יעקב שלסקי
יעקב שלסקי נולד בכפר-סבא ביום ט’ באב תרפ”ט, 15 באוגוסט 1959. הוא גדל והתחנך בכפר-סבא בתקופת המנדט הבריטי, בטרם הוקמה מדינת ישראל. ילדותו וחייו שזורים בהיסטוריה של העת החדשה, בה העם היהודי מימש את חלום אלפיים שנות גלותו – לשנה הבא בירושלים הבנויה.
יעקב שייך לדור לוחמי תש”ח, שלחם על הקמת מדינת ישראל ועל תקומת הבית היהודי בארץ ישראל. סיפור חייו, עליית משפחתו מפולין, מאבק הקליטה וההישרדות בארץ ולחימתו במלחמת השחרור, שבה נפצע, הם סיפורו של העם היהודי בעת החדשה, עת תקומה, בניין, מלחמה ושלום.
ילדות בכפר סבא
הוריו של יעקב, חיים ורשקה שלסקי, עלו לישראל מהעיירה לאפי שבפולין יחד עם בתם רבקה, בשנת 1926, ותקעו יתד בכפר-סבא. יחד איתם הגיעו הוריו של חיים, גדליהו ולאה שלסקי, ואחיו הצעיר דוד.
משפחת שלסקי קנתה בית וחלקת אדמה במקום, שלימים נקרא רחוב תל חי. כפר סבא הייתה באותה תקופה מושבה קטנה. כבישים לא היו, התחבורה הייתה מוגבלת, והמצב הכלכלי בארץ היה קשה. אחיה של רשקה, ישראל (שרולקה) גולדברג, שהשתקע באמריקה, שלח קצת כסף לסיוע, ובכסף זה קנתה המשפחה פרדס קטן עם עצי תפוזים. מחוסר ניסיון הם רכשו זן תפוזים, שמניב תפוזים רק אחרי 14 שנה, ובמקום שהפרדס ישפר את המצב הכלכלי הוא רק החמיר אותו.
בט’ באב תרפ”ט, אל מצב בטחוני רעוע ומציאות כלכלית עגומה, נולד יעקב.
זכרונות ילדות
מתוך עבודת שורשים של הנכדה שקד
“נולדתי בתשעה באב שנת תרפ”ט (1929), במרפאה של דר’ פרוייד ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב. ביומי הראשון מחוץ לבית החולים, כשהגעתי לביתי בכפר סבא הקטנה, תקפו השכנים הערבים את הישוב היהודי בכפר סבא ורצו לחסלו. הגברים יצאו לחזית והמשפחה: סבי גדליהו, סבתי לאה, אמי, אחותי ואני ברחנו מביתנו, וכמו יתר תושבי המושבה מצאנו מקום מסתור באולם קולנוע עין-דור במרכז המושבה. עד היום זכורה לי התמונה שבה אמי מחזיקה אותי תינוק בן מספר ימים על ידיה, וגוררת אחריה את אחותי רבקה ואת הסבא העיוור והזקן גדליהו. כבר באותם ימים ניטע בליבי זרע ההקרבה ואהבת הארץ.
גדלתי בבית צר מידות בן חדר וחצי, שבנוסף אל משפחתי הקרובה אירח מדי פעם קרובים ומכירים, שנותרו ללא קורת גג. התנאים היו קשים מאד. לא היו לנו מים זורמים, חשמל לא היה, דרכי תחבורה היו קשות, והכל סביב היה רק חולות וקוצים.
למדתי בכפר-סבא בבית הספר העממי אוסישקין. הייתי חבר פעיל בתנועת הנוער השומר הצעיר, שם השתתפתי בפעולות חינוכיות. בחופשות היינו מטיילים ברגל בכל רחבי הארץ. בימי שישי היינו מתכנסים, שרים, משחקים ורוקדים. בגיל 14 הצטרפתי לארגון ההגנה. בהגנה עברנו אימונים בנשק קל: אקדח, רובה ומקלות קפפ. שימשנו כקשרים, והדבקנו בסתר בניגוד לחוק את מודעות ההגנה ואת העיתון “החומה”. למרות הסיכונים והפחד מהבריטים, ששלטו בארץ, פעלנו ללא לאות ולעיתים תוך סיכון רב.
בהיותי ילד, הייתי חוזר מבית הספר ועוזר בפרדס המשפחתי. לא היה לנו חופשות וגם לא זכינו לבלות כמשפחה, משום שהמצב הכלכלי לא היה טוב, והמחסור לא אפשר מותרות.”
גיוס לצבא
מלחמת השחרור פרצה, וביום 1 בפברואר 1948 יעקב התגייס לצבא, שובץ לגדוד 13 בחטיבת גולני, ונשלח לעמק יזרעאל. הוא ויחידתו הגיעו לקיבוץ תל יוסף שבעמק, ומשם אסף אותם טנדר והוביל אותם אל מושב מולדת בעמק הירדן. מושב מולדת היה מושב שיתופי שנוסד על-ידי יוצאי גרמניה.
במושב מולדת שהו יעקב וחבריו שישה שבועות. ביום הם עברו אימונים ובלילה שמרו על המושב. לאחר מכן עברה היחידה למחצבת עין-חרוד, שנמצאת בעמק יזרעאל למרגלות הגלבוע, לרגלי הכפר הערבי נוריס.
ערביי הכפר נוריס נהגו לירות על עובדי המחצבה ועל הנוסעים בכביש, שהוביל מהעמקים אל עפולה. ב-19 במרץ 1948, לאחר התקפה על קבוצת “זרעים”, שיצאה מהכפר נוריס, התארגנה פעולת תגמול כנגד הכפר התוקפני. המפקדים חפשו אחר מתנדבים שיצטרפו לפעולת התגמול. כיתתו של יעקב, שמנתה שבעה חיילים, התנדבה למשימה ויצאה לפעולה יחד עם החי”ש הנפתי, ומתנדבים נוספים מבני המושבים והקיבוצים שבעמק. לפנות בוקר הם יצאו לקרב ותפסו עמדות על הרי הגלבוע. התפתח קרב והערבים השיבו באש תופת. מהכוח נפגעו שבעה אנשים, שפונו על-ידי חבריהם לנקודה עורפית.
ממחצבת עין חרוד נשלחו יעקב וחברו אייזיק הרצנו למושב נהלל שבגליל, שם הם עברו קורס להפעלת מטול אנטי טנקי מסוג “פיאט”. הקורס היה קצר מאוד, בסה”כ שמונה שעות, ויעקב ואייזיק לא הצליחו להתאמן בירי אש חיה מפני שבאותם ימים היה מחסור בתחמושת ואת המעט שהיה שמרו לעת הקרב.
עד מהרה הגיע יום הקרב הראשון. הפלוגה נשלחה אל מושב בית יוסף, שהותקף והוקף על-ידי כוח מעירק, שהיה מצויד במשוריינים. יעקב וחבריו הסתננו למושב תוך כדי קרב. קודם לכן פונה המושב מהנשים והילדים, ובמושב הנצור נותרו קומץ גברים, שהגן על בתי המושב בחירוף נפש. הפלוגה הייתה מצוידת במטול האנטי טנקי פיאט ובשמונה פגזים, והיא נכנסה מיד לקרב עם הכוח התוקף. יעקב וחברו אייזיק הצליחו לפגוע במספר משוריינים ולהעלותם באש. כאשר העירקים ראו את המשוריינים בוערים, הם נסוגו וההתקפה נהדפה.
בהמשך המלחמה השתתף יעקב בקרבות נוספים, ביניהם כיבוש זרעין. זרעין היה כפר ערבי על הגלבוע ממנו נורתה אש ביום ובלילה על הכביש לעפולה, ששיבשה את התנועה. בתחילה יצא גדוד 3 של הפלמ”ח לכבוש את זרעין אך הם נכשלו. לאחר חודש נשלח גדוד 13 של גולני, שיעקב השתייך אליו, לכבוש את זרעין. הגדוד יצא ממרחביה ברגל לכבוש את זרעין. לאחר קרב זרעין הייתה הפוגה קצרה במלחמה ולאחר מכן פרצו קרבות עשרת הימים.
הקרב על מָזָר
ההפוגה במלחמה נגמרה והקרבות פרצו מחדש. הפלוגה של יעקב התמקמה על רכס הגלבוע במטרה לשמור על מספר כפרים ערביים, שנכבשו בקרבות הקודמים, ולהגן על יישוביי עמק יזרעאל מהתקפות הערבים. הערבים שהגיעו מג’נין וכפרי הסביבה הסתערו על יעקב וחבריו. היה להם יתרון מספרי מובהק. מול קומץ חיילים עם תחמושת דלה הסתערו אלפי ערבים, אחוזים בלהט של שנאה, כאשר הם זועקים בטרוף: “איטבח אל יהוד” שפרושו – לשחוט את היהודים. הערבים הצליחו לכבוש ארבע עשרה כפרים ולהשתלט עליהם מחדש, והם החלו מתקדמים לעבר הפלוגה הבודדה ששהתה על ההר. הפלוגה התכנסה לכפר מזר שהיה עדין בשליטתה.
באותה תקופה יעקב השתייך לצוות בפלוגה, בפיקודו של שמוליק חרמוני, שהיה אחראי על הפעלת מכונת הירייה “שוורצלוזה“. בצוות היה גם חברו של יעקב, איזיק הרצנו. מכונת יריה זו או במושגים של היום, מקלע כבד, שקלה 52 ק”ג, ואת הקנה שלה ציננו בעזרת במים. ביום השלישי של הקרב, 12 ביולי 1948, הגיעו הערבים למרחק של מטרים בודדים מהלוחמים. יעקב ושני חבריו התבצרו באחת העמדות הקדמיות בכפר, וירו ללא הרף על התוקפים שהסתערו גלים גלים על הכפר. מאש הערבים נפגע יעקב. כדור חדר לעורפו וחבריו חבשו אותו והשכיבו אותו בעמדה. שמוליק ואיזיק המשיכו להילחם אך גם בהם פגעו כדורי התוקפים ושניהם נהרגו זה אחר זה.
יעקב נותר בודד. הוא לא יכול היה להמשיך ולהילחם בגלל פציעתו. הוא שמע את קולות הערבים המתקרבים, והחליט לנסות ולהציל את נפשו. הוא השליך מספר רימונים בכדי לעכב את התקדמות הערבים, ומהעמדה שהייתה בפאתי הכפר הוא זחל במעלה ההר עד שהגיע למרכז הכפר, ושם חיכה כדי לקבל טיפול רפואי ולהתפנות לבית חולים. הכפר היה מוקף ערבים. תגבורת לא הגיעה ואי אפשר היה לפנות את הפצועים. לעת ערב החליט יעקב לנסות ולצאת מהמקום בכוחות עצמו. במשך שש שעות הוא זחל עד שהגיע לקבוצת זרעים, ומשם הועבר למרפאה הגדודית במשטרת שאטה.
הרופא לא האמין ליעקב שטען שיש לו כדור בעורף, וחשב שיעקב סובל מהלם קרב ולכן נדמה לו שהוא נפצע מכדור. הרופא טען כי יעקב קיבל מכה וזה הכל. לאחר שלושה ימים יצא הגדוד לכבוש את נצרת, ויעקב הועבר לבית מלון בעפולה להחלמה. גם בבית ההחלמה יעקב המשיך לטעון שיש לו כדור בראש, ולבסוף נלקח לרופא ונשלח לצילום. הצילום הראה שליעקב אכן יש כדור בראש, והוא הוכנס באופן בהול אל חדר הניתוח. הכדור הוצא מראשו בהרדמה מקומית. האחיות קשרו את ידיו כדי שלא ישתולל בניתוח, והרופא הוציא את הקליע מעורפו של יעקב, עטף אותו והניח אותו בידו של יעקב. עד היום נמצא הקליע ברשות המשפחה.
לאחר הניתוח נשלח יעקב לבית הבראה ולאחר מכן שוחרר לביתו. אך יעקב לא יכול היה להמשיך ולשבת בביתו שעה שחבריו המשיכו להילחם, והוא חזר לבית שאן, הצטרף לגדודו והמשיך לקחת חלק בלחימה. יעקב מונה למזכיר הפלוגה, ולאחר מכן עבר קורס אפסנאים והיה אפסנאי בגולני. את הגדוד העבירו לחטיבה שבע וכאשר התפרק הגדוד יעקב עברלסדנה החטיבתית, ושם סיים את השרות הצבאי בפברואר 1950.
המת החי
את סיום שירותו הסדיר בגולני ליווה סיפור קפקאי שבו יעקב נאלץ “להילחם על חייו” מול משרד הביטחון, שהחליט שיעקב כבר אינו בין החיים.
ומעשה שהיה כך היה: לקראת חגיגות העצמאות הראשונות של מדינת ישראל הגיעה לבית הוריו של יעקב הזמנה להשתתף כאורחי כבוד במצעד הצבאי ברחובות תל-אביב. ההורים, שחשבו לתומם כי בזכות בנם החייל הם מוזמנים, התלבשו במיטב בגדיהם ונסעו לתל-אביב. ההזמנה שבידם הפנתה אותם לבמת אורחי הכבוד, ומה רבה הייתה תדהמתם כאשר הם גילו שהם יושבים יחד עם הורים שכולים, ששכלו את ילדיהם בקרבות. חרדה גדולה אחזה בהורים. באותם ימים אמצעי התקשורת היו דלים והקשר עם החיילים נעשה באמצעות מכתבים. חרדים מאוד לגורל בנם חזרו ההורים הביתה ורשקה, אימו של יעקב, יחד עם את אחותו הבכורה רבקה יצאו לחפש את יעקב בחזית.
לא היה גבול לשמחת האם והאחות שמצאו את המת החי, ולא היה גבול לתדהמתו של יעקב, שלפתע גילה כי הוא נחשב למת. יעקב פנה בבהילות למשרד הפנים, ושם אכן אישרו בפניו שהוא רשום כחלל צ.ה.ל, שנפל בקרבות על הגנת הכפר מזר.
יעקב לא נואש, כעת הוא נלחם על חייו, או יותר נכון, על זכותו להיחשב כחי, ולבסוף לאחר מספר מכתבים ופניות הוא זכה לקבל מכתב רשמי האומר כי הוא חי ולא מת.
בית ומשפחה
לאחר שחרורו מהצבא חזר יעקב לכפר-סבא, עיר הולדתו, ושם הוא בנה את ביתו. בשנת 1956, לאחר כמה שנות חברות, הוא נשא לאישה את אילנה, לבית פסטרנק. אילנה, ילידת פולין, שרדה עם משפחתה את מלחמת העולם השנייה ואת שואת יהודי פולין. בשנת 1950 עלתה המשפחה לישראל ולאחר כמה חודשי מעברה, הם עברו לכפר-סבא. ליעקב ולאילנה נולדו בן, גדי, ובת מירב, ויש להם 7 נכדות ונכדים, שהיו עבורם מקור לנחת ולגאווה.
בשנים הראשונות עבד יעקב כנהג מונית. בתור פצוע צה”ל הוא קיבל “מספר ירוק” – רישיון למונית, והדוד שלו, ישראל (שרולקה) גולדברג, שלח אליו מארה”ב מכונית, שאותה אותה הפך למונית. לאחר כמה שנים עבר יעקב לעבוד בעיתון “דבר”, ובמשך מספר עשורים הוא ניהל את סניף עיתון “דבר” בכפר-סבא. לאחר שהסניף נסגר ופעילות העיתון הצטמצמה עבר יעקב למשרד הראשי בתל-אביב, ועד פרישתו לפנסיה הוא שימש כגזבר העיתון.
על אף היותו פצוע צה”ל יעקב המשיך לשרת שנים ארוכות במילואים ביחידה קרבית, ולאחר מכן בפיקוד העורף. הוא השתתף כחייל מילואים במלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.
יעקב היה מאוד פעיל בארגוני המתנדבים השונים. במשך שנים רבות הוא היה פעיל במועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים, ותקופה ארוכה הוא היה יו”ר הסניף בשרון. יעקב היה גם בין המתנדבים הראשונים שהצטרפו למשמר האזרחי עם הקמתו, והתמיד להגיע לכל המשמרות עד שנאלץ לפרוש מפאת גילו.
עם צאתו לפנסיה הצטרף יעקב יחד עם רעייתו אילנה לשורת מתנדבי הביטוח הלאומי, ובמשך מספר שנים הם נהגו לפקוד את בתיהם של קשישים לארח להם חברה ולסייע להם.
יעקב אהב מאוד לטייל בארץ ובחו”ל, והוא ואילנה טיילו בארצות רבות, כאשר יעקב מקפיד לתעד במחברותיו את הטיולים.
סוף המסע
יעקב שלסקי הלך לעולמו ביום ששי, ז’ בחשוון תשע”א, 15 באוקטובר 2010 והוא בן 81.
יעקב נקבר באדמת כפר-סבא, עירו האהובה, בבית הקברות “פרדס החיים”, ביום ראשון ט’ בחשוון תשע”א, 17 באוקטובר 2010.
דברי הספד שנאמרו בהלוויה
הבן גדי
אבא,
באנו היום ללוות אותך בדרכך האחרונה להיטמן באדמת כפר-סבא, העיר שכה אהבת ושבה נולדת, גדלת, הקמת בית, הזדקנת והלכת לעולמך.
שייך אתה לדור הולך ונעלם של אלו שנולדו לתת ולא לקחת. המסירות האין סופית, האכפתיות, הדאגה למשפחה ולזולת והאחריות הבלתי מתפשרת היו עבור כולנו דוגמא ומופת, וימשיכו ללוות אותנו גם בעתיד.
במלחמת השחרור לחמת, נפצעת ובנס נשארת בחיים. לאחר מכן במשך שנים רבות המשכת לשרת במילואים ביחידה קרבית ולאחר מכן בפיקוד העורף. לאורך כל חייך התנדבת במסגרות שונות ותמיד עשית יותר משנדרשת ובצורה הטובה ביותר.
היית אבא נהדר. דואג ומסור מאין כמוהו. תמיד ידענו שלכל מקום, בכל שעה ובכל מצב אתה תגיע אם נזדקק לך, ומעצם הידיעה הזו שאבנו כוח וביטחון. לימים, כאשר המשפחה גדלה ונולדו הנכדות והנכדים, המשכת באותה דבקות ובאותה מסירות לדאוג, לעזור ולטפל בהם.
היצירתיות והיוזמה, כישרון הכתיבה והמקוריות שהיו בך ממשיכים איתנו וימשיכו הלאה עם הדור הבא. הסיפורים שאהבת לספר, חלקם שאובים מדמיונך הפורה והעשיר, היו חלק בלתי נפרד מילדותנו, ובהמשך מוקד משיכה לנכדיך, שכה אהבת והערצת.
וחוש ההומור שלך, הבדיחות, הליצנות והתעלולים, גם הם ימשיכו ללוות אותנו ולהוות מקור השראה ואופטימיות.
השנים האחרונות היו לך קשות מאוד. מחלתה של אמא אותה אהבת בכל נפשך ולה סגדת, הייתה קשה לך מנשוא. ניסינו להקל ולעזור, אבל עיקר המעמסה נפלה על כתפיך. ולבסוף כאשר נראה שמצאנו פתרון להוריד ממך את הנטל, לא עמדו לך עוד כוחותיך.
כעת הגעת אל המנוחה. כאן אין מקום יותר לדאגות. אנחנו היום נפרדים אך לא ממש. זכרך ומורשת הערכים אותה הנחלת לנו ימשיכו ללוות אותנו ואת ילדינו.
הנכדה רתם
סבא אהוב שלי
היום אני מלווה אותך בפעם האחרונה ובעצם אולי זאת בכלל הפעם הראשונה, כי הרי תמיד אתה היית זה שליווה אותי לכל מקום. אתה הסבא שבכל שעה שמתקשרים אליו, מתפנה מכל עיסוק ומגיע לכל מקום אליו התבקשת להגיע.
רוב חוויות הילדות שלי זכורות לי מהבית שלך ושל סבתא. מהחופשים הנפלאים שבילינו ביחד. מהטיולים שלקחת אותנו, משעות רבות בקניונים, בהצגות ילדים ובעצם בכל מקום שרק רצינו.
היינו ילדות מפונקות אצל סבא וסבתא, כי שם תמיד היה מי שיפנק. מעולם לא נעננו בשלילה ותמיד תמיד עשית הכל עם חיוך ענק על הפנים.
שאני חושבת עליך אני בעיקר רואה את הפנים היפות שלך עם הזיק המיוחד בעיניים, כשהיית מספר לנו הנכדים, את הסיפורים המצחיקים שלך ואנחנו כמובן היינו משתפים פעולה, הניצוץ הזה היה גדל וממלא את כל פניך.
בצעירותך היית לוחם אמיץ, כולנו שמענו את סיפור הגבורה שלך על הגלבוע. אבל בשבילי היית סבא רגיש ואוהב, אכפתי ודואג, לא דומה בכלל ללוחם האגדי שהצטייר מהסיפורים.
הידע הרב שלך בכל נושא, גרם לשיחות שלנו להיות עמוקות ומעניינות, כשאתה מרחיב ומספר מלמד ומסביר. לא הייתה שאלה שנשאלה שלא קיבלה תשובה.
תמיד יכולתי למצוא בך שותף טוב לתעלולים, לצחוקים או סתם לשגע קצת את סבתא כשהיא עסוקה בבישולים. היו לך את התחבולות הכי טובות ותמיד ידעת לעשות הכל בלי שיגלו אותך, למרות שהיית החשוד העיקרי.
אתה וסבתא הייתם בשבילי יחידה אחת, תמיד תמיד ביחד, מתואמים בצורה בלתי רגילה. והסוד שלך היה האהבה אינסופית וסבלנות אין קץ.
כשהייתי קטנה, באמת האמנתי שבחרת את סבתא שלי מהמדף, ואפילו שקצת גדלתי לפעמים חיפשתי את החתול שגונב לסבתא את האוכל. היה לך כישרון מיוחד לספר סיפורי אגדות שישמעו כל כך אמיתיים שלפעמים היה נדמה לי שאולי גם אתה כבר מאמין להם.
הפעם האחרונה שישבנו ודיברנו הייתה לפני כמה חודשים שבאתי לבקר אותך בבית חולים. אבא ואמא לא רצו שאני אלך לשם אבל אני כל כך שמחה שהתעקשתי. ביום ההוא זאת היתה השיחה האמיתית האחרונה שלנו. אתה התעניינת כרגיל בכל מה שקשור אלי. זכרת שרק שבועיים לפי חזרתי מהטיול הגדול, שאלת אותי איך זה לחזור, אם קשה לי, אם אני מצליחה להתרגל לחזרה לארץ. שאלת אם כבר קיבלתי תשובות בקשר ללימודים והיית כרגיל כל כך מעורב. אחרי אותה פגישה כבר לא זכיתי לצערי לשיחות אמיתיות איתך.
סבא אני מבטיחה לך שתמיד נזכור את החיוך היפה שלך, את החיבוקים החמים, את המילים הטובות ואת הצחוקים שהיינו עושים ביחד.
החודשים האחרונים היו קשים לנו ולך גם יחד, אבל אני רוצה שתדע שאני לעולם לא אזכור אותך ככה. אני מבטיחה לך שתיזכר אצלי גבוה וחתיך בדיוק כמו שהיית רוצה שאני אזכור
אוהבת אותך מאד