מסע ליפן - היום השני
לאחר ארוחת בוקר במלון בנמל התעופה הנדה שבטוקיו, יצאנו בטיסה ישירה לנמל התעופה קושירו – Kushiro, שבאי הצפוני הוקאידו.
הוקאידו
הוקאידו, שפרוש שמו בשפת האיינו הוא דרך הים הצפוני, הוא האי הצפוני ביותר ביפן, המציע טבע פראי, מרחבים פתוחים ואת האוכל הכי טרי שיש ביפן. בהוקאידו יש פארקים לאומיים עצומים, הרי געש פעילים ואגמים צלולים.
בגלל הפעילות הוולקנית, האי מלא במעיינות חמים טבעיים המכונים אונסן. אין דבר מהנה יותר מטבילה בבריכה חמה תחת כיפת השמיים, כששלג יורד מסביב.
הוקאידו מפורסם בעולם בזכות השלג האבקתי, שנקרא Japow. עיירות כמו נִיסֵקוֹ – Niseko נחשבות ליעדי הסקי הטובים בעולם, בזכות איכות השלג היבש והרך. בכל שנה בחודש פברואר, בירת האי, סאפורו, מארחת פסטיבל ענק עם פסלי ענק משלג וקרח, שמושך מיליוני מבקרים.
הוקאידו נחשב לבירת הקולינריה של יפן, ויש בו שפע של חומרי גלם טריים. פירות ים של הוקאידו, הסרטנים, הקיפודים (Uni) והדגים, נחשבים לטובים ביותר ביפן. הוקאידו הוא המקום היחיד ביפן, שיש בו תעשיית חלב ענפה הידועה בגלידות, בגבינות ובחמאה האיכותיות. בהוקאידו נולד הראמן סאפורו -מיסו ראמן, קערה חמה ועשירה, שמתאימה בדיוק למזג האוויר הקר, ששורר באי.
הוקאידו הוא ביתם המקורי של בני האיינו – Ainu, האוכלוסייה הילידית של צפון יפן, שיש לה שפה, תרבות ומסורות ייחודיות, השונות מאוד מהתרבות היפנית הקלאסית.
ברוכים הבאים לנמל התעופה קושירו בהוקאידו
לאחר שיצאנו מנמל התעופה הקושירו נסענו למצפה ביצות קושירו – Kushiro Marsh Observatory, במטרה לצפות באוכלוסיית העגורים היפניים שחיה באזור.
ביצות קושירו - Kushiro Shitsugen
ביצות קושירו הן פארק הביצות הגדול ביותר ביפן. הפארק נמצא בחלק הדרום-מזרחי של האי הוקאידו, ויש בו מערכת אקולוגית ייחודית, המהווה מוקד משיכה לחובבי טבע מכל העולם.
הפארק משתרע על שטח בגודל 270 קמ”ר. רוב השטח הוא אדמת כבול – Peatland, עם שפע של נהרות מתפתלים. הנהר המרכזי, שחוצה את הביצה, הוא נהר קושירו. הנהר מתפתל בצורת נחש ויוצר מראה ייחודי, במיוחד ממעוף הציפור, או מנקודות תצפית.
כאמור, בביצות קושירו אפשר לצפות בעגור היפני – Tancho. בתחילת המאה ה-20 חשבו שהעגור היפני נכחד בגלל ציד מסיבי, והרס שטחי המחיה שלו. אולם, בשנת 1924 התגלתה קבוצה קטנה של כ-20 עגורים, ששרדו בתוך הביצות הבלתי עבירות של קושירו. המקומיים התארגנו להגן על להקת העגורים, במהלך החורפים הקשים הם האכילו את העגורים בתירס ודגנים. כיום, בזכות מאמצי שימור ממשלתיים וקהילתיים, האוכלוסייה בהוקאידו מונה למעלה מ-1,500 עגורים.
בעוד שציפורים רבות נודדות בתקופת הסתיו דרומה, העגורים נשארים בקושירו כל השנה. מרתק לראות אותם רוקדים בשלג על רקע האדים העולים מהנהר הקפוא.
בפארק יש שתי נקודות תצפית מומלצות:
- Kushiro Marsh Observatory – מבנה בעיצוב מיוחד המציע נוף פנורמי ומידע על החי והצומח, שבו ביקרנו.
- Hosooka Observatory – נחשבת לנקודה הטובה ביותר לצפות בשקיעה מעל הביצות.
היות ורוב שטח הפארק אינו עביר רגלית, יש שלוש אפשרויות לסיור עומק בפארק:
- שיט בקאנו במורד נהר קושירו וצפייה בחי ובצומח לאורך גדות הנהר.
- רכבת הקיטור Norokko-Go בעלת חלונות פנורמיים, שנוסעת לאט מאוד דרך הפארק, ומאפשרת לצלם בנחת.
- מספר מסלולי הליכה מוגבהים מעץ – Boardwalks, המאפשרים הליכה מעל המים, בלי להירטב, או לפגוע בצמחייה.
מתי כדאי לבקר?
- בקיץ (יוני-אוגוסט) הכל ירוק עז, הטמפרטורות נוחות (הרבה יותר קריר משאר יפן) והפריחה בשיאה.
- בחורף (ינואר-מרץ) הנוף הופך ללבן. זה הזמן הטוב ביותר לצלמי טבע שרוצים לתפוס את העגורים בשלג.
אזור קושירו ידוע בערפל הכבד ששורר בו במיוחד בקיץ, מה שמעניק לביצות מראה מסתורי ומעט מכושף.
כאמור, אנחנו ביקרנו ב- Kushiro Marsh Observatory. ממרכז המבקרים, שבו יש תערוכה ומוצגים מהאזור, הלכנו במסלול מעגלי של כ-3 ק”מ שנקרא Izanai hiroba square. לאורך מרבית השביל יש דק מקורות עץ, אלא שהוא אינו מוחזק היטב, ויש לא מעט קורות שבורות, וצריך להיזהר בהליכה.
בתחילת חודש מאי מרבית העצים עמדו עדיין בשלכת, ורק בודדים הקדימו ללבלב. עגורים לא ראינו אבל לקראת סוף המסלול פגשנו מספר איילות סיקה של הוקאידו, שביפנית נקראות – Ezoshika.
מדובר בתת-מין של אייל הסיקה, שייחודי לאי הוקאידו. בגלל האקלים הקר בהוקאידו, תת-המין הזה גדול משמעותית מתת-מין אחרים שאפר לראות במקומות אחרים ביפן. בחורף, הפרווה שלהם עבה וכהה יותר, בגוון חום-אפרפר, כדי לשמור על חום הגוף, ואילו בקיץ הפרווה הופכת לבהירה ומנוקדת בנקודות לבנות בולטות.
סימן היכר מובהק הוא הכתם הלבן הבולט באחוריים, שמתרחב כאשר האיילים נבהלים כדי להזהיר איילים אחרים.
למרות שהם נראים עדינים ופוטוגניים, הם נחשבים לחיות בר חזקות מאוד. בשנים האחרונות האוכלוסייה שלהם גדלה כל כך עד שהם הפכו לאתגר עבור החקלאים באזור קושירו.
בין העצים היו מקבצים של של צמחי ורטרום – Veratrum, בעלי עלים ירוקים ורחבים עם עורקים בולטים מאוד לאורכם, הצומחים בצורה סימטרית ומרהיבה, שבלטו מאוד על רקע העלים היבשים שעל הקרקע. בהמשך העונה הורטרום מצמיח גבעול גבוה עם אשכולות של פרחים קטנים בגוון לבן-ירקרק.
למרות המראה היפה והרענן שלו, מדובר בצמח רעיל ביותר. כל חלקי הצמח מכילים אלקלואידים רעילים שעלולים לגרום לירידה מסוכנת בלחץ הדם, דופק איטי ובעיות במערכת העיכול.
לאחר סיימנו את מסלול ההליכה קיימנו את הטכס המסורתי של מגמה לפתיחת המסע, ומשם המשכנו אל הכפר איינו קוטאן, מרחק של כ-65 ק”מ.
בדרך עברנו באזורים חקלאיים, עם שדות רחבים וחוות לגידול בקר, ובאחד השדות ראינו עגור יפני בודד.
העגור היפני - Grus Japonensis
ביפנית מכונה העגור Tancho, שבתרגום חופשי פרושו פסגה אדומה. עבור היפנים, העגור הרבה יותר מסתם ציפור. הוא נחשב לאוצר לאומי, לסמל של אריכות ימים, מזל ונאמנות.
בניגוד למה שרבים חושבים, הכתם האדום על ראשו של העגור אינו נוצות, אלא עור חשוף מלא בכלי דם. צבעו הופך לעז יותר, כשהעגור מתרגש או כועס. מוטת כנפיו של העגור היפני יכולה להגיע ל-2.4 מטרים, והוא מתנשא לגובה של כ-1.5 מטרים. למעט קצוות הכנפיים והצוואר שהם שחורים, גופו לבן כמעט לחלוטין. הניגוד הזה בין לבן לשחור, במיוחד על רקע שלג, הוא שהפך אותו לנושא פופולרי באמנות היפנית המסורתית.
אחד המראות המרהיבים בטבע הוא ריקוד החיזור של העגורים. הריקוד כולל קידות, קפיצות גבוהות באוויר, פריסת כנפיים והשלכת ענפים או עשב לאוויר. שיא עונת החיזור בסוף החורף, אבל העגורים רוקדים לאורך כל השנה. חוקרים מאמינים, שהריקוד משמש גם לחיזוק הקשר הזוגי, וגם להפחתת מתחים בקבוצה.
העגורים הם מונוגמיים. ברגע שהם מוצאים בן או בת זוג, הם נשארים יחד עד המוות. זו הסיבה שהם הפכו לסמל של נישואין מאושרים ביפן. העגור חי בטבע בין 30 ל-40 שנים, אולם לפי האמונה היפנית, העגור חי 1,000 שנים. אצל היפנים קיימת מסורת של קיפול 1,000 עגורי נייר כדי להגשים משאלה, בדרך כלל עבור החלמה ממחלה או שלום עולמי.
בלוגו של חברת התעופה הלאומית של יפן – Japan Airlines מככב העגור היפני כביטוי לאלגנטיות ובטיחות.
בקושירו יש שלושה מוקדי האכלה עיקריים של עגורים:
- Akan International Crane Center – מרכז למידה וצפייה בעגורים.
- Tsurui-Ito Tancho Sanctuary – מקום פופולרי מאוד לצלמים.
- גשר Otowa – המקום הכי מפורסם לצילום עגורים בשעות הבוקר המוקדמות, כשהם עומדים בתוך המים הקפואים והאדים עולים מסביבם.
סרטון המלמד להכין עגור יפני מקיפולי נייר
אגדת עם יפנית על עגור
העגור שמחזיר טובה – Tsuru no Ongaeishi
איכר עני ובודד מצא יום אחד עגור יפהפה לכוד במלכודת ציידים. האיכר ריחם על הציפור, שחרר אותה מהמלכודת והביט בה עפה אל החופש.
בערב, כאשר הוא ישב לבד בביתו הדל, נשמעה לפתע דפיקה על דלת בקתתו. כאשר הוא פתח את הדלת עמדה בפתח אישה צעירה ויפהפייה. היא סיפרה לאיכר שאין לה לאן ללכת, והאיכר טוב הלב הזמין אותה להתארח בביתו.
עם הזמן, האהבה פרחה בין השניים, והם התחתנו. אולם, מצבם הכלכלי היה רע ועוני שרר בביתם. באחד הימים הציעה האישה שהיא תארוג בד יקר ערך, שאותו הם ינסו למכור בשוק.
אולם, האישה הציבה תנאי לבעלה: “אסור לך להסתכל עליי בזמן שאני אורגת”. היא נכנסה לחדר קטן, ואחרי כמה ימים היא יצאה עם בד משי מרהיב ביופיו, שלא נראה כמותו. בני הזוג לקחו את הבד היפה אל השוק והצליחו למכור אותו במחיר גבוה.
ההצלחה העסקית ממכירת הבד דרבנה את בני הזוג להמשיך בהכנת בדים. וכך, בכל פעם האישה נכנסת לחדר הקטן, ואחרי כמה ימים יצאה עם בד משי, שבכל פעם הוא יותר יפה מקודמו, הנמכר במחיר יותר גבוה.
אבל סקרנותו של האיש לדעת מה קורה בחדר גברה עליו. יום אחד הוא הציץ אל החדר דרך חריץ הדלת וראה מחזה מדהים: במקום אשתו, עמד שם עגור. העגור תלש נוצות מגופו, ושזר אותן בתוך הבד כדי ליצור את הדוגמאות המרהיבות.
ברגע שהסוד נחשף, הקסם פג. האישה יצאה מהחדר, סיפרה לאיכר שהיא העגור שהוא הציל, ושכל רצונה היה להחזיר לו טובה על מעשיו. אולם כעת, לאחר שסודה נחשף, והוא יודע את זהותה, היא חייבת לעזוב. היא חזרה והפכה לעגור, ועפה משם לנצח.
מוסר השכל:
האגדה מלמדת על החשיבות של כיבוד פרטיות, עמידה במילה, ועל כך שמעשי חסד תמיד חוזרים אליך, אך חמדנות וסקרנות יתר עלולות להרוס את האושר.
איינו קוטאן - Ainu Kotan
הכפר איינו קוטאן שוכן על גדות אגם אקאן, מאפשר להכיר מקרוב את תרבות בני האיינו. בשפת האיינו, המילה קוטאן פירושה ישוב או כפר. בעוד שבעבר היו מאות כפרים כאלה ברחבי הוקאידו, הכפר איינו קוטאן הוא אחד האחרונים שנשארו. זה יישוב אמיתי, שבו מתגוררות כמה עשרות משפחות, השומרות על מורשת בני האיינו.
במרכז הכפר נמצא תיאטרון אִיקוֹר – Ikor, שבו מוצגים ריקודים מסורתיים של האיינו, המוכרים על ידי אונסק”ו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית. המופעים משלבים מוזיקה מכלי נגינה ייחודיים כמו Mukkuri, שהוא נבל פה, ומסיפורים על האלים והרוחות שבטבע, שנקראים Kamuy.
הרחוב הראשי של הכפר רצוף בחנויות קטנות וסדנאות. האיינו ידועים בכישורי גילוף העץ המרהיבים שלהם, במיוחד פסלי דובים ועיצובים גיאומטריים מורכבים.
המוזיאון המקומי שנקרא Onne-Chise שוכן במבנה שנבנה בסגנון המסורתי, ומציג בגדים העשויים מקליפות עץ, כלי ציד וכלי בית עתיקים.
הכפר מעוצב בצורה המשקפת את האמונה העמוקה של האיינו בחיבור לטבע. אפשר למצוא שם בתי קש מסורתיים שנקראים צִ’יסֶה – Chise.
לאורך השנה נערכים בכפר פסטיבלים, שהמפורסם שבהם הוא פסטיבל מרימו – Marimo Festival, שנערך בחודש אוקטובר, ומוקדש לאצות הכדוריות הנדירות הגדלות באגם אקאן.
בני האיינו - Ainu
בני האיינו הם ילידי האיים בצפון יפן, בעיקר באי הוקאידו, וגם באי סחלין והאיים הקוריליים, שנמצאים כיום בשליטת רוסיה. מדובר באחת התרבויות המרתקות והייחודיות בעולם, ששונה מהותית מהתרבות היפנית הקלאסית שאנחנו מכירים.
במשך שנים רבות מוצאם של בני האיינו היה תעלומה. מבחינה חיצונית, הם נראים שונים מאוד מהיפנים. הם היו בעלי מבנה גוף חסון יותר, שיער גלי ועור בהיר יותר. בעבר חשבו שהם קרובים לאירופאים, אך מחקרים גנטיים מודרניים מראים שהם צאצאים של אנשי תקופת ג’וֹמוֹן – Jomon, התושבים המקוריים של יפן, לפני גלי ההגירה מקוריאה וסין.
שפת האיינו, המכונה Itak, היא שפה מבודדת – Isolated Language. כלומר, אין לה קשר משפחתי מוכח לאף שפה אחרת בעולם, כולל יפנית. שפה זו נעלמה כמעט כליל, וכיום נעשים מאמצים אדירים לשמר אותה.
פרוש המילה איינו היא בן אנוש. בני האיינו מאמינים בדת אנימיסטית, לפיה לכל דבר בטבע – חיות, צמחים, אש ורוח – יש רוח פנימית שנקראת קָאמוּי – Kamuy.
הדוב נחשב לאל החשוב ביותר אל בני האיינו. אחד הטקסים המפורסמים של בני היינו נקרא אָיוֹמָנְטֶה – Iyomante, שבו מגדלים גור דובים, ושולחים את רוחו חזרה לעולם האלים דרך טקס הקרבה, כדי שיחזור ויברך את בני האדם.
נשות האיינו ידועות בקעקועים סביב השפתיים, שמזכירים צורת חיוך רחב, או שפם כהה. הקעקועים מסמלים בגרות, הגנה מפני רוחות רעות, ומעמד חברתי. הגברים מגדלים זקנים עבותים וארוכים, ולאחר גיל מסוים הם מפסיקים להתגלח.
הבגדים המסורתיים של בני האיינו עשויים מקליפת עץ הבוקיצה – Attush, והם מעוטרים ברקמות גיאומטריות מורכבות ומרהיבות, שנועדו על-פי האמונה, להגן על הלובש מפני רוחות רעות.
בעבר חיו בני האיינו בכפרים, שנקראו קוטאן – Kotan, לאורך נהרות וחופים, והתפרנסו מציד, דיג וליקוט. בתי המגורים המסורתיים שלהם, שהיו עשויים קש, נקראו צ’יסה – Chise.
החל מהמאה ה-19, עם המודרניזציה של יפן בתקופת מייג’י, הממשלה היפנית סיפחה את הוקאידו, והחילה מדיניות של אָסִימִילָצְיָה כפויה. אסימילציה, הטמעה בעברית, הוא תהליך חברתי ותרבותי, שבו קבוצת מיעוט, כמו בני האיינו ביפן, מאמצת את המנהגים, השפה, הערכים, והזהות של קבוצת הרוב, עד שהיא מפסיקה להיות מזוהה כקבוצה נפרדת.
היפנים אסרו על בני האיינו לדבר בשפתם, ולקיים טקסים דתיים ותרבותיים. אדמותיהם הופקעו לטובת חקלאות יפנית, והם סבלו מאפליה קשה, ונחשבו לפרימיטיביים.
רק בשנת 2008 הכירה ממשלת יפן באופן רשמי בבני האיינו כעם ילידי, ובשנת 2019 נחקק חוק, שמבטיח את זכויותיהם ומקצה משאבים לשימור תרבותם.
נכון להיום, המרכז החשוב ביותר של בני האיינו הוא Upopoy – מוזיאון ופארק הלאומי לשימור תרבות האיינו, שנפתח בשנת 2020 בעיירה שִירָאוּיי – Shiraoi בהוקאידו. במתחם המודרני והמדהים הזה אפשר לראות מופעי ריקוד, לשמוע את נגינת המוקורי, כלי נגינה מסורתי של בני האיינו, וללמוד על מלאכות היד שלהם.
עם סיום הסיור בכפר נסענו למלון על שפת אגם אקאן.
אגם אקאן - Akan-Ko
אגם אקאן הוא אחד היעדים המרתקים והמיוחדים ביותר באי הוקאידו. הוא שוכן בתוך הפארק הלאומי אקאן-מאשו, וידוע בזכות השילוב הנדיר בין טבע פראי, תופעות ביולוגיות מוזרות, ותרבות ילידית עשירה.
האגם נוצר בקלדרה, שהוא לוע של הר געש שקרס לתוך עצמו, וסמוך אליו נמצאים שני הרי געש מרשימים שמעצבים את קו הרקיע:
- הר אוקאן – Oakan – ההר הגברי.
- הר מאקאן – Meakan – ההר הנשי, שהוא עדיין הר געש פעיל, שניתן לטפס עליו ולראות לוע מעשן מקרוב.
האזור כולו שוקק פעילות תרמית עם אזור של בוץ מבעבע, שיוצא ממעמקי האדמה ומעיינות מים חמים.
אגם אקאן הוא אחד המקומות הבודדים בעולם, שבהם גדלה אצת מרימו – Marimo, בצורה כדורית מושלמת. כדורי האצה, ירוקים וקטיפתיים, יכולים להגיע לקוטר של כדור כדורסל, והיפנים רואים בהם אוצר לאומי. במרכז האגם, על האי צ’וריאי – Churui Island, שאליו אפשר להגיע בשיט, יש מרכז תצוגה מיוחד לאצות הללו.
אצת מרימו – Marimo
אצת מרימו היא אחת מתופעות הטבע המוזרות והחמודות ביותר בעולם הצומח. מדובר באצת מים מתוקים שנראית כמו כדור צמר רך או יצור חי קטן.
המרימו אינה צומחת סביב ליבה, כמו פנינה, אלא היא גוש של סיבי אצה הגדלים מהמרכז החוצה. הצורה הכדורית נשמרת בעזרת זרמי המים באגם, שמגלגלים את האצות על קרקעית האגם. הגלגול מבטיח שכל צדדי הכדור יקבלו אור שמש לצורך פוטוסינתזה, ופעולה זו גם מנקה את הכדור מפסולת ומשקעים.
בכמה מקומות בעולם, כמו איסלנד ואסטוניה, אפשר למצוא אצות מרימו קטנות. אגם אקאן שבהוקאידו הוא המקום היחיד שבו אצת מרימו מגיעה לממדים מרשימים, עד לקוטר של 30 ס”מ. כנראה שהתנאים הסביבתיים באגם, זרמי המים ואיכות המים, מיצרים סביבה מושלמת עבור האצה שמגיעה לכאלו ממדים.
אגדה מקומית של בני האיינו מספרת על בת ראש שבט שהתאהבה בלוחם פשוט. מאחר ואהבתם נאסרה, הם ברחו יחד אל אגם אקאן, ושם הם קפצו למימיו כדי להתאחד לנצח. נשמותיהם הפכו לכדורי המרימו הירוקים שצפים באגם. בשל כך, אצת המרימו נחשבת ביפן לסמל לאהבה, דבקות ומזל טוב.
אצת המרימו צומחת לאט מאוד – כ-5 מ”מ בשנה, והיא יכולה לחיות מעל 100 שנים. יש המגדלים את המרימו כצמח בית באקווריום. הן זקוקות למעט מאוד אור ומים נקיים שמוחלפים פעם בשבועיים.
לפעמים המרימו צפה למעלה ואז שוקעת. התנועה הזו מתרחשת כשהיא מתבצעת פוטוסינתזה, ונוצרות בועות חמצן שמעלות את האצה אל פני המים.
כבר בשנת 1921 הוכרזה המרימו ביפן אוצר טבע לאומי, וחל איסור מוחלט להוציא אצות מרימו מהאגמים. האצות שנמכרות בחנויות הן אצות שגדלו בחוות מיוחדות, ולא נלקחו מהטבע.
בכל חודש אוקטובר נערך באגם אקאן פסטיבל המרימו, שבו בני האיינו מקיימים טקסים מסורתיים, ובשיא האירוע, ראש השבט לוקח כדור מרימו בסירה ומחזיר אותו למי האגם בטקסיות, כדי להבטיח את הישרדותן.
לאחר ארוחת הערב חזרנו לאל הכפר איינו קוטאן אל תיאטרון אִיקוֹר – Ikor, בכדי לצפות במופע פולקלור של בני האיינו עם ריקודים ושירים מסורתיים. המופע לא היה מוצלח לטעמי, לא ניתנו הסברים על משמעות הריקודים, ואי אפשר היה לצלם את המופע.
לינה במלון THE FOREST AKAN TSURUGA RESORT