מסע ליפן - היום הרביעי
לאחר ארוחת הבוקר יצאנו אל שמורת הטבע שִירֶטוֹקוֹ – Shiretoko, שפרוש שמה בשפת האיינו הוא קצה העולם, על שום מיקומה המבודד.
שמורת הטבע שִירֶטוֹקוֹ - Shiretoko National Park
שמורת הטבע שִירֶטוֹקוֹ היא אחד המקומות הפראיים והמרשימים ביותר ביפן. השמורה ממוקמת בחצי אי בצפון-מזרח האי הוקאידו, והוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו ב-2005.
שִירֶטוֹקוֹ היא אחת השמורות המבודדות ביותר ביפן. חלקים נרחבים ממנה נגישים רק ברגל בטרקים מאתגרים, או באמצעות סירות תיירים. הנוף מאופיין בקו חוף מצוקי, יערות עבותים, ורכס הרים געשי שחוצה את חצי האי.
בחודשים פברואר ומרץ מתרחש פלא טבע ייחודי. גושי קרח ענקיים נסחפים מסיביר ומכסים את ים אוחצ’וק סביב חצי האי. בתקופה זו אפשר להצטרף לסיורי הליכה על קרח, בתוך חליפות צלילה מיוחדות, או לשוט בשוברת קרח.
שמורת שִירֶטוֹקוֹ היא גן עדן לחובבי חיות בר, והמערכת האקולוגית שלה נחשבת לאחת העשירות והשמורות בעולם. בזכות המפגש הייחודי בין רכס הרים געשי לים הקר, אפשר למצוא שם מגוון מרשים של חיות ביבשה, באוויר ובים.
בעלי החיים שבשמורה
יונקים יבשתיים
דוב חום – השמורה נחשבת לממלכת הדובים החומים, וידועה באוכלוסיית הדובים החומים הגדולה והצפופה ביותר ביפן. בשמורה אפשר לראות דובים, רצוי במרחק בטוח, משייט בסירות לאורך החוף, או ממרפסות תצפית מוגנות. מבקרים המטיילים בשבילים חייבים לשאת פעמוני דובים, ולהישמע להנחיות הבטיחות הקפדניות.
אייל סיקה – Sika Deer – האיילים הללו נפוצים מאוד בשמורה. בניגוד למקומות אחרים ביפן, כאן הם גדולים יותר ופראיים לחלוטין. לעיתים קרובות אפשר לראות אותם רועים לצד הכבישים או בתוך היערות.
שועל אדום של אזו – Ezo Red Fox – תת-מין ייחודי להוקאידו. השועלים האלו פחות פחדנים מבני מינם במקומות אחרים, ולעיתים קרובות מדגמנים למטיילים.
יונקים ימיים אותם אפשר לראות בשייט
לווייתנים ודולפינים – במימי שירטוקו אפשר לצפות בלווייתני קטלן – אורקה, לווייתני מינקי, ודולפינים מסוגים שונים.
כלבי ים – בחורף, יחד עם הגעת הקרח הצף מאזור סיביר, מגיעים לאזור כלבי ים, כמו כלב ים מנוקד, שנחים על גושי הקרח.
אריות ים של שְטֶלֶר – Steller Sea Lions – יונקי ענק שיכולים להגיע למשקל של טון. הם נצפים בעיקר בחודשי החורף.
עופות וציפורי טרף
עיט הים של שְטֶלֶר – Steller’s Sea Eagle – אחד העיטים הגדולים והמרשימים בעולם, עם מקור צהוב ענקי, ונוצות שחורות-לבנות. הוא נודד לשירטוקו מסיביר בחורף.
עיט לבן-זנב – White-Tailed Eagle – קרוב משפחה של עיט הים של שְטֶלֶר, נפוץ מאוד באזור, ומרשים לא פחות.
ינשוף בְּלָקִיסְטוֹן – Blakiston’s Fish Owl – זהו הינשוף הגדול ביותר בעולם, ואחד הנדירים שבהם. הוא נמצא בסכנת הכחדה חמורה, ויש מקומות ספציפיים בשמורה, בעיקר ליד נחלים, שבהם אפשר לנסות ולצפות בו בלילה.
החיים מתחת למים
סלמון – Salmon – בסתיו, בחודשים ספטמבר-אוקטובר, הנהרות של שירטוקו מתמלאים בדגי סלמון, השוחים נגד הזרם כדי להטיל ביצים. זהו מחזה מדהים שגם מושך אליו את הדובים והעיטים שבאים לצוד.
מלאכי ים – Clione / Sea Angels – יצורים זעירים ושקופים שנראים כמו מלאכים קטנים, השוחים מתחת לקרח הצף בחורף. הם הפכו לאחד הסמלים הלא רשמיים של האזור.
הקשר בין הים ליבשה בשירטוקו הדוק. הדגים, שמגיעים מהים ומטפסים בנהרות, מספקים חלבון חיוני לדובים ולשועלים, ושאריות הדגים שהם משאירים ביער מדשנות את האדמה, ומאפשרות לצמחייה העבותה לשגשג.
יונקים יבשתיים
דוב חום – השמורה נחשבת לממלכת הדובים החומים, וידועה באוכלוסיית הדובים החומים הגדולה והצפופה ביותר ביפן. בשמורה אפשר לראות דובים, רצוי במרחק בטוח, משייט בסירות לאורך החוף, או ממרפסות תצפית מוגנות. מבקרים המטיילים בשבילים חייבים לשאת פעמוני דובים, ולהישמע להנחיות הבטיחות הקפדניות.
אייל סיקה – Sika Deer – האיילים הללו נפוצים מאוד בשמורה. בניגוד למקומות אחרים ביפן, כאן הם גדולים יותר ופראיים לחלוטין. לעיתים קרובות אפשר לראות אותם רועים לצד הכבישים או בתוך היערות.
שועל אדום של אזו – Ezo Red Fox – תת-מין ייחודי להוקאידו. השועלים האלו פחות פחדנים מבני מינם במקומות אחרים, ולעיתים קרובות מדגמנים למטיילים.
היעד הראשון שלנו היה אזור חמשת האגמים. כאשר הגענו למרכז המבקרים, שהוא נקודת היציאה לסיורים באזור, התחלקנו לשתי קבוצות, ויצאנו לסיור בלווי מדריכים מקומיים על המסלול המוגבה. המדריכים היו לחוצים מאוד היות ויום קודם לכן נצפו מספר דובים שחיסלו אייל סיקה גדול. סביב למסלול צומחים צמחי במבוק ננסי ובננות מים, שהפקעות שלהם משמשות מאכל לדובים.
חמשת האגמים - Shiretoko Goko
האתר הראשון שבו ביקרנו בשמורה היה חמשת האגמים של שירטוקו. מדובר בחמישה אגמים קטנים, שנוצרו בעקבות התפרצות של הר הגעש אִיוָואוּ – Mount Iwao לפני אלפי שנים. הם נראים כמו טביעות אצבע של ענק בתוך יער עבות, כשהרי הגעש המושלגים משתקפים במים הצלולים.
כדי לשמור על האיזון העדין בין המטיילים לבין הדובים החומים שחיים באזור, הגישה לאגמים מנוהלת בצורה קפדנית ומחולקת לשתי דרכים עיקריות:
המסלול המוגבה – Elevated Wooden Path
זה מסלול נגיש וקל שמתאים לכולם, והוא הדרך הבטוחה לראות את האזור. מדובר בגשר עץ מוגבה באורך של כ-800 מטרים. הגשר מוקף בגדר חשמלית נמוכה לאורכו כדי למנוע מדובים לעלות עליו, כך שאפשר לטייל עליו בחופשיות ללא מדריך.
המסלול מוביל לנקודת תצפית מרהיבה על האגם הראשון – First Lake. מהמרפסת בסוף המסלול אפשר לראות את רכס הרי שירטוקו משתקף במים. הכניסה למסלול זה היא בחינם, וההליכה הלוך חזור אורכת כ-40 דקות עד שעה.
מסלולי הקרקע – Ground Pathways
אלו מסלולים שנעים בי האגמים, ומאפשרים חוויה אמיתית למי שרוצה לראות את כל חמשת האגמים, ולחוש את היער מקרוב. הגישה למסלולים אלו משתנה בהתאם לעונה:
בעונת הדובים, בחודשים מאי עד סוף יולי, תקופה שבה הדובים פעילים מאוד באזור האגמים, אפשר לצאת למסלול רק בליווי מדריך מוסמך ובקבוצות קטנות. המדריכים מצוידים באמצעי הגנה, וידע נרחב על התנהגות דובים. צריך להזמין מקום מראש היות והביקוש גבוה.
בין החודשים אוגוסט עד אוקטובר, תקופה שבה הדובים פחות פעילים סביב האגמים, אפשר לטייל באופן עצמאי, אך חובה לעבור הרצאת בטיחות של 10 דקות במרכז המבקרים לפני היציאה. מקבלים הסבר מה לעשות אם פוגשים דוב, ואיך לא להשאיר עקבות.
המסלול המלא עובר דרך כל חמשת האגמים, בתוך יער ראשוני. זהו אחד המקומות השקטים ביותר ביפן. אם עומדים בשקט, אפשר לשמוע רק את הרוח בצמרות העצים ואת קריאות הציפורים. בקיץ פורחים באזור צמח עם פרחים לבנים גדולים שנקרא Kunk Cabbage, ופרחי הנופר הצהוב הצפים על המים.
במסלול הזה יש הזדמנות לפגוש וראות חיות. מעבר לדובים שאותם כדאי לראות מרחוק בלבד, אפשר לראות איילי סיקה שרועים ממש לצד השביל, או סנאי אזו מתרוצצים.
חל איסור מוחלט להכניס אוכל למסלולי הקרקע, כדי לא למשוך דובים. מותר להכניס רק מים בבקבוק סגור. יש לוקרים במרכז המבקרים לאחסון הציוד.
מומלץ להגיע עם נעלי הליכה סגורות ומכנסיים ארוכים, היות ויש יתושים וחרקים ביער.
עם סיום הסיור חזרנו לאוטובוס והמשכנו בנסיעה על כביש 334, החוצה את חצי האי דרך מעבר שירטוקו, לכיוון העיירה ראוסו – Rauso.
הנופים בדרך משמורת חמשת האגמים לעיירה ראוסו היו מרשימים מאוד, ושכבות עבות של שלג עדיין כיסו את צדי הכביש.
מעבר שירטוקו - Shiretoko Pass
שירטוקו, שביפנית נקרא Shiretoko Toge, הוא אחד מצירי התנועה המרהיבים ביותר ביפן. זהו הכביש הגבוה ביותר בחצי האי, שמגיע לגובה של כ-738 מטרים מעל פני הים. הוא מחבר בין שתי העיירות המרכזיות של האזור: אוּטוֹרוֹ – Utoro שבצד המערבי, ורָאוּסוּ – Rausu שבצד המזרחי.
בשיא המעבר יש חניון ונקודת תצפית על האזור ובמיוחד על הר ראוסו – Mount Rausu, הפסגה הגבוהה ביותר ברכס שירטוקו, בגובה 1,661 מטרים. הפסגה המשוננת של ההר, שלעיתים קרובות נשאר עליה שלג גם בתקופת חודשי הקיץ, היא אחד הסמלים של הוקאידו.
מנקודת התצפית במעבר אפשר לראות את האי קוּנָאשִׁירִי – Kunashiri, אחד מאיי קוריל הדרומיים, שנמצאים בשליטה רוסית, ובמחלוקת טריטוריאלית בין יפן לרוסיה.
בשל המפגש בין זרמי אוויר מהים לבין רכס ההרים, המעבר ידוע בשינויי מזג אוויר קיצוניים. לעיתים, המעבר מתכסה בעננים סמיכים, והראות מוגבלת, ולעיתים אפשר לראות את העננים ממבט על, כאשר העננים נמוכים מהפסגה, ומכסים את כל העמק שלמטה.
בין נובמבר לסוף אפריל המעבר סגור לחלוטין לתנועה, בשל כמויות השלג האדירות והרוחות העזות. כאשר פותחים אותו מחדש באביב, המפלסות יוצרות קירות שלג גבוהים משני צידי הכביש, מחזה מרהיב לכשעצמו.
לעיתים קרובות אפשר לפגוש בנקודת התצפית וליד החניון שועלים אדומים או איילי סיקה. הם רגילים לנוכחות אנושית אבל אסור להאכיל אותם.
הטמפרטורה במעבר שירטוקו נמוכה משמעותית מאשר בעיירות למטה. וכדאי להצטייד במעיל קל או סוודר גם בתקופת הקיץ.
ראוסו - Rausu
בצד המזרחי, והפראי עוד יותר של חצי האי, שוכנת ראוסו. בעוד שאוטורו, שנמצאת בצד המערבי, היא עיירת תיירות מפותחת יחסית, ראוסו היא עיירת דייגים אותנטית, שחיה בקצב של הים הצפוני.
ראוסו יושבת על מצר ים עמוק מאוד, שנקרא Nemuro Strait, ומפריד בין יפן לאי קונאשירי. המים, העמוקים והעשירים בחומרי מזון, הופכים את האזור לתחנת הזנה מרכזית ליונקים ימיים.
ראוסו היא המקום הטוב ביותר ביפן, ואחד הטובים בעולם, לצפות בלווייתני קטלן – Orcas בטבע. הלוויתנים מגיעים לאזור בהמוניהם בין מאי ליולי, לעיתים אפשר לראות להקות של עשרות פרטים משחקים במים.
את לווייתני זרע – Sperm Whales הענקים, שיכולים לצלול לעומקים אדירים, אפשר לראות בדרך כלל בין יולי לאוקטובר. המראה של זנב ענקי המתרומם מעל המים לפני צלילה הוא בלתי נשכח.
דולפיני דָאל – Dall’s Porpoises, המפורסמים במהירותם ובצבעי השחור-לבן שלהם, נראים באזור כמעט כל השנה, כשהם מקפצים לצד הסירות.
סיורי הלווייתנים יוצאים מנמל ראוסו, ואורכים בדרך כלל בין שעתיים וחצי לשלוש שעות. הסיורים נערכים על סירות גדולות ויציבות יחסית, מצוידות במכשירי קשר וסונאר לאיתור היונקים. בגלל מבנה המצר, הלווייתנים נמצאים קרוב יחסית לחוף, כך שאין צורך בשעות ארוכות של הפלגה כדי להגיע אליהם.
כאשר הגענו לראוסו עשינו הפסקת צהרים, ואחריה עלינו על הספינה Ever Green, ויצאנו לשייט במטרה לצפות ביונקים ימיים, בעיקר בלוויתנים. מזג האוויר היה סגרירי וקר, ולמזלנו, לאחר כמעט שעה של שייט, פגשנו בלהקות לוויתני אורקה מרשימה.
אורקה – לוויתן קטלני - Killer Whale
למרות השם לווייתן קטלני – Killer Whale, האורקה אינה לוויתן אלא דולפין.
אם כך, משוע קוראים לה לווייתן קטלני?
הבלבול הזה נובע משתי סיבות עיקריות – אחת היסטורית ואחת ביולוגית:
הסיבה ההיסטורית
השם לווייתן קטלני הגיע במקור מציידי לווייתנים ספרדים במאות הקודמות. ציידי הלוויתנים ראו כיצד האורקות פועלות יחד בלהקות, ומצליחות להכניע לווייתני ענק, ולכן קראו להן Asesina Ballenas, שפירושו בספרדית – רוצח לווייתנים. באנגלית השם הזה תורגם בטעות הפוכה ל-Killer Whale, כלומר לווייתן קטלני, והכינוי הזה נשאר.
הסיבה הביולוגית
מבחינה מדעית, כל הדולפינים הם לווייתנים, אבל לא כל הלווייתנים הם דולפינים. המדע מחלק את סדרת הלווייתנאים – Cetacea לשתי קבוצות עיקריות:
- לווייתני מזיפות – Mysticeti – אלו הם לווייתני ענק שאין להם שיניים, אלא מסננות, כמו הלווייתן הכחול או גדל-הסנפיר.
- לווייתני שיניים – Odontoceti – אלו הם לווייתנים שיש להם שיניים, ומצוידים ביכולת ניווט בעזרת קול.
משפחת הדולפינים היא תת-קבוצה בתוך לווייתני השיניים. מכיוון שהאורקה היא דולפין, והדולפינים שייכים לסדרת הלווייתנאים, היא למעשה סוג של לווייתן שיניים. אבל, המשפחה אליה היא שייכת, והמאפיינים שלה – המבנה החברתי, האינטליגנציה, מבנה הסנפיר והשמיעה – הופכים אותה לחלק ממשפחת הדולפינים.
מכאן שאורקה היא דולפין ענקי, חכם במיוחד ובעל כישורי ציד יוצאי דופן. האורקות הם מהיצורים המתוחכמים והמרתקים ביותר על פני כדור הארץ. למרות השם המטיל אימה שלהם, מדובר בבעלי חיים עם אינטליגנציה רגשית וחברתית ברמה שכמעט קשה לתפוס.
הנה כמה דברים מעניינים על האורקות:
המוח שלהם בנוי לרגשות עמוקים
לאורקות יש את המוח השני בגודלו מבין כל היצורים הימיים, אבל המבנה שלו מאוד ייחודי. המערכת הלימבית, האזור במוח האחראי על עיבוד רגשות, כוללת חלק שלם שלבני אדם אין. מדענים מעריכים שהחלק הזה מאפשר להם לחוות קשרים חברתיים ורגשיים בעוצמה ומורכבות שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין. קשר בין אם לגור באורקות נמשך לעיתים קרובות כל החיים.
האסטרטגים הגדולים של האוקיינוס
האורקות נמצאות בראש שרשרת המזון, ואין להן אף טורף טבעי. הצלחתן אינה רק בזכות כוחן הפיזי, אלא בעיקר בזכות היכולת שלהן לעבוד כצוות.
לדגומא, אם האורקות מזהות כלב ים שרובץ על פיסת קרח צפה, הן תתארגנה ותשחה יחד במבנה כזה שייצור גל ענק, שישטוף את כלב הים ישירות למים.
האורקות מסוגלות לצוד לווייתנים גדולים מהן בהרבה, כאשר חלקן קופצות על הלווייתן כדי להטביע אותו, בזמן שאחרות חוסמות את דרכו ומונעות ממנו לעלות ולנשום.
האורקות גילו שכרישים נכנסים למצב של שיתוק זמני אם הופכים אותם על הגב. לכן האורקות נוגחות בכרישים במטרה להפוך אותם, ואז הן טורפות את הכרישים ללא התנגדות.
נקבות בוגרות מנהיגות את הלהקה
אורקות הן מהיצורים הבודדים בטבע, לצד בני אדם, פילים ועוד שני סוגי לווייתנים, שבהם נקבות מפסיקות להתרבות בשלב מסוים, אך ממשיכות לחיות עשרות שנים לאחר מכן.
לנקבות הבוגרות יש תפקיד חשוב בהנהגת הלהקה. הן מחזיקות בזיכרון קולקטיבי של עשרות שנים ויודעות בדיוק היכן למצוא מזון בתקופות של מחסור. ללהקה עם נקבה בוגרת מנוסה סיכויי הישרדות גבוהים.
אופנה וטרנדים
האינטליגנציה החברתית של האורקות מובילה לעיתים להתנהגות משונה שנראית ממש כמו טרנד אנושי.
בשנות ה-80, אורקה מסוימת באזור חוף המערבי של ארה”ב החלה לשחות, כאשר על ראשה מונח דג סלמון מת. תוך מספר שבועות, האופנה הזו התפשטה ושתי להקות נוספות החלו לשחות עם דגים מתים על הראש. אחרי כמה חודשים, הטרנד חלף ונעלם.
בשנים האחרונות, מאז שנת 2020, התפרסם טרנד פחות משעשע בקרב אורקות באזור חצי האי האיברי, שלמדו לתקוף ולשבור הגאים של סירות מפרש. מדענים מאמינים שזה התחיל ממשחק או מטראומה של אורקה אחת, והפך לטרנד שאומץ על ידי שאר חברי הקבוצה.
אורקות אינן תוקפות בני אדם
למרות שהן נקראות לווייתנים קטלנים, והן מסוגלות לקרוע לגזרים כרישים ולווייתני ענק, מעולם לא תועדה בטבע תקיפה קטלנית של בני אדם בידי אורקה.
האורקות הן יצורים סקרנים מאוד, ולעיתים קרובות הן מתקרבות לסירות או לשחיינים, אך הן מזהות באופן ברור שבני אדם אינם חלק מהתפריט שלהן. התקיפות המעטות של בני אדם בידי אורקות, התרחשו אך ורק בשבי, כתוצאה מהתסכול והסטרס הנפשי העצום שהאורקות חוו התנאי שבי אכזריים במכלים קטנים.
עוד דברים מעניינים על לוויתנים
לווייתנים הם יצורים מרתקים. מעבר לגודלם העצום, יש להם חיים חברתיים, יכולות תקשורת ותרבות שלמה, שרק בשנים האחרונות אנחנו מתחילים להכיר ולהבין.
הנה כמה הדברים מעניינים על ענקי האוקיינוס:
שירת הלוויתנים
לווייתנים גדולי-סנפיר – Humpback Whales ידועים בשירים המורכבים שלהם, שיכולים להימשך שעות. מחקרים ותצפיות גילו שהם מלחינים ומשתפים מוזיקה.
כל הלווייתנים באותו אזור ישירו את אותו השיר בדיוק. עם הזמן, השיר משתנה ומתפתח. כאשר קבוצת לווייתנים מאזור אחד פוגשת קבוצה מאזור אחר, הם משתפים שירים, ולאחר המפגש כל להקה שרה שירים שהיא למדה מהלהקה האחרת.
הלוויתן הגדול מכולם
הלווייתן הכחול הוא בעל החיים הגדול ביותר שחי אי פעם על כדור הארץ. גדול יותר מכל דינוזאור שאנו מכירים. אורכו 30 מטרים ומשקלו מעל 100 טונות.
הלשון שלו שוקלת כמו פיל בוגר, הלב שלו הוא בגודל של מכונית קטנה, וכלי הדם שלו כל כך רחבים שילד קטן יכול לשחות בתוכם.
קולו של הלוויתן הכחול הוא החזק ביותר בטבע. הוא יכול להשמיע קולות בעוצמה של 188 דציבלים, שזה גבוה יותר מרעש של מטוס סילון שממריא. לוויתנים כחולים מסוגלים לשמוע זה את זה ממרחק של מאות קילומטרים.
מבטא ותרבות מקומית
לווייתנים קטלנים – אורקות, וראשתנים זרעוניים, חיים בקבוצות משפחתיות עם קשרים הדוקים. מדענים גילו שלכל קבוצה יש דיאלקט, סוג של מבטא או שפה, ייחודי משלהם.
מעבר לשפה, יש להם תרבות ומנהגים ייחודיים. קבוצות שונות מפתחות שיטות ציד שונות לחלוטין. כך לדוגמא, קבוצה אחת למדה להפיל כלבי ים מקרחונים על ידי יצירת גלים, בעוד קבוצה אחרת לעולם לא תעשה זאת. המידע הזה מועבר מהאימהות לגורים, בדיוק כמו מסורת אנושית.
סכנת הכחדה
14 מיני לוויתנים נמצאים בסכנת הכחדה, בין היתר בגלל שלמעלה מ- 300,000 פרטים נלכדים בכל שנה בטעות כשלל-לוואי לדיג. סיבות נוספות למות לוויתנים הם הרעש ימי הגורם להם לאבד את התמצאותם, ומזהמים ימיים כמו שקיות, חומרים כימיים וביוב.
קרבת משפחה
בגלל דמיון פיזי וחברתי חשבו שהלוויתנים הם קרובי משפחה של הפילים. אולם, בדיקות מולקולריות קבעו שבעל החיים הקרוב ביותר ללוייתן הוא ההיפופוטם .
איך ישנים לוויתנים?
הלווייתנים הם יונקים והם נושמים אוויר, אולם, הנשימה שלהם אינה אוטומטית כמו אצל יונקים אחרים, והם בוחרים באופן מודע מתי לעלות אל פני המים בכדי לנשום.
בכדי שהם לא יטבעו בזמן שהם ישנים, הם משתמשים בטכניקה שנקראת Unihemispheric Sleep. בטכניקה זו חצי אחד של המוח שלהם ישן לחלוטין, בזמן שהחצי השני נשאר ער, תוך שהוא שומר עליהם קרוב לפני המים ומזכיר להם לנשום. אחרי כמה שעות, הצדדים מתחלפים.
שיטות לניקוי הגוף
במשך שנים תהו מדענים תהו מדוע לווייתנים מסוימים נודדים למים רדודים וסלעיים. לאחרונה גילו שהם משתמשים בסלעים ובחול בקרקעית הים כדי להתגרד ולהסיר עור מת, טפילים ואצות שהצטברו עליהם במהלך הנדידה הארוכה.
מדענים משערים שגם שמפגני הנחיתה העוצמתיים שלהם על פני המים הם חלק מטכניקה להסרת הטפילים מהעור.
סילוני המים של הלוויתנים
הסילון שפורץ מגבו של הלווייתן הוא אחד הסימנים הכי מזוהים איתו, אבל אין זה סילון של מים מקרקעית הים, אלא בעיקר אוויר. מדובר בנשיפה עוצמתית של אוויר חם ולח מתוך הריאות של הלווייתן. כאשר האוויר החם והדחוס יוצא מחור הנשימה של הלוויתן ופוגש את האוויר החיצוני הקר, הלחות שבו מתעבה מיד לטיפות קטנות, בדומה לענן. לכך מתווספים מעט מים שנשארו על גב הלווייתן מעל חור הנשימה, יחד עם ריר ושאריות שומן מהריאות שלו.
מדענים מנוסים יכולים לדעת איזה סוג לווייתן נמצא באזור רק לפי צורת הסילון וגובהו. הלווייתן הכחול מייצר סילון ישר, צר וגבוה, שיכול להגיע לגובה של 9 עד 12 מטרים. לווייתן גדול-סנפיר מייצר סילון נמוך ורחב יותר, בצורת בלון או שיח. אצל ראשתן זרעוני חור הנשימה נמצא בצד שמאל של הראש, ולכן הסילון שלו יוצא באלכסון קדימה ושמאלה. לאורקות סילון קצר וצפוף, בסביבות 3 מטרים, ובגלל שהן שוחות מהר. לפעמים רואים סדרה של סילונים קטנים ומהירים אחד אחרי השני כשהלהקה עולה לנשום יחד.
הנשיפה של הלווייתן היא מהירה ועוצמתית בצורה בלתי רגילה. בכל נשימה הלווייתן מרוקן וממלא מחדש כ-90% מנפח הריאות העצום שלו. מהירות יציאת האוויר מחור הנשימה יכולה להגיע ל-450 קמ”ש. העוצמה הזו מייצרת רעש חזק שאפשר לשמוע מקילומטרים בים שקט.
מדענים וחוקרים שהתקרבו ללווייתנים מספרים, שהריר והחיידקים שנפלטים מהריאות של הלווייתן מייצרים תערובת של ריח דגים רקובים וביצים סרוחות. חוקרים שנקלעו לתוך רסס של לווייתן, סיפרו שהריח הנורא נדבק לבגדים שלהם במשך ימים.
בשנים האחרונות, מדענים מצאו דרך מקורית לנצל את הסילון שפולטים הלווייתנים בכדי ללמוד עליהם. מדענים מטיסים רחפנים מיוחדים, המכונים רחפני נזלת, ישירות לתוך ענן הרסס של הלווייתן. הרחפן אוסף את הטיפות, והמדענים יכולים להפיק מהן DNA, לבדוק את רמות ההורמונים של הלווייתן, ולזהות אילו חיידקים חיים בריאות שלו, כל זה מבלי לגעת בלווייתן.
רקמת השומן של הלוויתנים
שכבת השומן של הלווייתנים, שנקראת באנגלית Blubber, היא איבר חיוני, מורכב ומציל חיים, שבלעדיו הלווייתנים לא היו יכולים להתקיים באוקיינוס.
מדובר בשכבה עבה, דחוסה ומתוחה מאוד של רקמת חיבור סיבית העשירה בקולגן ובאלסטין, ספוגה בהמון שומן. היא קשה ומוצקה עד כדי כך שקשה לחתוך אותה עם סכין רגילה, והיא מרגישה קצת כמו גומי קשיח של צמיג.
התפקיד הראשי של השכבה הזו הוא בידוד תרמי. המים באוקיינוס, במיוחד בקטבים שבהם הלווייתנים ניזונים, יכולים להגיע לטמפרטורות שקרובות לאפס מעלות, ומים מוליכים חום מהגוף פי 25 מהר יותר מאוויר. שכבת השומן שומרת על חום הגוף הפנימי של הלווייתן יציב. חום גופו של לוויתן נע סביב 37 מעלות בדומה לבני האדם.
אצל הלווייתן הבלנה הארקטי שכבת השומן יכולה להגיע לעובי של עד 50 סנטימטרים. זו חליפת המגן העבה ביותר בטבע.
לווייתנים רבים עוברים מסעות נדידה ארוכים של אלפי קילומטרים. הם אוכלים כמויות עצומות באזורי הקטבים הקרים, ואז נודדים לאזורי קו המשווה החמים כדי להתרבות וללדת. באזורים אלו כמעט ואין להם מזון. במהלך החודשים האלה, הם לא אוכלים כלום וחיים אך ורק על פירוק שכבת השומן שלהם. לווייתנית מניקה יכולה לאבד עד רבע ממשקל הגוף שלה רק מתהליך ייצור החלב לגור שלה, המבוסס על השומן הזה.
השומן קל יותר מהמים, ולכן השכבה העבה הזו מעניקה ללווייתנים כושר ציפה טבעי, ועוזרת להם לעלות בקלות לפני המים כדי לנשום. בנוסף, השכבה הזו מחליקה את קווי המתאר של הגוף שלהם, ומעניקה להם צורה הידרודינמית מושלמת שמאפשרת להם לשחות בים עם מינימום התנגדות של המים.
איך לוויתן מווסת את חום גופו?
וויסות חום גופו ל הלוויתן נעשה באמצעות רשת מורכבת של כלי דם שעוברת בתוך שכבת השומן. כאשר ללווייתן חם, הגוף שלו מזרים דם חם אל כלי הדם שקרובים לעור, מעל שכבת השומן, והמים הקרירים שמסביב מקררים את הדם. כשתנאי הסביבה קפואים, כלי הדם האלה פשוט מתכווצים, והדם נשאר עמוק בפנים, מוגן מאחורי שכבת השומן העבה.
לאורקות שכבת השומן דק יחסית בעובי בין 5 ל-10 סנטימטרים בלבד. זאת בגלל שהן יצורים אקטיביים ומהירים מאוד, והשחייה המהירה שלהן מייצרת הרבה חום גוף.
שחיינים למרחקים ארוכים
מינים רבים של לווייתנים עורכים בכל שנה מסעות ארוכים בין אזורי התזונה העשירים שבקטבים, לבין אזורי הרבייה הבטוחים והחמימים שליד קו המשווה.
הלווייתנים האפורים נודדים בכל שנה מאזור אלסקה ועד למפרצים החמים של מקסיקו, וחזרה. מדובר במסע הלוך-חזור של בין 16,000 ל-22,000 קילומטרים. מדענים עקבו אחר לווייתנית אפורה, שחצתה את כל האוקיינוס השקט מרוסיה ועד למקסיקו ובחזרה, מסלול שאורכו 22,511 קילומטרים, שאותו היא עברה ב-172 ימים בלבד.
לווייתנים גדולי-סנפיר תועדו בעת שהם נדדו מאנטארקטיקה ועד לחופי קולומביה וקוסטה ריקה, מרחק של כ- 9,000 קילומטרים לכל כיוון.
אחד הדברים המדהימים הוא חוש הניווט שלהם. כשלווייתנים נודדים על פני אלפי קילומטרים באוקיינוס הפתוח, הם שוחים בקווים ישרים כמעט לחלוטין, עם סטייה של פחות ממעלה אחת. למרות זרמים חזקים, סערות או חוסר בנקודות ציון, הם אינם הולכים לאיבוד. מדענים מאמינים שהם מנווטים באמצעות שילוב של המגנטיות של כדור הארץ, מיקום השמש והכוכבים, וזיכרון קבוצתי.
נדידת הלוויתנים נעשית על-פי סדר קבוע ומאורגן. הראשונות לעזוב את אזור הרבייה החם בחזרה לקטבים הן האימהות הטריות יחד עם הגורים שלהן. הן שוחות לאט מאוד קרוב לחוף כדי להגן על הגור הצעיר. האחרונים לעזוב את אזורי האוכל הקרים הם הזכרים הצעירים והבוגרים, שיכולים להרשות לעצמם להישאר עוד קצת ולאכול עד הרגע האחרון.
ויש לוויתנים שאינם נודדים. הלווייתן הבלנה הארקטי חי כל חייו באזור הקוטב הצפוני, והוא אינו נודד לקו המשווה. שכבת השומן העצומה שלו מגנה עליו מהקור, והוא משתמש בראשו הענקי כדי לשבור קרח בעובי של חצי מטר כדי לעלות לנשום.
האורקות, הלווייתן הקטלני, אינן מבצעות בדרך כלל נדידה עונתית קבועה מקוטב לקו המשווה כמו הלווייתנים הגדולים. מרחקי הנדידה שלהן נקבעים בהתאם לחיפוש אחר מזון. הן יכולות לעבור 100-160 קילומטרים ביום אחד, תוך מעקב אחר להקת דגים או לווייתנים אחרים.
תוחלת החיים של הלוויתנים
תוחלת החיים של לווייתנים משתנה בצורה קיצונית בין המינים השונים. לווייתן הבלנה הארקטי, שחי במים הקפואים של הקוטב הצפוני, מחזיק בתואר היונק בעל תוחלת החיים הארוכה ביותר בטבע. פרטים ממין זה חיים יותר מ- 200 שנים.
את אורכה של תוחלת חיי הלוויתנים הללו גילו מדענים, שמצאו בגופם של הלווייתנים ראשי חץ מאבן ומברזל, שהיו נעוצים בבשרם, והיו שייכים לציידי לווייתנים מהמאה ה-19. בדיקות גנטיות מתקדמות יותר אישרו שהם אכן מסוגלים לעבור את קו ה-200. מדענים מאמינים שהחיים במים הקפואים והמטבוליזם האיטי שלהם הם הסוד לאריכות הימים הזו.
תוחלת החיים של הלווייתנים הגדולים באוקיינוס דומה באורכה לתוחלת חיי בני האדם ואף יותר. הלווייתן הכחול מגיע לגיל של 80 עד 90 שנה בממוצע. לווייתן מצוי, השני בגודלו בעולם, יכול לחיות סביב 90 שנה. לווייתן גדל-סנפיר מגיע לגיל 50 עד 80 שנה.
אצל האורקות יש הבדל עצום בתוחלת החיים בין המינים, וזה קשור ישירות לתפקיד החברתי של הסבתות, עליו דובר בנפרד. הזכרים חיים בממוצע כ-30 שנים, וחלקם מגיעים ל-50-60 שנים. הנקבות יכולות לחיות בממוצע כ-50 שנה, אבל רבות מהן מגיעות לגילאי 80 ואפילו 90 שנה, כמו סבתא שלי.
האורקה המפורסמת ביותר בעולם מבחינת גיל הייתה נקבה בשם גראני (Granny – סבתא) שנצפתה לחופי צפון אמריקה. מדענים שעקבו אחריה העריכו כשהיא מתה בגיל מופלג של קרוב ל-100 שנים.
איך יודעים בן כמה הלווייתן?
היות ולווייתנים אינם חוגגים ימי הולדת וגם אינם אוחזים בתעודת לידה, מדענים פיתחו שיטה יצירתית לגלות את גיל הלוויתן לאחר מותו באמצעות שעוות האוזניים. ללווייתנים כמו הלווייתן הכחול או גדל-הסנפיר אין חור אוזן פתוח, והפרשות השעווה שלהם מצטברות בתעלת האוזן לאורך כל החיים. בכל שנה מתווספת שכבה בהירה, מתקופת האכילה בקיץ, ושכבה כהה, מתקופת הנדידה בחורף. המדענים פשוט מוציאים את פקק השעווה הארוך הזה, חותכים אותו לאורך וסופרים את הטבעות, בדיוק כמו שסופרים טבעות בגזע של עץ.
צלילות עומק של לוויתנים
צלילות העומק של לווייתנים הן פלא הנדסי וביולוגי. בעוד שצוללן אנושי זקוק לציוד מורכב כדי לרדת לכמה עשרות מטרים, לוויתן הראשתן הזרעוני – Sperm Whale, שהוא אלוף הצלילה של הלווייתנים, מסוגל לצלול לעומק של עד 3,000 מטרים, ולהישאר שם קרוב לשעתיים בנשימה אחת, במטרה לצוד דיונוני ענק.
כדי לשרוד בתנאי הלחץ העצום והמחסור הממושך בחמצן בעומקים הללו, הגוף שלהם עבר התאמות אבולוציוניות קיצוניות. בעומק של מעל 2,000 מטרים, הלחץ חזק פי 200 ויותר מאשר על פני המים. לחץ כזה יכול למעוך צוללת רגילה.
איך הלווייתן לא נמחץ?
בניגוד לבני אדם, שיש להם כלוב צלעות קשיח, הצלעות והריאות של הלווייתנים גמישות להפליא. כשהם צוללים, הלחץ החיצוני ממוטט ומרוקן את הריאות שלהם לחלוטין. מכיוון שאין בריאות אוויר, הלחץ בין פנים הגוף לחוץ משתווה, והאיברים אינם נפגעים.
אצל בני אדם, נשימת אוויר דחוס בעומק גורמת לחנקן להיטמע בדם, כך שאם עולים מהר מדי, נוצרות בועות חנקן קטלניות בדם. לווייתנים מונעים זאת בכך שהם מרוקנים את הריאות מאוויר מיד בתחילת הצלילה, כך שהחנקן בכלל לא מגיע למחזור הדם שלהם.
היות והריאות של הלווייתנים ריקות בזמן הצלילה, הלוויתנים אוגרים חמצן בשרירים. בשרירים של הלווייתנים יש כמות עצומה של חלבון מסוג מיוגלובין – Myoglobin, שתפקידו לאגור חמצן ברקמות השריר. השרירים שלהם כל כך רוויים בחלבון הזה, שהבשר שלהם נראה שחור כמעט לחלוטין. השרירים שלהם הם למעשה מיכל החמצן הראשי שלהם.
בנוסף, נפח הדם של הלווייתן ביחס לגופו גדול בהרבה משל בני האדם, והדם שלו עשיר ברמות חריגות של המוגלובין הנושא חמצן.
בשעה שהלווייתן מתחיל בצלילת עומק, הגוף שלו עובר למצב הישרדות. קצב פעימות הלב של הלווייתן צונח באופן דרסטי, לעיתים ל-4 עד 10 פעימות בדקה. במקביל, הגוף מכווץ את כלי הדם ומפסיק כמעט לחלוטין את זרם הדם לאיברים פחות חשובים, כמו מערכת העיכול, הכליות והסנפירים. הדם והחמצן מופנים למוח והלב, ואצל נקבות בהריון גם לשליה.
כדי לא לבזבז אנרגיה, הלווייתן לא מניע את הסנפירים שלו כל הדרך למטה. בגלל שהריאות שלו התרוקנו מאוויר, כוח הציפה שלו יורד, והוא שוקע אל מעמקי הים במינימום מאמץ שרירי.
האורקות, אותן ראינו בשיט, צוללות בדרך כלל לעומק של עד 300 מטרים, ועוצרות את הנשימה למשך עד 15 דקות, היות ומזונן נמצא קרוב יותר לפני השטח. המערכות שלהן מותאמות יותר למהירות ותמרון מאשר לצלילה קפואה במעמקי התהום.
ראוסו גם מפורסמת בזכות אצת הים קומבו – Rausu Kombu, המשמשת להכנת מרק דאשי, ונחשבת לאיכותית והיקרה ביותר ביפן. בקיץ הדייגים פורסים משטחים עצומים של אצות לייבוש על חלוקי נחל לאורך החוף.
מומלץ לטעום מרק ראמן או גלידה בטעם קומבו, במרכז המבקרים של העיירה.
לתשומת הלב – הצד של ראוסו נוטה להיות ערפילי וקר יותר מהצד של אוטורו. תמיד כדאי להתלבש בשכבות להפלגה.
לינה במלון בו ישנו לילה קודם, Shiretoko Daiichi Hotel