את המונח מריטוקרטיה פגשתי לראשונה בספר הנהדר “סינגפור: המודל שעובד“, שכתב אלי ורד חזן, ויצא לאחרונה לאור בעברית ובאנגלית בהוצאת EVH.
אלי, שכיהן עד לא מזמן כשגריר ישראל בסינגפור, מציג בספרו את סינגפור מזוויות שונות, סוקר את ההיסטוריה, את מבנה המשטר, את החברה, את הכלכלה, ובעיקר את המודל, שבתוך כמה עשרות שנים הצעיד את סינגפור מהעולם השלישי אל צמרת העולם הראשון.
הספר, שכתוב בסגנון קולח ומעניין, הוא ספר חובה לכל מי שמנהל או מתכנן לנהל עסקים בסינגפור, ולכל מי שסקרן לבקר באי ולהכיר מקרוב את הפלא שנקרא סינגפור.
אני ביקרתי בסינגפור פעמים רבות במסגרת עסקית, ובצד הרבה דברים מוכרים מצאתי בספר חידושים, לצד הסברים מעמיקים, שמרחיבים את התמונה הכוללת על סינגפור.
בספר אלי מזכיר מספר פעמים את המונח מריטוקרטיה – שלטון המוכשרים, ומייחס לשיטה הרבה מההישגים והיתרונות שהוא מצא בסינגפור. מריטוקרטיה היא שיטה חברתית, פוליטית או ארגונית שבה מעמד, תפקידים, משאבים וסמכויות מוקצים לאנשים על פי הכישורים, היכולות וההישגים האישיים שלהם, ולא על פי ייחוס משפחתי, עושר, מעמד חברתי, מראה חיצוני או קשרים.
המונח הוטבע לראשונה בשנת 1958 על ידי הסוציולוג הבריטי מייקל יאנג בספרו הסאטירי “עליית המריטוקרטיה”. השיטה מתבססת על שלושה עקרונות יסוד:
- שוויון הזדמנויות המאפשר לכל אדם נקודת זינוק שווה לפתח את יכולותיו.
- מנגנון קבלה אובייקטיבי לתפקידים או ללימודים על בסיס מבחנים אובייקטיביים, תעודות, ומדדי ביצוע.
- סיוע לאנשים ממשפחות מעוטות יכולת המאפשר להם להגיע לראש הסולם החברתי בזכות כישוריהם ועבודתם הקשה.
למריטוקרטיה יש גם חולשות. הפילוסוף מייקל סנדל טען כנגד אשליית שוויון ההזדמנויות. לדבריו נקודת הזינוק לעולם אינה שווה. לדברי סנדל, ילדי משפחות מבוססות יקבלו חינוך איכותי, חוגים ומשאבים, שיאפשרו להם להצליח במבחני קבלה אובייקטיביים שהשיטה מציגה.
מול הטענה הזו, לפחות על-פי ספרו של ורד חזן, מערכת החינוך הציבורית בסינגפור מציעה לתלמידיה חינוך איכותי, חוגים ומשאבים, שאינם נופלים ממה שמציע החינוך הפרטי.
ביקורת אחרת כנגד השיטה מתייחסת למה שמכונה יהירות המנצחים ואשמת המפסידים. הביקורת טוענת שמי שמצליח מאמין שזה בזכותו בלבד ונוהג לזלזל באחרים, ואילו מי שנכשל נתפס כמי שאשם במצבו היות ולא התאמץ מספיק, למרות שמאמץ ועבודה קשה לא תמיד מספיקים, ויש גם את ממד הכישורים הטבעיים.
יחד עם זאת, אל מול השיטות האחרות כמו האריסטוקרטיה, המקדמת אנשים על פי ייחוס משפחתי או מעמד חברתי, האוליגרכיה, המקדמת אנשים על-פי עושרם, או הנפוטיזם, המקדם אנשים בזכות הקשרים המשפחתיים או החברתיים, המריטוקרטיה, לפחות בעיני, היא שיטה עדיפה, והספר “סינגפור: המודל שעובד” מציג הוכחה ליעילות השיטה.
אלי ורד חזן מתייחס בספר גם לטענות, שסינגפור היא מדינת משטרה, ומפריך את הטענות של פגיעה בזכויות האזרח, ושל עונשים לא מידתיים. בסינגפור חוק זה חוק, ורשויות אכיפת החוק אוכפות את החוקים ככתבם וכלשונם, בצורה שווה והוגנת, ללא הנחות, וללא פרשנות מקילה.
בכל שנה מוצאים להורג בסינגפור כמה עשרות סוחרי סמים, שהפיתוי לעשות כסף קל, גובר על הפחד להיתפס ולהיענש בחומרה, שלא לדבר על הצד המוסרי של פגיעה בציבור עם סמים קשים והרסניים. הלוואי עלינו בישראל טיפול שכזה בסוחרי סמים.
השוויון בפני החוק הוא ערך מקודש בסינגפור, וכאשר בנו של דיפלומט אמריקאי נתפס לפני שנים משחית רכוש ציבורי, עונש המלקות הכואב והמבייש הושת עליו, כמו על כל אדם אחר, וגם תחנוני נשיא ארה”ב לא הועילו ולא עזרו. העבריין הצעיר קיבל את עונשו.
והתוצאות מדברות בעד עצמן. רמת הפשיעה בסינגפור נמוכה ביותר, כמות הנפגעים בתאונות דרכים נמוכה מאוד והביטחון האישי גבוה. ערכם של המדדים הללו בולט במיוחד בהשוואה למדינות המערב שבהן הפשיעה הולכת וגוברת בצד התדרדרות ברמת הביטחון האישי.
סינגפור גם מובילה ברמת שחיתות ציבורית נמוכה בזכות שכר גבוה מאוד, שמוענק לבכירים בשירות הציבורי, לצד מנגנון יעיל, חזק ועצמאי למלחמה בשחיתות הציבורית, שאינו חס על מושחתים, ופועל בנחישות וללא מורא מול כלל השירות הציבורי.
בספר נמתחת ביקורת נוקבת, שעמה אני מאוד מסכים, על השיבוש הערכי והחברתי שפשט במדינות המערב, בהן הדמוקרטיה, שנועדה לדאוג לכלל האזרחים, התחלפה במוטציה מתאבדת, שדואגת לאלו שרוצים להרוס את הדמוקרטיה ולפגוע בכלל האזרחים.
האם אפשר לממש בישראל את המודל שעובד בסינגפור?
ככל שהעמקתי בקריאת הספר כך הלכה והתעצמה השאלה, איך אפשר להטמיע ולממש את השיטה המוצלחת הזו במדינת ישראל? וככל שאני חושב על כך יותר, ברור לי שהוכחה שהשיטה עובדת אינה מספיקה, ובכדי שהיא תמומש בהצלחה נדרש מנהיג נחוש, חזק ואמיץ, שיוביל את מימוש הרעיון ללא מורא וללא פחד אל מול הביקורת שתופנה אליו.
לסינגפור היה מנהיג כזה, לי קואן יו – Lee Kuan Yew, שאלי ורד חזן מזכיר אותו בספרו פעמים רבות ובין היתר כותב:
“אין עוד מדינה שקמה מתוך אלימות קשה ומתחים גזעיים והפכה בתוך עשורים ספורים לאי של יציבות ושלווה, בעוד שכנותיה שקעו בים של אלימות. אין כמעט מנהיג מדינה שהצליח לראות עשרות שנים קדימה, לנקוט בצעדים שנחשבו חתרניים, ולבסוף להצליח מעבר לכל הציפיות.
לסינגפור היה מנהיג כזה …. ולצידו הנהגה שבחרה ללכת בדרכו ולהמשיך את החזון שהניח.”
גם לישראל היה מנהיג נחוש, חזק ואמיץ, שבניגוד לרוב חבריו בהנהגת הישוב העברי בארץ ישראל, החליט על הכרזת מדינת ישראל ביום ה’ באייר תש”ח. הוא גם ידע לפעול בנחישות, ולא אחת באכזריות כנגד מתנגדיו, פירק את המחתרות, פירק את הפלמ”ח, כפה את דעתו על מפקדי הצבא, ועמד בסירובו עם תום המלחמה לאפשר לפליטים הערבים לחזור אל בתיהם, מול לחץ בינלאומי כביר ואיומים בוטים מצד הממשל האמריקאי העוין.
לצערנו, בן גוריון לא הטמיע בישראל את המריטוקרטיה, אלא את המפלגתנות המבוססת על נפוטיזם פוליטי. כלומר, מינוי מקורבים בעלי זיקה מפלגתית ונאמנות פוליטית לתפקידי מפתח, ללא קשר לכישוריהם, ובתמורה לנאמנותם. בן גוריון וחבריו גם העצימו את כוחה של ההסתדרות הכללית, ארגון עובדים, שהפך לכוח הכלכלי-פוליטי החזק ביותר במדינה בשנותיה הראשונות, והטמיע תרבות עבודה הפוכה לחלוטין מההישגיות, החריצות והיעילות, שמאפיינות את המריטוקרטיה.
אל התרבות הפוליטית שהטמיעו בן גוריון וחבריו נוסף משטר פרלמנטרי, שבו הממשלה והעומד בראשה נבחרים על-ידי הפרלמנט תוך יצירת קואליציות משונות, שבעיקר משרתות סקטורים סחטניים, ומייצרות עיוותים בניצול משאבי המדינה ובאכיפת חוקיה.
אפשר רק לדמיין איך הייתה נראית מדינת ישראל בימינו אנו אם בן גוריון היה בוחר לאמץ את המריטוקרטיה, ולהטמיע את שיטותיה במדינת ישראל. אבל שקיעה בהזיות לא יקדמו אותנו לשום מקום, וגם את הזמן אי אפשר להחזיר לאחור. כל שנותר זה לנסות לשנות את השיטה הקיימת במדינת ישראל, ולהטמיע בה את עקרונות המריטוקרטיה ואת כללי המודל הסינגפורי.
איך עושים את זה?
בכדי שאפשר יהיה לשנות את הקיים ולהטמיע בישראל כללים מותאמים מהמודל הסינגפורי, צריך בראש ובראשונה לשנות את שיטת המשטר, ולאפשר לאדם שנבחר על-ידי הציבור לעמוד בראש המדינה, לממש את חזונו ואת המדיניות הוא הציג לציבור ועל-פיה נבחר.
לדעתי, ישראל צריכה לעבור למשטר נשיאותי, שבו הציבור בוחר נשיא שעומד בראש הרשות המבצעת, והוא זה שבוחר וממנה את הצוות שיוביל וינהל את המדינה תחת הנהגתו. הרשות המבצעת והעומד בראשה חייבים להיות תחת פיקוחה של הרשות המחוקקת, שאף היא נבחרת על-ידי הציבור, ולצדה הרשות השופטת שאחראית, מצד אחד על אכיפת החוקים, שהרשות המחוקקת חוקקה, ומצד שני על הגנת האזרח הקטן מפני עריצותם ושרירות ליבם של פקידי הממשל.
אני גם חושב שהגיעה השעה שלמדינת ישראל תהיה חוקה, שבשלב הראשון תהיה אולי מצומצמת ותכַנֶס תחת קורת גג אחת את חוקי היסוד הקיימים, אך עם הזמן תלך ותתרחב בהסכמה רחבה, ותתווה דרך ברורה לניהול החיים במדינת העם היהודי.
בפני הנשיא הראשון שיעמוד בראש הרשות המבצעת, יעמדו מספר משימות חשובות ודחופות, ביניהן:
- רפורמה במערכת אכיפת החוק, שתוביל לאכיפת החוקים ככתבם וכלשונם, ולא על-פי מצב רוחו או השקפת עולמו של בית המשפט.
- חיזוק כוחה ומשאביה של מערכת אכיפת החוק, והטמעת ערכי שוויון וכבוד האדם, בצד נחישות והתמדה במערכת.
- הקמת גוף עצמאי ובלתי תלוי למאבק בשחיתות במגזר הציבורי. הנהלת הגוף הזה צריכה להיבחר על-ידי הציבור והיא צריכה להיות עצמאית, בלתי תלויה ובעלת כוח ויכולת אכיפה.
- פירוק הבירוקרטיה במגזר הציבורי, ייעול השירותים, יצירת מנגנוני בקרה על איכות השירות הציבורי, ובעיקר שינוי הליכי גיוס עובדים לשירות הציבורי, כך שהטובים והמוכשרים יתחרו על תפקידי מפתח בשירות הציבורי.
- פירוק האיגודים המקצועיים, הלאמת והפרטת נכסיהם והקמת גוף יעיל ומהיר לבוררות חובה בסכסוכי עבודה.
- שינוי מערכת החינוך כך שכל אזרח ישראלי יוכל ללמוד בחינם, החל בפעוטון ועד ללימודי תואר אקדמי גבוה, או לימודים מקצועיים בהתאם לצרכי המדינה.
- הטמעת יום לימודים ארוך ותוכנית לימודים אחידה בכל הגנים ובתי הספר, בכל המגזרים ובכל האזורים.
- חקיקת “חוק יסוד – הזכות לשרת את המדינה” או שילובו בחוקה שתקום. הסבר על הרעיון בקישור הזה: https://shlasky.com/2026/06/28/2026-06-28/
- שדרוג וייעול מערכת הבריאות כך שכל אזרחי ישראל יקבלו שירותים רפואיים איכותיים, וישראל תהפוך לנותן שירותים רפואיים בינלאומיים.
- רפורמה במערך גביית המיסים ומתן התמיכות הסוציאליות במטרה להגיע לגביית מיסים יעילה ושוויונית, במקביל למתן תמיכות צודקות והוגנות.
כמובן שיש עוד דברים רבים נוספים כמו פירוק המונופולים, הורדת יוקר המחייה, קידום היוזמה, שיפור מעמד ישראל בתודעה העולמית ועוד, ועוד, אך כל אלו יבואו כפועל יוצא מהשינויים הבסיסיים להם התייחסתי קודם לכן.
אז איך מתחילים?
“אז איך מתחילים, ואיך עושים כזה שינוי?”, שאל אותי חבר, שסיפרתי לו על הספר ועל התובנות שלי ממנו.
זה לא שינוי שאפשר לעשות ביום אחד, עניתי לו, וגם לא שינוי שאפשר לעשות בכוח הזרוע. את השינוי הזה צריך לעשות בהסכמה רחבה, בעיקר בזירה הפוליטית, שם מתקבלות היום ההחלטות.
“אבל הפוליטיקאים של היום יתנגדו בכל כוחם לשינוי שאתה מציע, ששומט את כוחם ואת התועלת האישית שכל אחד מהם מפיק מכוחו”, הקשה עלי חברי.
נכון מאוד, השבתי לו, ולכן צריך להקים תנועה חברתית א-פוליטית, שתציג את הרעיון ואת תוכניות היישום לציבור, בצורה נגישה, ברורה, ומעוררת עניין. תנועה כזו צריכה לצבור מסה רחבה של תומכים, שמבינים את חשיבות השינוי המוצע, ואת התועלת שהוא יביא לכלל אזרחי המדינה.
ואז, בהזדמנות מתאימה, התנועה הזו צריכה להפוך לתנועה פוליטית שמטרה אחת – שינוי שיטת המשטר והטמעת כללים חדשים במדינת ישראל. לאחר השינוי התנועה הזו תתפרק ולא תמשיך בפעילות פוליטית.
הרעיון הוא לנצל את שיטת המשטר הנוכחית, שמייצרת כל הזמן לשונות מאזניים ומאפשרת “סחטנות פוליטית”, ולסחוט, בפעם האחרונה, את המערכת הפוליטית הנוכחית, לעריכת שינוי עמוק בשיטת המשטר ובחברה בישראל.
האם זה מעשי? ימים יגידו.
