אילנה שלסקי
אילנה שלסקי, לבית פסטרנק, נולדה בטרנופול שבגליציה המזרחית ביום 18 במאי 1935. בהיותה בת ארבע פרצה מלחמת העולם השנייה, שסחפה את העולם למרחץ דמים, ושלחה את אילנה ומשפחתה למסע הישרדות מרתק. סיפור חייה עובר בנקודות מרכזיות של העם היהודי בעת החדשה – גלות, שואה, הישרדות, תקומה ובניין הבית. אילנה היא סמל לניצחון ולתקומה, למסירות ולנתינה, לאהבת הזולת ולצניעות.
ההורים
יצחק, אביה של אילנה, נולד באוקטובר 1900 בזבורוב, עיירה קטנה במחוז טרנופול שבגליציה המזרחית. אביו היה תלמיד חכם, ואמו, שרה פסטרנק לבית קרל, נשאה בנטל פרנסת המשפחה. למשפחה הייתה מחלבה וחנות, שבה מכרה האם את תוצרת המחלבה.
יצחק היה הבן הבכור, והיו לו עוד אח ואחות קטנים יותר. האחות מתה בגיל צעיר ממחלה. כאשר יצחק היה בן 12 חלה אביו, זיגמונד פסטרנק, במחלת הסרטן ומת. יצחק הצעיר לקח אחריות וסייע לאמו בפרנסת המשפחה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה כבשו הרוסים את זבורוב, ובמהומות נהרגה הסבתא הזקנה שהתגוררה עמם. אמו של יצחק לקחה את שני הבנים ונמלטה לווינה, בירת אוסטריה. בתום המלחמה שלטו בזבורוב האוסטרים, ויצחק עם משפחתו חזרו לעיירה. הם פתחו מחדש את המחלבה ואת החנות. המצב הכלכלי היה טוב וחיי הקהילה היהודית בעיר שגשגו.
לימים, הכיר יצחק את מינה לבית שפייזר, ילידת טרנופול, והם נישאו. מינה ויצחק התגוררו בטרנופול בבית דירות, שהיה בבעלות של אליעזר שפייזר, אביה של מינה. אליעזר, יהודי אמיד, היה שותף עם בעל אחוזה פולני בבריכות לגידול דגים וסרטנים ליצוא.
להוריה של מינה, אליעזר ואיטקה שפייזר היו חמישה ילדים – שלוש בנות, סלקה אנה ומינה, ושני בנים, צבי ועוד בן ששמו לא ידוע לנו. איטקה נפטרה בגיל צעיר כאשר מינה, בת הזקונים, הייתה בת 15.
האחות גדולה, אנה, עברה ללבוב, שם היא ניהלה פנימייה לבנות יהודיות, חמדה לימודים אקדמיים והייתה בעלת שני תארי דוקטור. אחותה השנייה של מינה, סלקה, היגרה לארה”ב, שם היא הקימה משפחה. צבי התחתן בטרנופול ונולדו לו שני בנים – סשה ומישה. אח נוסף של מינה, ששמו אינו ידוע, היה קומוניסט מושבע, שנרדף על-ידי השלטונות הפולנים, ברח לברית המועצות ושם נעלמו עקבותיו.
לאחר מותה של איטקה, נטל ניהול הבית נפל על כתפיהן של אנה ומינה, ולאחר שאנה יצאה ללימודים בלבוב, מינה נשאה לבדה בנטל ניהול הבית. למרות את היא סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון העברי “תרבות”, למדה הנהלת חשבונות ולמדה להיות גננת.
משפחת פסטרנק הייתה משפחה יהודית חילונית במצב כלכלי טוב. יצחק היה שותף עם אליעזר, אביה של מינה, בגידול הדגים והסרטנים. בשנת 1931 נולד למינה ויצחק בנם הבכור זיגמונד, שלאחר עלייתו לארץ ישראל שינה את שמו לעמוס, ובשנת 1935 נולדה בת הזקונים ידז’יה הלו היא אילנה. זיגמונד היה ילד מאוד מוכשר וכבר בגיל 4 ידע לנגן על כינור.
הדודה אנה עולם לא נישאה ולא היו ילדים. היא מאוד אהבה את זיגמונד ואת ידז’יה כאילו שהיו ילדיה, והייתה שולחת להם מתנות רבות. בתחילת 1941 הגיעה למשפחה בשורת איוב שהדודה אנה נספתה בביתה כתוצאה מדליפת גז ממערכת חימום חדשה שהותקנה בביתה.
הוריה של אילנה
מלחמת העולם השנייה
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין וכבשה אותה תוך כחמישה שבועות של לחימה עיקשת אך חסרת סיכוי מצד הפולנים. ב-17 בספטמבר פלשה ברה”מ לפולין, בהתאם לנספח הסודי בהסכם ריבנטרופ-מולטוב, שהגדיר את אזורי ההשפעה של ברית-המועצות וגרמניה. אזור ההשפעה של ברית-המועצות היה חלקה המזרחי של פולין והמדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה.
אזור גליציה המזרחית עבר לשליטה רוסית. הצבא האדום נכנס לטרנופול והקים את המפקדה הראשית בארמון המלכותי של העיר. הרוסים הקומוניסטים נהגו להשתלט על רכוש פרטי ולהגלות את בעלי הרכוש לסיביר. יצחק ומינה, שחששו מהגליה לסיביר, נקטו מספר צעדי מנע. הם השכירו חדר אחד בבית לחיילים רוסים, יצחק הצטרף למפקדת הצבא האדום, ומינה החלה לעבוד כמנהלת חשבונות באחד המפעלים החיוניים. למרות זאת, הרוסים הלאימו חלק מבריכות הדגים של הסבא.
המלחמה התפשטה על כל אירופה. עמוס החל ללמוד בבית הספר ואילנה נשלחה לגן. יצחק עשה חייל במסגרת עבודתו במפקדת הצבא האדום. הוא התקדם ומונה למנהל המנהלי של כל המפקדה. ב־22 ביוני 1941 החל מבצע ברברוסה. הגרמנים, שהפתיעו את הרוסים, התקדמו מזרחה במהירות, והרוסים החלו לסגת בבהלה. מפקדת הצבא האדום שמוקמה בטרנופול התארגנה במהירות לנסיגה, ויצחק, שידע סודות צבאיים רבים, קיבל הוראה להצטרף אל הכוחות הנסוגים לתוך השטח הרוסי.
מינה סירבה להישאר לבד בטרנופול ודרשה להצטרף אל יצחק. יצחק אירגן משאית עם נהג, הם העמיסו עליה מעט ציוד, נפרדו מאליעזר, אביה של מינה ומצבי אחיה, שנשארו בטרנופול, ויצאו למסע נדודים ארוך ומייגע.
מסע הנדודים
היציאה מטרנופול נעשתה באישון לילה, מאחר והגרמנים כבר הקיפו את העיר. כל אחד קיבל כדור רעל למקרה והם יתפסו על-ידי הגרמנים. למזלם, נהג המשאית הצליח למצוא פרצה במצור הגרמני, והמשפחה החלה לנוע, בתוך שיירות ענק של פליטים לכיוון קייב, בירת אוקראינה.
מהומת המלחמה הייתה נוראה. היה מחסור במזון ובמים, ומטוסים גרמנים הפציצו את שירות הפליטים ללא הרף. בכל פעם שהחלה הפצצה הייתה המשפחה קופצת מהמשאית ובורחת להתחבא ביערות הסמוכים. כאשר המשאית התקרבה לקייב התברר שהכבישים הראשיים חסומים, ונהג המשאית החל לחפש את דרכו בדרכים צדדיות ועל שבילי עפר. באחת הדרכים הם נתקלו במחזה קשה, שרדף את אילנה שנים רבות, של עשרות אנשים הרוגים שהיו פזורים על הדרך לאחר הפצצה קשה של הגרמנים.
לאחר ימים רבים של נסיעה מתישה הגיעה המשפחה לקייב ושוכנה יחד עם משפחות צבא אחרות בבניין של הצבא האדום. כל הגברים נשלחו לחזית וביניהם גם יצחק. לאחר כמה ימים העבירו את המשפחות אל אחד הכפרים באזור. מינה שמעה שבכפר הזה יש אנטישמים והיא ביקשה לעבור לכפר אחר. כך הם הגיעו לכפר Kurenivka סמוך לקייב, שהיום הוא שכונה מערבית בעיר. בכפר הם התגוררו אצל משפחה רוסיה ענייה, שלמרות העוני התחלקה איתם במעט שהיה להם.
המחסור גבר, והיה חשש מהתפרצות מחלות. צמתה הארוכה של אילנה נגזזה, מטעמי היגיינה, אירוע שנותר אצלה כזיכרון טראומטי.
בינתיים הגרמנים המשיכו להתקדם בחזית. האוקראינים, ששמעו על זוועות הנאצים ובעצמם היו אנטישמיים גדולים, החלו לאיים על היהודים, שעם כניסת הגרמנים הם יעשו בהם שפטים. מינה שחששה מאוד מהגעת הגרמנים ביקשה להתרחק מהחזית, ונשלחה עם ילדיה לכפר הקטן קורמניבקה שבהרי אורל.
בקורמניבקה שוכנה המשפחה בביתה של משפחת איכרים רוסית. המשפחה הרוסית קיבלה את מינה ואת ילדיה בזרועות פתוחות וחלקה עמם את המעט שהיה לה. מינה עבדה עם בני המשפחה במשק החקלאי, והילדים, עמוס ואילנה, שיחקו עם ילדי המשפחה. בחורף התנאים החמירו. השלג היה כבד מאוד ותנאי הקור היו קשים.
הקשר עם יצחק, שנשלח לחזית, אבד עם המעבר להרי אורל. החזית המשיכה להתקדם ומינה קיבלה אישור, יחד עם משפחות אנשי צבא נוספות, להמשיך לנדוד ולעבור לאוזבקיסטן. המסע לאוזבקיסטן נמשך ששה שבועות ברכבת משא, בקרונות שבהם הובילו בהמות. היה מחסור במזון ובמים, ולא היו כלל תנאים סניטריים והיגיינה בסיסית.
לאחר ששה שבועות בקרון הבהמות הגיעו מינה והילדים לקולחוז. קולחוז הוא ישוב שיתופי חקלאי, בבעלות המדינה. תושבי הקולחוז עבדו בחקלאות. את התוצרת החקלאית הם העבירו למדינה ובתמורה קיבלו קצבת מחיה דלה.
משפחות הפליטים אוחסנו בבתי האוזבקים המקומיים, שקיבלו את פניהם בסבר פנים יפות. אורח חיי האוזבקים המוסלמים היה דל ועלוב. היה מחסור חמור במצרכי מזון בסיסיים, וגם חבילות המזון שהגיעו למשפחות החיילים, לא סייעו במיוחד.
המחסור החמור במזון נתן את אותותיו במשפחה. מינה והילדים היו מאוד רזים ובטנם טפחה באופן מבהיל. מינה נהגה ללכת אל הכפרים בסמוכים לקולחוז ולמכור שם מעט מהרכוש שהיא הביא עמה. במעט הכסף שהיא קיבלה היא רכשה מזון. באחת הפעמים היא פגשה משפחות יהודיות, שהמליצו לה לעזוב את הקולחוז, לעבור לעיר ולעבוד בבית חרושת, שייצר עבור הצבא מצנחים ממשי.
מינה שמעה לעצתם, עברה יחד עם הילדים לעיר והחלה לעבוד בבית החרושת. בהתחלה התגוררו מינה והילדים על גג אחד הבתים, אך כאשר הגיע החורף הם מצאו חדר והצטופפו בו. הילדים החלו ללמוד בבית ספר, אך המחסור אילץ את זיגמונד לזייף את הגיל בתעודת הזיהוי שלו, ולהתחיל לעבוד כחרט בבית חרושת.
המצב הסניטרי הקשה, ומזג האוויר החם והיבש גרמו למגפות. מינה חלתה בדיזנטריה, אבל המחסור בתרופות מנע ריפוי. היא אושפזה בבית חולים והילדים נותרו לבדם, עם חשש כבד לחיי האם, ועם הפחד שהם ישלחו לבתי יתומים. מינה שרדה את המחלה בזכות רופא שהיא הכירה בבית החולים, שהצליח להשיג אנטיביוטיקה עבורה. מינה החלימה ואז אילנה חלתה בטיפוס, וימים רבים הייתה תלויה בין חיים ומוות. רק בנס היא הצליחה להתגבר על המחלה והחלימה.
באחד הימים הגיעה ידיעה מהצבא שיצחק נפצע, לאחר שמחפורת שבה הוא היה התמוטטה, והוא נקבר תחת השלג. יצחק אושפז בבית חולים צבאי, ושם הוא ביקש שיאתרו את משפחתו. הצבא סייע, המשפחה אותרה, ולאחר השחרור מבית החולים יצחק הגיע לאוזבקיסטן והתאחד עם משפחתו. אבל יצחק היה חולה, רזה וחלש, והוא לא יכול היה לצאת לעבוד ולקחת חלק בפרנסת המשפחה.
בצד הרעב, המחלות והייאוש החלו להגיע ידיעות מהחזית על ניצחונות הצבא הרוסי על הגרמנים, ועוררו בקרב הפליטים תקווה. בשנת 1944 הגיעו באופן מפתיע אל בית החרושת, שבו עבדה מינה שני בני אחיה, סאשה ומישה שפייזר, וביקשו לראות אותה. הפגישה בין הדודה לאחיינים, שלא התראו מספר שנים, הייתה מאוד מרגשת.
למישה, שאיבד רגל במלחמה, ולסאשה היה קצת כסף. הם לקחו את מינה מבית החרושת, קנו כיכר לחם גדולה וחבילת חמאה ומיהרו לחדר העלוב שבו גרה המשפחה. באותו הערב חגגה המשפחה המאוחדת את המפגש עם הלחם והחמאה, ולמחרת נסעו יצחק ומישה לעיר וקנו מצרכי מזון ובגדים.
מישה וסאשה התגוררו בעיר צ’קלוב במרכז רוסיה, והם רצו לקחת את משפחת פסטרנק לשם. אלא שכאן התעוררה בעיה. מינה עבדה במפעל לייצור מצנחים. היא נחשבה לעובדת חיונית ומנהל המפעל סירב לשחרר אותה. מישה, שהיה נכה מלחמה בעל זכויות, טען שמינה היא אחותו, ורק לאחר מאבק ומריבה קולנית עם הממונים, הוא הצליח לשחרר את מינה מהעבודה במפעל, והמשפחה עברה לצ’קלוב.
ביתם של מישה וסאשה היה קרון רכבת ישן. הקור בצ’קלוב היה נורא, °30 מתחת לאפס, ושלג כבד. לאילנה הקטנה לא היו נעלים, והיא הלכה בשלג הכבד כאשר סמרטוטים עוטפים את רגליה. אילנה חלתה בדלקת ריאות, חום גופה עלה מאוד, בבתי החולים לא היו תרופות ומקומות אשפוז, והיה חשש כבד לחייה. בעזרת טיפול מסור של מינה והמשפחה אילנה התגברה והתאוששה.
בשנת 1945 הצבא האדום שיחרר את אזור טרנופול והמשפחה חזרה לעיר לגלות, שאיש מקרוביהם לא שרד ושכל רכושם נהרס ונבזז בידי האוקראינים והצבא הרוסי.
שואת יהודי טרנופול
סבא אליעזר שפייזר, אביה של מינה, סירב להצטרף אל מינה, יצחק והילדים, שנמלטו מטרנופול רגע לפני שהגרמנים נכנסו אל העיר. “אני זקן” הוא אמר, והחליט להישאר בטרנופול.
במשך שנים רבות העסיק סבא אליעזר בבריכות הדגים שלו אוקראיני, שהיה כבן משפחה, וגר עם משפחתו בבית, שסבא אליעזר העמיד לרשותו סמוך לבריכות. מיד לאחר שהרוסים עזבו את העיר, האוקראיני הגיע לביתו של הסבא וגירש אותו. הסבא שגורש נזכר, שהטלית שלו נשארה בבית. הוא חזר לקחת אותה, והאוקראיני דחף אותו מכל המדרגות ורצח אותו.
טרנופול נכבשה בידי הנאצים ב-2 ביולי 1941, ויומיים לאחר מכן החל הפוגרום ביהודי העיר. בסיוע השוטרים האוקראינים, הנאצים הוציאו גברים יהודים מבתיהם ורצחו אותם ברחובות, לעיני בני משפחותיהם. האוקראינים “צדו” יהודים ברחובות, הובילו אותם אל תחנות איסוף ושם הם נורו ונרצחו. בית-הכנסת “ר’ יענקליס קלויז” ברחוב סטארושקולנה הפך למרכז טבח קיבוצי, לבסוף הועלה באש.
חלק מהיהודים הוכרחו לקבור את הנרצחים ולאחר מכן רצחו גם אותם. השוטרים האוקראינים והאספסוף העירוני היו פעילים מאוד בפוגרום. הגרמנים נהגו לירות בגברים בלבד, ואילו האוקראינים לא פסחו על הנשים והילדים. האוקראינים רצחו בברבריות תוך שימוש במוטות-ברזל, בגרזינים, בסכינים, בכל הבא ליד. האוקראינים הרסו את דירות היהודים, אנסו נשים ושדדו את הרכוש.
באותה עת השתולל הפוגרום בכל האזור, והאיכרים האוקראינים רצחו את כל היהודים בכפרים שסביב לטרנופול. בפוגרום נרצחו כ- 5,000 יהודים.
אחרי המלחמה
עם סיום המלחמה, אזור טרנופול נמצא בשליטה רוסית, עם אוכלוסייה מעורבת של פולנים, אוקראינים, יהודים ניצולים, ורוסים. משפחת פסטרנק חזרה לטרנופול ויצחק מגויס לצבא האדום ללווי שיירות של אסירים בנדרובצים לסיביר. הבנדרובצים היו חיילי המיליציות של סטפן בנדרה באוקראינה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
לפני המלחמה נמנה סטפן בנדרה עם הנהגת התנועה הלאומנית האוקראינית, ויזם פעולות טרור נגד השלטון הפולני והשלטון הסובייטי. עם פרוץ המלחמה סייעו בנדרה וחייליו לנאצים, מתוך כוונה להקים מדינה אוקראינית עצמאית. הם הובילו פרעות וטבח ביהודים וגם בפולנים. אלפי יהודים נרצחו על-ידי חייליו של בנדרה, רבים מהם ילדים שהסתתרו בכפרים אוקראינים.
לקראת סוף המלחמה, כאשר הצבא הסובייטי התקדם ורדף אחר הצבא הגרמני הנסוג, פעלו הבנדרובצים באופן מחתרתי לעקב ולפגוע בצבא הסובייטי. הבנדרובצים הסתתרו ביערות, קיבלו סיוע מהכפריים ונהגו לתקוף ולהרוג את חיילי הצבא האדום, וכמובן גם את היהודים שנואי נפשם. הצבא האדום רדף אחר קבוצות הגרילה הללו, ואלו שנתפסו נשלחו למחנות הסגר בסיביר.
מאז נפילת הגוש הסובייטי, רבים באוקראינה מנסים לנקות את שמם של סטפן בנדרה וחייליו. בשנת 2010 בנדרה הוכרז כגיבור לאומי בידי הנשיא דאז, ויקטור יושצ’נקו, הכרזה שעוררה סערה בינלאומית ובוטלה בתוך זמן קצר. גם כיום, התנועה הלאומית באוקראינה זוכה לתמיכה רבה, היא מצדדת בתורה הנאצית ומחצינה אנטישמיות.
באחת הנסיעות שבהן ליווה יצחק אסירים בנדרובצים לסיביר, נגנבו מסמכיו, והרוסים עצרו אותו בחשד שהוא חבר בתנועת ההתנגדות. הקשר בין יצחק למשפחתו שוב נותק, ומינה והילדים לא ידעו מה עלה בגורלו.
המלחמה עמדה בפני סיום. הקומוניסטים שלטו באזור טרנופול והאנטישמיות גברה. מינה ועמוס מצאו עבודה בבית חרושת, ואילנה למדה בבית ספר.
בינתיים, יצחק הצליח לשכנע את שוביו לאפשר לו להתגייס לצבא הפולני ששיקומו החל. בעזרת הצבא הפולני הוא מנסה ליצור קשר עם המשפחה בטרנופול. רק לאחר מספר חודשים הקשר חודש, ואות חיים הגיע מיצחק. לקראת סיום המלחמה יצחק השתתף בקרבות לשחרור וורשה מידי הנאצים ועם תום המלחמה הוא שוחרר לביתו, ופגש בעיר סטניסלבוב את המשפחה שעזבה את טרנופול.
בתום מלחמת העולם השנייה רוסיה השתלטה על שטחים נרחבים במזרח פולין, ובתמורה פולין קיבלה את אזור שלזיה בחלקה המזרחי של גרמניה. חילופי השטחים הובילו לטרנספר של תושבים. אזרחי פולין שהתגוררו באזורים שעברו לשליטה רוסית, עברו לאזור שלזיה. אלו שלפני המלחמה הייתה בבעלותם אדמה, קיבלו אדמות בשלזיה.
מינה, שלא רצתה להישאר ברוסיה הקומוניסטית, לקחה את הילדים והחלה לנדוד לכיוון מערב, לעתיד בטוח יותר בשלזיה. בדרך הם חברו ליצחק, שלא היו לו אישורי מעבר, והוא נאלץ להסתתר בכל פעם שהרכבת הגיעה לנקודות בדיקה. ברכבת הזו הם הכירו משפחה פולנית, משפחת בורצקי, ששנאה את הגרמנים ולא הייתה אנטישמית. בין משפחת פסטרנק למשפחת בורצקי נקשרו קשרי חברות אמיצים, ואדון בורצקי סייע ליצחק להסתתר ולהתחמק בכל מעבר גבול וביקורת.
לאחר נסיעה ארוכה ורצופת תלאות הגיעו משפחות פסטרנק ובורצקי לעיירה קטנה במחוז שלזיה התחתונה בשם ז’ארה. משפחות בורצקי ופסטרנק היו המשפחות הראשונות שהגיעו לאזור ממזרח פולין. הן קיבלו בית דו-משפחתי גדול ושטח אדמה רחב, עליו הם נטעו עצי פרי וגידלו ירקות.
האנטישמיות באזור הייתה גדולה וגברת בורצקי הציעה למשפחת פסטרנק להסתיר את יהדותה. היא דיברה עם הכומר המקומי, שהיה אדם טוב-לב, שיתפה אותו בסוד, ויחד הם סייעו למשפחת פסטרנק להסתיר את יהדותם.
החיים בשלזיה היו שקטים ונוחים. האזור החל לשקם את עצמו ולהתארגן לחיים אזרחיים שאחרי המלחמה. משפחות רבות הגיעו מאזורים אחרים ויצחק סייע בקליטתן, במיוחד כאשר הוא זיהה משפחות של יהודים. עמוס ואילנה למדו, יצחק מצא עבודה ומינה פתחה גן ילדים, בעיקר לילדי הפליטים היהודים שהגיעו לעיר. אבל טראומת המלחמה הותירה חוסר שקט, פחדים וחששות רבים משנאת היהודים, שהמשיכה לבעבע מתחת לפני השטח.
בני משפחתה של מינה, שהיגרו לארה”ב, החלו לשלוח מכתבים לשכנע את משפחת פסטרנק להגר לארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. אולם עמוס, שהחל להתקרב ולגלות עניין בתנועה הציונית, התנגד ושכנע את בני המשפחה שהיעד הוא ארץ-ישראל.
משפחת פסטרנק נרשמה לתנועת “גורדוניה”, שהחלה לפעול באזור ולארגן את היהודים לקראת עליה לארץ-ישראל, בתקופה שעוד קדמה להקמת המדינה. העלייה לארץ-ישראל הייתה לא חוקית. משפחת פסטרנק נפרדה ממשפחת בורצקי, עזבה את ז’ארה, ובעזרת אנשי גודוניה הבריחה את הגבול לצ’כוסלובקיה, שם הצטרפה לקבוצה ציונית-שיתופית בעיר לגניץ.
רוב חברי הקבוצה היו צעירים, ויצחק ומינה הפכו להורי הקבוצה. יצחק דאג לסידורים לוגיסטיים ומינה בישלה לחברים. חברי הקבוצה עבדו, למדו עברית והתכוננו לקראת העלייה לארץ-ישראל. בתום תקופת הכשרה החלו חברי גורדוניה להבריח את חברי הקבוצה, בקבוצות קטנות, לאיטליה ומשם אמורה היית הקבוצה לעלות על ספינה בדרכה לארץ-ישראל.
באחד הימים נתפס חלק מהקבוצה מבריח את הגבול, ומיד ניתנה הוראה לפזר את כל אלו שנותרו בצ’כוסלובקיה. משפחת פסטרנק חזרה לשלזיה לעיירה ז’ארה. אולם ביתם כבר נתפס על-ידי משפחה אחרת, והם התגוררו תקופה אצל משפחת בורצקי עד שהם מצאו דירה במרכז העיר.
חלום העלייה לארץ-ישראל נגוז. עמוס ואילנה חזרו לבתי הספר וההורים מצאו עבודה.
בדרך לארץ ישראל
לאחר הקמת מדינת ישראל הגיע לוורשה שגריר ישראלי ראשון, ומשפחת פסטרנק מיהרה להגיש בקשה לעלות למדינת ישראל. הפולנים ניסו לשכנע את המשפחה להישאר בפולין, ובשגרירות ישראל הערימו קשיים מתוך חשש שיצחק, שנפצע במלחמה, עלול לחלות בשחפת. לבסוף, לאחר זמן המתנה ממושך, הגיעה האשרה, ומשפחת פסטרנק החלה בהכנות לנסיעה.
בדצמבר 1949 עזבה משפחת פסטרנק את וורשה ברכבת בדרכה לעיר הנמל בארי באיטליה. לכל אחד מבני המשפחה הותר לקחת 20 קג’ ציוד. זה היה כל רכושם בדרכם לעתיד חדש במדינת היהודים.
בבארי עלתה המשפחה על אניית משא ישנה בשם גלילה, שהוסבה בחיפזון להובלת יהודים מאירופה למדינת ישראל. הצפיפות באונייה הייתה איומה. ביום השלישי למסע התחלף מזג האוויר הנאה במזג אוויר סוער. הים היה גלי, האונייה התנדנדה כקליפת אגוז והנוסעים חלו במחלת ים והקיאו את נשמתם.
לאחר שבוע של שייט הגיעה האונייה גלילה, ועליה משפחת פסטרנק, לנמל חיפה. העולים החדשים ירדו מהאונייה בגשם שוטף והובלו במשאיות למחנה העולים שער-עליה, שם קיבלו את פניהם עם לחמנייה ותה חם, ושיכנו אותם באוהל דולף, ללא מיטות, תאורה או חימום. שלושה ימים שהתה המשפחה במחנה שער-עליה, ולאחר שנרשמו וחוסנו, הם הועברו למחנה-ישראל, מחנה עולים אחר ליד שדה התעופה לוד.
הידיעה על בואה של משפחת פסטרנק למדינת-ישראל עברה בין חברי הקומונה של תנועת גורדוניה, ובשבת הראשונה במחנה-ישראל בא לבקר את המשפחה זאב פרידמן, שאותו הם הכירו מתקופתם בגורדוניה. זאב, שעלה עם משפחתו לפני משפחת פסטרנק, השתקע בכפר-סבא. הוא לקח את יצחק ואת עמוס לכפר-סבא, ושכנע אותם לעזוב את המחנה ולעבור ולהשתקע בכפר-סבא.
אילנה עברה לקיבוץ עין-שמר, שם היא למדה עברית ועבדה, וההורים יחד עם עמוס עברו לכפר-סבא ובנו צריף זמני בחצר ביתו של זאב פרידמן. לאחר חצי שנה בקיבוץ הצטרפה אילנה למשפחה בכפר-סבא והחלה לעבוד. משפחת פסטרנק נרשמה לשיכון ועד מהרה קיבלה דירה קטנה עם חצר בשכונת חצרות הדר ג’ בכפר-סבא.
הייתה זו תקופה של צנע ומחסור חמור במצרכי מזון ובציוד בסיסי. למשפחה לא היו רהיטים והם התקשו להשיג תלושים לרכישת ריהוט בסיסי. יצחק בנה ריהוט מארגזים וקרשים, הקים בחצר ביתו משק עזר, ונטע עצים. כל בני המשפחה יצאו לעבוד בכל עבודה אפשרית.
אילנה החלה לעבוד כסייעת לרופאת השיניים הראשונה בכפר-סבא, הדר’ לאה צווייג. בכל יום בדרכה הביתה מהעבודה במרפאה אצל דר’ צווייג היא עברה ליד תחנת המוניות בכפר-סבא, שם עבד יעקב. עיניו של יעקב צדו את הצעירה הגבוהה והיפה, והוא החל לחזר אחריה במרץ.
אילנה התגייסה לצבא, עברה קורס סייעות לרופא שיניים ושרתה במרפאה צבאית. לאחר שחרורה מהצבא היא נישאה ליעקב שלסקי.
בית ומשפחה
אילנה ויעקב נישאו באולמי “גיל” בפתח תקווה ביום רביעי, ג’ באדר תשט”ז, 15 בפברואר 1956. יעקב, יליד כפר-סבא, שנפצע במלחמת השחרור על הרי הגלבוע, היה נהג מונית. אילנה חזרה למרפאה של דר’ צווייג, ובני הזוג התגוררו בדירת חדר קטנה ברחוב תל-חי בכפר סבא.
כמה חודשים לאחר חתונתם פרצה מלחמת “קדש”. יעקב ואילנה גויסו למילואים. במלחמה זו נפל בנה יחידה של הדר’ צווייג, סרן שלמה דורון ז”ל, בעת שיצא אל משטרת עזה כדי לקבל את כניעת העיר ונורה. לאחר שאילנה שוחררה משירות המילואים היא חזרה למרפאה של דר’ צווייג, וליוותה אותה מקרוב בהתמודדות הקשה עם השכול על אובדן בנה יחידה.
ב-17 בספטמבר 1959 נולד לאילנה וליעקב בן בכור, גדי. בעזרת דודו של יעקב הרחיבה המשפחה הצעירה את ביתה בחדר נוסף, ויעקב החל לעבוד בעיתון “דבר”, כמנהל הסניף בשרון. תשע שנים לאחר הולדת גדי, ב-23 ביולי 1968, נולדה מירב, לאחר שמונה חודשי הריון מורכבים, שבהם אילנה נאלצה לשכב בשמירת הריון מלאה.
כמה שנים לאחר שמירב נולדה פתחה אילנה חנות למוצרי קוסמטיקה בכפר-סבא. “יעלת-חן” קראו יעקב ואילנה לחנות, שהפכה נקודת מפגש לנשים רבות, שמצאו אצל אילנה אוזן קשבת, ידע רב בתחום הטיפוח והמון סבלנות ותשומת לב.
הילדים בגרו וגדלו. גדי התחתן עם צופיה שהייתה לאילנה כבת, וכמה שנים לאחר מכן מירב נישאה לעדו. המשפחה גדלה, והנכדים שנולדו מילאו את אילנה באושר עצום. אילנה ויעקב היו סבתא וסבא מסורים ביותר. הם סייעו לילדיהם בגידול הנכדות והנכדים ועטפו אותם בהמון חום ואהבה.
רגישות, עזרה לזולת ונתינה
אילנה ניחנה באינטליגנציה רגשית גבוהה, וברגישות עצומה לסבלם של אחרים. היא תמיד ידעה להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, להושיט יד מלטפת ולומר את המילה הנכונה. כאשר חברים או מכירים נקלעו לשעת אסון או משבר, אילנה הייתה הראשונה להגיע, לתמוך וללוות.
לאחר מבצע “קדש” היא המשיכה לעבוד כסייעת אצל הדר’ צווייג, שהפכה במלחמה לאם שכולה. היו אלו שנים קשות מאוד לאילנה, שחוותה מקרוב את סבלה של האם השכולה ותמכה בה רגשית. שנים שהותירו באילנה רושם עז והגבירו בה את הרגישות לסבלם ולמצוקתם של אחרים.
שנים לאחר מכן, כאשר לאילנה הייתה חנות, הפכה החנות לאבן שואבת לאנשים שהיו זקוקים לאוזן קשבת, מילה מלטפת ותשומת לב. גם כאשר נוכחותם של אותם נזקקים עמדה בסתירה לאינטרס הכלכלי של החנות, הנתינה והעזרה לזולת עמדו בעיני אילנה מעל לכל.
ולאחר שאילנה פרשה מעסקי החנות, היא הצטרפה יחד עם יעקב למאגר המתנדבים של הביטוח הלאומי, ולאורך שנים התנדבה בצניעות לסייע לקשישים ולנזקקים.
אילנה הייתה בת מסורה מאין כמותה. כאשר אביה יצחק חלה, היא לא היססה לקחת אותו אל ביתה ולטפל בו במסירות לאורך שנים. את המסירות והאכפתיות הזו היא הפגינה גם כלפי בני משפחה אחרים.
אנו נזכור את אילנה, אמנו וסבתנו, כאדם ערכי, מסור, רגיש, חכם וטוב לב. המסירות, האכפתיות והרגישות שלה לסבלם של אחרים היו ועודם מופת, סמל ודוגמא עבור ילדיה ונכדיה.
העוגות שסבתא אילנה הכינה לנכדים לימי ההולדת
הסיפור שלא סופר
אילנה מיעטה לספר לילדיה על התלאות, שהיא ומשפחתה עברו בתקופת מלחמת העולם השנייה. גם כאשר היא שיתפה וסיפרה, היא הקפידה מאוד להצניע ולטשטש את איימת הזיכרונות, וזאת בכדי לא לפגוע בילדיה. ליעקב היא סיפרה יותר, אך גם הוא נצר בליבו את איימת הזיכרונות שהוא שמע.
רק פעם אחת דחק יעקב באילנה לספר סיפור שהיא מעולם לא שיתפה בו. היה זה כאשר מירב, בת הזקונים, הכינה עבודת שורשים בשנת 1981, כאשר היא הייתה בכיתה ז’ בחטיבת הביניים זלמן שזר בכפר-סבא.
“ספרי לה, את חייבת לספר את הסיפור”, הוא אמר, ואילנה, בפעם האחת והיחידה סיפרה למירב את הסיפור הבא:
לאחר שהמשפחה ברחה מטרנופול מזרחה, הם נעו בשיירות של פליטים לאורך צירי התנועה העמוסים. השיירות הותקפו כל הזמן על-ידי מטוסים גרמנים שהפציצו את השיירות. בכל פעם שהחלה הפצצה, הרכבים נעצרו והנוסעים נמלטו ליערות בצדי הדרך.
באחת הפעמים, בתוך המהומה שנוצרה, אילנה, שהייתה בת 6, הלכה לאיבוד ביער, והמשפחה נאלצה להמשיך בלעדיה. היא נמצאה ונאספה על-ידי נזירות במנזר סמוך שטיפלו בה.
על-פי מה שסופר, אמא של אילנה הצליחה לאחר זמן לאתר את אילנה במנזר, אבל הנזירות סירבו למסור לה את בתה. רק לאחר פנייה לבית המשפט, ניתן צו ואילנה חזרה לחיק המשפחה.
סביב לסיפור הזה, שנידחק עמוק בזיכרונות, יש הרבה שאלות שנותרו סתומות ללא מענה. לא ברור מתי ובאיזה שלב במסע ההימלטות אילנה הלכה לאיבוד, כיצד היא נמצאה, כמה זמן היא הייתה במנזר וכיצד אמא שלה איתרה אותה.
אין ספק שהאירוע הזה יחד עם מוראות המלחמה הותירו בנפשה של אילנה, שהייתה ילדה צעירה מאוד, צלקות ומשקעים עמוקים. אך כל אלו לא השפיעו ולא באו לידי ביטוי בדרך שבה היא בנתה את ביתה בישראל וגידלה את ילדיה ולאחר מכן נכדיה.
סוף המסע
אילנה שלסקי הלכה לעולמה ביום כא’ אדר א’ תשע”ד, 21 בפברואר 2014, והיא בת 79.
אילנה נקברה לצד יעקב באדמת כפר-סבא, עירם האהובה, בבית הקברות “פרדס החיים”, ביום כג’ באדר א’ תשע”ד, 23 בפברואר 2014.
דברי הספד שנאמרו בהלוויה
הבן גדי
אנו נפרדנו מאמנו כבר לפני למעלה משלוש שנים. הסטטיסטיקה מצביעה על עליה בתוחלת החיים, אבל כאשר אני מביט על שנותיה האחרונות של אמי הסטטיסטיקה משקרת. מחלת האלצהיימר כרסמה בנר חייה לאט לאט עד שהנר כבה, ונותר פמוט מיותם, שהמשיך לחיות ללא נשמה. כעת גם הפמוט כבה ומת, וזו גם הזדמנות לפרידה רשמית ממך אימא וסבתא שלנו.
נולדת ב-15 במאי 1935 בעיר טרנופול, שאז הייתה במזרח פולין, למינה וליצחק פסטרנק. עד גיל 4 נהנית מחיים טובים ומפנקים במשפחה יהודית אמידה. ואז, ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין ומלחמת העולם השנייה החלה.
בשנתיים הראשונות למלחמה המצב היה סביר. אביך התגייס לשורות הצבא האדום, והמשכתם להתגורר בטרנופול. אולם ב-1941 הגרמנים החלו להדוף את הצבא הרוסי, ואת, אחיך עמוס, ואמך מינה הפכתם לפליטים נרדפים.
ארבע שנים נדדתם ברחבי רוסיה. אל קייב, משם אל הרי אורל ולבסוף לאוזבקיסטן. שנים של מחסור, רעב, קור נוראי, מחלות איומות, ניתוק מאבי המשפחה, וחוסר וודאות. מלחמת קיום של אישה צעירה ושני ילדיה הקטנים, שרק בזכות הנחישות, והרצון לחיות ולנצח, הצליחו להתגבר על התלאות האיומות.
לקראת סוף המלחמה התאחדתם עם אביך שנפצע במלחמה, חברתם לשני בני הדודים סאשה ומישה, שחילצו אתכם מאוזבקיסטן, וחזרתם לטרנופול לגלות, שכל רכושכם נבזז ונהרס, ואף אחד מבני המשפחה, שנשארו בעיר, לא נותר בחיים.
בהסדרי הטרנספר, שלאחר המלחמה, קיבלתם בית ואדמה בשלזיה התחתונה, וניסתם לבנות חיים חדשים. אבל האנטישמיות המשיכה לרדוף את היהודים גם לאחר המלחמה, ולאחר שניצוץ הציונות דבק באחיך עמוס, והדליק את כל המשפחה, בחרתם לעלות לארץ ישראל ולבנות את ביתכם כאן בארץ.
כוח הרצון, החריצות והיוזמה, שבעזרתם שרדתם את המלחמה, עזרו לכם להתגבר על קשיי העלייה, ולאחר מכן על קשיי הקליטה בארץ החדשה. למדת עברית, שרתת בצבא ההגנה לישראל, הכרת את אבא שלנו, יעקב, ויחד בניתם בית לתפארת והקמתם משפחה, שהייתה עבורך מקור לגאווה ולאושר אין סופי. זה היה הניצחון הפרטי שלך על כל אלו, שהרסו את ילדותך, והחריבו את הבית שבו גדלת.
טראומת הילדות לא הפריעה לך להיות בת למופת, אשת חייל, אימא חמה ומסורה, וסבתא מדהימה. ידעת להכיל את כולם. לבך היה פתוח, אוזנך הייתה קשובה, וסבלנותך הייתה אין סופית. הרגישות העצומה שלך לסבלו של הזולת הייתה לא אחת בלתי מובנת, והיא הגיע ממקום עמוק של אכפתיות, נתינה והזדהות עם סבלו של האחר.
שנות חייך האחרונות היו רוויות סבל וייסורים. אנו, אוהביך, עמדנו מהצד, חסרי אונים, מנסים להקל ומתפללים שיגמר מהר. זה גם המקום להודות לצוות המופלא של “המבריא” בכפר-סבא, ביתך בשלוש וחצי השנים האחרונות, שטיפל בך במסירות רבה ובאהבה גדולה.
היית לנו דוגמא ומופת ואנו נמשיך לצעוד בעקבותיך
הנכדה רתם
סבתא אהובה שלי!
כבר כמה שנים שאני חושבת על הרגע הזה. אני חושבת על איך להיפרד ממי שהיתה כל כך משמעותית בחיי ונעלמה מהם. הפרידה הכואבת היתה כשאת כבר לא יכולת לזהות שאני באה לבקר אותך. כשבשורת ההריון הראשון שלי לא הניבה אפילו חיוך, ידעתי שאנחנו כבר נפרדנו.
ביום שישי בא הסבל לסיומו. סליחה סבתא יקרה שלי שהוא היה כל כך ארוך. סליחה שלא יכולנו לחסוך ממך אותו, שלא יכולנו להקל.
זיכרונות הילדות שלי מלאים בחוויות ממך ומסבא. אתם הייתם חלק כל כך מרכזי בחיי היום יום שלנו. הייתם סבא וסבתא מעורבים במלוא מובן המילה. שהייתי ילדה זה היה נראה לי כל כך מובן מאילו. היום אני יודעת כמה זה דרש מכם. כמה מחשבה, השקעה, זמן ואהבה הוקדשה לכל אחד ואחת מאתנו.
שאני ושקד היינו קטנות אני זוכרת חופשים מלאים פעילויות. היינו נוסעים כל יום למקום אחר בארץ. נתתם לנו כל מה שרק ביקשנו ותמיד זה ניתן עם כל כך הרבה אהבה. היינו מבלות שעות אצלכם בבית שהיה בשבילנו הבית השני. רק לך היתה סבלנות למשחקי הדמיון שלנו שלוו בבלאגן אטומי שכלל הוצאת כל הסדינים, הכריות והדובים וגרירתם במשך שעות בכל רחבי הבית.
אני זוכרת ארוחות חג מושקעות ושמחות, טיולים בארץ. ימי הולדת עם העוגות הכי מיוחדות שיש, מסיבות בגן. אני זוכרת שתמיד הייתם שם חלק בלתי נפרד. הייתם באים 3 פעמים בשבוע לקחת אותנו מהבית ספר והגנים, לקחת לחוגים ולחברים. סבא תמיד אמר לי שכשאני אהיה גדולה אני אקח אותו באוטו שלי. לא זכיתי להחזיר לכם על כל הטוב שנתתם לי.
כשבגרתי והייתי בתיכון הייתי באה אחרי בית הספר ללמוד אצלכם. סבא היה מחכה לי ביציאה מהבית ספר למרות שהתעקשתי שאני יכולה להגיע באוטובוס ואת היית מחכה לי בבית עם ארוחה חמה עם כל מה שאני אוהבת. היינו יושבות ומדברות שעות על החיים שלך בפולין, ההישרדות שלך ושל משפחתך, העלייה לארץ וההתאקלמות הקשה. פתחת בפני את הלב והיינו יושבות ובוכות יחד. הנסיעה של אבא ושלי למסע לפולין הוסיפה לקשר בנינו וחיזקה אותו. את התמונה שהבאנו לך שאנחנו מניפים את דגל ישראל באנדרטה בוורשה שמת ליד המיטה שלך.
כשהמחלה הייתה בתחילתה אבל כבר מספיק מתקדמת ביקשת מסבא שיקרא לי לבוא אליכם. ללא מילים הסברת לי שאת רוצה לתת לי את הפמוטים שקיבלת מסבתא רשקה ועברו דורות אצלכם במשפחה. לא יכולתי להסתיר אז את הדמעות. בדרכך המיוחדת ידעתי שאת נפרדת ממני.
את היית אדם של חסד ונתינה. היה לך לב רחב לא רק למשפחה שלך אלא לכל מסכן שנקלע בדרכך. את וסבא דאגתם לכולם, מהחתולים שסבתא רשקה השאירה ועד לאחרון האנשים. החנות שלך היתה אבן שואבת לכל מי שהיה צריך לפרוק את שעל ליבו. כשכבר יצאם לפנסיה התנדבתם בביטוח הלאומי בהקשבה לקשישים.
כל מי שהכיר אותך הרגיש שהוא זכה. את היית משהו אחר וביחד עם סבא גרמתם לכל מי שהיה בסביבתכם להרגיש טוב. האהבה שלכם לנכדים לא ידעה גבולות ואנחנו פשוט זכינו.
עצוב לי שהאושר הזה נגמר מהר מידי. לא זכית להכיר את לביא וראם וזה הפסד שילווה אותי תמיד. אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה את מאושרת עכשיו שאת רואה אותם מלמעלה.
תשמרי עלינו סבתא כמו ששמרת עלינו תמיד הלוואי שתסתכלי עלינו מלמעלה ותרווי רק נחת.
אוהבת אותך רתם