חופשה בוורשה - היום הרביעי
היום הרביעי לטיול הוקדש להיסטוריה של עם ישראל בפולין בכלל ובוורשה בפרט, בדגש על תקופת השואה ומרד גטו וורשה. את היום התחלנו במוזיאון לתולדות יהודי פולין, אליו הגענו מהמלון ברכבת התחתית.
POLIN - המוזיאון לתולדות יהודי פולין
המוזיאון לתולדות יהודי פולין (POLIN) בוורשה הוא מוסד תרבותי והיסטורי מרכזי, המוקדש להצגת ההיסטוריה של הקהילה היהודית בפולין לאורך אלף שנים. המוזיאון ממוקם בלב שכונת מורנוב, באזור שבו שכן בעבר גטו וורשה, ומציע חוויה אינטראקטיבית מרתקת המתאימה למבוגרים, ילדים, חוקרים ותיירים כאחד.
המוזיאון נפתח לקהל בשנת 2013, והמבנה האדריכלי המרשים שלו, שתוכנן על ידי משרד האדריכלים הפיני Lahdelma & Mahlamäki, זכה בפרסים בינלאומיים. העיצוב הפנימי והחיצוני של המוזיאון מסמל את מסע העם היהודי, עם קירות גלים המדמים את קריעת ים סוף.
תערוכת הקבע של המוזיאון מחולקת לשמונה גלריות, המתארות את ההיסטוריה היהודית בפולין מההגעה הראשונה במאה ה-10, דרך ימי הביניים, תקופת הזוהר, השואה, ועד להתחדשות החיים היהודיים בימינו. המוצגים כוללים שחזורים, מיצגים אורקוליים, מסמכים היסטוריים, יצירות אמנות ועוד. במוזיאון יש גם תערוכות מתחלפות והכניסה אליהן כרוכה בתשלום נוסף.
המוזיאון פתוח בימים שני עד ראשון: 10:00–18:00. ביום שלישי המוזיאון סגור. מחיר כרטיס 35 זלוטי, ובימי חמישי הכניסה חינם. מומלץ לרכוש כרטיסים מראש באתר המוזיאון, במיוחד בעונות התיירות העמוסות, כדי להבטיח את מקומכם ולחסוך זמן יקר.
לביקור במוזיאון כדי להקדיש 3 עד 4 שעות, ומומלץ מאוד להצטייד בכניסה במדריך קולי, שנותן הסברים מעולים במגוון שפות, כולל עברית, בהתאם למקום שבו אתם נמצאים במוזיאון. בדלפק הכרטיסים, וגם במעבר בין הגלריות השונות, אפשר לקבל כסאות מתקפלים למנוחה.
הביקור במוזיאון היה מרשים, מעשיר ומעורר השראה, ולמרות שבילינו בו למעלה משלוש שעות, לא הצלחנו לספוג את המידע הרב שמוצג בו. עם סיום הביקור במוזיאון יצאנו למסע בנתיב הגבורה.
תמונות מהמוזיאון לתולדות יהודי פולין
מסלול נתיב הגבורה ואבני הזיכרון בוורשה
נתיב הגבורה הוא נתיב הליכה המתחיל באנדרטת למרד גטו וורשה, שנמצאת מול המוזיאון לתולדות היהודים, עובר דרך רחוב Dubois, ומסתיים ברחוב Stawki 10, שם ניצבת אנדרטת כיכר השילוחים.
המסלול כולל 16 אבני זיכרון מגרניט שחורה, שהוצבו בשנת 1988, ועוצבו בצורה אחידה בידי האמן גסיור. כל אבן זיכרון מוקדשת לדמותם של אישים יהודיים בולטים, בדרך כלל אנשי רוח, מנהיגי מחתרות, לוחמים, וסופרים, שחיו בגטו וורשה בתקופת הכיבוש הנאצי, והטביעו את חותם על ההיסטוריה היהודית בתקופת השואה בגטו וורשה.
על אבני הזיכרון חרוט הסבר בעברית, יידיש, ופולנית על הדמות ועל מפעל חייה ופועלה בתקופת השואה. ההסברים קצרים וקצת קשה לקרוא את החריטה על האבן השחורה. לכן, כדאי להצטייד מראש במידע על האנשים שהאבנים הללו הוצבו לזכרם.
לפני שהתחלנו במסע התעכבנו ליד מספר אנדרטאות שניצבות ברחבה שמול מוזיאון POLIN.
אנדרטת הספסל של ד"ר יאן קרסקי
מימין ליציאה מהמוזיאון ניצבת אנדרטה לזכרו של ד”ר יאן קרסקי. דמותו של קרסקי, ישובה על ספסל ברונזה, כמו קוראת לעוברים ולשבים להתיישב לצידה ולהקדיש רגע קט לזיכרון העבר. קרסקי היה לוחם מחתרת פולני, שנפל בידי הגסטאפו ועונה, אך הצליח להימלט במבצע נועז של המחתרת. בנובמבר 1942 נמלט קרסקי למערב, שם ניסה לספר לעולם על ההשמדה המאורגנת של יהדות פולין. הוא נפגש עם שר החוץ הבריטי אנתוני איידן, ולאחר מכן נסע לארה”ב ונפגש עם הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט, אולם פגישותיו אלו לא העלו דבר – העולם “הנאור” המשיך להתעלם מהשמדת יהדות אירופה. במוזיאון יד ושם ניטע עץ על שמו, ופסל שלו, יושב על ספסל, בדומה לפסל שבוורשה, ניצב גם באוניברסיטת תל אביב.
אנדרטה לנופלים בקרב - Pomnik Poległych w Walce
סמוך לאנדרטה לזכרו של ד”ר יאן קרסקי נמצאת אנדרטה לנופלים בקרב, שנחנכה ב-16 באפריל 1946, והייתה לאנדרטה הראשונה לזכר גיבורי גטו וורשה. באנדרטה זו התקיימו חגיגות לציון יום השנה הרביעי למרד גטו וורשה.
הפרויקט, שיזם הוועד המרכזי של היהודים בפולין, בוצע על ידי ליאון סוזין, שגם שיתף פעולה באנדרטה השנייה והגדולה יותר, שנמצאת במרחק של תריסר מטרים בלבד משם. לאחר המלחמה, במקום בו נמצאות כיום שתי האנדרטאות, היו קברים סמליים של לוחמי הגטאות.
האנדרטה מורכבת משני חלקים, הדומים לבורות ביוב, ששימשו לוחמים יהודים במהלך המרד בגטו. על אחד מהם מופיעה כתובת בשלוש שפות, עברית, יידיש ופולנית, ובה נאמר: “לאלו שמתו במאבק הגבורה חסר התקדים לכבודו וחירותו של האומה היהודית, למען פולין החופשית, למען שחרור האדם – יהודי פולין”. על הבור השני מופיעה האות העברית “בֵּית”, המסמלת את המילה “בראשית”, כסמל להתחלה חדשה ולתקווה.
אנדרטה לנופלים בקרב - Pomnik Poległych w Walce
אנדרטת ז’גוטה היא אנדרטה אבן הממוקמת בחזית המוזיאון לתולדות יהודי פולין (POLIN), מימין ולפני אנדרטת לוחמי גטו וורשה. היא מנציחה את פעילותה של “ז’גוטה” – המועצה לעזרה ליהודים, שפעלה במחתרת הפולנית במהלך הכיבוש הנאצי.
“ז’גוטה” (Żegota) הייתה ארגון מחתרתי ייחודי שפעל בין דצמבר 1942 לינואר 1945, במטרה להציל יהודים מהרדיפה הנאצית, וזכה לתמיכת ממשלת פולין הגולה. הארגון סיפק ליהודים מסתור, מסמכים מזויפים, מזון, תרופות וסיוע כספי. בין חבריו הבולטים נמנו ולדיסלב ברטושבסקי, אירנה סנדלר, אדולף ברמן וזופיה קוסאק-שצ’וצקה.
האנדרטה נחנכה ב-27 בספטמבר 1995, ביוזמת הקהילה הפולנית-אמריקאית, בתכנון האדריכלים חנה שמלנברג ומארק מודראו. היא כוללת כתובת בשלוש שפות – עברית, פולנית ואנגלית:
“המועצה לעזרה ליהודים 1942–1945. ארגון שהוקם על ידי המדינה הפולנית במחתרת להצלת יהודים בשואה. זהו הארגון היחיד מסוגו באירופה הכבושה שנתמך ומומן על ידי ממשלתו הגולה.“
לצד האנדרטה ניטע עץ אלון בשנת 1988, לציון 45 שנה למרד גטו וורשה.
אנדרטת לוחמי גטו וורשה
מול הכניסה למוזיאון ניצבת האנדרטה לזכר גיבורי מרד גטו וורשה, שנוצרה על ידי האמן נתן רפופורט, יליד וורשה, ונחנכה ב-19 באפריל 1948, במלאת 5 שנים לפרוץ המרד. האנדרטה כולה מונחת על מבנה משיש שחור שהובא משוודיה.
העתק של האנדרטה הוצב ברחבת יד ושם בירושלים בשנת 1976, והוא אחד הסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה. ההעתק אינו זהה למקור. באנדרטה בוורשה אחת מדמויות המורדות מוצגת כאשר חולצתה קרועה וחלק מהחזה שלה חשוף, בהעתק האנדרטה ביד ושם הוצנע חלק זה.
לאנדרטה שני חלקים: הצד הפונה למוזיאון הוא צד המרד, והצד השני, שפונה לרחוב, הוא צד השואה.
צד השואה פונה לצד בו היה ממוקם בניין היודנרט. צד זה מתאר יהודים הולכים למוות, כפיפות קומה מוחלטת. ניתן לזהות את היהודי המאמין עם הזקן וספר התורה, שנראה כמוביל את התהלוכה כולה. דמותם של הרוצחים איננה נראית אלא רק ברקע. הנושא הוא גבורת הרוח והסבל היהודי.
צד המרד מורכב משבע דמויות הפורצות מתוך הלהבות כסמל לפריצת הגבולות. כולם בני נעורים שאוחזים בנשק, ושריריהם בולטים לעין. בצד זה ניכרת דמות של מנהיג, כנראה מרדכי אנילביץ, מנהיג ארגון אי”ל. כל דמות נראית מאוד גדולה וכולם מוצגים באופן הרואי וחיובי ללא שום פגם. הפנים של הדמויות באנדרטה נראות כמו אלו של הדמויות היווניות והרומיות – אנשים חסונים, בעלי מראה גותי אירופי. בראש כל תבנית הגיבורים עומדת אישה המחזיקה בידה תינוק. דמות זו באה כסמל של חמלה, של רגשות טבעיים אימהיים, הרצון לחיים. ומצד שני להעניק חיים, להקריבם אם יש צורך.
משני הצדדים מפוסלות שתי מנורות על גבי שני אריות. המשמעות של המנורה היא סמל לגבורת החשמונאים, הדוגמה לדורות של הקומץ הלוחם מלחמת צדק, אל מול רבים, ומנצח. שני האריות מזכירים קצת את ארון הקודש וכמו כן, את הגבורה היהודית, “גור אריה יהודה”. היהודים מוצגים כלוחמים. ייתכן שהאמן ביקש לומר שהיהודי הנצחי, האופייני, הגלותי, לא לחם. מצידה השני של האנדרטה נראים יהודים גלותיים וחלשים. האמן מציג את הסטריאוטיפ של “כצאן לטבח”: היהודי שהוא רוצה להזדהות איתו בחזית והגלותי – מאחור.
לאנדרטה זו משמעות לא רק יהודית אלא גם פולנית מובהקת. היא נחנכה במלאת חמש שנים למרד, במעמד נציגי ממשלת פולין, שלוש מאות צירים יהודיים מכל העולם ושנים עשר אלף ניצולי שואה. מדי שנה עורכת פולין טקס זיכרון למרד למרגלות האנדרטה.
נתיב הגבורה
לאחר הביקור באנדרטה התחלנו את המסע לאורך נתיב הגבורה, המוביל מהמוזיאון לתולדות יהדות פולין אל כיכר השילוחים, תחנתם האחרונה של רוב יהודי גטו וורשה. לאורך הנתיב, שנחנך באפריל 1988, ועובר ברחובות זמנהוף ודובואה – Dubois ו-Zamenhofa, הוצבו 16 לוחות גרניט לזכר הגיבורים והגיבורות של גטו וורשה.
שתי האבנים הראשונות נמצאות מצד שמאל של אנדרטת לוחמי גטו וורשה.
לוח הזיכרון לכבודו של עמנואל רינגלבלום
עמנואל רינגלבלום, יליד 1900, היה היסטוריון, פעיל ציבור ואיש חינוך יהודי-פולני, שהתפרסם בעיקר כמייסד ומוביל פרויקט התיעוד המחתרתי של חיי היהודים בגטו וורשה, ביוזמה שקיבלה את שם הקוד “עונג שבת”.
הוא נולד בבנדין שבפולין, למד היסטוריה באוניברסיטת וורשה, והיה פעיל בתנועות ציוניות ובחינוך יהודי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ומעברו לגטו וורשה, החל לאסוף בשיטתיות תיעוד יומיומי של חיי היהודים תחת הכיבוש הנאצי: מסמכים, יומנים, מכתבים, כרוזים, עדויות ומחקרים. רינגלבלום הקים סביבו קבוצת אינטלקטואלים, אנשי חינוך ורופאים שכתבו ותיעדו כל פרט בחיי הגטו.
החומרים הללו נקברו בתוך כדי חלב ומכלי מתכת בגטו, ואותרו אחרי המלחמה. הם נחשבים לאחד מאוספי התיעוד המרכזיים של השואה, ומשמשים עד היום בסיס למחקר ההיסטורי. רינגלבלום עצמו הסתתר לאחר חיסול הגטו, אך נחשף ונהרג עם משפחתו במרץ 1944.
רינגלבלום נחשב לגיבור תרבות ולמצפן מוסרי של ההיסטוריה היהודית בשואה. לזכרו נקרא המכון היהודי ההיסטורי בוורשה, והכתבים שאסף הפכו לנדבך יסוד בזיכרון השואה.
במוזיאון POLIN נמצאים מספר מכלי מתכת שבהם הוטמן הארכיון, וברחוב Nowolipki 30, במקום שבו הוטמן הארכיון ניצבת אנדרטה לציון המקום.
לוח הזיכרון לכבודו של יוסף לברטובסקי
יוסף (יוסל’ה) לברטובסקי היה לוחם יהודי ופעיל ציוני, חבר תנועת בית”ר ואחד ממפקדי הארגון הצבאי היהודי (אצ”י) בגטו וורשה. הוא נולד בפולין בראשית המאה ה-20, גדל והתחנך באווירה ציונית-לאומית והצטרף בגיל צעיר לתנועת בית”ר ולמפלגת הרוויזיוניסטים. בגטו וורשה, תחת הכיבוש הנאצי, הוא היה דמות מפתח בהקמת אצ”י – ארגון המחתרת של הימין הציוני, שפעל במקביל ובנפרד מהארגון היהודי הלוחם (אי”ל) שהיה מזוהה עם הסוציאליסטים.
לברטובסקי בלט בכריזמה, במסירות וביכולת הארגונית. הוא סייע בגיוס צעירים ללחימה, בהשגת נשק ובתיאום עם גורמים פולניים. במהלך מרד גטו וורשה באפריל 1943, לחם בעוז עם לוחמי אצ”י בעיקר בצפון הגטו. יוסף נפל בקרב ונחשב לדמות מופת של גבורת הלוחמים היהודים.
זכרו מונצח בישראל ובפולין כאחד הגיבורים הלא-מוכרים של מרד גטו וורשה, והוא סמל למחויבות של הזרם הרביזיוניסטי למאבק בגרמנים גם בתנאים של חורבן כמעט מוחלט.
משם התקדמנו צפונה ברחוב זמנהוף עד לצומת עם רחוב יוסף לברטובסקי – Józefa Lewartowskiego, שם נמצא לוח זיכרון לכבודו של מיכאל קלפפיש.
לוח זיכרון לכבודו של מיכאל קלפפיש
מיכאל קלפפיש יליד 1913 היה מהנדס, לוחם מחתרת וחבר בולט בארגון היהודי הלוחם (אי”ל) בגטו וורשה. הוא נודע בעיקר בזכות תפקידו המרכזי בפיתוח אמצעי לחימה מאולתרים ששימשו את המורדים במרד גטו וורשה.
קלפפיש היה כימאי ומהנדס, וכבר לפני המרד החל לייצר בקבוקי תבערה, רימונים ומטעני נפץ בתנאי גטו דלים ביותר. המומחיות שלו הייתה קריטית להצלחת ההתארגנות הלוחמת, שכן אספקת נשק לגטו הייתה כמעט בלתי אפשרית.
בליל פתיחת מרד גטו וורשה, ב-19 באפריל 1943, פעל קלפפיש בקרב הראשון מול כוחות גרמנים בכניסה לגטו. הוא לחם בחזית, השליך רימונים, וביום השני למרד, ב-20 באפריל, הוא נורה בידי הגרמנים, בעודו מחפה על נסיגת חבריו ומאפשר להם לסגת. גופתו נלקחה על-ידי הגרמנים ונעלמה, ומקום קבורתו לא נודע.
קלפפיש הפך לסמל של גבורת המרד ושל תושייה טכנית תחת תנאים קשים. בישראל נקראו על שמו רחובות, והוא מונצח ביד ושם ובאתרי הנצחה לגבורת יהדות פולין.
מהאבן לזכרו של קלפפיש המשכנו אל קצה רחוב זמנהוף, ובצומת עם רחוב מילא מצאנו את לוח הזיכרון המוקדש לאריה וילנר.
לוח זיכרון המוקדש לאריה וילנר (יוּרֶק)
אריה (ליאון) וילנר, שכונה בכינוי המחתרתי “יוּרֶק”, היה מהלוחמים הבולטים במרד גטו וורשה, וחבר מרכזי בארגון היהודי הלוחם (אי”ל). הוא נולד ב-1917 בוורשה למשפחה אמידה, למד בגימנסיה עברית והצטרף בגיל צעיר לתנועת “השומר הצעיר”, בה בלט כאידאולוג וכמדריך.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר לווילנה, ולאחר מכן חזר לוורשה ועסק בפעילות מחתרתית אינטנסיבית, בעיקר בהעברת נשק, מידע, ותיאום בין תאי המחתרת היהודית למחתרת הפולנית. ליורק הייתה חזות פולנית, והמראה החיצוני בצירוף תעודות מזויפות, אפשרו לו לצאת מהגטו אל הצד הארי של העיר, לפעול לאספקת נשק לגטו, ולהיות איש הקשר המרכזי בין אי”ל לבין ה”ארמיה קריובה” – צבא המחתרת הפולני.
וילנר פעל גם בגיוס נוער ובלוחמה, ולקראת המרד נבחר לחבר המטה העליון של אי”ל. במהלך הקרבות באפריל 1943 לחם בגבורה, וב-8 במאי, כאשר הגרמנים כיתרו את בונקר הפיקוד ברחוב מילא 18, התאבד עם חבריו, בהם מרדכי אנילביץ’.
דמותו של יורק נחרתה בזיכרון הלאומי כסמל של גבורה, מסירות רעיונית ואומץ יהודי. בישראל נקראו על שמו רחובות ומוסדות חינוך.
חצינו את רחוב מילא, שם רחוב זמנהוף משנה את שמו לרחוב דובואה – Dubois. בפינת הרחובות דובואה ומילא – Dubois- Miła נמצא לוח זיכרון המוקדש למרדכי אנילביץ’.
לוח זיכרון המוקדש למרדכי אנילביץ'
מרדכי אנילביץ’ נולד בשנת 1919 והיה מנהיג ציוני, חבר בתנועת השומר הצעיר, ומפקד הארגון היהודי הלוחם (אי”ל) במרד גטו וורשה.
מרדכי הוא נולד בוורשה למשפחה ענייה, הצטרף כנער לתנועת השומר הצעיר והיה פעיל נלהב בחינוך נוער יהודי ברוח ציונית-סוציאליסטית. עם תחילת הכיבוש הנאצי, פעל במחתרת להקמת תאי התנגדות בגטו, והאמין שעל היהודים להגיב במרד מזוין, למרות הכוחות הלא-מאוזנים.
במהלך מרד גטו וורשה באפריל 1943, עמד אנילביץ’ בראש קבוצת לוחמים שהתבצרה בבונקרים ונלחמה בגבורה בכוחות הגרמנים. ב-8 במאי 1943, כשנחשפה מפקדת אי”ל ברחוב מילא 18, בחר יחד עם חבריו להתאבד ולא ליפול בשבי.
מותו הפך לסמל של גבורה והתנגדות. מכתבו האחרון, שבו כתב “חלום חיי התממש”, מבטא את עומק מחויבותו לרעיון החירות והמאבק. לזכרו נקראו יישובים, בתי ספר ואתרים בישראל, ביניהם קיבוץ יד מרדכי.
מהאבן לזכרו של אנילביץ’ התקדמנו מעט ברחוב דובואה, ופנינו שמאלה אל שביל שמוביל אל היעד הבא, אתר מילא 18.
מילא 18
מילא 18 – Mila 18 הוא אתר זיכרון מרכזי לגבורת לוחמי מרד גטו וורשה. המקום שימש את מפקדת הארגון היהודי הלוחם (אי”ל) במהלך המרד באפריל 1943.
המפקדה שכנה במקלט תת-קרקעי בבניין ברחוב מילא מספר 18, בלב הגטו היהודי. ב-8 במאי 1943, לאחר כשלושה שבועות של לחימה, כיתרו הגרמנים את הבונקר. רבים מהלוחמים שהיו בתוכו, ובראשם מרדכי אנילביץ’, מפקד אי”ל, מצאו בו את מותם – חלקם התאבדו כדי לא ליפול בשבי.
לאחר המלחמה הפך המקום לאתר הנצחה. כיום מצוי שם תל עפר, שעליו לוח זיכרון בעברית, פולנית ויידיש, ועליו הכיתוב: “פה נפלו גיבורי מרד הגטו היהודי באפריל 1943. המקום בו שכנה מפקדת אי”ל“.
כאשר נכנסנו לאתר פגשנו במקום קבוצה גדולה של בני נוער יהודים שהגיעו לוורשה למסע שורשים בעקבות השואה, בדרכם לביקור בישראל. בני הנוער עמדו והקשיבו למדריך, שסיפר להם בהתלהבות סוחפת על גבורת הלוחמים היהודים במרד גטו וורשה.
עם סיום ההסבר פרצו בני הנוער בשירת “עם ישראל חי” מרגשת, וסיימו את הביקור בשירת התקווה.
עם סיום הביקור במילא 18 יצאנו חזרה לרחוב דובואה, פנינו שמאלה והתקדמנו אל רחבת דשא ירוקה, מעט לפני בית מספר 7 ברחוב דובואה, שם נמצאים שני לוחות זיכרון הסמוכים זה לזה. הראשון מוקדש למאיר מאירוביץ’ והשני מוקדש לפאוול פרנקל ודוד אפלבאום.
לוח הזיכרון המוקדש למאיר מאירוביץ'
מאיר מאירוביץ’ היה לוחם ומנהיג ציוני סוציאליסטי, שפעל בגטו וורשה בתקופת השואה. הוא נולד בפולין ולמד באוניברסיטת וורשה, שם היה פעיל בתנועת “פועלי ציון שמאל” ובאיגוד הסטודנטים הציוני-סוציאליסטי. מאירוביץ’ נודע כאדם אידיאליסטי, שהקדיש את זמנו לפעילות חינוכית ותרבותית, כולל ארגון קורסים עממיים ומחנות קיץ.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין על ידי הנאצים, הצטרף מאירוביץ’ למחתרת היהודית בגטו וורשה. הוא היה מפקד הפלוגה הלוחמת של תנועת פועלי ציון, הפגין אומץ ונחישות ונטל חלק פעיל במרד גטו וורשה באפריל 1943. מאירוביץ’ ולוחמיו הצליחו לחמוק מהגטו דרך תעלות הביוב, ומצאו מחסה בבית חרושת בצד הארי של העיר, אולם ב-24 במאי 1943 נספו כולם בשריפה שפרצה במקום.
לצד הלוח לזכרו של מאיר מאירוביץ’ ניצב לוח המוקדש לזכרם של פאוול פרנקל ודוד אפלבאום.
לוח הזיכרון המוקדש לפאוול פרנקל ודוד אפלבאום
לוח זה הוא הלוח המשותף היחיד לאורך הנתיב. פאוול פרנקל היה ממפקדיו הבכירים של הארגון הצבאי היהודי, ואחד ממנהיגי מרד גטו וורשה. דוד מרדכי אפלבאום היה ממקימי הארגון ואחד ממפקדיו הבכירים, ונפל אף הוא באחד הקרבות של מרד גטו וורשה.
פאוול פרנקל – Paweł Frenkel היה ממנהיגי המרד בגטו וורשה, ומפקד בולט בארגון הצבאי היהודי -אצ”י, שפעל ברוח לאומית-ציונית בקרב יהודי פולין.
הוא נולד בוורשה בשנת 1920, והיה חבר בתנועת הנוער בית”ר ובמפלגת הציונים הרוויזיוניסטים. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ותחילת רדיפת היהודים, הפך לאחד ממנהיגי האצ”י – גוף שהקים תשתית חמושה והתנגדות פעילה נגד הנאצים.
במהלך מרד גטו וורשה באפריל 1943, לחם פרנקל יחד עם חבריו בגבורה מול הצבא הגרמני, ופיקד על מטה הארגון בכיכר מוּרָנוֹבסקָה 7, שם הונפו ב-18 באפריל 1943 דגל פולין ודגל התנועה הציונית, כסמל להתנגדות יהודית לאומית.
פאוול פרנקל נפל בקרב במהלך המרד, כנראה ב-28 באפריל 1943, לאחר קרב עיקש מול כוחות גרמניים. גופתו לא זוהתה.
זכרו הונצח בישראל ובפולין, אך בשל המחלוקות בין זרמים פוליטיים שונים במחתרות, בעיקר בין האצ”י לאי”ל, סיפורו היה פחות מוכר במשך שנים רבות. כיום הוא נחשב לאחד הגיבורים המרכזיים של המרד.
דוד מרדכי אפלבאום שירת כקצין בצבא הפולני בעת הפלישה הנאצית לפולין ב-1939, ולחם בקרב על הגנת וורשה. לאחר כיבוש העיר, הצטרף לתנועת בית”ר והיה ממייסדי האצ”י, ארגון מחתרת יהודי מזוין שהוקם בגטו וורשה. הוא הצליח ליצור קשרים עם קצינים פולנים שסייעו לחברי המחתרת, ובשנת 1942 פיקד על פלוגה של כ-50 לוחמים שהיו מצוידים בנשק שהוברח אל תוך הגטו. אפלבאום לקח חלק פעיל בקרבות המרד ובהעלאת רוח הלוחמים, ובין היתר הוביל קבוצת לוחמים שתקפה כוחות נאצים ברחוב מוראנובסקה, ופגעה בהם ללא אבדות לחייליו.
אפלבאום נהרג ב-28 באפריל 1943, לאחר שנפצע קשה באחד מקרבות המרד. לאחר מותו, הועלה בדרגה על ידי מפקדת המחתרת הפולנית. בשנת 2004, נקראה כיכר על שמו בוורשה, כאות הוקרה לפועלו.
קיימת מחלוקת בין היסטוריונים לגבי תפקידו המדויק של אפלבאום במרד גטו וורשה. בעוד שמקורות מסוימים מציינים אותו כמפקד האצ”י, אחרים טוענים שתפקיד זה היה שייך לפאוול פרנקל. העדר תיעוד חד-משמעי והסתמכות על עדויות מאוחרות תרמו לאי-הבהירות בנושא.
למרות המחלוקות, אפלבאום נחשב לדמות מופת של התנגדות יהודית לנאצים, וסיפורו מסמל את רוח הלחימה והגבורה של לוחמי גטו וורשה.
בדפי ההיסטוריה של עם ישראל רשום עוד אדם בשם דוד מרדכי אפלבאום. מדובר בד”ר דוד מרדכי אפלבאום, שנולד בשנת 1953 בארצות הברית, עלה לישראל בשנות ה-80, היה מומחה לרפואה דחופה, ומנהל חדר המיון בבית החולים שערי צדק בירושלים.
ב-9 בספטמבר 2003, יום לפני חתונתה של בתו נאווה, יצא עמה לבית קפה “הלל” בירושלים, שם שניהם נהרגו בפיגוע התאבדות שעשה מחבל פלסטיני. מותו של ד”ר אפלבאום זעזע את הציבור הישראלי, במיוחד בשל סמליות הנסיבות.
המשכנו להתקדם בנתיב הגבורה אל צומת הרחובות דובואה וניסקה אל לוח הזיכרון המוקדש לפרוּמקָה פּלוֹטניצקָה.
לוח הזיכרון המוקדש לפרוּמקָה פּלוֹטניצקָה
בצומת הרחובות דובואה וניסקה – Dubois-Niska, ניצב לוח הזיכרון המוקדש לפרוּמקָה פּלוֹטניצקָה, היחיד במסלול שמוקדש לאישה, למרות שבמחתרת פעלו נשים רבות – ראו מאמר שפרסמתי בפברואר 2023 על בנות המחתרת.
היא נולדה ב-1911 בפולין, והצטרפה לתנועת “דרור”, תנועת נוער ציונית-סוציאליסטית. לאחר כיבוש פולין בידי הנאצים, הייתה לאחת הדמויות המרכזיות בהקמת תאי מחתרת יהודית בערים כמו ורשה, בנדין וסוסנוביץ.
פרומקה עסקה בהברחת נשק, העברת מידע, חינוך תנועתי, ובעיקר ארגון התנגדות חמושה. בגטו בנדין, שבו פעלה עד הרגע האחרון, סירבה להימלט כאשר הייתה לה אפשרות, ובאוגוסט 1943 השתתפה בקרב האחרון של יהודי הגטו מול הגרמנים.
פרומקה נהרגה בקרב יחד עם לוחמים נוספים, ולימים הפכה לסמל של גבורה נשית יהודית בתקופת השואה. היא הונצחה בקיבוץ להב, כחלק ממורשת לוחמי תנועות הנוער, רחובות נקראו על שמה בערים כמו תל אביב, חיפה, פתח תקווה ואחרות, שמה מופיע על אנדרטאות והיא מוזכרת בספרות השואה. דמותה נושאת עד היום השראה לפעולה, אומץ והתנגדות גם בתנאים של חורבן.
מלוח הזיכרון המוקדש לפרוּמקָה פּלוֹטניצקָה התקדמנו בהמשך רחוב דובואה אל לוח הזיכרון המוקדש לרב יצחק ניסנבוים שנמצא ליד בית מספר 12.
לוח הזיכרון המוקדש לרב יצחק ניסנבוים
ברחוב דובואה – Dubois, ליד בית מספר 12, ניצב לוח הזיכרון המוקדש לרב יצחק ניסנבוים, שהיה אחד ממבשרי תנועת הציונות הדתית.
הרב יצחק ניסנבוים נולד בשנת 1872 בביילסק פולין (אז בתחום האימפריה הרוסית), ולמד בישיבות מסורתיות לצד השכלה כללית רחבה. מיד לאחר סיום לימודיו הצטרף הרב ניסנבוים לארגון היהודי החשאי “נצח ישראל”. למרות היותי אדם דתי התחבר ניסנבוים למנהיגים ציוניים ולמשורר חיים נחמן ביאליק. חברו הרב שמואל מוהליבר, קירב אותו לתנועת “המזרחי”, שהוקמה בסוף המאה ה-19, והוא התמנה למזכיר התנועה בפולין. הוא השתתף בקונגרסים הציוניים, וביקר בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20.
הרב ניסנבוים פעל רבות לשילוב היהדות והציונות, והאמין שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא חובה דתית. הוא ערך וכתב בעיתונים יהודיים בפולין, נאם רבות, והיה דמות מוכרת ביהדות מזרח אירופה.
בתקופת השואה שהה הרב ניסנבוים בגטו וורשה, שם המשיך להנהיג רוחנית, עודד צעירים להצטרף לתנועת המרד וטבע את האמירה: “הזמן הזה הוא עת מסירות נפש על קידוש החיים, ולא קידוש השם במוות” – קריאה לעשייה, לתקווה ולעזרה לזולת גם בתנאים הקשים ביותר.
הרב ניסנבוים נפטר בגטו ורשה באוגוסט 1942, ונקבר בבית העלמין היהודי ברחוב אוקופובה. לאחר המלחמה הועברה גופתו לישראל ונקברה בהר הזיתים. הוא נחשב לדמות מופת של רב ציוני שפעל מתוך מחויבות עמוקה לעם, לתורה ולארץ ישראל. על שמו נקרא בארץ היישוב בארות יצחק שנמצא על כביש 40 בין נחלים לבני עטרות.
המשכנו ברחוב דובואה לצומת עם רחוב סטבקי ללוח הזיכרון לזכרו של יאנוש קורצ’אק
לוח הזיכרון המוקדש ליאנוש קורצ'אק
בפינת הרחובות סטבקי ודובואה – Stawki ו-Dubois ניצב לוח הזיכרון המוקדש ליאנוש קורצ’אק – Janusz Korczak, שם העט של המחנך, הסופר והרופא הדגול הנריק גולדשמיט.
ד”ר יאנוש קורצ’אק היה רופא ומחנך פולני יהודי. הוא נולד בוורשה למשפחה עשירה ומתבוללת בשנת 1878. את לימודי הרפואה הוא סיים באוניברסיטת וורשה, ולאחר סיום הלימודים החל לעבוד כרופא ילדים בבית חולים בעיר. במהלך בעבודתו נחשף למצבם הקשה של ילדים עניים ובעיקר ילדים יתומים, עובדה שגרמה לו להקים שני בתי יתומים בוורשה – אחד לילדים יהודים ואחד לילדים יתומים בני דתות אחרות בוורשה.
את בית היתומים היהודי בוורשה ניהל במשך כשלושים שנה. לאחר הקמת גטו וורשה וריכוז היהודים בגטו, העבירו הנאצים את בית היתומים לתחומי הגטו לרחוב חלודנה 33, ולאחר מכן לרחוב שיינה 16 (שליסקה 9). בשלב מסוים קורצ’אק נעצר על ידי הנאצים אך שוחרר, חזר לנהל את בית היתומים, והמשיך לטפל בילדים למרות תנאים הקשים.
באוגוסט 1942, כאשר נשלחו ילדי הבית לטרבלינקה, קורצ’אק סירב להיפרד מהם, ולמרות שהוצע לו להישאר בגטו להינצל, הוא עלה איתם לרכבת בדרך למחנה המוות בטרבלינקה. ב-5 באוגוסט 1942 נרצח קורצ’אק יחד עם 200 היתומים ומלוויהם המבוגרים, בתאי הגזים במחנה טרבלינקה.
מותו של קורצ’אק הפך לסמל של מסירות, אומץ ואהבת אדם. קורצ’אק השאיר אחריו מאמרים חינוכיים חשובים, בהם “כיצד לאהוב ילד” ו”זכות הילד לכבוד”. דמותו מונצחת באנדרטאות, בתי ספר ומוסדות חינוך רבים בעולם.
שיטת החינוך של יאנוש קורצ’אק בבית היתומים
בבתי היתומים שניהל פיתח יאנוש קורצ’אק גישת חינוך חדשנית ושונה. על פי דרכו, צריך להתרכז באהבת הילדים והתחשבות בזכויותיהם, ולשם כך כתב ספר חוקים פנימי לבית היתומים. חלק גדול בניהול חיי החברה בבית היתומים התבססה על ערכי כבוד הדדי וניהול שוויוני וערכי של החניכים. הדבר בא לידי ביטוי במועצות שהוקמו בבית היתומים, ובבית המשפט הפנימי, שנוהל בידי התלמידים, ובו נשפט צוות הניהול הבוגר והתלמידים הסוררים.
על פי דרכי ניהולו והגישה החדשנית שפיתח, כתב יאנוש קורצ’אק מחקרים וספרים, שפורסמו בספרות הרפואית המקצועית ובעיתונים. קורצ’אק פרסם קרוב ל-1,400 מאמרים. בנוסף כתב קורצ’אק 24 ספרי ילדים בעברית ובפולנית וביניהם בקייטנה, לבדי עם אלוהים, המלך מתיא הראשון, יותם הקוסם ועוד. קורצ’אק היה גם עורך של עיתוני ילדים בוורשה.
יאנוש קורצ’אק ראה עצמו הן כיהודי והן כבן העם הפולני, למרות שבשנות השלושים התקרב לתנועה הציונית ,החל ללמוד עברית ואף כתב בכתבי עת ובעיתונים יהודיים שהתפרסמו באותה העת. בשני מסעות שערך בשנים 1934 ו-1936 ביקר קורצ’אק בארץ ישראל, התגורר בקבוץ עין חרוד, ובחן את האפשרות לעלות לארץ.
את העניין בארץ ישראל עוררה אצל יאנוש קורצ’אק סטפה וילנצ’קה – Stefania Wilczyńska, שהייתה העוזרת הנאמנה ושותפתו של יאנוש קורצ’אק, ונחשבה לדמות מרכזית בבית היתומים. היא הייתה בעלת אשרת כניסה לארץ ישראל, אך היא לא ניצלה אותה בעת המלחמה, המשיכה לעבוד עם קורצ’אק בבית היתומים, הצטרפה למשלוח המוות ומצאה את מותה יחד עם קורצ’אק בטרבלינקה והיא בת 54.
סטפה נולדה בשנת 1886 למשפחה יהודית בורגנית בפולין, למדה מדעים ופדגוגיה בפולין ובמדינות אחרות, ובשנת 1909 החלה לעבוד עם קורצ’אק בבית היתומים. במשך יותר מ-30 שנה ניהלה בפועל את הבית, הייתה אחראית על הסדר, הכלכלה והחינוך, והיוותה דמות אם ומודל של מסירות וחום לילדים.
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה והיתומים הועברו לגטו וורשה, סירבה סטפה וילנצ’קה לעזוב את הילדים או לנסות להינצל, שהייתה לה אפשרות להינצל. היא מסמלת מסירות, נאמנות ואהבה טהורה לילדים, ולמרות שדמותה פחות מוכרת מקורצ’אק. סטפה מונצחת בישראל ובעולם, בין השאר ביד ושם ובבתי ספר הקרויים על שמה.
המשכנו להתקדם ברחוב Stawki אל לוח הזיכרון הבא.
לוח הזיכרון המוקדש ליצחק קצנלסון
לוח הזיכרון המוקדש ליצחק קצנלסון נמצא ליד תחנת האוטובוס שנמצאת לפני הבניין ברחוב סטאווקי 5. קצנלסון היה המחנך והמשורר היהודי-פולני שזכה לכינוי ‘מקונן השואה’.
יצחק קצנלסון נולד בעיירה קארילץ שבפולין, אך במהלך חייו נדד לערים נוספות ופעל בעיקר במסגרת תנועת החלוץ בעיר לודז’. הוא המשיך זאת עד ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה שבה עבר להתגורר עם רעייתו ושלושת ילדיו בגטו וורשה.
בגטו המשיך קצנלסון בפעילות ציבורית, היווה מנהיג ומקור לימוד לצעירים, והטמיע בהם את הרעיון הציוני והקשר לארץ ישראל. בהמשך עבודתו ובמיוחד לאחר שרעייתו ושני בניו נתפסו בסלקציה ונשלחו להשמדה בטרבלינקה, החל בהחדרת רעיון המרד וההכנות לצעירי הגטו, כולל הצטרפותו יחד עם בנו שנותר, צבי, לאנשי המחתרת היהודית.
בתום המרד היהודי הצליחו קצנלסון ובנו לברוח למחבוא בעיר. הם רכשו תעודות אזרחות של מדינת הונדורס, והצטרפו לתוכנית חילופי אזרחים של מדינות שונות באזרחים גרמניים שגרו ברחבי תבל.
לאחר הצטרפותם לתוכנית הועברו יצחק קצנלסון ובנו לצרפת אל מחנה ויטל, שם כתב יצחק במחברת עדויות וזיכרונות על התקופה שחווה בגטו וורשה, ועל חיי היהודים במחנה ויטל בצרפת. בנוסף הוא כתב שיר לזכר משפחתו שנספתה, שלו קרא “העם היהודי שנהרג”.
אולם גורלו וגורל בנו לא שפר. מדינות דרום אמריקה הודיעו, שהן אינן מכירות ביהודים כאזרחיהן וסירבו לקבל אותם, קצנלסון ובנו נשלחו למחנה ההשמדה באושוויץ, שם הם נרצחו ב-3 במאי 1944.
לוח הזיכרון המוקדש ליצחק קצנלסון היה אבן הזיכרון האחרונה בנתיב הגבורה, וממנו המשכנו לבניין הסמוך ברחוב סטאווקי 5
לוח הזיכרון למפקדת ה-SS בוורשה
לוח הזיכרון למפקדת ה-SS בוורשה ממוקם ברחוב סטאווקי 5 – Stawki 5, בסמוך לאתר ההיסטורי אומשלגפלץ, ששימש בתקופת השואה כנקודת ריכוז לגירוש יהודי גטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. כיום משמש הבניין לפקולטה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת וורשה. לוח הזיכרון טבוע על חזית הבניין מול מעבר החצייה.
במהלך הכיבוש הנאצי, הבניין ברחוב סטאווקי 5 שימש כמפקדה של יחידות ה-SS האחראיות על מבצעי הסלקציה והגירוש של יהודי וורשה. המבנה היה חלק ממערך הלוגיסטיקה של הגירושים ההמוניים, והיווה נקודת פיקוד מרכזית לפעולות אלו.
הלוח עשוי סיאניט שחור ומעוצב בצורת מצבה יהודית מסורתית. על פניו מופיעה מנורת שבעת הקנים, ומתחתיה כתובות זהות בעברית ובפולנית. הכתובת בעברית האומרת:
“סטאבקי 5–7. מבניין זה פיקחה מפקדת הס”ס בשנים 1942–1943 על ה’אומשלגפלץ’, לשם הובאו יום-יום אלפים מתושבי הגטו ומשם הובלו למחנה המוות בטרבלינקה.”
בתחתית הלוח מופיעה הכתובת: “נתיב הזיכרון לשואה ולגבורת היהודים” והתקופה “1940–1943”, המציינת את שנות קיומו של גטו ורשה.
המשכנו וחצינו את הכביש, פנינו שמאלה והתקדמנו לאנדרטת האומשלגפלץ.
כיכר השילוחים - אומשלגפלץ - Umschlagplatz
המונח “אומשלגפלץ” בגרמנית פירושו “נקודת מעבר” או “תחנת שינוע”. במהלך השואה, בין יולי לספטמבר 1942, שימש המקום כנקודת ריכוז שממנה גורשו כ-300,000 מיהודי גטו וורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. היהודים הובאו לכאן בעגלות או ברגל, הוחזקו בצפיפות נוראית, ואז הועלו לרכבות בקר סגורות שיצאו אל מותם.
ב-1988 הוקמה במקום אנדרטה מרשימה בצורת קיר לבן עם שער פתוח, המזכיר את דלתות קרון הרכבת. על הקיר חקוקים שמות פרטיים – 400 במספר – המייצגים את שמותיהם של גברים, נשים וילדים יהודים פולנים. בחלקה הפנימי של האנדרטה מופיעה כתובת מרגשת בשלוש שפות: פולנית, עברית ויידיש – לזכר הקורבנות.
האתר נמצא ברחוב סטאווקי (Stawki), בצפון-מערב גטו וורשה לשעבר.
לאחר הביקור באומשלגפלץ הלכנו מזרחה ברחוב סטאווקי עד לצומת שהרחוב הופך לרחוב מורנובסקה – זו כיכר מורנובסקה המפורסמת.
גירוש יהודי גטו וורשה בעת מרד גטו וורשה
כיכר מורנובסקה
כיכר מורנובסקה – Muranowska נמצאת בין הרחובות אנדרסה – Andersa ובוניפרטרסקה – Bonifraterska. במהלך מרד גטו וורשה התחוללו סביב לכיכר קרבות קשים בין לוחמי ארגון אצ”י ובין הכוחות הנאצים. בבית מספר 7 בכיכר שכנה מפקדת ארגון אצ”י בעת מרד גטו וורשה, ועל בניין מורנובסקה 17 הונפו בידי לוחמי אצ”י הדגל העברי והדגל הפולני.
על ספרו של משה ארנס דגלים מעל הגטו, המספר את סיפורו של מרד גטו וורשה, קרא כאן.
כיום מוצבת בכיכר אנדרטת ברזל מרשימה לזכר קורבנות הפלישה הסובייטית ב-17 בספטמבר 1939, כחלק מההסכמה בין סטלין לבין היטלר, לזכר קורבנות הצבא האדום שנספו בשנים 1944 – 1945 בעת המרדף אחר הצבא הנאצי.
מכיכר מורנובסקה הלכנו דרך רחוב בוניפרטרסקה על לצומת עם רחוב שבטוירסקה – Świętojerska, שבה פנינו שמאלה ומיד חצינו את הכביש אל אנדרטה, שהיא אחת מאוסף אנדרטאות המציינות את גבולות גטו וורשה. באזור זה היו בתי המלאכה שבו יצרו היהודים מברשות לצבא הנאצי.
לאחר הביקור באנדרטה חזרנו לצומת המרומזר פנינו שמאלה, ועברנו מתחת לבניין בית המשפט העליון ששוכן במבנה ארכיטקטוני המעניין.
בניין בית המשפט העליון
בניין בית המשפט העליון של פולין בוורשה הוא אחד מהמבנים הבולטים והסמליים בעיר, המשלב אדריכלות מודרנית עם סמלים משפטיים והיסטוריים.
הבניין ממוקם בכיכר קרסינסקי – Plac Krasińskich, בסמוך לעיר העתיקה של וורשה. הוא נבנה בשנות ה-90 של המאה ה-20, לאחר תחרות אדריכלית שנערכה בשנת 1989 – שנה סימבולית עבור פולין בשל המעבר מהקומוניזם לדמוקרטיה. האדריכל הראשי של הפרויקט היה מארק בודז’ינסקי – Marek Budzyński, שחתר ליצור מבנה המבטא את תפקיד החוק בחיי האדם.
הבניין מתאפיין בסגנון פוסט-מודרני עם עמודים ירוקים גבוהים, המכונים “עמודי החוק”, שעליהם חקוקים ציטוטים מהחוקה הפולנית. החזית המרשימה והעיצוב הכללי נועדו לשדר שקיפות, יציבות וכבוד למערכת המשפט. בתוך הבניין מוצב פסל זכוכית ייחודי של האמנית אדיטה בראנסקה – Edyta Barańska, שנוצר לציון 20 שנה להצטרפות פולין לאיחוד האירופי. הפסל מדמה דגל מתנופף, ובתוכו משולבת דמות נשית, כסמל לצדק ולפרובנס (השגחה).
הבניין שוכן מול ארמון קרסינסקי – Pałac Krasińskich, ארמון בארוקי מהמאה ה-17, שנהרס במלחמת העולם השנייה ושוחזר לאחריה. כמו כן, בכיכר קרסינסקי נמצאת אנדרטת מרד וורשה, המנציחה את ההתקוממות הפולנית נגד הכיבוש הנאצי בשנת 1944.
ארמון קרסינסקי
מול בניין בית המשפט העליון ניצב ארמון קרסינסקי המרשים, המשלב אדריכלות בארוקית עם היסטוריה פוליטית ותרבותית עשירה.
הארמון נבנה בשנים 1677–1695 עבור סטניסלב קרסינסקי, חבר בכיר באצולה הפולנית. האדריכל הראשי היה טילמן ואן גמרן – Tylman van Gameren, מהאדריכלים החשובים בפולין של אותה תקופה. המבנה נועד להדגיש את עוצמת המשפחה והושלם עם גן בארוקי מרשים.
במהלך השנים שימש הארמון כמושב לסנאט, ספרייה ציבורית ומוסדות תרבות. בתקופת חלוקות פולין עבר לשלטונות רוסיה. בזמן מרד ורשה בשנת 1944 הארמון נפגע קשות מהפצצות הגרמנים, אך שוקם לאחר המלחמה.
כיום משמש הארמון כשלוחה של הספרייה הלאומית של פולין, ומכיל כתבים נדירים וכתבי יד מההיסטוריה הפולנית. הגן הסמוך, גן קרסינסקי, הוא אחד מהפארקים האהובים בעיר. הארמון פתוח למבקרים בכל יום, למעט יום שלישי, בין השעות 11:00 עד 19:00, ואפשר לשכור מדריך קולי.
אנדרטת מרד וורשה - Pomnik Powstania Warszawskiego
בהמשך ובצמוד לבית המשפט העליון ניצבת אנדרטת מרד וורשה, שהיא אחת האנדרטאות המרשימות והמרגשות בוורשה. האנדרטה מנציחה את מרד וורשה – ההתקוממות ההרואית של המחתרת הפולנית נגד הכיבוש הנאצי, שהחלה ב-1 באוגוסט 1944, ונמשכה 63 ימים. זהו אחד מאתרי הזיכרון החשובים ביותר בפולין, ולצידו מתקיימים טקסי זיכרון שנתיים, בעיקר ב-1 באוגוסט, יום פתיחת המרד. האנדרטה נחשבת לסמל של חירות, התנגדות ואבל לאומי.
האנדרטה נחנכה בשנת 1989, בתום עשרות שנים של מאבקים פוליטיים להקמתה. היא עוצבה על ידי הפסל וינצנטי קוצ’מה והאדריכל יָצק בּודזֶ’ינסקי. האנדרטה מסמלת לא רק את גבורת הלוחמים והאזרחים, אלא גם את הטראומה הלאומית – מרד שהסתיים בכישלון צבאי, הרג המוני, והרס כמעט מוחלט של וורשה.
האנדרטה בנויה משני חלקים:
- לוחמים יוצאים לקרב – קבוצת פסלים דרמטיים הממחישה לוחמים חמושים רצים מתוך ההריסות.
- כניסה לביוב – לוחמים וילדים נכנסים לביוב, שבאמצעותו התחבאו ותקשרו במהלך הקרב.
לאחר הביקור באנדרטה פנינו לסיים את היום בטיול קצר בגן קרסינסקי היפה.
גן קרסינסקי
גן קרסינסקי – Ogród Krasińskich הוא אחד הגנים הציבוריים הוותיקים והיפים בוורשה. הגן הוקם במאה ה-17, בין השנים 1676–1683, כגן בארוקי פרטי עבור האריסטוקרט יאן דובּראבסקי קרסינסקי – Jan Dobrogost Krasiński, איש ממשפחת אצולה פולנית ידועה.
הגן תוכנן כחלק מהאחוזה שכללה גם את ארמון קרסינסקי הסמוך, שהיה אחד הבניינים המרשימים בעיר. במהלך השנים עבר הגן מספר שינויים ושיפוצים, בעיקר במאה ה-19, ולבסוף הפך לגן ציבורי.
כיום זהו גן בסגנון ניאו-קלאסי ורומנטי, עם שבילים מוצלים, מדשאות, מזרקות, עצים עתיקים ובריכות נוי. יש בו שבילי הליכה נוחים, גן שעשועים, ופינות ישיבה רבות. בגן אפשר לראות עצים בני מאות שנים, פסלים קלאסיים, וצמחייה מגוונת עונתית.
בתקופת מלחמת העולם השנייה הגן נפגע קשות במהלך השמדת גטו וורשה שהיה בסמוך לגן, ולאחר מכן במהלך המרד הפולני בשנת 1944. לאחר המלחמה הגן שוקם ונפתח מחדש לציבור הרחב.
