מסע ליפן - היום השמיני
היום השמיני למסע הוקדש לשלושה אתרים מרכזיים בעיר הירושימה, שהטלת פצצת האטום עליה ב-6 באוגוסט 1945, הייתה השלב הראשון בדרך לכניעת יפן. בתחילת המסע אמר לנו המדריך, רוני טיטו, שלדעתו מלחמת העולם השנייה, על אף תוצאותיה הטרגיות, הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה ליפן. אמירה קשה זו ליוותה אותי במהלך ימי המסע, וההסתייגות, שהייתה לי מהאמירה הזו בתחילת המסע, התחלפה בהכרה שאמירה הזו נכונה, ככל שהמסע התקדם והעמקתי לחשוב על הנושא. בהמשך עוד אתייחס לאמירה הזו.
הירושימה - Hiroshima
העיר הירושימה היא סמל עולמי לתקומה, שלום וחידוש. העיר, ששוכנת במחוז צ’וגוקו באי הונשו בדרום יפן, עברה תהליך מדהים של טרנספורמציה מעיר נמל צבאית לעיר מודרנית ותוססת, שחורטת על דגלה את פירוק הנשק הגרעיני.
הירושימה נוסדה בשנת 1589 על ידי הלורד הפיאודלי מורו טרומוטו, שבנה את טירת הירושימה על הדלתא של נהר האוטה. בזכות מיקומה על שפת הים הפנימי של יפן, היא הפכה במהרה למרכז כלכלי חשוב.
בסוף המאה ה-19, בעידן המודרניזציה – מייג’י, הפכה העיר למרכז צבאי ולוגיסטי משמעותי. הוקם בה נמל מודרני, נמל אוג’ינה, והיא שימשה כמפקדה ראשית במהלך מלחמת סין-יפן הראשונה.
בשלהי מלחמת העולם השנייה, ביום 6 באוגוסט 1945, הירושימה נבחרה כמטרה לפצצת האטום הראשונה בהיסטוריה, שכינוייה היה ילד קטן. בחירת הירושימה היה בעיקר בשל חשיבותה הצבאית, והעובדה שטרם הופצצה קודם לכן.
בשעה 08:15 בבוקר, הפצצה התפוצצה בגובה של 600 מטרים מעל מרכז העיר. הפיצוץ יצר חום קיצוני של אלפי מעלות וגלי הדף, שהחריבו כמעט כל מבנה ברדיוס של שני קילומטרים.
80,000 איש נהרגו באופן מידי, ועד סוף 1945, עלה מניין ההרוגים ל-140,000, כתוצאה מכוויות ומחלות קרינה. העיר נראתה כמו שממה מפויחת, ורבים האמינו כי דבר לא יצמח בה במשך עשרות שנים.
באופן מפתיע, הירושימה החלה להשתקם במהירות מעוררת השתאות. אחד הגורמים, שמצד אחד העמיק את נזקי הפצצה, אך מצד שני האיץ את תהליכי השיקום, היה טייפון עוצמתי שהיכה בעיר ב-17 בספטמבר 1945. לקראת סופו של דף זה אקדיש פרק לטייפון שהרס ושיקם.
בשנת 1949 העביר הפרלמנט היפני חוק מיוחד, חוק בניית עיר השלום, שהעמיד מימון לשיקום הירושימה לא כעיר רגילה, אלא כעיר של שלום והנצחה.
במקום לשחזר את הסמטאות הצרות, העיר נבנתה מחדש עם שדרות רחבות, פארקים גדולים ומבני בטון עמידים. צמח ההרדוף, שהיה הראשון שפרח מתוך ההריסות שנה לאחר הפיצוץ, הפך לפרח הרשמי של העיר כסמל לתקווה.
כיום הירושימה היא עיר מודרנית, ירוקה ומשגשגת עם למעלה מ-1.2 מיליון תושבים. מטרופולין של שלום ותקווה. בעיר נמצאים מרכז והנהלת חברת הרכב מאזדה – Mazda, שמהווה מנוע כלכלי מרכזי באזור.
הירושימה מפורסמת באוקונומיאקי – Okonomiyaki המקומי, שהוא פנקייק מלוח המורכב משכבות של כרוב, אטריות, ביצה ובשר או פירות ים.
פארק הזיכרון לשלום בהירושימה - Hiroshima Peace Memorial Park
האתר הראשון שבו ביקרנו בבוקר היום השמיני היה פארק הזיכרון לשלום, שנמצא בקצהו הצפוני של אחד האיים בשפך הנהר, מרחק קצר מאוד מהמלון שבו התארחנו. הפארק רחב ידיים, שנבנה בנקודה שבה היה פעם המרכז המסחרי והפוליטי התוסס של העיר, ומעליו היה מוקד הפיצוץ, משתרע על שטח של 122 דונם.
הפארק תוכנן על ידי האדריכל היפני הנודע קנזו טנגה. העיצוב נועד ליצור ציר ישר ממרכז הכנסים, דרך המוזיאון, אל האנדרטה המרכזית, להבת השלום, ועד לכיפת הפצצה. הציר הזה מסמל את הקשר בין העבר הטראגי לעתיד של שלום.
את הסיור התחלנו בכיפת הפצצה – Bomb Dome, שגם נקראת אנדרטת השלום. היא נמצאת מעבר לנהר, אך נחשבת לחלק בלתי נפרד מחוויית הפארק. זהו שלד הבניין של היכל קידום התעשייה, ששרד את ההפצצה, היות והפצצה התפוצצה ממש מעליו, כך שגלי ההדף פגעו בו מלמעלה כלפי מטה, מה ששמר על הקירות עומדים, ולא מהצד.
הבניין נשמר בדיוק כפי שהיה ביום ההפצצה, והוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו בשנת 1996.
מאנדרטת השלום הלכנו אל מגדל הזיכרון לסטודנטים המגויסים שנמצא סמוך לאנדרטת השלום, לפני שחוצים את הנהר.
מגדל הזיכרון לסטודנטים המגויסים - Memorial Tower Dedicated to Mobilized Students
מגדל הזיכרון לסטודנטים המגויסים הוא אנדרטה לזכרם של אלפי בני נוער וסטודנטים, שמצאו את מותם בבוקר 6 באוגוסט 1945.
בשלהי מלחמת העולם השנייה, יפן סבלה ממחסור חמור בכוח אדם בגלל הגיוס ההמוני של גברים לצבא. כתוצאה מכך, ממשלת יפן העבירה חוק לגיוס תלמידי בתי ספר תיכוניים ומכללות, מגיל 12 ועד גיל 20, לעבודה בתעשיות המלחמה ובשירותים חיוניים.
בבוקר 6 באוגוסט 1945 אלפי תלמידים ותלמידות היו פזורים ברחבי מרכז העיר הירושימה, כאשר הם עסוקים בפינוי מבנים והריסת בתים, במטרה ליצור רצועות אש, שימנעו משריפות להתפשט. רבים מהם עבדו בחוץ, תחת כיפת השמיים ובמרכז העיר, קרוב מאוד למוקד הפיצוץ, והם היו חשופים לחלוטין.
כ-10,000 סטודנטים ותלמידים נהרגו מיד או מתו בשבועות שלאחר מכן כתוצאה מפציעות ומחלות קרינה.
האנדרטה, שגובהה כ-12 מטרים, נחנכה ביולי 1953 ונבנתה במימון משפחות התלמידים שנספו. המגדל בנוי מחמש קומות, והוא מעוצב בהשראת פגודה יפנית מסורתית, אך בקווים מודרניים וחדים. בראש המגדל ניצב פסל ברונזה של קאנון, אלת השלום והרחמים הבודהיסטית. קאנון מוצגת כשהיא עוטה בגדים יפניים מסורתיים, וידיה פרושות לצדדים כמגוננות על נשמות הילדים.
סביב לפסל האלה קאנון משולבות דמויות של שמונה יונים, הסמל האוניברסלי לשלום, המייצגות גם את השאיפה של נשמות התלמידים לעוף לחופשי.
בחלק התחתון של המגדל ישנם לוחות זכוכית שעליהם חרוטים שמות בתי הספר שאיבדו את תלמידיהם. בלילה, הלוחות הללו מוארים מבפנים. בסיס האנדרטה ודפנותיה כוללים תבליטים המתארים סטודנטים העוסקים בעבודה, המשמשים כתיעוד קבוע לתרומתם הכפויה למלחמה ולגורלם הטרגי.
בדומה לאנדרטת הילדים של סדקו, גם למרגלות מגדל הסטודנטים אפשר לראות ויטרינות עמוסות בשרשראות צבעוניות של עגורי אוריגמי, שנתלו על ידי קבוצות תלמידים מכל רחבי יפן שמגיעות לסיורי בית ספר במקום.
המגדל הזה מזכיר למבקרים את המחיר הנורא שמשלמים הצעירים ביותר בזמן מלחמה. הוא מציג לא רק את היותם קורבנות של פצצת האטום, אלא גם את העובדה שהילדות שלהם נגזלה מהם עוד לפני הפיצוץ, כאשר נאלצו לעבוד במפעלים ובאתרי בנייה במקום לשבת בכיתות הלימוד.
אנדרטת השלום לילדים - Children's Peace Monument
לאחר הביקור במגדל הזיכרון לסטודנטים המגויסים חצינו את הנהר אל אנדרטת השלום לילדים, שהיא אחד האתרים המרגשים ביותר בפארק, שמוקדש לזכרה של סדקו ססקי.
סדקו הייתה בת שנתיים בזמן שהפצצה הוטלה על עירה. היא שרדה את ההפצצה אבל בגיל 12 חלתה בלוקמיה כתוצאה מהקרינה. סדקו האמינה, שאם היא תקפל 1,000 עגורי נייר היא תבריא. סדקו נפטרה לפני שהיא השלימה את המשימה, אך חבריה המשיכו את דרכה.
עד היום, ילדים מכל העולם שולחים מיליוני עגורי נייר צבעוניים המוצגים בוויטרינות מסביב לאנדרטה כסמל לשלום.
להבת השלום, בריכת השלום ואנדרטת הזיכרון לקורבנות
מאנדרטת השלום לילדים המשכנו אל להבת השלום – Peace Flame, הממוקמת מצידה הצפוני של בריכת השלום. זהו לפיד, שבו בוערת אש מאז שנת 1964. ההבטחה היא שהאש תמשיך לבעור עד היום, שבו כל הנשק הגרעיני בעולם יושמד. זוהי התזכורת החזקה למחויבות העיר לפירוק הנשק הגרעיני. במציאות הנוכחית כנראה שהלפיד הזה ימשיך לבעור עוד שנים רבות.
בצדה הדרומי של הבריכה ניצבת אנדרטת הזיכרון לקורבנות – The Cenotaph. זהו מבנה בטון בצורת קשת, הניצב על שפת בריכת השלום, ומגן על תיבת אבן. בתוך התיבה נמצאת רשימה של כל שמות האנשים שנהרגו מהפצצה, שמכילה למעלה מ-300,000 שמות, והיא ממשיכה להתעדכן.
על האבן חרוט המשפט: נוחו בשלום, שכן הטעות לא תחזור על עצמה. הניסוח המעניין הזה ביפנית מתייחס לאנושות כולה, ולא לצד ספציפי במלחמה.
מוזיאון השלום - Hiroshima Peace Memorial Museum
מבריכת השלום והאנדרטאות משני צידה המשכנו אל מוזיאון השלום.
המוזיאון מחולק לשני אגפים:
- האגף המזרחי עוסק בהיסטוריה של הירושימה לפני המלחמה ובסכנות הנשק הגרעיני בימינו.
- האגף המערבי מציג מוצגים מצמררים מהיום בו הוטלה הפצצה – בגדים קרועים של ילדים, שעונים שעצרו בשעה 08:15, צילומים קשים ועדויות של ניצולים
הביקור במוזיאון הוא חוויה רגשית מטלטלת מאוד, אך היא הכרחית להבנת עומק האירוע. בכל שנה בתאריך 6 באוגוסט נערך בפארק טקס זיכרון ממלכתי. בשעה 08:15 בדיוק נשמע צלצול פעמון השלום, וכל העיר עוצרת לדקת דומייה.
באותו יום בערב, נערך טקס טורו נאגאשי – Toro Nagashi, שבו משיטים אלפי פנסי נייר דולקים על מי נהר המוטויאסו, לזכר נשמות ההרוגים.
מפארק השלום נסענו לביקור במוזיאון חברת מאזדה, שהיא עוגן כלכלי וחברתי בעיר הירושימה, והקשר בין העיר לחברה הוא עמוק וכמעט משפחתי.
מוזיאון מאזדה
המוזיאון עבר שיפוץ מקיף בשנת 2022, ומהווה אתר עלייה לרגל לא רק לחובבי הרכב אלא כמעט לכל מי שבא לבקר בעיר, וגם לקבוצות תלמידים מהעיר והסביבה.
באולם הכניסה בקומת הקרקע מוצגים הדגמים החדשים והיוקרתיים, והמבקרים יכולים להיכנס לרכבים, להתרשם וכמובן גם להצטרף.
לאחר חוויה הצילום וההתבוננות התכנסנו בצדו האחר של אולם הכניסה להסברים ומבוא מפיה של מדריכה חיננית, ולצפיה בסרטון תדמית קצר.
לאחר מכן עלינו יחד עם המדריכה לקומה השנייה אל תצוגת ההיסטוריה והשורשים של החברה. שם ראינו את Mazdago, רכב תלת-אופן מנועי, שהיה המוצר המשמעותי הראשון שהחברה ייצרה בשנת 1931.
בהמשך התצוגה מוצגים דגמים שונים שהחברה ייצרה לאורך השנים, כולל רכבי יוקרה ורכבי תחרות, יחד עם מנועים ייחודיים ומכלולי הנעה. בין היתר ראינו את דגם המכונית 787B המפורסם, המכונית היפנית הראשונה שניצחה במרוץ 24 השעות של לה-מאן – Le Mans בשנת 1991.
לאחר התצוגה עוברי אל מרפסת הצופה אל אחד מפס הייצור של החברה. שם אפשר לראות מכוניות, בשלבי הרכבה שונים, נעות על המסועים, כאשר בכל תחנה מורכב במכונית מכלול אחר. רוב התהליך נעשה אוטומטית בפיקוח אנושי.
ייחודיות טכנולוגית
מאזדה תמיד אהבה להיות ייחודית ויצירתית בתעשיית הרכב. כך לדוגמא, בשעה שעולם הרכב וויתר על השימוש במנוע וואנקל – Rotary Engine, מאזדה שכללה את המנוע הסיבובי, והוא הפך לסימן ההיכר של דגמי ה-RX האגדיים.
הקו המנחה בעיצוב ובהנדסת המכוניות של מאזדה מבוסס על פילוסופיית Jinba Ittai, ביטוי שפירושו הסוס ורוכבו כגוף אחד. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהמכוניות שמאזדה מייצרת צריכות להרגיש כמו שלוחה של הנהג. אגב, השמועה אומרת שמעצבי המכוניות של מאזדה עדיין מפסלים ביד דגמים מחימר, וזאת בכדי להגיע לרמת דיוק ורגש שקשה להשיג במחשב.
ג’וג’ירו מצודה – Jujiro Matsuda – מייסד האמפרייה
ג’וג’ירו מצודה נולד בשנת 1875 למשפחת דייגים ענייה בהירושימה. בגיל 14 הוא עבר לאוסקה והפך לשוליה של נפח. שם הוא גילה את התשוקה שלו למכונות, להנדסה ולמתכות.
בשנת 1920 חזר מצודה להירושימה, והצטרף לחברה כושלת בשם Toyo Cork Kogyo, שייצרה לוחות שָעָם דחוסים המשמשים לבידוד. מצודה, שהיה יזם בנשמתו, הבין במהירות ששוק לוחות השעם לא יוביל את החברה להישגים משמעותיים. הוא לקח על עצמו את ניהול החברה, שינה את כיוון, והחל ביצור מכונות וכלים. בהמשך שינה מצודה את שמה של החברה ל-Toyo Kogyo, שהיה שמה הרשמי של מאזדה עד שנות ה-80.
השם מאזדה נבחר משתי סיבות: ראשית, הוא נשמע דומה לשם המשפחה של המייסד מצודה – Matsuda. שנית, הוא נלקח משמו של אל האור, החכמה וההרמוניה בדת הזורואסטרית – אהורה מאזדה – Ahura Mazda, מתוך כוונה שהרכבים שהחברה מייצרת יאירו את תעשיית הרכב היפנית.
מצודה הבין שייצור מכוניות נוסעים יקרות לא מתאים ליפן של אותם ימים, שהייתה זקוקה לכלי רכב מסחריים, זולים ויעילים כדי לבנות את כלכלתה המתפתחת. בשנת 1931 הוא השיק את Mazdago, רכב תלת-גלגלי שהיה שילוב בין אופנוע למשאית קטנה.
התרומה ההיסטורית להירושימה: הצלת העיר מההריסות
הקשר האמיתי והבלתי ניתן לניתוק בין מאזדה להירושימה נצרב בדם וביזע ב-6 באוגוסט 1945, היום שבו הוטלה הפצצה האטומית על העיר.
מפעל מאזדה שכן כ-5.3 קילומטרים ממרכז הפיצוץ. בזכות רכס הרים קטן שחסם את הדף הפיצוץ הראשי, המפעל ספג נזק קל יחסית למבנים אחרים בעיר, ורוב העובדים שהיו במתחם באותו רגע ניצלו. באותו יום חגג ג’וג’ירו מצודה את יום הולדתו השבעים. הוא היה בדרכו למרכז העיר כשהפצצה הוטלה. מכוניתו הועפה מהכביש, אך הוא שרד.
במקום לשקוע באבל, מצודה ובנו טסוג’י, שירש אותו מאוחר יותר, קיבלו החלטה, ששינתה את פני ההיסטוריה של העיר, לפתוח את שערי המפעל לטובת הציבור.
מאחר וכל בנייני הממשל, המשטרה והעירייה במרכז הירושימה נמחקו לחלוטין, מאזדה תרמה את מבני המשרדים שלה. משרדי מחוז הירושימה, תחנות הרדיו המקומיות ובתי המשפט הוקמו כולם מתוך מפעלי מאזדה כדי לנהל את מאמצי ההצלה. חלקים מהמפעל הוסבו מיד למרפאות מאולתרות שטיפלו באלפי פצועים ונפגעי קרינה.
שבועות ספורים לאחר האסון, המפעל חזר לייצר את Mazdago, ותלת-האופן הזה הפך לכלי הרכב החשוב ביותר לפינוי הריסות העיר ובנייתה מחדש. תושבי הירושימה ראו במכוניות הללו סמל של תקווה ותקומה, והמונח רוח מוקאינדה – Mukainada Spirit, על שם האזור שבו נמצא המפעל, הפך לסלוגן המתאר את נחישות עובדי מאזדה לא לוותר לעולם, ולהוביל פיתוח טכנולוגיות ייחודיות כנגד כל הסיכויים.
ג’וג’ירו מצודה הלך לעולמו בשנת 1952, אך הרוח שלו ושל החברה הגדירה את האופי של הירושימה. בעוד שערים אחרות ביפן נשענו על מספר תעשיות, הירושימה ומאזדה צמחו יחד.
עד היום, מאזדה היא המעסיק הגדול ביותר באזור, והיא מממנת פרויקטים קהילתיים, קבוצות ספורט מקומיות ויוזמות חינוכיות. החברה דואגת לעובדיה ולבני משפחותיהם בכל התחומים, ונאמנות העובדים לחברה היא מופת ודוגמה.
ממוזיאון מאזדה נסענו לאי המקדשים מיאג’ימה.
אי המקדשים מִיָאגִ'ימָה - Miyajima
אי המקדשים מִיָאגִ’ימָה נמצא במרחק שיט קצר של כ-10 דקות במעבורת מהירושימה, ונחשב לאורך מאות שנים לאי קדוש שבו בני אדם ואלים חיים יחד.
הסמל המפורסם של האי הוא הוא שער ענק שגובהו כ-16 מטרים, ונקרא Itsukushima Shrine Otorii Gate. השער צבוע בכתום-אדום עז, וניצב בתוך מי הים. בזמן הגאות, השער נראה כאילו הוא צף על המים. בזמן השפל, המים נסוגים ואז אפשר ללכת ברגל עד לבסיס השער, ולהתרשם מגודלו העצום.
השער הוא פרויקט הנדסי מתוחכם. הוא אינו תקוע באדמה, ועומד בזכות המשקל העצמי האדיר – מעל 60 טון, ושיטת בנייה מיוחדת בראש השער, שמייצבת אותו כנגד הגלים והרוחות.
השער מסמן את הגבול בין העולם האנושי לעולם הרוחות והאלים. בעבר, המבקרים היו חייבים להגיע בסירה ולעבור דרך השער כדי להיכנס למקדש.
אל האי מגיעים בשיט של כ-10 דקות במעבורת, שיוצאת ממעגן המעבורות Miyajimaguchi Ferry Terminal.
ממעגן המעבורות במיאג’ימה יש מדרחוב שמוביל את מקדש אִיצוּקוּשִימָה ממנו אפשר לצפות לעבר השער הטורי, ובשעות שפל לרדת ולהגיע עד אליו. אנחנו הגענו זמן קצר לאחר שיא השפל ואנשים רבים התגודדו סביב לבסיס השער. שעתיים לאחר מכן, כאשר עזבנו את האי בסיס השער היה מכוסה במים, וקו המים היה מרוחק כמה עשרות מטרים מהשער.
מקדש אִיצוּקוּשִימָה - Itsukushima Shrine
מול השער ניצב מקדש אִיצוּקוּשִימָה, שהוא מקדש שינטו, שהוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו. המקדש בנוי על גבי רציפי עץ מעל המים, כדי שלא לפגוע באדמה הקדושה של האי. גם המקדש, בדומה לשער, צבוע בצבע כתום-אדום עז. הצבע נועד להרחיק רוחות רעות, ולהגן על מבנה העץ מפני קורוזיה של מי המלח. הסבר מפורט על דת השינטו מופיע בפרק על התרבות היפנית.
במקדש אִיצוּקוּשִימָה במִיָאגִ’ימָה, יש מסורת ארוכת שנים של אומוקוג’י – פתקי גורל. אומרים שהם מאוד מדויקים, אבל גם שיש שם אחוז גבוה יחסית של פתקי מזל רע בהשוואה למקדשים אחרים.
כאשר אנחנו ביקרנו במקדש הוא היה עמוס במבקרים, ובאחד המרחבים נערך טקס שבו הנזירים בירכו זוג מאמינים שהגיע לקבל את ברכת האלים.
לאחר שיצאנו ממקדש אִיצוּקוּשִימָה שהוא מקדש שינטו, נכנסנו לאזור של מקדשים בודהיסטיים, מקדש Daigan-ji ומקדש Gomado. סמוך למקדשים יש דוכנים למכירת קמעות, ופתקי גורל. לפני אחד הדוכנים עמד תור מאמינים שהמתינו בסבלנות לקבל חתימה מחותמות גוֹשוּאִין.
חתימות מחותמות גוֹשוּאִין, אותן אפשר לקבל במקדשים הבודהיסטים אינן סתם מזכרת, אלא מסמך רוחני מקודש, המעיד על הקשר שנוצר בין המאמין לבין האלוהות – בודהה או קאמי – בעת הביקור במקדש.
הגושואין היא חותמת קליגרפית (קליגרפיה – אמנות הכתיבה הקישוטית), הנעשית בעבודת יד על ידי נזיר או עובד מקדש. החותמת מורכבת משני אלמנטים מרכזיים:
- החותמות האדומות – חותמות גומי או עץ הטבולות בדיו אדום בוהק – Vermilion. הן כוללות את שם המקדש, סמל הזרם הבודהיסטי או סמל המשפחה המייסדת של המקדש.
- הקליגרפיה בשחור – כתיבה אמנותית במכחול ודיו. בדרך כלל כתובים בה שם המקדש, התאריך המדויק של הביקור, ושם הבודהה המרכזי שבו סוגדים במקום.
בעבר, בתקופת אדו, את הגושואין קיבלו המאמינים רק לאחר שהם העתיקו סוטרה, והגישו אותה למקדש כמתנה. הייתה זו הוכחת ביקור במקדש, ויפנים רבים מאמינים, שהצטברות של גושואין בספר מיוחד, תלווה אותם גם לאחר המוות כעדות לחיים דתיים ומסורים.
מכיוון שכל חתימה נכתבת במקום, אין שני גושואין זהים. זהו רגע של ריכוז שבו הנזיר מעביר את האנרגיה של המקדש אל הדף של המאמין.
אי אפשר לקבל גושואין על סתם דף נייר או במחברת רגילה. חייבים להשתמש בגושואינצ’ו, שהוא ספר אקורדיון מיוחד, עם נייר עבה שסופג את הדיו. המקדשים מעצבים לעיתים קרובות כריכות יפהפיות לספרים הללו, שהופכות לפריט אספנות בפני עצמו.
איילים - Sika Deer
בדומה לעיר נארה, גם במִיָאגִ’ימָה מסתובבים מאות איילים חופשיים בין המבקרים. בעבר האיילים נחשבו לשליחי האלים.
האיילים אמנם חמודים מאוד, אבל הם תמיד רעבים, אינם חוששים מהמבקרים ומנסים לקח להם דברים מהידיים. במִיָאגִ’ימָה מבקשים מהתיירים לא להאכיל את האיילים כדי לשמור על בריאותם.
הר מִיסֶן - Mount Misen
הר מִיסֶן הוא הנקודה הגבוהה ביותר באי בגובה 535 מטרים, והוא מציע נוף פנורמי מרהיב על הים הפנימי של יפן, ועל האיים הרבים שבו.
אל פסגת ההר אפשר לטפס ברגל במסלולי הליכה יפים שאורכים כשעה וחצי עד שעתיים, או לעלות ברכבל. על פסגת ההר נמצא מקדש קטן, שבו בוערת אש, שעל פי האמונה דולקת כבר למעלה מ-1,200 שנה. האש הזו שימשה להדלקת להבת השלום בפארק הזיכרון בהירושימה.
קולינריה מקומית במיאג'ימה
לצד הדרכים המובילות מהמעגן אל המקדש, וסביב למקדש יש שפע של חנויות מזכרות, דוכני אוכל ומסעדות מעולות.
במִיָאגִ’ימָה יש כמה מאכלים ייחודיים שלא כדאי לפספס:
- צדפות Oysters – האזור מפורסם בגידול צדפות ענקיות וטעימות. ניתן למצוא אותן צלויות על הגריל בדוכני הרחוב, ובמסעדות, במחירים זולים במיוחד.
- מוֹמִיגִ’י מָאנְג’וּ – Momiji Manju – אלו הן עוגות קטנות בצורת עלה מייפל, במילויים שונים כמו ממרח שעועית אדומה, קרם וניל, שוקולד, מחית פירות או גבינה. זהו הקינוח הרשמי של האי.
בכמה מהחנויות אפשר לצפות במכונות אוטומטיות שמכינות את העוגות וגם לרכוש ולהנות ממוֹמִיגִ’י מָאנְג’וּ טריים וטעימים.
- צלופח – Anago – מנת צלופח הים על מצע אורז נחשבת למעדן יוקרתי באי. אפשר לקנות גם שיפודי צלופח וצלופחים מיובשים.
אנחנו סעדנו את ארוחת הצהרים במסעדת TORII, ואני ממליץ עליה מאוד.
בתום הסיור באי חזרנו במעבורת אל החוף, ומשם נסענו חזרה לעיר. חלק מחברי הקבוצה ירדו עם המדריך סמוך לרחוב הקניות Hondori שנמצא לא הרחק מהמלון. אנחנו העדפנו לחזור למלון, להתקלח ולהתרענן, ואז יצאנו רעננים לסיור רגלי באזור המלון וברחוב Hondori.
לינה במלון RIHGA Royal Hotel Hiroshima שבו לנו בלילה הקודם.
השפעת התבוסה במלחמת העולם השנייה על יפן
כבר בתחילת המסע ליפן אמר המדריך רוני טיטו שמלחמת העולם השנייה, על אף התבוסה והתוצאות הקשות, היא הדבר הטוב ביותר שקרה ליפן.
אי ספק שזו אמירה קשה, שבתחילה עוררה בי הסתייגות. במלחמת העולם השנייה יפן נחרבה. מספר ההרוגים נאמד במעל 3 מיליון, מתוכם כ-2.3 מיליון חיילים וקרוב למיליון אזרחים, ומספר הפצועים בגוף ובנפש גדול פי כמה. ערים שלמות ביניהן טוקיו, אוסקה, הירושימה, נגסקי ואחרות נשרפו ונחרבו כליל.
המלחמה הסתיימה בתבוסה ובכניעה משפילה. הכלכלה הייתה הרוסה, ובניגוד לגרמניה שקיבלה סיוע להשתקם, יפן לא קיבלה שום סיוע וסבלה לאורך מספר שנים מרעב ועוני.
ושם, בנקודת השפל הנמוכה ביותר, לאחר תבוסה משפילה ועם כלכלה הרוסה, התלכד העם היפני, הפגין סולידריות, יוזמה, חריצות, משמעת וחוסן לאומי. מתוך ההריסות, וללא משאבי טבע, צמחה כלכלה, שבתוך מספר שנים, הפכה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם.
אולם, לדעתי השינוי הכלכלי, שהובילה התבוסה במלחמת העולם השנייה ביפן, משני בחשיבותו. השינוי החשוב ביותר הוא השינוי החברתי והשינוי בתפיסת העולם היפנית. מעם אכזר, צמא דם ומלחמות, הפך העם היפני לעם שוחר שלום, מאופק, ומנומס.
ההיסטוריה היפנית שזורה באין סוף קרבות, מלחמות ומאבקים. אומנויות המלחמה ומשחקי הכבוד עד כדי התאבדויות הפכו לאורך השנים לחלק מהתרבות היפנית. אולם אל שיא האכזריות האל-אנושית הגיעו היפנים במהלך מלחמת העולם השנייה. פשעי המלחמה, שהם עשו בעמים הקרובים והרחוקים שאת ארצותיהם הם כבשו, לא פחות אכזריים מפשעי המלחמה של הנאצים ועוזריהם.
וכך, מתוך שפל התבוסה הנוראה, שינתה החברה היפנית את פניה, ומחברה אכזרית שוחרת מלחמות היא הפכה לחברה הומנית, חומלת ושוחרת שלום.
התבוסה היפנית והתבוסה הגרמנית, שהיו תוצאה של מרחץ דמים שעשו בשתי המדינות הללו האמריקאים ובני בריתם, הן אלו שהובילו לשינוי העמוק בשני העמים הללו, שהפכו מעמים אכזריים צמאי דם, לעמים שוחרי שלום.
מאז מלחמת העולם השנייה האמריקאים לא ניצחו באף מלחמה. לא בקוריאה, לא בווייטנאם, לא בעירק ולא באפגניסטן. האמריקאים לא ניצחו לא בגלל חולשת כוחם הצבאי, אלא בגלל חוסר הנחישות לנצח, ובגלל הגישה המוטעית השואפת למידתיות ולמוסר מלחמה.
במלחמה מול אויב אכזר, צמא דם, חסר מעצורים, שאינו מכיר במידתיות ובמוסר מלחמה, צריך להילחם ללא מעצורים, ללא כללי מוסר ומידתיות, ותוך נחישות לנצח בכל מחיר.
המידתיות ומוסר המלחמה הם האיום הגדול ביותר על מדינות המערב, שלא למדו לקח היסטורי מהניצחונות ומהכישלונות.
האם נדרשה הטלת פצצות אטום?
בין חלק מהיסטוריונים והחוקרים רווחת כיום דעה, שיפן עמדה בפני כניעה, שהטלת פצצות האטום הייתה מיותרת, ושהיא נעשתה מתוך רצונו של הנשיא הארי טרומן, שנכנס לתפקידו זמן קצר לפני כן, לבסס ולחזק את מעמדו.
יתכן, והמניע של טרומן היה יותר אופורטוניסטי בראייה קצרת טווח מאשר אסטרטגי עם מבט קדימה, אולם היום, במבט לאחור אני סבור שההחלטה על הטלת הפצצות הייתה מהלך נכון, משני טעמים:
- הטלת הפצצות, במיוחד הפצצה השנייה, היו הנוקאאוט, המכה המכריעה שהפילה את יפן לקרשים, והובילה לכניעה המיידית, ובעיקר לתחושת התבוסה.
אילו המשיכו האמריקאים בהפצצות, ייתכן ויפן הייתה נכנעת בתוך כמה שבועות. אבל במצב כזה רבים מהיפנים המיליטאנטיים היו רואים בכניעה הפסד טכני ולא תבוסה, והשפעת הכניעה במצב כזה על אופיו של העם היפני, לא הייתה דומה להשפעת התבוסה מנוקאאוט הפצצות הגרעיניות, שהפך את יפן למדינה שוחרת שלום.
- הטלת הפצצות בידי ארה”ב הפכו אותה למעצמה הראשונה והיחידה שהשתמשה בנשק גרעיני, ומיצבה אותה כמובילה בתוך קואליציית בנות הברית שהובילו לניצחון במלחמה.
אמנם, בתוך כמה שנים גם מעצמות ומדינות אחרות פיתחו נשק גרעיני, אך עדיין ארה”ב נשארה המובילה, ותוצאות ההרס ביפן נותר טבוע ומרתיע בזיכרון העולמי.
ייתכן, ואילו ארה”ב לא הייתה מטילה את הפצצות, ברית-המועצות, שבאותה עת הייתה אף היא בשלבים מתקדמים בפיתוח פצצה וזמן קצר לאחר מכן השלימה את הפיתוח, הייתה עושה שימוש בנשק גרעיני ראשונה, בנסיבות שאולי היו מובילות לשואה גרעינית עולמית.
הטייפון שהרס וסייע לשיקום
ב-17 בספטמבר 1945, חמישה שבועות לאחר הטרגדיה הגרעינית שפקדה את הירושימה, הכתה את יפן אחת הסופות הקטלניות והחזקות ביותר בהיסטוריה של יפן. מדובר בטייפון מאקוראזאקי – Makurazaki Typhoon, הידוע גם כטייפון אידה.
הירושימה, שהייתה עדיין עיר של הריסות ואפר לאחר הטלת פצצת האטום ב-6 באוגוסט, הייתה חסרת הגנה לחלוטין. בגלל הפיצוץ הגרעיני, מערכות הניקוז היו סתומות, הגשרים היו רעועים או הרוסים, והצמחייה שאמורה הייתה לעצור סחף קרקע פשוט נעלמה.
הניצולים חיו בצריפים זמניים, באוהלים או תחת כיפת השמיים, ולא היו התרעות מסודרות או מקלטים ראויים מפני סערה בסדר גודל כזה. למעלה מ-3,000 בני אדם נהרגו או הוכרזו כנעדרים ברחבי יפן כולה, כאשר כ-2,000 מהם היו במחוז הירושימה לבדו.
הסופה גרמה לשיטפונות ענק ולמפולות בוץ הרסניות. בתי חולים זמניים שטיפלו בנפגעי הקרינה פשוט נשטפו בזרם, מה שהחמיר את המצב הרפואי הנואש ממילא. רבים מאלו ששרדו את הפצצה, והיו בתהליכי החלמה ממחלת קרינה, נהרגו בשיטפונות, או מתו ממחלות זיהומיות שהתפשטו בעקבות המים המזוהמים לאחר הסופה.
הניצולים ששרדו את הפיצוץ בנו לעצמם מגורים מאולתרים מחתיכות פח ועץ שמצאו בהריסות. הטייפון, עם הרוחות החזקות, הרס את המגורים המאולתרים, והותיר את הניצולים חשופים לגשם ולרוחות, כשהם פצועים, חולים וחלשים.
התרומה של הטייפון לניקוי העיר
בצד הפגיעה הקשה של הטייפון בניצולים מהפצצה, הטייפון תרם לניקוי העיר מהנשורת הרדיואקטיבית. הגשמים העזים והשיטפונות שטפו כמויות אדירות של נשורת רדיואקטיבית מהיבשה אל הים. מצד אחד, זה עזר להוריד את רמות הקרינה בעיר מהר יותר ממה שצפו, אך מצד שני, המחיר בחיי אדם היה נורא, והסחף פגע קשות בדגה ובסביבה הימית.
הפצצה הגרעינית הותירה אחריה שכבה של אבק רדיואקטיבי שכיסתה את כל מה שנותר מהעיר. הטייפון הביא עמו כמויות אדירות של משקעים בפרק זמן קצר מאוד. הגשם הזה שטף את החלקיקים הרדיואקטיביים מהריסות הבתים, מהכבישים ומפני השטח של האדמה, והזרים אותם ישירות לתוך שבעת הנהרות שחוצים את הירושימה ומשם אל מפרץ הירושימה ומרחבי הים.
השיטפונות שטפו אל הים את השכבה העליונה של האדמה, שהייתה החלק המזוהם ביותר בקרינה, ובו בזמן הביאו איתם סחף ואדמה מההרים שמסביב לעיר. האדמה הזו, שלא נחשפה לקרינה ישירה, כיסתה חלקים נרחבים מהעיר בשכבת בוץ חדשה, ובכך יצרה מעין בידוד טבעי בין התושבים לשאריות הקרינה בקרקע.
הסופה, למרות ההרס, האיצה את תהליך התחדשות הקרקע. הגשמים המרובים שטפו מהקרקע רעלים כימיים, שנוצרו מהשריפות הענקיות. וכך, למרות שמדענים העריכו ששום דבר לא יצמח באזור במשך 75 שנים, כבר באביב שלאחר מכן, התושבים הופתעו לראות ניצנים ירוקים עולים מהאדמה.
אולם, הקרינה לא נעלמה. היא נשטפה מהעיר אל מי המפרץ ומשם אל מרחבי האוקיאנוס, תוך פגיעה קשה בחי ובצומח הימי, ופגיעה אנושה בפרנסתם של הדייגים באזור למשך שנים ארוכות.
בין החוקרים קיימת היום הסכמה רחבה שללא הטייפון, רמת הקרינה השיורית בהירושימה הייתה נשארת גבוהה ומסוכנת למשך זמן רב הרבה יותר. הסופה תפקדה, ככל שהיא גרמה לנזק מידי, הפכה את העיר לראויה למגורים מוקדם מהצפוי.
מהו טייפון?
טייפון הוא סופה טרופית, שבמטאורולוגיה נקראת באופן כללי ציקלון טרופי, כאשר לפי האוקיינוס שבו הסופה נוצרת, מקבלת הסופה שם ספציפי כדלקמן:
- סופות שנוצרות באוקיינוס האטלנטי ובצפון-מזרח האוקיינוס השקט, אלו שפוגעות בארה”ב ובמרכז אמריקה, נקראות הוריקן – Hurricane.
- סופות שנוצרות בצפון-מערב האוקיינוס השקט, כאלו שפוגעות ביפן, בסין ובפיליפינים, נקראות טייפון – Typhoon.
- סופות שנוצרות בדרום האוקיינוס השקט ובאוקיינוס ההודי, כאלו שפוגעות בניו-זילנד ובאיי דרום האוקיינוס השקט, נקראות ציקלון – Cyclone.
טייפון מאקוראזאקי היה סופה בדרגה שוות ערך להוריקן בדרגה 2, עם רוחות של כ-160 קמ”ש.
פריחת שיחי האזליאה - Azalea
בהכנות לקראת המסע ליפן קראתי על עצי האזליאה או ביפנית טסוּטסוּג’י – Tsutsuji, שהם אחד מסמלי האביב המובהקים ביותר ביפן, ובתחילת חודש מאי, אפשר לראות אותם פורחים כמעט בכל מקום. די התאכזבתי כאשר בעת שביקרנו בהירושימה ובקיוטו, פריחת האזליאה הייתה ממש בתחילתה. רק בטוקיו ראיתי מקומות שבהם הפריחה הייתה יותר משמעותית.
ולמרות שלא ראינו את פריחת האזליאה בשיאה, אי אפשר שלא לספר על שיח האזליאה ששייך משפחת הרודודנדרון, וייחודו בצפיפות הפריחה שמגיעה בגוונים עזים של ורוד פוקסיה, אדום, לבן וסגול.
היפנים נוהגים לגזום את שיחי האזליאה לצורות חצי-כדור מושלמות. כשהם פורחים, העלים הירוקים נעלמים כמעט לחלוטין תחת ענן של פרחים, מה שיוצר מראה של כדורי צבע ענקיים. האזליאות פורחות מיד אחרי שתמה פריחת הדובדבן. שיא הפריחה בדרך כלל בין אמצע אפריל לאמצע מאי.
בשפת הפרחים היפנית – Hanakotoba, יש לפריחת האזליאה כמה משמעויות:
- צניעות וסבלנות – היות והן פורחות בשקט אחרי הדרמה הגדולה של הדובדבן.
- אהבה ראשונה – במיוחד האזליאות האדומות והוורודות.
- טיפול בטבע – היפנים רואים באזליאה עדות ליכולת של האדם לעצב את הטבע בהרמוניה, בזכות הגיזום האמנותי שלהן.
