מסע ליפן - היום החמישי
היום החמישי היה עבורי אכזבה גדולה. התכנון המקורי לבקר במקדש קודאי-ג’י הוחלף בביקור קצר בחוות שועלים עייפים, ורובו הוקדש לנסיעה ארוכה, תוך החמצת אתרים מרתקים שהיו פזורים לאורך הדרך.
מחוות השועלים העייפים נסענו אל העיירה סואונקיו, ותוך סופת שלגים קלה, עלינו ברכבל לתחנה הראשונה באתר הסקי של הר קורודאקה המתנשא לגובה של 1,984 מטרים, והוא אחד מהאטרקציות המרתקות של שמורת דאיסצוזאן.
את היום סיימנו במופע של בני האיינו במלון המפנק בעיירה סואונקיו.
את חלקו הראשון של סיכום היום החמישי אקדיש לשני האתרים בהם ביקרנו, ובחלק השני אספר על האתרים שאותם החמצנו, מתוך תקווה שבעתיד נחזור ונבקר בהם.
חוות השועלים קיטאקיטסונה - Kitakitsune Farm
לאחר נסיעה ארוכה של למעלה משלוש שעות, עם עצירות ביניים, הגענו לחוות השועלים קיטאקיטסונה, ליד העיר קיטאמי -Kitami, שבה מגדלים בשבי כמה עשרות שועלים מהסוג שועל אדום של הוקאידו – Ezo Yuki Kitsune, תת-מין ייחודי לאי הוקאידו.
השם קיטאקיטסונה הוא שילוב של שתי מילים ביפנית: קיטה – Kita פירושה צפון, וקיטסונה – Kitsune פירושה שועל, ויחד הן מרכיבות את הביטוי שועל צפוני, שהוא הכינוי הרשמי והיומיומי ביפנית לשועל האדום של הוקאידו, היות והאי הוקאידו הוא המחוז הצפוני ביותר ביפן, והשועלים החיים בו גדולים ופרוותיים יותר מהשועלים שנמצאים באיים הדרומיים של המדינה.
שטח החווה קטן והשועלים מסתובבים בחופשיות. המבקרים צועדים על שביל עץ וצופים בשועלים רצים, משחקים, ישנים או פשוט מתעלמים מהמבקרים שסביבם.
השמורה מקפידה על כללים נוקשים כדי להגן על המטיילים ועל בעלי החיים. אסור להתכופף לכיוון השועלים, לגעת בהם, או להאכיל אותם. השועלים מסוכנים ועלולים לנשוך אם הם מרגישים מאוימים.
הסיור בשמורה היה קצר, והשועלים נראו די עלובים. בכניסה וביציאה עוברים דרך חנות מזכרות, שמנסה להוציא עוד קצת כסף מהמבקרים.
הרקע להקמת חוות השועלים
הרקע להקמת חוות השועלים משקף שינוי תרבותי עמוק ביחס של היפנים לשועל האדום של הוקאידו. עד שנות השבעים של המאה הקודמת, השועל של הוקאידו נתפס בעיקר כחיית בר מזיקה, כנושא טפילים, כמו תולעת האכינוקוקוס, שמסוכנת מאוד לבני האדם, וגם כמטרה לציידים שצדו את השועלים בעבור הפרווה שלהם.
התפנית הגדולה במעמד השועלים התרחשה בשנת 1978, עם יציאתו לאקרנים ביפן של סרט טבע דוקומנטרי-עלילתי בשם The Glacier Fox. הסרט, שזכה להצלחה גדולה, עקב אחר חייהם של זוג שועלים בהוקאידו, ועורר גל חסר תקדים של אמפתיה, אהבה וסקרנות כלפי השועלים בקרב הציבור היפני.
בעקבות העניין שהסרט עורר ורצונם של יפנים רבים לראות מקרוב את הקיטאקיטסונה הוקמה החווה בשנת 1983 כיוזמה תיירותית-עסקית פרטית על ידי חברה מקומית.
מיקום החווה נבחר משום שהוא נמצא על נתיב תיירות מרכזי, שעובר דרך מעיינות חמים, והיזמים זיהו את הפוטנציאל לחבר בין גל העניין בשועלים לבין תיירות האונסנים באזור. החווה אפשרה ליפנים לראות, לחוות ולצלם שועלים מקרוב, מבלי להסתכן בהידבקות בטפיל המסוכן, ומבלי שהמטיילים יאכילו שועלי בר בצידי הדרכים, מה שפוגע בכישורי הציד של חיות הבר.
החווה מעסיקה צוות מטפלים וטרינרים. כל השועלים בחווה עוברים בדיקות קבועות, ומקבלים חיסונים וטיפולים נגד טפילים, מה שמבטיח שהם נקיים לחלוטין ממחלות. בנוסף, השועלים מקבלים תזונה מבוקרת ומאוזנת.
מקומו של השועל בדת השינטו ובתרבות בני האיינו
לשועל האדום יש מקום מרתק, ולעיתים הפוך לחלוטין בשתי התרבויות, שעיצבו את האי הוקאידו – דת השינטו ותרבות בני האיינו, בני העם הילידי של הוקאידו.
בדת השינטו, השועל אינו נתפס כאֵל בעצמו, אלא כשליח המקודש, קאמי נו צוקאי – Kami no Tsukai, של האל אינארי – Inari, הלו הוא אֵל האורז, החקלאות, הפריון וההצלחה בעסקים.
בכניסה לכל מקדש שינטו ביפן המוקדש לאֵל אינארי ניצב זוג פסלי שועלים מאבן השומרים על המבנה. לרוב, אחד מהם יחזיק בפיו מפתח לממגורת האורז, או פנינה קדושה. השועלים של אינארי מכונים ביאקוֹ – Byakko – שועלים לבנים, והם נחשבים ליצורים טהורים ובלתי נראים המגנים על בני האדם מפני רוחות רעות.
על-פי האמונה, השועלים הללו אוהבים מאוד טופו מטוגן. זו הסיבה שעד היום יפנים משאירים במקדשי אינארי מנחות של טופו מטוגן, אגב, לסושי העטוף בכיס טופו קוראים – אינארי סושי.
בפולקלור היפני הרחב השועלים נתפסים בתור יוקאי – Yōkai, שזה כינוי לשד או יצור פלאי. הם נחשבים לבעלי יכולת שינוי צורה, מסוגלים להפוך לנשים יפהפיות כדי לתעתע בבני אדם, או אפילו להיכנס לתוך אנשים ולגרום להם לשיגעון.
עבור בני האיינו, כל חיה, צמח או אלמנט בטבע הוא קאמוי – Kamuy, כלומר רוח או אֵל שהתחפש ליצור בעולם הזה. בשפת האיינו, השועל נקרא צ’ירונופ – Cironnup, שפירושו המילולי הוא – זה שאנו הורגים ממנו הרבה.
מקומו של השועל במיתולוגיה של האיינו הוא דואלי. מהצד החיובי מתייחסים אליו כאֵל טוב, הוא מכונה קמאקוסנה-קאמוי, כלומר אֵל השועל בעל הרגליים הזריזות. השועל נחשב לבעל חוש שישי מפותח במיוחד. הוא משתמש ביללה הייחודית שלו כדי להזהיר את בני האדם מפני סכנות מתקרבות כמו צונאמי, רעידות אדמה או סופות שלגים קשות.
בני האיינו נהגו לצוד שועלים בחורף עבור הפרווה והבשר שלהם, אך הגולגולת של השועל זכתה ליחס של קדושה, ובני האיינו נהגו לקשט אותה ולהציב אותה על מזבח ביתי כקמע המביא מזל ומגן על הבית מפני רוחות רעות.
מהצד השלילי, השועל נתפס לעיתים קרובות בסיפורי העם כחיה חמדנית וערמומית. באחת מגרסאות שירת האלים של בני האיינו, המכונה קאמוי יוקאר, מסופר על שועל רשע, שלבש דמות של ענן שחור, וחטף את בנו של אל השמש, דבר שהביא על כפרי האיינו גשמי זלעפות ואסונות, עד שצייד אמיץ ירה בו חץ והציל את המצב.
בדומה לפולקלור היפני העממי, גם האיינו האמינו ששועלים זקנים מסוגלים לשנות את צורתם, להפוך לסוס או לאדם, לרמות ציידים ולגנוב להם את האוכל.
אקווריום המים המתוקים של יאמה
סמוך לחווה יש אטרקציה הרבה יותר מעניינת שבה לא ביקרנו. מדובר באקווריום המים המתוקים של יאמה – Yama no Aquarium, שמציג דגים ייחודיים, שחיים בנהרות של הוקאידו בסביבה טבעית קפואה בחורף, ודגים של מים מתוקים ממקומות אחרים בעולם. עוד על האקווריום הייחודי הזה בקישור הבא: https://onneyu-aq.com/about/
העיר קיטאמי - Kitami
העיר קיטאמי, שבה עברנו בדרכנו לחוות השועלים הסמוכה לעיר, הייתה במחצית הראשונה של המאה ה-20 בירת המנטה העולמית. חוות גידול המנטה ומפעלי הזיקוק בעיר ובסביבתה הגיעו לתפוקות שיא, והפיקו כ-70% מכלל תפוקת המנטה העולמית. במפות הבושם והתבלינים הגלובליות של אותה תקופה, יפן סומנה יצרנית מובילה של תמציות מנטה, כאשר כמעט כל התפוקה הגיעה מהאזור הקטן הזה בהוקאידו. שמן המנטה וקריסטלי המנתול שיוצרו בקיטאמי, יוצאו לכל רחבי העולם, ושימשו כחומר גלם לצרכי רפואה, קוסמטיקה ותעשיית המזון.
ההצלחה המסחררת של העיר לא הייתה מקרית, אלא שילוב של תנאי טבע ייחודיים וטכנולוגיה. המנטה היפנית, המכונה חאקה – Hakka, רגישה מאוד לגשמים עזים ורוחות חזקות, שמפחיתים את איכות השמן בעלים. באזור קיטאמי יש אקלים יבש יחסית, ימי שמש רבים מאוד בקיץ, החיוניים לייבוש העלים, וחורף קפוא ומושלג שמאפשר לאדמה לנוח.
בנוסף, חקלאי קיטאמי פיתחו שיטות ייבוש עלי מנטה ארוכות ואיכותיות יותר מאשר במדינות אחרות. בשנות ה-30 הומצאה בעיר שיטה מתוחכמת לזיקוק בקיטור, שכונתה זיקוק טנאקה, ואפשרה להפיק שמן מנתול טהור, צלול ואיכותי ברמה הגבוהה ביותר בשוק.
אולם, ההצלחה לא נמשכה לנצח, במחצית המאה הקודמת קרסה תעשיית המנטה בעיר. הגורם הראשון לקריסה היה מלחמת העולם השנייה, והסבת שדות המנטה לגידול מזון בסיסי, בכדי להאכיל את האוכלוסייה הרעבה. הגורם השני, והעיקרי, היה פיתוח יצור תמציות מנתול סינתטי במעבדות ובמחיר זול בהרבה. המנתול הסינטטי ניצח את תמציות המנטה הטבעית, קיטאמי איבדה את היתרון התחרותי שלה, ובשנת 1983 נסגר סופית המפעל הגדול וההיסטורי לייצור מנטה שפעל בעיר.
למרות שקיטאמי כבר לא ספק מרכזי של תמציות מנתה בשוק העולמי, תושבי קיטאמי מסרבים לתת למורשת הזו להיעלם, והפכו אותה לגאוות העיר. הם הקימו בעיר את מוזיאון המנטה לזכר קיטאמי – Kitami Mint Memorial Museum, ששוכן במבנה עץ היסטורי משנות ה-30, שבו שכן משרד המפעל המקורי. המקום הוכרז כאתר מורשת תעשייתית מודרנית על ידי ממשלת יפן.
לצד המוזיאון פועל בית זיקוק קטן משוחזר, שבו המבקרים יכולים לראות במו עיניהם כיצד מפיקים את השמן בקיטור, ואפילו להכין בעצמם קרמים או שמנים ארומטיים.
לאחר סגירת המפעל ההיסטורי הוקמה חברה מקומית בשם Kitami Hakka Tsusho, שממשיכה לגדל מנטה טבעית בחוות קטנות באזור, ולייצר מוצרים פופולריים שנמכרים בכל רחבי יפן, החל מתרסיסי מנטה לבגדים, , דרך סוכריות חאקה מסורתיות, ועד נרות בריח שוקולד-מנטה. בחנות המזכרות בחוות השועלים נמכרים מוצרי מנטה מקומיים.
מלבד מנטה, קיטאמי ידועה גם כעיר הברביקיו, היות ויש בה את מספר מסעדות הבשר הגבוה ביותר ביפן ביחס לגודל האוכלוסייה, בעקבות מפעל גדול לעיבוד בשר שפעל בה בעבר. בנוסף לכך, קיטאמי והאזור סביב לה ידוע כמרכז גידול הבצל של יפן.
עם סיום הביקור בחוות השועלים המשכנו אל הרכבל בשמורת דָאִיסְצוּזָאן, מרחק נסיעה של 60 ק”מ, כאשר בדרך אנו עוברים בקניון סוֹאוּנְקְיוֹ ומחמיצים את פלאי הטבע שפזורים לאורך הדרך. לאורך כל הדרך ירד גשם, וכאשר התקרבנו לסואונקיו הפך הגשם לשלג.
שמורת דָאִיסְצוּזָאן - Daisetsuzan National Park
שמורת דָאִיסְצוּזָאן היא השמורה הלאומית הגדולה ביותר ביפן, והיא מציעה חוויה של טבע בראשית, שאין דומה לו במדינה. בני האיינו מכנים את השמורה קָאמוּי מִינְטָארָה – Kamui Mintara, שפירושו גן המשחקים של האלים.
השמורה היא רצף אדיר של הרי געש פעילים, פסגות משוננות ועמקים עמוקים. הר אָסָהִידָאקֶה – Asahidake הוא הפסגה הגבוהה ביותר בהוקאידו וגובהה 2,291 מטרים. זהו הר געש פעיל, ובמהלך הטיפוס אליו אפשר לראות ולהריח סילוני קיטור וגופרית הפורצים מהאדמה.
בגלל המיקום הצפוני והגובה הרב, דָאִיסְצוּזָאן הוא המקום הראשון ביפן, שבו העלים מחליפים צבעים כבר באמצע ספטמבר, והמקום הראשון שבו יורד שלג.
בשמורה יש בעלי חיים נדירים כמו הדב החום – Ussuri Brown Bear, שהוקאידו הוא המקום היחיד ביפן שבו הם חיים. יש בשמורה מרכזי מידע מיוחדים, שמסבירים איך לטייל בבטחה באזורי הדובים. יש גם איילי אזו – Ezo Deer, ושועלים אדומים, שהם נפוצים מאוד בכל רחבי הפארק.
בין הסלעים הגבוהים והמצוקים אפשר לראות את הפיקה – Pika, שהוא יונק קטן וחמוד שנראה כמו שילוב בין אוגר לארנב. הוא נחשב למאובן חי מתקופת הקרח, וכאמור חי בין הסלעים הגבוהים.
קניון סוֹאוּנְקְיוֹ - Sōunkyō
סוֹאוּנְקְיוֹ הוא קניון אדיר באורך של כ-24 קילומטרים, שנחצב על ידי נהר האִישִיקָארִי – Ishikari, בתוך סלעי בזלת וטוף געשי. פרוש השם סוֹאוּנְקְיוֹ ביפנית הוא קניון העננים השכבתיים.
בנסיעה בכביש, שעובר בתוך הקניון, אפשר לראות לאורך הקירות התלולים תצורות סלע, שנראות כמו עמודים משושים, בדומה לבריכת המשושים ברמת הגולן. צורות אלו נוצרו כתוצאה מהתקררות מהירה של לבה מהתפרצויות הר הגעש דייסצוזאן לפני 30,000 שנים.
בלב הקניון נמצאים שני מפלים מרשימים הזורמים זה לצד זה ממצוק בגובה של כ-90 מטרים:
- מפל גִינְגָה – Ginga-No-Taki, שפרוש שמו – מפל שביל החלב. זה מפל עדין ומפוצל, שנראה כמו חוטי כסף דקים, ומכונה גם המפל הנשי.
- מפל רִיוּסֵיי – Ryūsei-No-Taki, שפרוש שמו – מפל כוכב שביט. למפל הזה זרם מים אחד חזק ועוצמתי, והוא מכונה גם המפל הגברי.
סוֹאוּנְקְיוֹ - עיירת האונסן - Sounkyo Onsen
בכניסה לקניון ממערב נמצאת עיירת נופש קטנה ומקסימה בסגנון כפר אלפיני, ממנה עלינו ברכבל אל התחנה הראשונה בדרך לאתר הסקי שעל ההרף ובה גם לנו בלילה. בעיירה שפע של מעיינות עם מים עשירים במינרלים וגופרית, הנחשבים למצוינים להרגעת שרירים אחרי יום הליכה.
מהעיירה יוצא רכבל – Kurodake Ropeway, שעולה להר קוּרוֹדָאקָה. משם אפשר להמשיך ברגל לפסגה, או פשוט ליהנות מהנוף המטורף על כל השמורה.
בתקופת החורף, בחודשים ינואר-מרץ, מתקיים בסואונקיו פסטיבל קרח ושלג – Hyobaku Matsuri, והעיירה הופכת לממלכת קרח. בונים שם מבני ענק מקרח, מערות קפואות ופסלים שקפאו מהמפלים, ומאירים אותם בלילה בתאורה צבעונית מרהיבה. בתקופה זו הטמפרטורות יכולות לרדת ל-20°- צלסיוס, אבל היופי משכיח את הקור.
סוֹאוּנְקְיוֹ הוא אחד המקומות המפורסמים ביפן לצפייה בשלכת – Koyo. בגלל הגובה, צבעי העלים מתחילים להשתנות כבר בסוף ספטמבר, והשילוב של מצוקי הבזלת השחורים עם עלים באדום וכתום בוער, עוצר נשימה.
הר קורודאקה - Mt. Kurodake
הר קורודאקה המתנשא לגובה של 1,984 מטרים, הוא אחד מהאטרקציות המרתקות של שמורת דאיסצוזאן. הרכבל המפורסם, ואתר הסקי הייחודי שהרכבל מוביל אליו, מהווים מוקד משיכה עולמי לחובבי טבע ולגולשי סקי אתגריים.
רכבל קורודאקה – Kurodake Ropeway, שפרוש שמו השער לעננים, נפתח בשנת 1967, ונחשב כיום לרכבל הנוסעים הצפוני ביותר ביפן, שאינו רכבל כיסאות פתוח. הרכבל יוצא מלב עיירת המעיינות החמים סואונקיו, בגובה 670 מטרים, ומטפס בתוך כ-7 דקות של נסיעה מעל נופים דרמטיים של קניונים ומצוקי סלע, לגובה 1,300 מטרים.
בחורף ובתחילת האביב משרת הרכבל את גולשי השלג, בסוף האביב ובקיץ משרת הרכבל את המטיילים המגיעים לראות פריחה אלפינית נדירה, ולטפס אל פסגת ההר. ובסתיו, שמתחיל כבר בחודש ספטמבר, מציע הרכבל לנוסעיו את מראות שלכת הסתיו המוקדמת ביותר ביפן, כאשר ההר נצבע בצירופי צבעים מדהימים של אדום וצהוב בוהק.
אתר הסקי בהר קורודאקה - Kurodake Ski Resort
קורודאקה הוא אתר סקי פראי, קשוח ומדהים ביופיו. בזכות המיקום הצפוני והאקלים הסיבירי הקר שמכה בהוקאידו, קורודאקה נהנה מאחת מעונות הסקי הארוכות ביותר ביפן. האתר נפתח לרוב כבר בנובמבר, וממשיך לפעול עד תחילת מאי. אנחנו ביקרנו במקום ב-9 במאי ובמקום השתוללה סופת שלגים, והאתר היה פעיל עם גולשים נועזים.
הרכבל הראשי שהוא קרונית סגורה מוביל לתחנה החמישית, שממנה אפשר להגיע בהליכה קצרה של כמה עשרות מטרים אל רכבל נוסף, רכבל כיסאות זוגי, שמוביל את הגולשים יותר גבוה, אל התחנה השביעית בגובה של 1,520 מטרים.
מהתחנה השביעית יורדים מספר מסלולים רשמיים, מהודקים בחלקם, עם שיפועים שמגיעים עד 25–30 מעלות, המתאימים לגולשים ברמה בינונית ומעלה.
גולשים מקצוענים מטפסים ברגל מתחנה השביעית אל פסגת ההר, וגולשים משם דרך נתיבים טבעיים, תעלות חדות, ויערות עצים צפופים, תוך שהם נהנים מהאטרקציה האמיתית של ההר – שלג הפאודר – Powder, היבש, הקל והעמוק ביותר שאפשר לבקש. בשיא העונה השלג מגיע לעומק ממוצע של כ-5 מטרים.
מדובר בהר תלול ומסוכן עם מצוקים, סכנת מפולות שלגים ותנאי מזג אוויר, שיכולים להשתנות בשניות. חובה להגיע עם ציוד הצלה ממפולות כמו משדר, את חפירה, וגשושית, ומומלץ מאוד להתלוות אל מדריך מקומי שמכיר את השטח.
פיקה - Pika
אי אפשר לבקר בהר קורודאקה ופארק דאיסצוזאן מבלי להתייחס אל היצור הקסום, המרתק והחמוד ביותר שחי שם – הפיקה, שלה גם מוקדשת פינה בתחנה החמישית, שלצערי בביקור שלנו במקום התעלמו ממנה לחלוטין.
ביפן הפיקה נקראת נאקי-אוסאגי – Naki-Usagi, שמשמעותה הארנב המצייץ. מדובר ביונק קטן ותזזיתי, שנחשב למאובן חי, שכן המין הספציפי שחי בהוקאידו לא השתנה כמעט בכלל מאז עידן הקרח.
במבט ראשון, הפיקה נראית כמו שילוב בין אוגר שמנמן לעכבר גדול ללא זנב. היא באורך של כ-15–18 ס”מ, בעלת אוזניים עגולות וקצרות ופרווה חומה-אפרפרה. אולם, מבחינה אבולוציונית הפיקה אינה מכרסם, אלא שייכת לסדרת הארנבונים – Lagomorpha, מה שהופך אותה לקרובת משפחה רחוקה של הארנב המצוי.
בתקופת הקרח האחרונה, לפני כ-10,000 שנים, כשהאי הוקאידו היה מחובר ליבשת אסיה, הפיקות נדדו דרומה. כשהקרחונים נסוגו והאקלים התחמם, הפיקות נלכדו באזורים הגבוהים והקרים ביותר בהוקאידו וכך הפכו לתת-מין ייחודי. הן יכולות לשרוד רק באקלים אלפיני קפוא, ולכן הן חיות בגבהים של מעל 800 מטרים, באזורי סלעים ומצוקים, שבהם הטמפרטורה נשארת נמוכה.
הפיקה אינה נכנסת לתרדמת חורף, ולכן עליה למצוא דרך לשרוד את החורף הקפוא והמושלג של הוקאידו מתחת לשלג. לשם כך היא פיתחה אסטרטגיה מדהימה. במהלך הקיץ והסתיו, הפיקה רצה הלוך ושוב ואוספת כמויות אדירות של צמחים, עלים, אזוב ופרחים אלפיניים. היא אינה אוכלת את הכל, מניחה את הצמחים על סלעים בשמש כדי שיתייבשו, ובדרך זו מייצרת לעצמה מאגרי מזון לחורף.
את המזון היבש היא גוררת אל בין חרכי הסלעים העמוקים, שם היא בונה מחסני מזון, שישמשו אותה לאורך חודשי החורף הארוכים, כשהיא מוגנת מהקור תחת מעטה שלג עבה.
מדוע היפנים קוראים לה הארנב המצייץ? ובכן, אם תטיילו במסלולי ההליכה של הר קורודאקה בקיץ, רוב הסיכויים שתשמעו את הפיקה הרבה לפני שתראו אותה. לפיקות יש קול ייחודי, מעין ציוץ חד, חזק וגבוה, שנשמע כמו “פיק” או “קיט”. הן משתמשות בציוץ הזה בעיקר כדי להכריז על הטריטוריה שלהן מפני פיקות אחרות, או כדי להזהיר את השכנים מפני אויבים בשמיים, כמו עופות דורסים או אויבים שעל הקרקע, כמו סמורים ושועלים.
הפיקה של הוקאידו נמצאת כיום בסכנה גדולה בגלל ההתחממות הגלובלית. מכיוון שהגוף שלהן מותאם אך ורק לקור, טמפרטורות שעולות מעל 28 מעלות צלסיוס עלולות להיות קטלניות עבורן תוך שעות ספורות. ככל שההר מתחמם, הפיקות נאלצות לטפס גבוה יותר ויותר במעלה הפסגות כדי למצוא קור. כך מרחב המחיה שלהן הולך ומצטמצם, מה שהופך את השמירה על האזורים האלפיניים של הוקאידו לקריטית עבורן.
לאחר שירדנו מההר נסענו אל מלון Taisetsu הסמוך שבו יש 3 מעיינות חמים, שפתוחים לאורך כמעט כל שעות היממה. המלון מאוד גדול ומפנק, וחדר האוכל מגיש מבחר גדול מאוד של מאכלים יפניים, כולל אפשרות לבישול על השלחן. הסועדים מקבלים קערת מתכת היושבת על מתקן מעץ, שמתחתיה מבעירים אש באמצעות קובייה קטנה של חומר בעיר. כל סועד מבשל לעצמו בקעת המתכת הלוהטת את מה שהוא אוהב – בשר, דגים, פירות ים או ירקות, כל זה בתוספת רטבים ותבלינים.
בתום ארוחת הערב התכנסנו בלובי המלון למופע מרתק של בני האיינו. את המופע הובילה זקנה חביבה שהסבירה על המופע בחביבות וביפנית, וליוותה את הרקדניות בשירה ובנגינה על נבל הפה, כלי הנגינה המסורתי של בני האיינו המכונה Mukkuri.
לקראת סיום המופע צרפו רדו הרקדניות אל הקהל, סידרו אותו במעגל, וצרפו את אורחי המלון לריקוד המסורתי של בני האיינו, תוך שירה לאלים.
אולם, כוכבת הערב הייתה אחת מבנות הקבוצה שלנו, שקודם למופע של בני האיינו, תפסה יוזמה, עלתה על הבמה המאולתרת, והחלה לשיר בעברית לאורחים היפנים והסינגפורים שהמתינו למופע בני האיינו. עד מהרה הצטרפו אליה כמה מחברי הקבוצה שלנו, וכמה אורחים מסינגפור, והקדימון הישראלי למופע בני האיינו הפך לשמח ומרגש.
לינה במלון Hotel Taisetsu
והיכן לא היינו?
בתכנון המקורי של הטיול היינו אמורים להתחיל את היום בביקור במקדש קוֹדָאִי-גִ’י, שנמצא בעיר קִִִיטָאמִי, 117 ק”מ דרום מערבית למלון שבו לנו לילה קודם. אינני יודע מה הניע את מארגני הטיול לוותר על המקדש ולבחור בחוות השועלים העלובה, אבל הנה תיאור של מה שהחמצנו:
מקדש קודאי-ג’י - Gokokuzan Kōdai-ji
מקדש קודאי-ג’י שייך לזרם הבודהיזם ג’ודו-שוּ – Jodo-Shu, שפרושו זרם הארץ הטהורה, והוא נמצא בעיר קיטאמי שבהוקאידו. למרות השם הזהה למקדש המפורסם בקיוטו, מדובר במוסד נפרד עם אופי מקומי וקהילתי ייחודי.
המקדש נוסד בתקופת ההתיישבות המודרנית של הוקאידו, כחלק מהצורך של המתיישבים החדשים במרכזים רוחניים ודתיים.
המקדש בקיטאמי בולט מאוד בגישה המודרנית והנגישה שלו, ויש לו דף אינסטגרם בקישור https://www.instagram.com/kitamishi_gokokuzan_kodaiji
המקדש מפורסם בחותמות גושואין – Goshuin יפהפיות וצבעוניות, שאפשר לאסוף מהן חתימות בביקור במקדשים. בקודאי-ג’י מרבים לעצב חותמות עונתיות מיוחדות המשתנות לאורך השנה.
בניגוד למקדשים תיירותיים בלבד, כאן מתקיימים אירועים לקהילה המקומית, שיעורי העתקת סוטרות – Shakyo, ותערוכות קטנות.
מבנה המקדש שומר על סגנון מסורתי עם גגות עץ מרשימים, והוא מותאם לאקלים הקר של הוקאידו. בתוך המקדש נמצא פסל מרכזי של אמידה בודהה – Amida Buddha, הדמות המרכזית בזרם הג’ודו-שו.
המקדש מוקף בצמחייה, שמשתנה באופן דרמטי בין הירוק של הקיץ ללבן המוחלט של החורף הארוך בקיטאמי.
השם Gokokuzan שפרושו הר הגנת המדינה, מעיד על תפקידו ההיסטורי של המקדש כמרכז, שנועד להביא ברכה והגנה לאזור. המקדש משמש גם כבית לוויות ומרכז לטקסי זיכרון משפחתיים, כמיטב המסורת הבודהיסטית ביפן.
זרם ג'וֹדוֹ-שוּ - Jodo-Shu
זרם הג’ודו-שו, שפירושו זרם הארץ הטהורה, הוא אחד הזרמים הפופולריים והמשפיעים ביותר בבודהיזם היפני. הוא נוסד בשנת 1175 על ידי הנזיר הוֹנֶן – Hōnen, ושינה לחלוטין את פני הדת ביפן.
הרעיון המרכזי בזרם הזה הוא בודהיזם לכולם. לפני הוֹנֶן, הבודהיזם ביפן היה דת של אליטות עם טקסים מורכבים, לימודים ממושכים ומדיטציות קשות, שרק נזירים עשירים יכלו להרשות לעצמם. הונן טען שהדרך לגאולה צריכה להיות פשוטה ונגישה לכולם, לאיכרים, לדייגים ולכל האנשים הפשוטים.
הוֹנֶן האמין שאנחנו חיים בעידן של התדרדרות רוחנית, שבו בני אדם חלשים מכדי להגיע להארה בכוחות עצמם, ולכן, עליהם להישען על חסדו של בודהה אמידה.
בניגוד לזֶן-בודהיזם, שמתמקד בישיבה שקטה ומאמץ מנטלי, הג’ודו-שו מתמקד באמונה ובתפילה. בזרם הג’ודו-שו, הנֶמְבוּצוּ – Nembutsu, שהוא המפתח לגן עדן על-פי הבודהיזם, מבוסס על פרקטיקה פשוטה של חזרה על המשפט: נָאמוּ אָמִידָה בּוּטְסוּ – Namu Amida Butsu, שפרושו אני מתמסר לבודהה אמידה.
לפי האמונה, בודהה אמידה, בודהה של האור והחיים האינסופיים, נָדָר נֶדֶר להציל את כל מי שקורא בשמו בלב שלם. החזרה על המשפט הזה מבטיחה למאמין לידה מחדש בארץ הטהורה – Gokuraku, שהיא מעין גן עדן, שבו קל הרבה יותר להגיע להארה סופית, הנירוונה.
לפני שהזרם הזה הפך לפופולרי, נזירים האמינו שצריך לעשות מדיטציית נֶמְבוּצוּ. כלומר, לדמיין את בודהה אמידה בפרטי פרטים בתוך הראש במשך שעות.
הוֹנֶן חידש וקבע שהדיבור הוא העיקר. לא צריך דמיון מפותח או שנות לימוד. מספיק להגות את המילים בקול כדי ליצור חיבור רוחני. זה הפך את הבודהיזם לנגיש לכל אדם, גם לאיכר שלא ידע קרוא וכתוב. פשטות הזרם, הובילה לביטול המחיצות המעמדיות, והונן היה הראשון, שקיבל נשים ואנשים חוטאים כשווים בדרך לגאולה.
במקדשים כמו קודאי-ג’י בקיטאמי, אפשר לראות ולשמוע את הנזירים והקהל אומרים את המשפט הזה שוב ושוב בחזרה קצבית, לעיתים בליווי נקישות על כלי עץ שנקרא מוֹקוּגְיוֹ – Mokugyo, שנראה כמו דג עץ. הקצב עוזר להשקיט את המחשבות.
בזרם הג’ודו-שו יש חשיבות מיוחדת ל-Jūnen שפרושו עשר חזרות. לעיתים קרובות, בסוף טקס, הקהל אומר את הנמבוצו בדיוק 10 פעמים בקצב משתנה. שמונה פעמים בקצב רגיל, פעם תשיעית ארוכה ופעם עשירית קצרה וחדה. זה יוצר תחושה חזקה של אחדות וסגירה.
בניגוד לתפילות, שמבקשות עושר או בריאות, הנמבוצו הוא תפילת הודיה. המאמין אומר תודה לבודהה אמידה על כך שכבר הובטחה לו הגאולה.
ממשיך דרכו של הונן היה הנזיר שִינְרָאן, שהקים זרם קיצוני עוד יותר בשם ג’ודו שִינְשוּ, שבו נטען שמספיק להגיד את משפט הנמבוצו רק פעם אחת בכנות בכדי להינצל. על-פי שִינְרָאן באמירת הנמבוצו חשובה הכוונה – Shinjin. הדגש אינו על כמות האמירות, אלא על האמונה והכוונה הטהורה. גם אם המשפט נאמר רק פעם אחת בכוונה אמיתית, זה נחשב.
שני הזרמים הללו יחד מהווים את הקהילה הבודהיסטית הגדולה ביותר ביפן כיום.
חותמות גוֹשוּאִין - Goshuin - 御朱印
חתימות גוֹשוּאִין מחותמות גוֹשוּאִין, אותן אפשר לקבל במקדשים הבודהיסטים אינן סתם מזכרת, אלא מסמך רוחני מקודש, המעיד על הקשר שנוצר בין המאמין לבין האלוהות – בודהה או קאמי – בעת הביקור במקדש.
הגושואין היא חותמת קליגרפית (קליגרפיה – אמנות הכתיבה הקישוטית), הנעשית בעבודת יד על ידי נזיר או עובד מקדש. החותמת מורכבת משני אלמנטים מרכזיים:
- החותמות האדומות – חותמות גומי או עץ הטבולות בדיו אדום בוהק – Vermilion. הן כוללות את שם המקדש, סמל הזרם הבודהיסטי או סמל המשפחה המייסדת של המקדש.
- הקליגרפיה בשחור – כתיבה אמנותית במכחול ודיו. בדרך כלל כתובים בה שם המקדש, התאריך המדויק של הביקור, ושם הבודהה המרכזי שבו סוגדים במקום.
בעבר, בתקופת אדו, את הגושואין קיבלו המאמינים רק לאחר שהם העתיקו סוטרה, והגישו אותה למקדש כמתנה. הייתה זו הוכחת ביקור במקדש, ויפנים רבים מאמינים, שהצטברות של גושואין בספר מיוחד, תלווה אותם גם לאחר המוות כעדות לחיים דתיים ומסורים.
מכיוון שכל חתימה נכתבת במקום, אין שני גושואין זהים. זהו רגע של ריכוז שבו הנזיר מעביר את האנרגיה של המקדש אל הדף של המאמין.
אי אפשר לקבל גושואין על סתם דף נייר או במחברת רגילה. חייבים להשתמש בגושואינצ’ו, שהוא ספר אקורדיון מיוחד, עם נייר עבה שסופג את הדיו. המקדשים מעצבים לעיתים קרובות כריכות יפהפיות לספרים הללו, שהופכות לפריט אספנות בפני עצמו.
המקדש קודאי-ג’י בקיטאמי מייצג את הזרם המודרני של הגושואין. בניגוד לסגנון הקלאסי עם חותמות בצבעים של שחור ואדום בלבד, בקודאי-ג’י יוצרים חותמות שהן ממש יצירות אמנות קטנות עם ציורי פרחים, חיות או דמויות בודהיסטיות בצבעי מים.
מאז מגפת הקורונה מרבים לשלב בגושואין איורי אָמָבִּיָה – Amabie, שהוא יצור מיתולוגי יפני שאמור להגן מפני מגפות.
המקדש מקפיד להכין חותמות ייחודיות במהדורה מוגבלת לכל חודש או חג, מה שגורם למבקרים לחזור שוב ושוב.
איך מקבלים חתימת גושואין במקדש?
- קודם כל סוגדים – נהוג קודם כל להיכנס למקדש, להגיד תפילה קצרה או לתת תרומה קטנה.
- לאחר התפילה ניגשים לנזיר לבקש את החתימה.
- כבוד לתהליך – בזמן שהנזיר כותב, נהוג להמתין בשקט. זו נחשבת פעולה דתית ולא שירות לקוחות רגיל.
- התשלום – בדרך כלל העלות היא סמלית בין 300 ל-1,000 ין. ומומלץ להחזיק כסף מדויק.
הר קורודאקה, שאל התחנה הראשונה בעליה לאתר הסקי שלו טיפסנו עם הרכבל, נמצא בחלקו הצפון מזרחי של רכס הרי געש שהפסגה הגבוהה שבהם הוא הר אָסָהִידָאקֶה שנמצא בחלקו הדרום מערבי של הרכס.
היות והאתר הזה מאוד מיוחד מצאתי לנכון להקדיש גם לו מספר מילים:
הר אָסָהִידָאקֶה - Asahidake
הר אָסָהִידָאקֶה הוא הפסגה הגבוהה ביותר באי הוקאידו וגובהו 2,291 מטרים. בפי בני האיינו, הילידים המקומיים של הוקאידו, ההר נקרא קאמוי מינטארה, שפרושו גן המשחקים של האלים. בני האיינו התייחסו אל ההר בכבוד וביראה, כאל מקום משכנם של האלים, וזאת בגלל העוצמה הגעשית שלו והיופי הפראי של הפסגות.
אָסָהִידָאקֶה הוא הר געש פעיל, והדבר הכי בולט בו הוא הן הפומורולות, פתחים באדמה מהם פורצים סילוני קיטור וגופרית בלחץ גבוה. מראה האדים הלבנים, העולים מתוך האדמה החומה-אדומה, יוצר אווירה של כוכב לכת אחר.
ההר הוא מקום של שיאים של הטבע. על ההר מתחילה השלכת הראשונה כבר באמצע ספטמבר, על ההר מופיעה פריחת הדובדבן המאוחרת ביותר, ובחורף ההר נחשב לאחד המקומות עם השלג האיכותי בעולם – שלג אבקה – Powder Snow.
ההר הוא אחד המקומות הבודדים שבהם אפשר לראות את הפיקה – Pika, יונק קטן ונדיר שנראה כמו שילוב של ארנב ואוגר, השורד בתנאים האלפיניים הקשים. כמו כן, אפשר לפגוש כאן את הקאמושיקה, צבי-סרו יפני, ודובים חומים.
בתקופת החורף אפשר לראות על ההר תופעה נדירה שנקראת אבק יהלומים – Diamond Dust, כאשר גבישי קרח קטנים שמרחפים באוויר מנצנצים בשמש כמו יהלומים קטנים.
שני מסלולי טיול פופולריים על ההר:
- מסלול סוגאטמי הקל – מסלול מעגלי של כשעה מתחנת הרכבל העליונה. הוא עובר ליד בריכות מים צלולות.
- מסלול טיפוס לפסגה שהוא בדרגת קושי בינונית עד קשה. מהרכבל אפשר להמשיך ברגל לפסגה. הטיפוס אורך כ-2.5 עד 3 שעות לכל כיוון על קרקע געשית חצצית. הנוף מהפסגה ביום בהיר מאפשר לראות את כל רכס הרי דייסצוזאן.
הרכבל של הר אָסָהִידָאקֶה – Asahidake Ropeway
הרכבל של הר אָסָהִידָאקֶה הוא הדרך הנוחה והמרשימה ביותר להגיע אל גג העולם של הוקאידו. הרכבל עולה מהבסיס של עיירת האונסן Asahidake Onsen, שנמצאת בגובה 1,100 מטר, אל תחנת סוּגָאטָמִי – Sugatami Station, שנמצאת בגובה 1,600 מטר.
זמן נסיעה הוא 10 דקות של ריחוף מעל נוף משתנה. ככל שעולים, היערות הצפופים מתחלפים בצמחייה אלפינית נמוכה. ביום בהיר, נפרש נוף פנורמי של כל רכס הרי דייסצוזאן. ככל שמתקרבים לתחנה העליונה, מתחילים לראות את הפוּמָרולות, אותם סילוני קיטור וגזים שיוצאים מהאדמה ומזכירים שהר הגעש הזה עדיין חי ונושם.
התחנה העליונה אינה הפסגה עצמה. הפסגה נמצאת בגובה 2,291 מטר, והתחנה העליונה היא נקודת מוצא למסלולי טיול.
מסלול הבריכות – Sugatami Pond Loop – זה מסלול הליכה מעגלי וקל יחסית של 30 עד 60 דקות. הוא עובר ליד בריכות מים צלולות, וליד פתחי הקיטור הגעשיים.
בקרבת התחנה יש מספר נקודות תצפית מסודרות, שמהן אפשר לראות את עוצמת ההר בלי להתאמץ יותר מדי.
מהתחנה העליונה מתחיל שביל תלול שמוביל אל פסגת אסהידאקה. ההליכה אל הפסגה אורכת כשעתיים-שלוש שעות של טיפוס מאתגר על קרקע געשית חולית.
בתקופת הקיץ, בחודשים יולי-אוגוסט, אפשר לראות על ההר פריחה אלפינית נדירה וצבעונית. בתקופת הסתיו, באמצע ספטמבר העלים מתחילים לשנות את צבעם, המדרונות נצבעים באדום וצהוב בוער, והנסיעה ברכבל ממעל היא חוויה בלתי נשכחת.
בתקופת החורף, בחודשים דצמבר-מרץ, הרכבל הופך ליעד של גולשי הסקי והסנובורד. השלג על ההר נחשב לאחד האיכותיים בעולם – Powder, והקיטור שיוצא מהשלג הלבן יוצר מראה סוריאליסטי.
בתחנת הרכבל העליונה תמיד הרבה יותר קר ויש רוחות חזקות. חובה להביא ז’קט קל או מעיל רוח.