אגם ויקטוריה

אגם ויקטוריה הוא הגדול בסדרת האגמים הגדולים של אפריקה. שטחו 68,870 קמ”ר, והוא האגם הטרופי הגדול בעולם ואגם המים המתוקים השני בגודלו בעולם מבחינת שטחו, אחרי ימת סופיריור, הנמצאת בין ארה”ב לקנדה.

אגם ויקטוריה רדוד יחסית, יש בו 2,760 ק”מ מעוקב של מים, והוא אגם המים המתוקים התשיעי בנפח מימיו בעולם. האגם הוא מקורו של הפלג הארוך ביותר של נהר הנילוס, הנילוס הלבן. האגם שוכן על רמה בחלקו המערבי של הבקע הסורי-אפריקאי, ומפלס פני המים שלו הוא בגובה 1,134 מטר מעל פני הים. לחופיו מצויות המדינות טנזניה, אוגנדה וקניה.

באגם ויקטוריה יש יותר מ-3,000 איים, רובם אינם מאוכלסים. איי סאסא שנמצאים בשטחה של אוגנדה, הופכים בשנים האחרונות למוקד תיירותי.

האגם נצפה לראשונה על ידי אירופים בשנת 1858, כשהחוקר הבריטי ג’ון הנינג ספיק הגיע לבד לחופו הדרומי במסגרת המסע המשותף שלו עם ריצ’רד פרנסיס ברטון. המסע אורגן ומומן על-ידי החברה הגאוגרפית המלכותית במטרה לאתר את מקורות הנילוס.

ספיק האמין כי מצא את מקור הנילוס, והחליט לקרוא לאגם על שמה של ויקטוריה, מלכת בריטניה באותה תקופה. ברטון, זעם על חוצפתו של ספיק, שטען כי הוא המגלה היחיד של האגם, והטיל ספק שהאגם הוא אכן מקור הנילוס.

הוויכוח הציבורי שפרץ עורר חוקרים אחרים לאמת או להפריך את גילויו של ספיק. ספייק יצא שוב ב 1863 למסע מחקר בניסיון להוכיח את טענתו, והפעם עם החוקר קפטן ג’יימס גראנט, אך כיוון שלא הצליחו לעקוב אחר מהלך הנילוס, בין אגם ויקטוריה לאגם אלברט, עדיין נותר הוויכוח בין ספייק לברטון לווינגסטון שריר וקיים.

החוקר והמיסיונר הבריטי הנודע דייוויד ליווינגסטון כשל אף הוא בניסיונו לאמת את גילויו של ספיק, וזאת מאחר שסטה מערבה והגיע למערכת נהר קונגו. בסופו של דבר, היה זה החוקר האמריקאי הנרי מורטון סטנלי, שאישר את גילויו של ספיק לאחר ששט סביב האגם ודיווח על מפלי ריפון שבקצהו הצפוני.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 הובא לאגם הדג נסיכת הנילוס בניסיון לשפר את תנובת הדיג באגם. אולם דג טורף זה פגע פגיעה חמורה במערכת האקולוגית של האגם, והכחיד מאות צורות חיים ייחודיות לאגם. עקב דיג היתר של נסיכת הנילוס הצטמצמה האוכלוסייה באגם, וכיום גדלות שוב אוכלוסיות הדגים המקומיות.

בעיה אקולוגית נוספת באגם הייתה התרבות הצמח איכהורניה עבת רגל – Eichhornia Crassipes. זה צמח מים, שמקורו ביבשת אמריקה. הצמח יצר מרבדים צפופים שהקשו על תחבורה, דיג, ייצור חשמל הידרואלקטרי וצריכת מים לשתייה.

בשנת 1995 90% מקו החוף של אוגנדה היה מכוסה בצמח. פתרונות מכניים וכימיים של הבעיה נראו לא ישימים, והבעיה נפתרה לבסוף באמצעות החדרת החיפושית חדקונית יקינתון המים המנומרת למים, שהביאה לתוצאות טובות מאוד.