מסע ליפן - היום העשירי
היום העשירי במסע הוקדש לקיוטו, ולאחר ארוחת הבוקר יצאנו אל המקדש המוזהב.
פביליון הזהב
פביליון הזהב, שיש המכנים אותו המקדש המוזהב, או בשמו הרשמי קִינְקָאקוּ-גִ’י – Kinkaku-Ji, נמצא בצפון-מערב קיוטו, והוא כנראה המבנה המפורסם ביותר ביפן ואחד האתרים המרהיבים ביותר בקיוטו.
המבנה נקרא מוזהב, היות ושתי הקומות העליונות שלו מצופות לחלוטין בעלי זהב טהור. הזהב נועד להקרין אור ולהשתקף בבריכת המראה – Kyoko-Chi המקיפה אותו, מה שיוצר מראה של ארמון צף. בקצה גגו של המקדש עומד פסל ברונזה מוזהב של פניקס – עוף חול, המסמל לידה מחדש.
מה שמייחד את המבנה בעל שלוש הקומות הוא שכל קומה נבנתה בסגנון ארכיטקטוני שונה לחלוטין, המייצג תקופות אחרות בהיסטוריה היפנית:
- הקומה הראשונה נבנתה בסגנון בארמונות מתקופת הייאן, והיא עשויה עץ טבעי וקירות לבנים.
- הקומה השנייה נבנתה בסגנון בתי מגורים של סמוראים, והיא מצופה זהב.
- הקומה השלישית נבנתה בסגנון של מקדש זן סיני, וגם היא מצופה זהב גם מבפנים וגם מבחוץ.
המקום הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו עם היסטוריה עשירה, שעברה תהפוכות רבות. המבנה המקורי הוקם בסוף המאה ה-14, בתקופת מוֹרוּמָאצִ’י. הבנייה החלה בשנת 1397 ביוזמת השוגון אָשִיקָאגָה יוֹשִימִיצוּ – Ashikaga Yoshimitsu.
יוֹשִימִיצוּ בנה את המקום כבית מגורים לאחר פרישתו מתפקיד השוגון. הוא תיכנן מקום שקט ומפואר, שישקף את עוצמתו, וקרא למקום קיטאיאמה-דנו. על-פי צוואתו של יושימיצו, לאחר מותו בשנת 1408 הפך בנו את האחוזה למקדש זן בודהיסטי השייך לזרם הרינזאי – Rinzai.
המבנה המקורי שרד מלחמות רבות, אך בשנת 1950, נזיר צעיר הלוקה בנפשו הצית את המקדש ושרף אותו עד היסוד. המבנה הנוכחי הוא שחזור מדויק שבנייתו הסתיימה בשנת 1955. הציפוי בזהב חודש באופן מאסיבי ויסודי יותר בשנת 1987, כדי להבטיח שהוא יעמוד בפני פגעי מזג האוויר.
הסיפור הזה הפך כל כך מפורסם שהוא נכתב כרומן ידוע, המקדש המוזהב, על ידי הסופר היפני יוקיו מישימה.
כיום האחוזה שייכת רשמית למנזר שוֹקוֹקוּ-גִ’י – Shokoku-Ji, שהוא אחד המנזרים החשובים ביותר של זרם הזֵן בודהיזם בקיוטו. באתר פועלים נזירים בודהיסטים האחראים על הפן הרוחני והטקסים, לצד צוות מקצועי של גננים, משמרים ואנשי תחזוקה.
עלי הזהב המצפים את שתי הקומות העליונות דורשים תחזוקה קפדנית מאוד. מדובר בשכבות דקות להפליא של זהב, בעובי של מיקרונים בודדים, שמודבקות בעבודת יד בטכניקה מסורתית. התחזוקה היקרה של האתר ממומנת בעיקר מדמי הכניסה של מיליוני התיירים המבקרים באתר מדי שנה, ומתרומות.
ביקור בתקופת האביב
כאשר ביקרנו במקדש בחודש מאי, הגן המקיף את המבנה המוזהב יהיה בצבע ירוק עז, והשילוב בין הזהב הבוהק של המבנה, לירוק של העצים על רקע המים היה עוצר נשימה.
המקדש המוזהב הוא האתר המתוייר ביותר בקיוטו. ואכן, למרות שהגענו בשעת בוקר מוקדמת, האתר היה עמוס במבקרים. כרטיס הכניסה למקדש נראה כמו מגילה קטנה, והוא אופודה – קמע הגנה יפני מסורתי, שכדאי לשמור כמזכרת.
בכניסה, ליד מגרש החנייה של חנויות מזכרות ודוכני מזון וגלידה. בבית תה קטן אפשר לשתות תה מאצ’ה שמוגש עם ממתק יפני, ועליו פתיתי זהב קטנים.
אחרי שנכנסים לאתר, התנועה היא בשביל חד-כיווני, שהיה עמוס במבקרים. השביל נע סביב לאגם, שמקיף את המבנה המוזהב, ומאפשר זוויות צילום רבות של המבנה.
לאחר מכן השביל מטפס מעלה אל עוד כמה אתרים, ביניהם סקטאי, שהוא בית תה הממוקם בשטח האחוזה, ושימש את השוגון כמקום מרגוע ושקט.
לפני היציאה משטח קינקאקו-ג’י יש שני מקדשים בודהיסטים – פודו-דו -Fudo-do ודקיני-דן Dakini-den. לפני פודו-דו היה תור של מאמינים, שכל אחד בתורו, עשה את טקס התפילה הקצר וביקש משאלה.
פודו-דו, שנבנה בשנת 1225, הוא המבנה העתיק ביותר בשטח קינקאקו-ג’י, והוא קדם למקדש עצמו בכמעט 200 שנים. יחד עם זאת, בניין המקדש הנוכחי נבנה מחדש על ידי אוקיטה הידאי, ובנייתו הסתיימה בשנת 1592. כלומר, מבחינת הבניין עצמו, הוא נבנה אחרי מקדש הזהב, אולם המבנה המקורי של המקדש קדם למקינקאקו-ג’י.
דלתות המקדש נפתחות רק בסטסובון, יום קורבן האש של חמשת ההרים, וביום קורבן האש הגדול, והוא נחשב כמרפא מחלות עיניים, ומחלות בפלג הגוף העליון.
במקדש יש שני פסלים חשובים של האל פודו מיו, מהמקדש מוקדש אליו. פסל האבן של פודו מיו מיוחס באופן מסורתי לנזיר קוקאי, וגובהו כ-164 ס”מ, ואילו פסל העץ של פודו מיו, מתקופת קמקורה, נוצר בשנת 1225, הוא עשוי מעץ ברוש, וגובהו 169 ס”מ. שני הפסלים הללו מוגדרים כנכסים תרבותיים חשובים של יפן.
מקדש דיקיני-דן, שנמצא סמוך ליציאה, הוא מקדש קטן שהיפנים מאמינים, שהוא מעניק ברכות לעסקים, ומביא לשגשוג כלכלי והצלחה עסקית.
ויש גם את המכונות, שבתמורה ל-100 ין מגרילות פתק מזל. חבורת תלמידים יפנים שהתגודדה סביב למכונות, עודדה אותי לבחון את מזלי והוצאתי פתק. מיד ניגשתי לתלמיד יפני ובחרדת קודש ביקשתי ממנו לומר לי האם מצפה לי מזל טוב, או שעלי לקשור את הפתק על חוט הברזל הסמוך, כי הגורל שרשום בו אינו מאיר פנים.
התלמיד קרא את הפתק בעיון, ואז הביט אלי עם חיוך מאיר עיניים, סימן עם האגודל ואמר: Good, Good. דבריו של התלמיד הותירו אותי סרקן, ופניתי לתוכנת ה-AI שתתרגם ותגלה לי את צפונות פתק הגורל. הנה התרגום והמשמעות של מה שכתוב שם:
הדירוג: 大吉 – Dai-Jika – מזל טוב מאוד. זהו הדירוג הטוב ביותר שאפשר לקבל בפתקי המזל ביפן. הוא מבשר על הצלחה כבירה ושגשוג בכל תחומי החיים.
בחלק המרכזי של הפתק יש טקסט, המורכב מארבע שורות של שירה סינית מסורתית, המנבאת את עתיד מקבל הפתק:
有禄興家業 – עושר והכנסה יגיעו אליך, והעסק המשפחתי, או הקריירה שלך ישגשגו.
文華達帝都 – הכישרונות והיכולות שלך יוכרו במקומות הגבוהים ביותר, עד לעיר הבירה ולקיסר.
雲中乘好箭 – כמו חץ חזק שנורה אל על ועובר את העננים, כך ההתקדמות שלך תהיה מהירה וגבוהה.
兼得貴人扶 – בנוסף לכל אלו, תזכה לתמיכה מאנשים בעלי השפעה, אנשים אצילים, שיעזרו לך להצליח.
הפתק אומר שהתקופה הקרובה מאופיינת בנסיקה, וכל מה שהזוכה בפתק יעשה יזכה להכרה רחבה, מצבו הכלכלי ישתפר, הוא לא יצטרך לעשות הכל לבד, ואנשים חשובים יופיעו כדי לסייע לו בדרכו.
פתק גורל שמנבא מזל טוב מאוד נקרא Daikichi, ונהוג לקחת את הפתק בתוך הארנק, ולא לקשור אותו על אחד העצים במקדש, כפי שנהוג בדרך כלל, כאשר בגורל עולה מזל רע. מאז, לפתק הגורל הטוב שמור מקום של כבוד בארנקי.
מקינקאקו-ג’י נסענו אל מקדש הזֵן המדהים ריוֹאָן-גִ’י, שהביקור בו לא היה מתוכנן.
מקדש ריוֹאָן-גִ'י - Ryōan-Ji
מקדש ריוֹאָן-גִ’י הוא אחד המקדשים המרתקים והמעניינים בקיוטו. בניגוד למקדש המוזהב מנקר העיניים, העשיר והמלא בזהב, ריוּאן-ג’י הוא ההפך המוחלט – הוא חום, אפור, פשוט ומינימליסטי. המעבר ביניהם מדגים את שני הקטבים של האסתטיקה היפנית.
המקדש שייך לזרם הזֵן הבודהיסטי, והוא מפורסם בזכות גן האבנים היבש – Karesansui שמצוי בו, ונחשב ליצירת מופת ארכיטקטונית ופילוסופית. המקדש נמצא בצפון-מערב קיוטו, לא הרחק מהמקדש המוזהב.
גן האבנים היבש
האטרקציה המרכזית במקדש היא רחבה מלבנית, עליה מפוזר חצץ לבן ו-15 אבנים גדולות המסודרות בחמישה מקבצים.
לצד הרחבה יש מרפסת עץ, והגן תוכנן בצורה גיאומטרית כזו, שאין זה משנה מאיזו זווית מביטים על הרחבה, כאשר יושבים על מרפסת העץ, תמיד אפשר לראות רק 14 אבנים בו-זמנית. מכל מקום במרפסת, אבן אחת תמיד נשארת מוסתרת מאחורי אבן אחרת.
על פי מסורת הזן, המספר 15 מסמל שלמות ודעת מלאה. העובדה שבן אנוש אינו יכול לראות את כל 15 האבנים בבת אחת, באה להזכיר לנו את המגבלות של הראייה וההבנה האנושית. רק מי שמגיע להארה רוחנית מלאה – Satori, יכול לראות את כל 15 האבנים, מכל מקום על המרפסת.
איש אינו יודע בוודאות, מה מייצגות 15 האבנים. מתכנן הגן בסביבות שנת 1500 לא השאיר הסברים. יש הטוענים שהאבנים מייצגות איים באוקיינוס, הרים העולים מתוך העננים, או טיגריסית השוחה עם גוריה בנהר. זרם הזֵן מעודד את המאמינים לא לחפש תשובה נכונה, אלא פשוט לשבת, להתבונן ולבצע מדיטציה.
קופת המים והמסר הנסתר – Tsukubai
מאחורי המבנה המרכזי של המקדש יש בריכת אבן קטנה ונמוכה לשטיפת ידיים הנקראת צוקובאי. האגן מעוצב בצורת מטבע סיני עתיק עם חור מרובע במרכזו.
על האבן חרוטות ארבע סימניות קאנג’י מסביב לריבוע המרכזי. הריבוע משמש כחלק מכל אחת מהסימניות, וביחד הן יוצרות את המשפט: אני לומד רק להיות שבע רצון. זהו מסר זֵן קלאסי, המטיף לכך שמי ששמח בחלקו ואינו בעל תאוות מיותרות, הוא עשיר מבחינה רוחנית.
בריכת הקינגאסה – Kyoyochi Pond
ממגרש החנייה מוביל אל המקדש שביל שעובר בגן יפהפה ולצד בריכת קינגאסה המרשימה, שנוצרה במאה ה-12, לפני שהמקום הפך למקדש זֵן. כאשר אנו ביקרנו במקום, פרחי הלוטוס החלו בפריחתם, ברווזים רבצו על גדת הבריכה, וצפרדע זמר השמיע את קולו.
זרם הזֵן בבודהיזם
הזֵן היא פילוסופיית חיים ופרקטיקה, שמתמקדת בחוויה ישירה של המציאות ברגע נתון.
מוצא פילוסופיית הזֵן בבודהיזם שהגיע מהודו. כאשר הזֵן עבר בסין במאה הששית, הוא התערבב עם הדאואיזם, הפילוסופיה הסינית של זרימה עם הטבע, והשילוב ביניהם הוליד את הצ’אן – Chan.
במאה ה-12, נזירים יפנים הביאו את הזרם הזה ליפן, ושם הוא קיבל את השם זֵן, והפך לתפיסת עולם מרכזית בתרבות היפנית, ובמיוחד אצל מעמד הסמוראים.
שלושת עקרונות היסוד של הזן:
- מדיטציית זאזן – Zazen –פשוט לשבת
ניגוד לדתות שמחפשות הארה דרך תפילות או קריאת טקסטים, בזן מאמינים שהאמת כבר נמצאת בתוכנו, והדרך להגיע אליה היא פשוט להשקיט את רעש המחשבות.
לכן מקובל התרגול שבו המתרגל יושב בשקט, עם גב זקוף, ומביט על קיר. התרגל אינו מנסה לא לחשוב, אלא פשוט מתבונן במחשבות שחולפות כמו עננים בשמיים, בלי להיקשר אליהן. - קואן – Kōan – מעבר להיגיון
הזֵן גורס, שהשכל האנושי וההיגיון הליניארי הם לפעמים מחסום להבנת האמת. לכן, מורים המלמדים את פילוסופיית הזֵן משתמשים בקואנים, שהן חידות או הצהרות פרדוקסליות שאין להן פתרון הגיוני.
לדוגמא: “כולם מכירים את הצליל של מחיאת כפיים בשתי ידיים. מהו הצליל של מחיאת כפיים עם יד אחת?”
מטרת הקואן היא להביא את התלמיד למבוי סתום שכלי, שבו ההיגיון נשבר, ומתרחשת פריצת דרך תודעתית, הארה פתאומית שנקראת סאטורי. זו אותה הארה שעשויה להתגלות למי שמתבונן ב-15 האבנים בגן היבש במנזר ריוֹאָן-גִ’י, אך תמיד רואה רק 14 אבנים.
- ממד הזמן
הזֵן מדגיש, שהדבר היחיד שקיים הוא ההווה. העבר הוא זיכרון, העתיד הוא דמיון, וכל רגע הוא ייחודי ולעולם לא יחזור.
הזֵן מאמין שכל פעולה יומיומית, בין אם זו שטיפת כלים, לחימה בחרב או בישול, יכולה וצריכה להיות סוג של מדיטציה. זה נקרא מיינדפולנס בפעולה.
כך לדוגמא, במטבח היפני תפקיד השף נחשב לאחד התפקידים הרוחניים הגבוהים ביותר. מלאכת הבישול דורשת ריכוז ודיוק. כאשר השף חותך חציל הוא מרוכז כל כולו בחיתוך, ודעתו אינה מוסחת לנושאים אחרים. זו הסיבה שהמטבח היפני כל כך מדויק ונקי.
גני הזן – Karesansui, כמו הגן שביקרנו במנזר ריוֹאָן-גִ’י, הם גנים יבשים העשויים מחול, חצץ וסלעים. הנזירים גורפים את החצץ בקווים גליים שמזכירים מים. הגריפה עצמה היא המדיטציה, והגן הוא הציור של השקט הפנימי שלהם.
הסמוראים אימצו את הזֵן לאומנויות הלחימה שלהם, היות והוא לימד אותם לנקות את התודעה מפחד או מתקווה. בקרב, אין זמן לחשוב, וצריך לפעול מהר ובנחישות, מתוך אינטואיציה טהורה.
מושג המוּ – Mu בזֵן
אחד המושגים החשובים בזֵן נקרא מוּ שפרושו ריקנות. הריקנות בזן אינה מבטאת חוסר או דבר שלילי, אלא מבטאת פוטנציאל אינסופי. קערה היא שימושית רק בגלל החלק הריק שבה. חדר הוא שימושי בגלל החלל הריק שבו. המינימליזם היפני נובע מההבנה שהשקט והרווח, שבין הדברים, חזקים לא פחות מהדברים עצמם.
ממקדש ריוֹאָן-גִ’י נסענו א העיר אראשיאמה.
אראשיאמה - Arashiyama
אראשיאמה השוכנת בפאתיה המערביים של קיוטו, היא המקום שבו המסורת היפנית פוגשת את הטבע הפראי והעוצמתי.
בעבר, בתקופת הייאן, במאות ה-8 עד ה-12, אזור אראשימה שימש כאתר הנופש הפרטי של החצר הקיסרית והאצולה היפנית, שהגיעה לכאן כדי לכתוב שירה מול ההרים. היום האזור מציע שילוב מושלם של טבע, מקדשים עתיקים וחוויה קולינרית ייחודית.
יער הבמבוק של אָרָאשִיָאמָה - Arashiyama Bamboo Grove
יער הבמבוק של אָרָאשִיָאמָה הוא האטרקציה המרכזית באזור, ואחד המקומות המצולמים ביותר ביפן. יופיו של היער אינו רק בגובה העצום של קני הבמבוק שחוסמים את השמש, אלא במיוחד בסאונד.
המשרד לאיכות הסביבה ביפן הכריז על יער הבמבוק כאחד ממאה נופי הסאונד של יפן. כשיש רוח קלה, קני הבמבוק הענקיים מתנגשים זה בזה ויוצרים צליל נקישה וחריקה עמום ומרגיע, יחד עם רשרוש העלים.
בימי שמש חזקה, האור מסתנן דרך הבמבוק הירוק ויוצר מראה שביפנית נקרא Komorebi – אור שמש המסתנן דרך עצים. רוב המבקרים צועדים בשביל המרכזי ביער הבמבוק מרחק קצר יחסית של 200 מטרים מסתובבים וחוזרים, ולכן רוב שעות היום קטע השביל הזה עמוס במבקרים.
למי שרוצה להעמיק בביקור מומלץ להמשיך ישר וצפונה, לבקר במקדשים השונים, ואף לצאת מעבר ליער, אל הרחובות השקטים עם בתי עץ, והשקט שמתחבר אל הטבע.
סביב ליער ובתוכו יש הרבה מאוד מקדשים, קטנים ואינטימיים, המקנים לאזור אווירת קדושה. האוטובוס שלנו חנה ליד מקדש Tenryu-ji Hatto, ומשם הלכנו, דרך הרחוב הראשי, העמוס בדוכני אוכל, מסעדות וחנויות מזכרות, לסיור ביער.
הנה מסע בין המקדשים הבולטים ביותר בדרך אל היער ובתוכו:
מקדש נונומיה – Nonomiya Shrine
המקדש נונומיה נמצא בתוך יער הבמבוק, מעט אחרי שהשביל המרכזי מתעקל. למקדש יש שער הטורי שחור, שהוא שער הטוריי העתיק ביותר ביפן, שעשוי מגזעי עץ אלון שלא קולפו מהקליפה שלהם – מראה ייחודי וטבעי מאוד.
בתקופת הייאן, נסיכות מהמשפחה הקיסרית היו מגיעות לכאן כדי לחיות בבידוד ולטהר את עצמן במשך שנה, לפני שנשלחו לשמש ככוהנות הגדולות של מקדש אִיסֶה – המקדש החשוב ביפן.
כיום המקום פופולרי מאוד בקרב נשים ונערות, היות והמקדש ידוע בסגולותיו לברכה בנישואין, מציאת אהבה ולידה קלה וטבעית.
מקדש טנריו-ג’י – Tenryu-ji
ליד המקדש הזה חנה האוטובוס שלנו. הכניסה הראשית למקדש היא מהרחוב הראשי של אראשיאמה, אך החצר האחורית שלו והיציאה הצפונית שלו יכולות להוביל ישירות אל תוך יער הבמבוק.
מומלץ מאוד להיכנס למקדש, לטייל בגן האגמים המפורסם שלו מהמאה ה-14, ולצאת מהשער הצפוני אל תוך הסבך המוצל והגבוה של צמחי הבמבוק.
מקדש ג’וג’אקוקו-ג’י – Jojakuko-ji
אם ממשיכים ללכת בשביל הבמבוק לכיוון צפון, מגיעים בסוף השביל למקדש קטן ויפהפה שנמצא על צלע ההר. המקדש הזה מפורסם בבקתות העץ עם גגות הקש שלו, ובמדרגות אבן עתיקות המכוסות כולן בטחב ירוק עז. המקום מציע תצפית שקטה ומרהיבה על כל האזור מנקודת תצפית גבוהה.
מקדש ניסון-אין – Nison-in
במרחק הליכה קצר ממקדש ג’וג’אקוקו-ג’י, בהמשך אותו רחוב כפרי עתיק, נמצא מקדש שני הבודהות. במבנה המרכזי של המקדש ניצבים שני פסלי בודהה חשובים. פסל אחד מקבל את פני הנשמות ומדריך אותן, והפסל השני מלווה אותן אל העולם הבא. ממש חברה קדישא של הבודהיזם.
הכניסה למקדש היא דרך שביל רחב ומרשים המוקף בעצים מצילים, שנראה כאילו נלקח מסרט.
מקדש גיו-ג’י – Gio-ji
המקדש הקטנטן הזה נמצא עוד יותר צפונה בתוך החורש. הוא מורכב בעיקר מבקתת קש קטנה המוקפת בגן טחב עבות וצפוף שנראה כמו שטיח ירוק ורך.
המקדש מפורסם בסיפור ההיסטורי הטראגי על רקדנית חצר צעירה בשם גיו, שאיבדה את אהבתו של המנהיג הצבאי טאירה נו קיומורי. היא ברחה אל היער המבודד הזה יחד עם אחותה ואמה, והפכה לנזירה בודהיסטית בבקתה הזו כדי למצוא שלווה.
במבוק
הבמבוק, או בשמו העברי חִזְרָן, הוא אחד הצמחים המופלאים והשימושיים ביותר בטבע. למרות הגובה והחוזק שלו, הבמבוק אינו עץ, אלא עשב ענק, השייך למשפחת הדגניים.
לבמבוק קצב הצמיחה המהיר ביותר בעולם. מינים מסוימים יכולים לצמוח ב-90 סנטימטרים ביממה אחת. הגזע חלול ומחולק על ידי מפרקים. המבנה החלול מעניק לו חוזק מבני אדיר יחד עם גמישות יוצאת דופן. הוא מתכופף ברוח סערה אך כמעט לעולם אינו נשבר.
לבמבוק מערכת קני-שורש תת-קרקעית מסועפת מאוד. זו הסיבה שיער במבוק מרגיש כמו יחידה אחת – כל הצמחים מחוברים לאותה מערכת שורשים.
הבמבוק פורח לעיתים נדירות מאוד – פעם ב-60 עד 120 שנה, תלוי במין. המדהים הוא שכל צמחי הבמבוק מאותו המין בעולם יפרחו באותו הזמן, ולאחר מכן היער כולו ימות ויתחדש מהזרעים.
בשל החוזק והזמינות שלו, הבמבוק משמש כמעט לכל תחום בחיים:
- בנייה. בדרום-מזרח אסיה משתמשים בו לפיגומים, אפילו בגורדי שחקים בהונג קונג, בגלל שהוא חזק מפלדה ביחס למשקלו. ביפן הוא משמש לגדרות, רצפות וגגות.
- טקסטיל. כיום מייצרים ממנו סיבי בד רכים, אנטי-בקטריאליים ונושמים.
- כלי בית ואמנות. סלים, מחצלות, מקלות אכילה, מניפות, ומברשות להקצפת תה מאצ’ה.
- כלי נגינה. חליל Shakuhachi היפני המפורסם עשוי משורש הבמבוק.
- מזון. נבטי במבוק – Takenoko, הם מרכיב פופולרי מאוד במטבח היפני, במיוחד באביב, אז אפשר לאכול אותם טריים.
לצמח הבמבוק יש בתרבות היפנית חשיבות רבה והוא סמל רוחני ומוסרי של עוצמה ושקט.
- השילוש הקדוש – שלושת החברים של החורף
הבמבוק הוא חלק משלישיית עצים אורן, במבוק ושזיף – Sho-Chiku-Bai, שיחד הם מסמלים עמידות ואופטימיות, היות והם שורדים את החורף הקר.
האורן מסמל אריכות ימים, הבמבוק מסמל גמישות ועמידות, הודות ליכולת שלו להתכופף מבלי להישבר, והשזיף מסמל התחדשות, היות והוא הראשון לפרוח לאחר השלג. - טוהר ופשטות
החלל הפנימי של הבמבוק מסמל בבודהיזם את הריק – Sunyata. המצב הנפשי אליו שואפים בזֵן-בודהיזם, והוא להיות פתוח, נקי ממחשבות זרות ומוכן לקבל את הנרוואנה.
הנסיכה קָאגוּיָה – Kaguya-Hime
בפולקלור היפני סיפור העם העתיק ביותר, מהמאה ה-10, מספר על חוטב במבוק שמצא תינוקת זעירה בתוך קנה במבוק זוהר. היא גדלה להיות נסיכה יפהפייה מהירח. הסיפור הזה מקשר את הבמבוק לעולם הקסם והאלוהות.
שישי-אוֹדוֹשִי – Shishi-Odoshi
זהו מתקן הבמבוק המפורסם בגנים היפניים – קנה במבוק שמתמלא במים, נופל קדימה, מתרוקן, וחוזר אחורה בנקישה חדה על אבן. הצליל הזה נועד במקור להפחיד חיות בר, אך הפך לסמל של חלוף הזמן והשקט שבתוך הרעש.
נבטי הבמבוק
נבטי הבמבוק, שאותם אוכלים ביפן ונקראים טָאקֶנוֹקוֹ – Takenoko, אינם מגיעים מזרעים. אלו הן שלוחות צעירות, שבוקעות ממערכת השורשים הקיימת. ליער במבוק יש מערכת קני-שורש תת-קרקעית ענפה. השורשים הללו שולחים שלוחות כלפי מעלה לאורך כל השנה. באביב השלוחות הללו פורצות מהאדמה כנבטים עבים ומשוריינים. תוך מספר שבועות כל שלוחה הופכת לקנה במבוק ענק.
אם חופרים ומוציאים את השלוחות הצעירות, כשהן עדיין מתחת לאדמה או ממש בראשית פריצתם, הן הופכים למעדן קולינרי, שבתקופת האביב אפשר למצוא בשפע בשווקים.
טָאקֶנוֹקוֹ גוֹאָן – Takenoko Gohan היא מנה פופולרית של אורז מבושל עם פיסות נבטי במבוק טריים. הטעם של נבט טרי שנקטף באותו בוקר מהאדמה שונה לחלוטין מהטעם של במבוק מקופסאות שימורים שאנחנו מכירים במערב. הוא פריך, מתקתק ויש לו ריח של אדמה וגשם.
פריחת הבמבוק – אסון חקלאי
הבמבוק פורח במחזורים נדירים מאוד, אחת לכמה עשרות שנים. עבור החקלאים היפנים פריחת הבמבוק היא מקור לדאגה. לאחר שהבמבוק פורח ומייצר זרעים, לרוב הקנה, ולעיתים כל היער, מתים. זה קורה היות והצמח משקיע את כל האנרגיה האחרונה שלו ביצירת הזרעים ואז קורס ומת.
פריחה המונית עלולה להשמיד יערות שלמים, מה שמותיר את תעשיית הבנייה והאומנות ללא חומר גלם למשך שנים עד שהזרעים החדשים ינבטו ויגדלו.
כשבמבוק פורח הוא מייצר כמות אדירה של זרעים, שנראים קצת כמו גרגירי חיטה או אורז. הזרעים נופלים לאדמה, חלק קטן מהם נובט, ויער חדש מתחיל לצמוח. ליער כזה ייקח שנים רבות להגיע לגובה ולעובי המרשימים.
עוד מקומות מעניינים באראשימה בהם לא ביקרנו
גשר טוגטסוקיו – Togetsukyo Bridge
פרוש שמו של הגשר הוא גשר חציית הירח, והוא ניתן לגשר לאחר שקיסר עתיק צפה בירח נע בשמיים מעל הגשר ואמר, שנראה כאילו הירח עצמו חוצה אותו.
הגשר בנוי מעץ על גבי תשתית מודרנית, והוא חוצה את נהר הקאטסורה הרחב. הנוף מהגשר אל עבר ההרים שמסביב עוצר נשימה.
פארק הקופים איוואטאיאמה – Iwatayama Monkey Park
חוויה משעשעת, ושונה מאוד מהאווירה המעונבת של המקדשים, אפשר למצוא לאחר טיפוס של כ-20 דקות במעלה ההר בפארק הקופים.
בפארק, שנמצא על פסגת ההר, מסתובבים בחופשיות כ-120 קופי מקאק יפני, קופי שלג, חמודים. הם פראיים לחלוטין אך רגילים לבני אדם.
המבקרים יכולים להיכנס לתוך בקתת עץ מיוחדת ולשים אוכל על הרשת, והקופים באים לקחת את האוכל בעדינות, הישר מיד המבקרים. מהפסגה נשקף נוף נהדר של כל קיוטו.
רכבת הנוף הרומנטית ושייט הנהר – Sagano Scenic Railway
למי שרוצה לחוות את הטבע של קיוטו בצורה ייחודית מוצע לנסוע ברכבת וינטג’ פתוחה, הנוסעת לאורך קניון נהר ההוזו – Hozu River, במסלול איטי ומרהיב של כ-25 דקות.
רבים נוסעים ברכבת הלוך, חוזרים בתוך סירות עץ מסורתיות – Hozugawa Kudari, המנווטות על ידי שייטים מקומיים בין הסלעים והמים הזורמים של הקניון.
מקדש אודאגי ננבוצו-ג’י – Otagi Nenbutsu-ji
מעבר לאזור התיירות הצפוף, נצא המקדש הזה, שבו פזורים 1,200 פסלי אבן קטנים של ראקאן – תלמידיו של בודהה. כל פסל נתרם על ידי אדם אחר, ופוסל עם הבעת פנים ייחודית משלו. חלקם צוחקים, חלקם בוכים, חלקם מחזיקים כוס סאקה ואפילו יש כאלו שמחזיקים קלטת שמע או מניפה. זה מקום מקסים, משעשע ופוטוגני להפליא.
ריקשות באראשימה
המטיילים באראשימה, ובעוד מקומות מסורתיים ביפן, אינם יכולים להחמיץ את מראה הרצים הצעירים, חטובי הרגלים המכונים שאפו – Shafu, שמושכים ריקשות בכוח שריריהם בלבד. השאפו מסוגלים לרוץ עשרות קילומטרים ביום, תוך משיכת משקל של שני אנשים. כדאי לשים לב לנעליים שלהם. אלו הן נעלי Tabi מסורתיות עם הפרדה בבוהן, שמעניקות להם אחיזה מצוינת בכביש.
כאן עלתה השאלה מדוע ביפן בני אדם, ולא בעלי חיים, מניעים את הריקשות?
ברור העלה שהסיבה לכך היא שילוב של היסטוריה, גאוגרפיה וערכים תרבותיים ייחודיים. המילה ריקשה מגיעה מהמילה היפנית Jinrikisha, שמורכבת משלוש מילים: Jin – אדם. Riki – כוח. Sha – רכב/גלגל. כלומר, פירוש המילה ריקשה זה רכב המונע בכוח האדם.
הריקשה הומצאה ביפן בסביבות שנת 1869, בתחילת תקופת מייג’י, כחלופה מודרנית ומהירה יותר לאפיריון, שבו נשאו אנשים על הכתפיים.
הריקשה התאימה מאוד לערים המאופיינות בסמטאות צרות מאוד ורחובות מרוצפי אבן. באזורים אלו אדם, שמניע ריקשה, יכול לתמרן בסיבובים חדים, ולעצור בנקודה מדויקת הרבה יותר טוב מסוס או שור.
בנוסף, היפנים ידועים בחיבתם לסדר וניקיון, במיוחד בקרבת מקדשים, ושימוש בבעלי חיים היה מוביל ללכלוך ברחובות, מה שהיה נחשב למטרד ולפגיעה באסתטיקה.
ויש גם את השפעת הבודהיזם והשינטו. הבודהיזם היא דת שאוסרת על הריגת בעלי חיים, ומטיפה ליחס של כבוד אליהם. השימוש בבעלי חיים לעבודה פיזית קשה היה פחות נפוץ ביפן לעומת המערב.
גם שימוש בסוסים, שביפן היו סמל סטטוס של הסמוראים, או שימשו לטקסים דתיים במקדשים, היה נחשב לפעולה, שאינה תואמת את מעמדם.
כיום, משתמשים בריקשות רק באזורי תיירות, כחוויה תיירותית ותרבותית. השאפו משמשים כמדריכים אישיים. מדובר בצעירים משכילים, בעלי כושר שיא, שמתפקדים כמדריכי טיולים. הם מספרים סיפורים, מצלמים עבור התיירים תמונות בזוויות מושלמות ומכירים כל פינה נסתרת.
הביטוי למושג היפני לאירוח מכל הלב – Omotenashi, בא לידי ביטוי בקשר האישי בין הרץ לנוסע. הרצים דואגים לכסות את הנושאים בשמיכה בחורף, לעזור להם לעלות ולרדת בבטחה, ולדאוג לנוחות המקסימלית.
אחר הצהרים חזרנו למלון, ולאחר ארוחת הערב במלון, הלכנו לתחנת הרכבת של קיוטו, שנמצאת במרחק הליכה מהמלון לצפות במופע האורות הלילי.
מופע האורות בתחנת הרכבת בקיוטו
תחנת הרכבת של קיוטו היא יצירת אמנות ארכיטקטונית מודרנית, והיא מהווה ניגוד למקדשים העתיקים של העיר. מופע האורות על המדרגות, שנקרא רשמית The Graphical Illumination, הוא אחת האטרקציות החינמיות והמרשימות בקיוטו.
המופע מתקיים על גרם המדרגות הגדולות – Daikaidan, שנמצא בצד הצפון-מערבי של התחנה. מדובר בגרם מדרגות ובו 171 מדרגות המשתרעות מהקומה ה-4 ועד לקומה ה-11.
בתוך חזית המדרגות הוטמעו 15,000 נורות LED קטנות שהופכות את המדרגות, לכל מי שניצב למרגלותיהן בקומה הרביעית, למסך ענק ברזולוציה ייחודית שמציג אנימציות צבעוניות.
התוכן של האנימציות משתנה בהתאם לעונה ולחגים הלאומיים. אנחנו ראינו את נושאי האביב, אנימציות של פריחת דובדבן, עלים ירוקים ופריחה אחרת, אנימציות שהוקדשו לפסטיבל אאוי שצוין באותו שבוע, ואנימציות שקשורות לקיוטו.
המופע מתחיל עם רדת החשיכה ומסתיים בשעה 22:00. נקודת התצפית הטובה ביותר היא בקומה 4, ברחבה הפתוחה שלפני המדרגות שנקראת Muromachi Koji Square, משם יש זווית מושלמת לצפייה בכל גרם המדרגות.
לאחר שצפינו במופע, המשכנו לעלות במדרגות הנעות עד לקומה העליונה ביותר, אל האזור המכונה Sky Garden & Happy Terrace, משם יש תצפית פנורמית המשקיפה על קיוטו.
לאחר שצפינו על קיוטו, ירדנו לקומה העשירית, ועברנו ב-Ramem Koji, הלו היא (סמטת הראמן בקומה העשירית של התחנה, שבה יש ריכוז של דוכני ראמן מכל רחבי יפן, וגם בשעת ערב מאוחרת ישבו שם סועדים רעבים, אל מנהרת דרך השמים.
מנהרת דרך השמים – Skyway Tunnel הוא גשר הולכי רגל שקוף, שתלוי גבוה מתחת לתקרת התחנה. ההליכה עליו מעניקה מבט מרהיב על המבנה העתידני של התחנה ועל מגדל קיוטו המואר, שנמצא ממש ממול. הגשר מוביל אל צידה השני של התחנה, שם יש מופע הקרנת תמונות על הקירות, ונקודת תצפית מרשימה נוספת על מגדל קיוטו.
