גדי שלסקי – דברים שרשמתי לעצמי

הַמַּסָּאִי

Maasai

העם המפורסם ביותר במזרח אפריקה: רועים גאים בגלימות אדומות, שהבקר הוא מרכז חייהם, עושרם ואמונתם.

Maasai women in colorful shukas and beaded necklaces standing in a line on a sandy plain.
נשות מסאי בגלימות ובצווארוני חרוזים
A person herding a long line of cows across a green hillside under a blue sky and distant shrubs.
רועה מסאי ועדר הבקר

תעודת זהות

שםמַסָּאִי – Maasai, כלומר “דוברי המָאָא”
שפהמאא – Maa
משפחת שפותנילוטית
כמה הםיותר ממיליון, בקניה ובטַנְזַנְיָה
איפהרמות נְגוֹרוֹנְגוֹרוֹ, שולי הסֶרֶנְגֶּטִי, ערבות מסאי שמדרום לאָרוּשָׁה, ודרום קניה
פרנסהרעיית בקר, צאן ועזים. היום גם חקלאות ותיירות
אמונההאל אֶנְגָאי – Enkai. רבים מהם נוצרים

מוצא והיסטוריה

לפי המסורת שבעל פה, אבות המסאי חיו בעמק הנילוס, מצפון לאגם טוּרְקָנָה שבצפון קניה. החל מהמאה ה־15 נדדו דרומה עם עדריהם, ובמאות ה־17 וה־18 התיישבו במישורים ובעמקים של השבר הסורי-אפריקני, בקניה ובטנזניה של היום.

באמצע המאה ה־19 הגיע כוחם לשיאו. שטחי המרעה שלהם השתרעו על רוב עמק השבר, והלוחמים שלהם עוררו פחד בקרב שכניהם. עמים אחרים, ובהם הדָּטוֹגָה, נדחקו מפניהם מרמות נגורונגורו.

בשנים 1883–1902 פקד אותם אסון שהמסאי מכנים “אֶמוּטַאי”: מגפת דֶּבֶר הבקר (רינדרפסט) הגיעה לאפריקה והשמידה את רוב העדרים, ובעקבותיה באו בצורת, רעב ומגפת אבעבועות שחורות. לפי אחת ההערכות, כשני שלישים מבני העם מתו. בתקופה הקולוניאלית ואחריה איבדו המסאי חלקים גדולים מאדמותיהם לחוות, ואחר כך גם לשמורות הטבע. בשנת 1959 הועברו המסאי שחיו בסרנגטי אל אזור השימור של נגורונגורו, שבו הותר להם להמשיך לרעות. בשנים האחרונות מעבירה ממשלת טנזניה חלק מתושבי נגורונגורו לכפרים מחוץ לשמורה, ויש על כך ויכוח ציבורי.

הבקר במרכז החיים

לפי אמונת המסאי, האל אֶנְגָאי העניק להם את כל הבקר שבעולם. הפרה היא מקור המזון, הבגדים וחומרי הבנייה, וגם המטבע: בבקר משלמים מוהר לאישה, פותרים סכסוכים ומציינים את שלבי החיים. עושרו של אדם נמדד במספר הבהמות ובמספר הילדים שלו, ועדר של 50 ראש נחשב מכובד.

המזון המסורתי של המסאי הוא חלב, בשר ודם. את הדם לוקחים מצוואר פרה חיה: יורים בווריד חץ קטן ממרחק קצר, אוספים מעט דם בדלעת, וסוגרים את הפצע, והפרה ממשיכה לחיות. את הדם שותים לבד או מעורב בחלב, במיוחד בזמן מחלה, אחרי לידה או אחרי מילה. בשר אוכלים בעיקר בחגים ובטקסים. היום, כשהעדרים קטנו, אוכלים המסאי גם דייסת תירס (אוּגָאלִי), אורז ותפוחי אדמה.

באופן מסורתי, המסאי אינם צדים חיות בר לאכילה ואינם אוכלים דגים ועופות. זו אחת הסיבות לכך שבאזורים שלהם חיות הבר והבקר חיים יחד כבר מאות שנים.

הכפר והבית

כפר מסאי נקרא אֶנְקָאנְג – enkang. הגברים מקיפים אותו בגדר עגולה של ענפי שיטה קוצניים, ובלילה מכניסים לתוכה את הבקר, כדי להגן עליו מאריות, מנמרים ומצבועים. בכפר גרות כמה משפחות, ולכל אישה יש בית משלה.

את הבתים בונות הנשים, ממוטות עץ וענפים שמצפים בטיח של בוץ, גללי בקר ואפר. הבית נמוך, כ־3 על 5 מטרים, וגובהו כמטר וחצי בלבד. אין בו חלונות, ובפנים יש פינת שינה להורים, פינת שינה לילדים ומדורה לבישול, ולכן הוא חשוך ומלא עשן. המיטה היא עור פרה שפרוש על מצע של ענפים ועשב. הבתים לא נועדו לעמוד לנצח: כשהמרעה נגמר והמשפחה עוברת, בונים כפר חדש.

לבוש וקישוטים

הבגד המוכר של המסאי הוא השוּקָה, יריעת בד שעוטפים סביב הגוף, בדרך כלל באדום, ולפעמים בכחול, בסגול או במשבצות. האדום מסמל אומץ וכוח. עד המאה ה־20 לבשו המסאי בעיקר בגדים מעור, ואת הבד קיבלו בסחר.

הנשים מגלחות את ראשן ועונדות צווארונים רחבים, עגילים וצמידים מחרוזים צבעוניים. לכל צבע יש משמעות. לפי ההסבר המקובל: אדום הוא אומץ ואחדות, כחול הוא השמיים והמים, ירוק הוא האדמה והעשב, לבן הוא החלב והטוהר, כתום וצהוב הם הכנסת האורחים, ושחור הוא העם וקשיי החיים. מהקישוטים אפשר גם לדעת את גילה של אישה ואם היא נשואה.

גברים ונשים מרחיבים את תנוכי האוזניים בעזרת חתיכות עץ, ויש שעוקרים בילדות את אחת השיניים הקדמיות התחתונות. ההסבר המקובל הוא שדרך הרווח אפשר להאכיל חולה שהלסת שלו ננעלה, למשל בגלל מחלת הטטנוס.

שלבי החיים וקבוצות הגיל

החברה המסאית מאורגנת בקבוצות גיל: כל הנערים שעוברים את טקס החניכה באותן שנים שייכים יחד לקבוצה אחת לכל חייהם, ועוברים יחד את השלבים הבאים. קבוצה חדשה נפתחת בערך אחת לשבע שנים.

נער בן 14 עד 20 עובר את טקס המילה, ומאז הוא אוֹל-מוּרָאן – moran, כלומר לוחם. בשנים האלה הלוחמים מגדלים שיער ארוך שזור בצמות דקות וצבוע באוקר אדום, נושאים חנית, חרב ואלה, ושומרים על העדרים מפני חיות טרף וגנבים. בעבר הייתה הריגת אריה בחנית סימן לאומץ. היום ציד אריות אסור, ובקניה יש לוחמי מסאי שעובדים כשומרי אריות ומגינים עליהם.

אחרי כשבע שנים מתקיים טקס האֶוּנוֹטוֹ – eunoto: האימהות מגלחות את שיער הלוחמים, והם עוברים למעמד של לוחמים בוגרים. אחרי טקס נוסף, שבו שותים חלב, מותר להם להתחתן. בהמשך החיים הם נעשים זקנים, שמקבלים את ההחלטות החשובות של הקהילה.

הנשים אחראיות על בניית הבתים, החליבה, הבישול, הבאת המים ועצי ההסקה, וגידול הילדים. החברה המסאית היא פטריארכלית, והגבר משלם בבקר מוהר להורי האישה. מי שיש לו מספיק בקר יכול לשאת יותר מאישה אחת. בעבר עברו גם הנערות טקס מילה לפני הנישואים. זהו מנהג פוגעני וכואב, שאסור על פי חוק בטנזניה ובקניה, וארגונים רבים, ובהם ארגונים של נשים מסאיות, פועלים להפסיק אותו. המנהג נמצא בירידה.

ריקוד ושירה

השירה המסאית היא שירה של “קורא ועונים”: אחד שר שורה, והקבוצה עונה בקולות עמוקים וקצביים, בלי כלי נגינה. הנשים מוסיפות קריאות שמחה גבוהות.

הריקוד המפורסם הוא האָדוּמוּ – adumu, ריקוד הקפיצות של הלוחמים. הלוחמים עומדים במעגל, ובכל פעם נכנס אחד או שניים למרכז וקופצים שוב ושוב גבוה ככל האפשר, כשהגוף ישר והעקבים לא נוגעים כמעט בקרקע. מי שקופץ גבוה יותר זוכה לכבוד.

אמונה

המסאי מאמינים באל אחד, אֶנְגָאי – Enkai, שקשור לשמיים, לגשם ולשמש. מתארים לו שני פנים: “אֶנְגָאי השחור”, האל הטוב שמביא את הגשם, ו”אנגאי האדום”, הכועס, שמביא בצורת. המנהיג הרוחני, הלַאיבּוֹן – laibon, מתווך בין בני האדם לאל, מנבא ומרפא בצמחים.

צפונית לנגורונגורו מתנשא הר הגעש אוֹל דוֹינְיוֹ לֶנְגָאי – Ol Doinyo Lengai, ששמו פירושו “הר האל”. זה הר געש פעיל, והלבה שלו מיוחדת בעולם: היא יוצאת שחורה, ותוך ימים ספורים מלבינה. המסאי רואים בו את מקום מושבו של האל. היום רבים מבני המסאי נוצרים, ורבים משלבים את האמונה החדשה עם מסורות האבות.

המסאי היום

רבים מהמסאי חיים היום בין שני עולמות. הם רועים את העדרים ושומרים על הלבוש והטקסים, ובאותו זמן שולחים את ילדיהם לבית הספר, משתמשים בטלפון נייד ומשלמים בו בכסף דיגיטלי. יש צעירים שלומדים באוניברסיטה וחוזרים לחיות עם בני משפחתם.

התיירות היא מקור הכנסה חשוב. כפרים רבים פתוחים למבקרים, ובהם מציגים ריקודים, מראים את הבתים ומוכרים תכשיטים ועבודות יד. חלק מהכפרים האלה הם כפרי תצוגה, שנועדו בעיקר לתיירים, ובאחרים חיים התושבים באמת. האתגרים העיקריים הם צמצום שטחי המרעה, בצורות שמתארכות, ומחסור במים נקיים ובשירותי בריאות.

מילים במאא

סוֹפָּה (Sopa) – שלום. והתשובה: אִיפָּה (Ipa).

אָשֶׁה אוֹלֶנְג (Ashe oleng) – תודה רבה.

אֶנְקָאנְג – כפר.

אוֹל-מוּרָאן – לוחם.

שוּקָה – גלימה.

גם שמות של מקומות שנבקר בהם מגיעים מהשפה המסאית: “סרנגטי” בא מהמילה סִירִינְגֶט, שפירושו המישור האינסופי. “מַנְיָארָה” בא מהמילה אֶמַנְיָארָה, שמו של שיח החלבלוב (עץ העיפרון), שהמסאי שותלים כגדר חיה סביב הכפרים. את החלבלוב הרותמי אפשר למצוא בקטלוג הצמחים.

על הביקור שלנו בכפר מסאי בשנת 2023 אפשר לקרוא בדף שבט המסאי.

מהמקורות

״וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב״ (בראשית יג, ב)

גם אצל האבות נמדד העושר קודם כול במקנה, כמו אצל המסאי.

״גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה״ (במדבר לב, טז)

בני גד ובני ראובן, שהיו בעלי מקנה רב, בנו גדרות לצאן, כמו גדר הקוצים סביב כפר מסאי.

״הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן״ (בראשית לד, יב)

המוהר מופיע כבר בתורה. אצל המסאי משלמים אותו בבקר.

״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״ (דברים יב, כג)

המסאי שותים דם, כי לדעתם הוא נותן כוח וחיים. התורה אוסרת לאכול דם, מאותה סיבה בדיוק: הדם הוא הנפש.

״וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ״ (בראשית יז, כה)

בעמים רבים באפריקה, ובהם המסאי, נימולים בגיל ההתבגרות, כמו ישמעאל, ולא בגיל שמונה ימים, כמו יצחק.

״וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה״ (שמות ג, א)

משה רעה צאן כשהגיע אל “הר האלוהים”. גם לרועי המסאי יש “הר האל”, אול דוינְיו לנגאי, הר עשן ואש, כמו הר סיני: “וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ” (שמות יט, יח).

הידעת?

  • לפי המסורת, כל הבקר בעולם שייך למסאי. לכן, בעיניהם, לקיחת בקר משבט אחר לא נחשבה גנבה, אלא החזרת רכוש לבעליו.
  • המסאי עוברים בחופשיות את הגבול בין קניה לטנזניה. בעיניהם זו ארץ אחת, והגבול נקבע בידי האירופאים.
  • גלימת השוּקָה האדומה נראית למרחוק, ויש אומרים שבזכותה גם אריות נזהרים מלהתקרב.

Share with

שם הסיפור

תוכן