הַדָּטוֹגָה
רועים נילוטיים, שכנים ויריבים ותיקים של המַסָּאִי. הם ידועים כנפחים מיומנים, שמכינים תכשיטי נחושת וחודי חצים מגרוטאות מתכת.
תעודת זהות
| שם | דָּטוֹגָה – Datooga. המסאי קוראים להם “מַנְגָאטִי”, כלומר “האויבים” |
| שפה | דטוגה |
| משפחת שפות | נילוטית (נילוטית דרומית) |
| כמה הם | אין נתון מדויק, כי המפקד בטַנְזַנְיָה אינו רושם שבטים. ההערכות: עשרות אלפים |
| איפה | סביב הר הנַאנַג, אגם אֵייָאסִי ואזור מְבּוּלוּ |
| פרנסה | רעיית בקר, חקלאות ונפחות |
| אמונה | אמונה מסורתית. הר הָנָאנְג קדוש בעיניהם |
מוצא והיסטוריה
הדטוגה הם עם נילוטי, שאבותיו נדדו דרומה מעמק הנילוס לפני יותר מאלף שנה. במשך מאות שנים חיו באזור הר אֶלְגוֹן שבקניה, ומשם המשיכו לרמות של צפון טנזניה. בתחילת המאה ה־19 הם רעו את עדריהם ברמות נְגוֹרוֹנְגוֹרוֹ ובסֶרֶנְגֶּטִי. בין 1836 ל־1851 בערך דחקו אותם המסאי מרמות נגורונגורו, והם נדדו דרומה, אל המישורים שסביב הר הנאנג. עד היום יש במכתש נגורונגורו תלוליות קבורה, שמייחסים אותן לדטוגה.
הדטוגה מחולקים לכמה קבוצות. הגדולה בהן היא הבַּרַבַּאיְג – Barabaig, שחיה סביב הר הנאנג. השם קשור למקלות, ששימשו גם כנשק וגם לתיפוף בריקודים.
בקר ומרעה
הבקר הוא מרכז החיים של הדטוגה. הוא נותן חלב, בשר, עורות, קרניים וגללים, ומשמש כמטבע לסחר, לירושה, למתנות ולקנסות. בשונה ממה שנהוג לחשוב, הם לא אוגרים בקר לשם יוקרה: את הזכרים הם מוכרים בקלות, ומעדיפים לשמור את הנקבות, בשביל החלב. הם מגדלים גם כבשים, עזים, חמורים ותרנגולות. הכבשים משמשות לקורבנות בטקסים. חקלאות, של תירס, דורה ושעועית, היא תוספת חדשה יחסית לחייהם.
הברבאיג נודדים עם העדרים לפי העונות: בעונה היבשה במישור אחד, בעונת הגשמים במישור אחר, ובשנים קשות בעמקי נהרות רחוקים. בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה־20 לקחה הממשלה שטחי מרעה נרחבים שלהם לחוות חיטה גדולות, ורבים מהם פונו מבתיהם. חלק מהשטחים הוחזרו להם מאוחר יותר.
הנפחים
אחת הקבוצות בעם הדטוגה היא שבט הנפחים, שבניו מתחתנים רק בתוך השבט. הנפחים מתיכים גרוטאות מתכת, כמו קפיצי מכוניות, מנעולים ישנים ותכשיטים שבורים. את האש מדליקים בשפשוף שני מקלות, ומלבים אותה במפוח מעור עז, שמישהו צריך לשאוב בלי הפסקה. את המתכת המותכת יוצקים לתבנית, ואחר כך מרקעים אותה על סדן, משייפים ומוסיפים לחוד זיזים קטנים, כדי שהחץ לא יישלף מגוף החיה. נפח אחד יכול להכין עשרות חודי חצים ביום.
מלבד חודי חצים וחניתות מכינים הנפחים גם סכינים, מגלים ותכשיטים. את חודי החצים הם מחליפים עם ההַדְזַבֶּה ועם המסאי, תמורת בשר ציד, בקר או סחורות אחרות.
לבוש וקישוטים
נשות הדטוגה לובשות חצאיות ארוכות מעור עזים מעובד, עם פרנזים ארוכים וקישוטי חרוזים, ועונדות שרשראות וצמידים רבים מפליז. גם הדלעות וכלי החלב והמים מקושטים בחרוזים. רבות מהנשים נושאות סביב העיניים צלקות עגולות, שנעשו בילדות לקישוט.
חברה ומשפט
לדטוגה אין ראש שבט או מלך. החברה מאורגנת בחמולות, ואת הסדר שומרים כמה מועצות: אספה ציבורית, מועצות של חמולה ושל שכונה, מועצה של הזקנים לעניינים החמורים, ומועצת נשים מיוחדת, שדנה בעבירות של גברים נגד נשים. בעבר, מי שהרג פיל או אריה בחנית בלבד זכה לכבוד של גיבור, ולמתנות של בקר.
קבורה וזיכרון
זקן מכובד זוכה אצל הדטוגה לקבורה מיוחדת, שנקראת בּוּנְגֶ’ד – bung’ed. החמולה מחליטה מי ראוי לה, לפי התנהגותו, גודל משפחתו, עושרו בבקר, כושר הדיבור שלו, אומץ ליבו וחוכמתו. את הנפטר קוברים בישיבה, כשפניו למזרח, ומעל הקבר בונים תלולית. הטקס נמשך תשעה חודשים, ומקום הקבר נעשה קדוש, והחמולה שומרת עליו לדורות.
הדטוגה היום
הדטוגה נאבקים על אדמות המרעה מול חוות, כפרים ושמורות. רבים מהם התיישבו בכפרים ומשלבים חקלאות עם רעייה, והילדים הולכים לבית הספר. ליד אגם אייאסי אפשר לבקר אצל נפחי הדטוגה ולראות אותם בעבודה.
מהמקורות
״וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל״ (בראשית ד, כב)
תובל קין הוא הנפח הראשון שהתורה מזכירה. לפי הפסוקים, אחיו יבל היה “אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה”, אבי הרועים הנודדים. גם אצל הדטוגה הנפחות והרעייה הולכות יחד.
״וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל… וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ״ (שמואל א יג, יט–כ)
בימי שאול היו בני ישראל תלויים בנפחי הפלשתים. גם ההדזבה תלויים בנפחי הדטוגה בשביל חודי החצים שלהם.
״נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁ (מֵאִשְּׁתָם) תַּם עֹפָרֶת״ (ירמיהו ו, כט)
המפוח שמלבה את האש, כמו מפוח העור של נפחי הדטוגה, מוזכר כבר אצל ירמיהו.
״וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם״ (ויקרא יט, כח)
בעמים רבים נהגו לסמן את הגוף בצלקות ובקעקועים. התורה אסרה זאת על עם ישראל.
״וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם״ (בראשית כו, כ)
ריבים על בארות ומרעה הם חלק מחיי הרועים מאז ומעולם, בין הדטוגה למסאי, ובין הרועים לציידים.
הידעת?
- הדטוגה הם קרובי משפחה רחוקים של רצי המרתון המפורסמים מקניה, בני עמי הקָלֶנְגִ’ין. שפותיהם שייכות לאותו ענף נילוטי.
- בסביבות 1890 חי בקרב הדטוגה מלך ומרפא בשם סַאיְגִילוֹ. לפי המסורת הוא ניבא את בואם של “האנשים האדומים”, ובני המקום ראו בגרמנים, שהגיעו זמן קצר אחר כך, את הגשמת הנבואה.
- מועצת הנשים של הדטוגה יכולה להטיל קנס על גבר שפגע באישה, והקנס משולם בבקר.