אני מאוד אוהב לקרוא את ספריו של טוביה טננבום, ולכן, מיהרתי להזמין את סיפרו החדש, “חרדי וטוב לו“.
ספריו של טוביה בוחנים חברות וקהילות בארץ ובעולם, ונותנים מבט רחב, מנקודות התבוננות וזוויות שונות ומגוונות על החברה או הקהילה שהספר בוחן. סגנונו הציני משופע בהומור וספריו נקראים, לפחות על-ידי, בנשימה עצורה.
בספרו החדש והשישי בוחן טוביה את החברה החרדית בישראל, חברה שבה הוא גדל והתחנך. במחוזות ילדותו, כנצר למשפחת רבנים גדולים בתורה, וכתלמיד חכם בפני עצמו, צפו לטוביה עתיד מזהיר בעולם החרדי. אולם טוביה בחר במסלול שונה, פקח עיניים, שירת בצבא כלוחם, למד באוניברסיטה, ראה עולם ונפתח לתרבויות שונות.
ואחרי שנים רבות הוא חוזר אל מחוזות ילדותו, קובע את מושבו במלון קטן במרכז מאה שערים בירושלים, ובהמשך במלון אחר בבני ברק, ולאורך חודשים ארוכים הוא מתבונן, משוחח, שואל, מקשיב ומתענג על מטעמי התפריט החרדי (וטוביה אוהב לאכול).
הספר המשעשע מלא בתובנות עמוקות ופרטי מידע מעניינים, שפותחים צוהר אל העולם החרדי. לרבים מאיתנו החרדים נראים כמקשה אחת, שונה ומוזרה. אולם לא כך. העולם החרדי מורכב מליטאים שסבתא שלי קראה להם מתנגדים, מחסידים שמפוזרים בין עשרות חצרות שונות, מחרדים ספרדים (הליטאים והחסידים בדרך כלל אשכנזים) ומחרדים חדשים שאותם הספר אינו סוקר.
הספר מתאים לכולם. מעריצי החברה החרדית יתענגו מהסיפורים שבספר ואולי גם קצת יכעסו. המתנגדים לחברה החרדית ימצאו בספר חיזוקים לטענותיהם, ויתכן שהפתוחים למחשבה מביניהם יסתקרנו להתעמק ולהכיר את החברה החרדית טוב יותר. וקוראים כמוני, שיש להם חיבה עמוקה לתרבות היהודית וביקורת על סוגי פרשנות קיצונית ועיוותים, ימצאו בקריאת הספר עונג צרוף וחיזוק משמעותי לגישתם.
לקראת סיום הספר, מנסה טוביה לסכם את המסע ואת התובנות שלו וכותב:
“כשהתחלתי את המסע, התמלאתי בזיכרונות על הילד המתוק שהייתי פעם וחשבתי שנעלם לבלי שוב.
היום אני יודע קצת יותר טוב. הילד הזה מעולם לא נעלם, והוא גם לא מתכוון להיעלם בקרוב.
החרדים הם המשפחה שלי, ברצוני או שלא ברצוני, ברצונם או שלא ברצונם. אנו מחוברים יחד בחבל הטבור המשותף של הסבתות שלנו, אחוזים לנצח מבלי יכולת להיפרד.
אבל זה לא הכל.
עבורי להיות יהודי פירושו לנהל חיים של תהיות אינסופיות, כולל השאלה על עצם קיומו של האל. בעיניהם, להיות יהודי פירושו לעולם לא להטיל ספק במציאות האל, ולנצח לא לדעת אותו או את שמו. ובזה אנחנו שווים: שנינו לא יודעים, שנינו מרחפים באפילה המכוונת של היהדות”.
בהמשך סיכום הדברים, ולאחר הטפת מוסר מרומזת על ענווה וצביעות, כותב טוביה דברים מאוד חשובים על שנאת החרדים, שהם גם מאוד רלוונטיים לימים אלו:
“ואחרי כל זאת, ולמרות כל זה, השנאה התהומית לחרדים מאלו שאינם חרדים, לא שרק אינה במקומה אלא גם שריח גס של אנטישמיות לה וגזענות צרופה היא, גם אם שונאי החרדים הם בעצמם יהודים. האשמה שהחרדים הם אלימים, נצלנים, פושעי מין, גנבים וגזלנים, אוכלי חינם, פרימיטיביים, רמאים ושאר מרעין בישין, אינה אלא שקר גס ונתעב שאין מקומו בעולם מתורבת.
להיפך, הציבור החרדי הוא מבין היפים והאנושיים שראיתי מעודי, חברותיים יותר מרבים אחרים, ומכניסי אורחים מהטובים שבהם נתקלתי. זה לא אומר אין ביניהם אנשים אלימים, אך באיזו חברה אין, האם בזו הפלסטינית, אהובת נפשם של אנשי השמאל הישראלי?
וכן, יש ביניהם גם גנבים ורמאים, ושאר טיפוסים מפוקפקים, אך באיזה מקום אין, בוותיקן? בדבר אחד הם מאוד שונים מאחרים, ואת זה אני ממש מעריך: הם בעלי חוש הומור יותר מכל קבוצה אחרת בישראל או מחוצה לה, שאי פעם חוויתי אישית”.
אני ממליץ על הספר ומשוכנע שכל אחת ואחד ימצא בו דברים שיאהב, דברים שיכעיסו אותו, ובעיקר דברים משעשעים ומצחיקים.
קריאה מהנה.