריז הקיסר שהוא אינו אל, ושהקשר בינו לבין העם אינו מבוסס על מיתולוגיה אלא על אמון הדדי.
בשנת 1947 כוננה חוקה חדשה ליפן. האמריקאים הכתיבו חוקה דמוקרטית וליברלית, הכוללת את סעיף המפורסם, על-פיו יפן מוותרת לנצח על זכותה לנהל מלחמה או להחזיק צבא התקפי. לראשונה בהיסטוריה היפנית, נשים קיבלו זכות בחירה ושוויון זכויות מלא. הממשלה לקחה אדמות מאצילים וחילקה אותן לאיכרים, ובכך בא אל קצו המבנה הפאודלי הישן.
בשנים הראשונות לאחר המלחמה יפן סבלה מחרפת רעב ומצב כלכלי נואש. אולם, בתוך פחות מ-20 שנה היא הפכה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. היפנים לקחו את אותה משמעת וגאווה לאומית שהיו להם במלחמה, והפנו אותן לייצור. במקום לייצר מטוסים, הם התחילו לייצר מכוניות ומוצרי חשמל ואלקטרוניקה. יפן השקיעה בטכנולוגיה ובאיכות ייצור, והמושג בקרת איכות – Quality Control הפך לדת ביפן.
בשנת 1950פרצה מלחמת קוריאה וארה”ב הייתה זקוקה ליפן כבסיס לוגיסטי ואספקה. הזמנות הענק של הצבא האמריקאי הזרימו כסף רב לכלכלה היפנית והניעו אותה קדימה במהירות.
הממשל הצבאי האמריקאי ביפן, למעט באיי אוקינאווה, הסתיים רשמית ביום 28 באפריל 1952. בספטמבר 1951 נחתם חוזה סן פרנסיסקו, שנכנס לתוקף באפריל שלאחר מכן. עם כניסת החוזה לתוקף, יפן חזרה להיות מדינה ריבונית ועצמאית.
במקביל לחוזה השלום, נחתם הסכם ביטחון – US-Japan Security Treaty, שאִפשר לצבא ארצות הברית להמשיך ולהחזיק בסיסים צבאיים על אדמת יפן, במטרה להגן עליה, היות וליפן לא היה צבא משמעותי.
כאמור, איי אוקינאווה בדרום יפן נשארו תחת שליטה אמריקאית שנים רבות, והם הוחזרו ליפן רק בשנת 1972. גם כיום, חלק גדול מהבסיסים האמריקאיים ביפן נמצאים באזור הזה.
בשנת 1964, פחות מ-20 שנה אחרי הפצצות האטום, יפן חזרה אל משפחת העמים, ואירחה בטוקיו את המשחקים האולימפיים. היה זה הרגע, שבו יפן הראתה לעולם שהיא מדינה מודרנית, שלווה ומתקדמת. באותה שנה הושק גם הקו הראשון של השינקנסן – רכבת הקליע המהירה בעולם, שהפכה לסמל של יפן החדשה.
