הרימו קול ליפן: התבוסה הרוסית ששימחה את היהודים
מאמרו של פרופ’ בן עמי שילוני שפורסם בעיתון הארץ בתאריך 29 במאי 2015
לפני 110 שנים, במאי 1905, השמיד הצי היפני, בפיקודו של האדמירל טוֹגוֹ, את הצי הבלטי של רוסיה הצארית במצרי צוּשימָה שבין יפן לקוריאה. בכך הסתיימה, בניצחון מוחץ, מלחמת רוסיה־יפן הראשונה (1904-1905). היה זה הניצחון הראשון של מדינה אסיאתית על מעצמה אירופית מאז כיבוש קונסטנטינופול בידי הטורקים העותמאנים בשנת 1453. הרבה היסטוריונים עסקו בהשפעת הניצחון הזה על התעוררות התנועות הלאומיות באסיה ובאפריקה ואף בהשפעתו על המוראל של השחורים בארצות הברית, אך מעטים בדקו את השפעתו על הלאומיות היהודית.
העולם היהודי נרעש מן התבוסה הצבאית של רוסיה הצארית, שבה אירעו זמן קצר לפני כן הפוגרומים הקשים ביהודים, בעידוד השלטונות. בייחוד הסעיר את יהודי העולם הפוגרום בקישינב (כיום בירת מולדובה ונקראת צ’ישינאו) באביב 1903, שבו נרצחו חמישים יהודים ומאות רבות נפצעו.
ההתרגשות היהודית בארצות הברית ממלחמת רוסיה־יפן היתה רבה. יהודי אטלנטה ערכו מגבית לרכישת אוניית מלחמה ליפן שתיקרא קישינב. הבנקאי היהודי יליד־גרמניה יעקב שיף, מנהל בנק ההשקעות הגדול קוהן, לייב ושות’, שהתמזג ב-1977 עם הבנק ליימן בראדרס, זעם על רוסיה בגלל הפוגרומים. לפי עדותו, זה היה המניע לכך שהחליט לסייע ליפן במלחמה. ב-1904 הוא העניק ערבות בנקאית של 50 אחוזים להלוואות של ממשלת יפן בארה”ב ושיכנע בנקים אחרים, שקודם חששו לעשות זאת, ללכת בעקבותיו. ערבויות אלה איפשרו ליפן לגייס את הכספים שהיו נחוצים לה כדי לנצח במלחמה.
דעת הקהל האמריקאית תמכה ביפן. נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט תיווך בין רוסיה ויפן ושכנע אותן לחתום על הסכם השלום ביניהן בוועידת פורטסמות, בסיס ימי אמריקאי בניו־המפשייר, בספטמבר 1905. ב-1906 זכה רוזוולט בפרס נובל לשלום על התיווך הזה. באותה שנה הוזמן יעקב שיף לטוקיו וקיבל מידי הקיסר מייג’י את עיטור השמש העולה. הוא היה הזר הראשון שזכה בעיטור היוקרתי הזה. עד היום אני נתקל ביפנים, המביעים בפני רגשי תודה ליהודי העשיר שיף, שסייע להם לנצח את רוסיה.
רבבות יהודים גויסו לצבא הרוסי במלחמה הזאת. שלושה רבעים מן הרופאים הרוסים בחזית היו יהודים. שלושת אלפי חיילים יהודים נפלו בקרבות נגד יפן ובין מקבלי אותות ההצטיינות היו גם יהודים שחירפו את נפשם והזימו את הדעה שרווחה אז ברוסיה, שהיהודים הם פחדנים ומשתמטים משירות צבאי. הלוחמים היהודים קיוו כי תרומתם למלחמה תשפר את יחס השלטונות ליהודים.
תקוותם התבדתה עם התחדשות הפוגרומים אחרי המלחמה, כאשר האנטישמים הרוסים האשימו את המהפכנים היהודים בתבוסה. יהודי רוסיה, שסבלו מפוגרומים, דיכוי ואפלייה, שמחו על הנצחונות היפניים, שנראו להם כנקמת אלוהים בעריצות הרוסית. מאחר שהצנזורה לא איפשרה להם להביע את שמחתם בפומבי, היו עיתונאים וסופרים שמצאו דרכים לעקוף את הצנזורה. בעיתון העברי הצפירה, שיצא לאור בוורשה (אז תחת שלטון רוסי), הופיע ב-5 באפריל 1905 מאמר לכאורה תמים על תערוכת אמנות של שבויים יפנים שנערכה אז בפטרבורג. המחבר, שחתם בשם האורח (כנראה היה זה כינויו של עורך העיתון נחום סוקולוב), כתב:
“בלוח המפתחות של היסטוריית היהודים לא תמצאו את יפן… אבל מודה ומתוודה אני שהנני יפנופיל בנוגע למהירות התנועה ומהירות ההסתגלות שלהם אל התנאים החדשים שבחיים… היפני… קל לנוע, מהיר ללמוד, נוח להשתנות, ממהר להשיג ומתרגל לכל מצב חדש. רוצה אני… שיימצא במעבה האדמה ביפן סימן מובהק שהיפנים הם מבני עשרת השבטים“.
ב-1905 פירסם שלום עליכם בוורשה פרודיה על המלחמה ביידיש בצורת סיפור שנשא את השם הדוד פיני והדודה רייזי. מסופר בו על הדודה רייזי השמנה והמכוערת (רוסיה) שהתעללה שנים רבות בבעלה הדוד פיני (יפן) הקטן והנחמד. עד אשר יום אחד פקעה סבלנותו של הדוד, ולתדהמת כולם הוא הפליא את מכותיו באשתו, אז הופיע הדוד יענקל־דודל (ארה”ב) והשכין שלום ביניהם. הצנזור הרוסי לא הבין כנראה את האלגוריה הפוליטית בסיפור (כיום היה הסיפור הזה ודאי מושלך לפח אשפה כבלתי פוליטיקלי קורקט לחלוטין).
הביטוי הספרותי העז ביותר לשמחת היהודים על ניצחונות יפן נעשה על ידי המשורר נפתלי הרץ אימבר, מחבר ההמנון התקווה. ב-1904 ישב אימבר בניו־יורק וכששמע על הניצחונות היפניים החל כותב שירי הלל ליפן בעברית, ביידיש ובאנגלית. הוא כינס את השירים לספר שקרא לו ברקאי השלישי או גואל הדם. הספר יצא לאור בראשית 1905, אף שנשא את התאריך 1904, והוקדש להוד מלכותו המיקאדו מוצוהיטו, שליט יפן (מוצוהיטו היה שמו של הקיסר מייג’י בחייו). אימבר שלח עותק אחד של הספר לקיסר היפני, בצירוף מכתב, שבו כתב כי הפוגרום בקישינב הביא אותו להתנבא כי צבאות הוד מלכותך יענישו את הרוסים.
אחד השירים בעברית בספר הזה, כלל את השורות הבאות:
הרימו קול ליפן ושריו,
הניפו יד לעובדי חמנים,
(הכוונה ליפנים, הסוגדים לאלת השמש)
יחד יבוזו פתחי מבצריו
וכדורך בגת ידרכו היוונים
(“יוונים” הוא כינוי לרוסים, בגלל הדמיון לשם איוואן)
עצבי אלוהיכם יובלו שי
למלך יפן איש עצתי,
אני ד’ עודי חי
ויפן חגרתי בחרב נקמתי.
העניין של נפתלי הרץ אימבר ביפן החל בשנות ה-80 של המאה ה-19, כאשר שימש כמזכירו של לורנס אוליפנט, ציוני סקוטי נוצרי, שישב בחיפה, עוספיה ודלית אל־כרמל ופעל למען התיישבות יהודית בארץ ישראל ובעבר הירדן. בצעירותו, בשנות ה-60 של המאה. שימש אוליפנט מזכיר של הנציגות הבריטית ביפן ונפצע על ידי סמוראי חמום מוח. בשובו לאנגליה נבחר אוליפנט לפרלמנט הבריטי וב-1879 יצא למזרח התיכון כדי להשיג את תמיכתו של השולטן הטורקי בתוכנית ההתיישבות היהודית שלו. במשך ארבע השנים שאימבר שהה במחיצתו של אוליפנט בארץ הוא שמע וודאי מפיו על חוויותיו ביפן.
שיר מרשים, הלועג לצאר הרוסי, שכינוי הגנאי שלו ושל שאר הרוסים בפי היהודים היה פונייה, הופיע בראשית 1905 בלבוב, שהיתה אז חלק מן האימפריה האוסטרו־הונגרית, כצירוף לספרון בשם היסטוריה חדשה של מלחמת רוסיה־יפן, השיר ביידיש, שמחברו אינו ידוע (ייתכן שהיה זה המו”ל של הספרון, יעקב ארנפרייז, שהיה בעל חנות ספרים בעיר).
השיר אמר, בין השאר:
מה אתה אומר עכשיו, פונייה
רודן צמא דם שכמוך
איך טעימות לך המכות
של יפן החזקה?
היכן גיבוריך מקרב קישינב?
לא רק היהודים האשכנזים שמחו על הניצחון היפני, אלא גם יהודי המזרח. בשנת 1901 נולד למשפחת מזרחי, ממוצא יהודי־איטלקי, באלכסנדריה תינוק, שקיבל את השם טוגו, על שמו של האדמירל טוֹגוֹ הֵייהַאצ’ירוֹ, שארבע שנים לאחר מכן הביס את הצי הרוסי בצושימה ושהיה כבר אז ידוע הודות לניצחון היפני על סין ב-1895. כאשר גדל, נהפך מזרחי לחלוץ הקולנוע במצרים. הוא הקים את אולפני טוגו באלכסנדריה ושינה את שמו לאחמד אל־משריקי (תרגום השם מזרחי לערבית). מעט אנשים במצרים או בעולם יודעים מדוע אולפני הסרטים באלכסנדריה נקראים אולפני טוגו ואיך קשור השם הזה ביפן ובעולם היהודי. טוגו מזרחי־משריקי עזב את מצרים ב-1948 ומת באיטליה ב-1986.
החייל היהודי ממלחמת רוסיה-יפן המפורסם ביותר כיום הוא יוסף טרומפלדור, שאיבד את ידו בקרב על הבסיס הימי פורט ארתור שבצפון־מזרח סין (אז דרום מנצ’וריה). הוא סירב להתפנות מהחזית וזכה על כך בציון לשבח. כאשר נפלה פורט ארתור בידי היפנים, נלקח טרומפלדור בשבי עם שאר החיילים הרוסים שם. השלטונות היפנים, שרצו לעודד יסודות לא־רוסיים בצבא הרוסי ולשאת חן בעיני יהודי ארצות הברית, גילו יחס חיובי לשבויים היהודים. הם הרשו להם לקיים אורח חיים יהודי ולקבל מצות לחג הפסח מן הקהילה היהודית בנגסאקי, במחנה השבויים שלו בהַמַדֶרָה שעל יד אוסאקה, הורשה טרומפלדור להקים תא ציוני, לנהל שיעורים בעברית ולהתכתב עם ראשי הפדרציה הציונית בארצות הברית.
עם תום המלחמה וחילופי השבויים היו שבויים יהודים שסירבו לחזור לרוסיה והשתקעו ביפן, טרומפלדור חזר לרוסיה והיה פעיל במהפכה הרוסית ובתנועה הציונית. קשה לדעת עד כמה הושפע הסמוראי היהודי הזה מדרך הלוחם (בושידו) היפנית, אך הוא פעל רבות לכינון כוח צבאי יהודי בארץ ישראל. במלחמת העולם הראשונה הקים טרומפלדור, עם זאב ז’בוטינסקי, את גדוד נהגי הפרדות הארץ ישראלי, שהשתתף בקרב גליפולי בצד הבריטי. ב-1920 הוא נפל בהגנה על תל־חי.