מסע ליפן - השירה היפנית
אִם יִשְׁאָלְךָ אָדָם,
מָה הִיא נַפְשָׁהּ שֶׁל יַפָּן?
אֱמֹר לוֹ שֶׁזֶּהוּ רֵיחַ הַפְּרִיחָה,
שֶׁל דֻּבְדְּבַן הַבָּר בַּבֹּקֶר.
נכתב בסוף המאה ה-18 על-ידי מוֹטוֹאוֹרִי נוֹרִינַאגָה, שהיה רופא ובנו של סוחר כותנה ידוע.
שירה יפנית קדומה
השירה היפנית הקדומה היא עולם מרתק, עדין ומלא בעומק. ביפן העתיקה, השירה לא הייתה רק אמנות, אלא כלי תקשורת יומיומי בין אוהבים, דרך להבעת נאמנות לקיסר וחלק בלתי נפרד מטקסים דתיים בעיקר בדת השינטו.
המאפיין הבולט ביותר של השירה היפנית הוא שהיא אינה מבוססת על חרוזים או משקל קצבי, כמו בשירה המערבית, אלא על ספירת הברות.
הנה הסגנונות המרכזיים של השירה היפנית הקדומה, מהמקורות ועד לתקופות הזוהר של חצר הקיסרות:
טאנקה – Tanka
טאנקה, שמשמעות המילה ביפנית הוא “שיר קצר”, הוא סגנון השירה החשוב והמשפיע ביותר בשירה היפנית הקדומה. יש המכנים את הסגנון הזה וואקה, שמשמעות המילה ביפנית “שיר יפני”, וזאת כדי להבדיל אותו מהשירה הסינית שהייתה פופולרית באותה תקופה.
שיר בסגנון טאנקה מורכב בדיוק מ-31 הברות, המחולקות ל-5 שורות במבנה קבוע של: 5-7-5-7-7.
הנה דוגמא לשיר בסגנון טאנקה שכתב אדם בשם מָאנְזֵי, מתוך קובץ השירים היפני הראשון, שנערך בחצר הקיסר בשנת 760, ונשא את השם מַאניוֹשוּ, שפרושו אוסף רבבת העלים:
אֶת יְמֵי חַיַּי
לְמָה אוּכַל לְהַמְשִׁיל?
לִסְפִינָה אַחַת
הַמַּפְלִיגָה עִם שַׁחַר
מִבְּלִי לְהוֹתִיר עֲקָבוֹת.
השירים עסקו לרוב בטבע, בחילופי העונות ובאהבה. הטבע תמיד שימש כראי לנפש האדם. לדוגמה, נפילת עלי השלכת סימלו זקנה או פרידה, ואילו פרחי הדובדבן שנושרים מהעץ במלוא פריחתם, סימלו את הסמוראים שמסרו נפשם למען אדונם, כאשר הם בשיא פריחתם.
צ’וּקָה – Chōka
זה סגנון של שירים ארוכים, שהיה נפוץ מאוד בתקופת נארה במאה השמינית, אך נעלם בהדרגה לטובת הטאנקה הקצרה.
בסגנון הזה יש שורות מתחלפות של 5 ו-7 הברות לסירוגין (5-7-5-7-5-7…), ללא הגבלת אורך, כאשר השיר תמיד מסתיים בשתי שורות של 7 הברות בכל שורה.
בגלל אורכם, שירי הצ’וקה שימשו לסיפור עלילות, קינות על מותם של קיסרים או גיבורים, ותיאור אירועים היסטוריים גדולים. לספרות הקיסרית נהגו לצרף לצ’וקה גם שיר קצר, שסיכם את השיר הארוך.
הנה דוגמה לקטע מתוך שיר קינה מפורסם, בסגנון צ’וקה, שכתב קָאקִינוֹמוֹטוֹ נוֹ הִיטוֹמָארוֹ במאה ה-8 ונכלל באוסף מניושי, שבו הוא המבכה את מות אשתו:
קִינָה עַל מוֹת אִשְׁתִּי
בַּעֲרוּץ הַנַּחַל הָעָמֹק,
הָעוֹבֵר בְּקֶרֶב הֶהָרִים,
שָׁם צָמַח הָאֵלּוֹן הַיָּרֹק.
תַּחַת צִלּוֹ הַמֵּגֵן,
הָיִינוּ מַבִּיטִים בַּשָּׁמַיִם,
יָד בְּיָד, בְּלִי דְּאָגָה בַּלֵּב.
אַךְ עֲנַן סְעָרָה פִּתְאוֹמִי,
לָקַח אוֹתָךְ מִמֶּנִּי הַרְחֵק,
וְהוֹתִיר רַק כְּאֵב.
כָּעֵת הָעוֹלָם רֵיק מֵאָדָם,
וַאֲנִי מְשׁוֹטֵט בַּחֲשֵׁכָה,
בְּלִי לָדַעַת אָנָה אֶפְנֶה.
וזה שיר הסיכום הקצר שמלווה את הצ’וקה:
עֲלֵי הַשַּׁלֶּכֶת,
נוֹפְלִים עַל קִבְרָהּ הַקָּר,
לוּ רַק יָכֹלְתִּי
לַאֲסֹף אֶת נִשְׁמָתָהּ,
וְלָשׁוּב אִתָּהּ אֶל בֵּיתִי.
סֶדוּקָה – Sedōka
זה סגנון ייחודי ופחות מוכר, שמשמעותו “שיר שמסובב את הראש”. בסגנון הזה השיר הוא בן 6 שורות, במבנה של 5-7-7-5-7-7 הברות. מעין שני בתים בני 3 שורות.
במקור, סגנון זה שימש כשיר דיאלוג או כשיר תגובה. אדם אחד היה שר את שלוש השורות הראשונות, בדרך כלל הייתה זו שאלה, ואדם אחר היה עונה לו בשלוש השורות הבאות את התשובה לשאלה.
הנה דוגמא לשיר בסגנון סדוקה:
(השואל – 5-7-7 הָבָרוֹת):
מִי זֶה שָׁם עוֹבֵר,
עַל גֶּשֶׁר הָעֵץ הַצַּר,
בְּעוֹד הַלַּיְלָה יוֹרֵד?
(העונה – 5-7-7 הָבָרוֹת):
זוֹ אֲנִי הִיא,
הַהוֹלֶכֶת בָּעֲלָטָה,
לִפְגּשׁ אֶת לִבִּי הַשָּׁבוּי.
אוספים של שירה יפנית עתיקה
השירה היפנית העתיקה נשמרה בשני אוספים ידועים:
מַאניוֹשוּ – Man’yōshū – אוסף רבבת העלים
זו האנתולוגיה השירית הראשונה והגדולה ביותר של יפן משנת 759 לספירה. היא כוללת למעלה מ-4,500 שירים מכל הסגנונות, שנכתבו לא רק על ידי קיסרים, אלא גם על ידי חיילים ואיכרים. השירה שם נחשבת לישירה, עוצמתית וכנה מאוד.
קוּקִינָשוּ – Kokinshū
אוסף שנערך בשנת 905 בהוראת הקיסר. כאן סגנון הטאנקה הפך לסגנון המרכזי, אם כי הוא הפך ליותר מעודן ומתוחכם מבחינה לשונית.
השירה היפנית הקדומה האמינה במושג שנקרא קוֹטוֹדָמָה – Kotodama, הגורס שלמילים יש נשמה וכוח מאגי לשנות את המציאות, ולכן כל הברה נבחרה בחרדת קודש.
שירה יפנית מאוחרת
בעוד שהשירה היפנית הקדומה, כמו הטאנקה, פרחה בחצרות הקיסרים והייתה מעודנת ואריסטוקרטית, הסגנונות המאוחרים יותר נולדו בשכבות אחרות בחברה היפנית. הם הפכו לפופולריים בקרב מעמד הסמוראים, הסוחרים והאנשים הפשוטים, והתאפיינו ביותר הומור, חדות וכיבוש רגעים קטנים מהיומיום.
להלן סיפורם של הסגנונות המאוחרים שצמחו ביפן:
הָיְיקוּ – Haiku
ההייקו הוא אחד מסגנונות השירה המפורסמים ביותר. הוא התפתח במאה ה-17, בתקופת אדו, כאשר הוא נגזר מתוך שיר ארוך יותר, והפך לסוּגָה (זָ’אנֶר) עצמאית בזכות משוררים גאונים כמו מָצוּאוּ בָּאשוֹ – Matsuo Bashō.
מבנה השיר בסגנון הייקו הוא קצר ונוקשה, בעל 17 הברות בלבד, המחולקות לשלוש שורות במבנה של 5-7-5.
ההייקו הוא כמו צילום בזק (Snapshot) של רגע חולף בטבע. הוא לא מסביר את הרגש, אלא מתאר תמונה חושית ומאפשר לקורא להרגיש את החוויה בעצמו.
להייקו הקלאסי שני חוקי הברזל:
- קיגו – Kigo – מילת עונה – חובה לכלול מילה המציינת את עונת השנה. למשל, פריחת הדובדבן מציינת את האביב, צפרדע או גשם חם מציינות את הקיץ, ושלג מציין כמובן את החורף.
- קיריג’י – Kireji – מילת חיתוך – מעין פסיק מבני, שיוצר תפנית או הפסקה בשיר, ומפגיש בין שני רעיונות או דימויים שונים.
הנה דוגמא לאחד השירים המפורסמים ביותר בסגנון הייקו שכתב בָּאשוֹ:
בְּרֵכָה עַתִּיקָה
צְפַרְדֵּעַ קוֹפֶצֶת פְּנִימָה
צְלִיל הַמָּיִם.
רֶנְגָה – Renga
סגנון זה היה מקובל כשירה קבוצתית כחלק ממשחק חברתי, והיה מאוד פופולרי בין המאות ה-14 וה-16. לפני שסגנון ההייקו הפך לסגנון עצמאי, הוא היה השורה הפותחת של הרנגה.
כאמור, הסגנון היה מקובל כשירה חברתית כאשר קבוצת חובבי שירה ישבה יחד במסיבה. המשורר הראשון פתח ואמר את הבית הראשון של השיר היה במבנה של 5-7-5 הברות. לבית הראשון קוראים הוקו, ולימים הוא התפתח והפך להייקו.
המשורר השני המשיך עם בית נוסף במבנה של 7-7 הברות. המשורר השלישי הוסיף בית נוסף שוב במבנה של 5-7-5, וכן הלאה.
התוצאה הייתה שירים שיכלו להגיע למאה בתים ואף יותר. היה זה משחק חברתי מתוחכם שדרש אלתור מהיר, שנינות, בקיאות לשונית, דמיון ויצירתיות.
הנה דוגמא לשיר בסגנון רנגה:
שֶׁלֶג נָמוֹג
הַבַּיִת הַפּוֹתֵחַ (מֵאֵת: סוֹגִי – 5-7-5 הָבָרוֹת):
עַל הַגִּבְעָה הָרָמָה,
שֶׁלֶג שֶׁל חֹרֶף נָמוֹג,
בְּקֶרֶן שֶׁמֶשׁ רִאשׁוֹנָה.
הַבַּיִת הַמַּמְשִיךְ (מֵאֵת: שׁוֹהָאקוּ – 7-7 הָבָרוֹת):
וּבַוָּאדִי הַלַּח, לְמַטָּה –
נַחַל קָטָן מִתְעוֹרֵר וְזוֹרֵם.
הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי (מֵאֵת: סוֹצ’וֹ – 5-7-5 הָבָרוֹת):
הַמַּיִם הַצְּלוּלִים,
נוֹשְׂאִים עִמָּם עֲלֵי כּוֹתֶרֶת,
שֶׁל פְּרִיחַת שְׁזִיף מֻקְדֶּמֶת.
הַבַּיִת הָרְבִיעִי (מֵאֵת: סוֹגִי – 7-7 הָבָרוֹת):
הָרֵיחַ הַמָּתוֹק נִשָּׂא,
אֶל חַלּוֹן בֵּיתָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה.
הַבַּיִת הַחֲמִישִׁי (מֵאֵת: שׁוֹהָאקוּ – 5-7-5 הָבָרוֹת):
הִיא יוֹשֶׁבֶת לְבַדָּהּ,
טוֹוָה חוּטֵי מֶשִׁי עֲדִינִים,
סנריו – Senryū
סגנון הסנריו, שצמח במאה ה-18, ונקרא על שם המשורר קאראי סנריו, הוא הייקו ציני ומצחיק. המבנה זהה לחלוטין להייקו של 5-7-5 הברות.
אלא, שבעוד שההייקו רציני, רוחני ועוסק בטבע, הסנריו עוסק בבני אדם, בחולשות שלהם ובחיי היומיום. הוא מלא בהומור, אירוניה, סאטירה פוליטית וציניות.
הנה דוגמה לשיר מודרני טיפוסי בסגנון סנריו:
הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל
הַיְלָדִים בַּבַּיִת
הָלַךְ הַשֶּׁקֶט.
שִינְטָאִישִי – Shintaishi
בסוף המאה ה-19, בתקופת מייג’י, יפן פתחה את שעריה למערב. המשוררים היפנים נחשפו לשירה האירופאית, והרגישו שהמבנים המסורתיים של 5 ו-7 הברות מגבילים אותם.
כפועל יוצא הם פיתחו את השירה בסגנון החדש – שִינְטָאִישִי. השירים החדשים נכתבו ללא ספירת הברות קבועה, ועסקו בנושאים פילוסופיים, אישיים ופוליטיים מורכבים, שלא היו קיימים בשירה היפנית עתיקה. המשורר הָאגִיוָוארָה סֶקוּטָארוֹ נחשב לאבי השירה המודרנית החופשית ביפן.
הנה דוגמא לסגנון השירה החדש, עם אחד השירים המפורסמים והמשפיעים ביותר של הָאגִיוָוארָה סֶקוּטָארוֹ, שנקרא חתול שחור, שפורסם בשנת 1917 בספרו פורץ הדרך לנבוח על הירח. השיר מדגים היטב את הסגנון המודרני. הוא ויתר על המבנה המסורתי הנוקשה לטובת שירה חופשית, מלנכולית וטעונה באווירה מסתורית ופסיכולוגית.
חָתוּל שָׁחוֹר
בְּקָדְקֳדָהּ שֶׁל גִּבְעָה מוּצֶפֶת נָאוֹר,
מוֹפִיעַ חָתוּל שָׁחוֹר.
הוּא מוֹשֵׁךְ אֶת גּוּפוֹ הָרַךְ,
וּמַבִּיט אֶל הָאֹפֶק הַנִּמְתָּח.
הוּא מְיַלֵּל קְרִיאָה חֲרִישִׁית,
אֶל הָעֲלָטָה הַנַּפְשִׁית.
שְׁפַנְפַנֵּי הַחֲשֵׁכָה נָסִים בְּבֶהָלָה,
וְרַק צִלּוֹ נִשְׁאָר, כְּמַצֵּבָה דּוּמָמָה.
בשיר זה, החתול השחור אינו סתם חיה, אלא סמל לבדידות העמוקה, לחרדה ולניכור שהרגיש האדם המודרני ביפן בתחילת המאה ה-20, כשהערים הגדולות החלו לצמוח ולשנות את פניהן.