אפריקן דרייב - היום התשיעי - מכתש נגורונגורו - Ngorongoro
בוקר ראשון על אדמת טנזניה. הלודג’, Bashay Rift Lodge, נמצא על גבעה, ומרפסת החדר צופה אל האזורים החקלאים הסמוכים. בדרך לחדר האוכל אנו נהנים מהגן היפה, שבו טבולים בתי הלודג’. היום התשיעי למסע אפריקן דרייב מוקדש למכתש נגורונגורו. את ארוחת הבוקר מגישים על רחבת דשא מוריק, שצמודה לחדר האוכל, ומיד אחריה אנו עולים על הג’יפים, ויוצאים לכיוון מכתש נגורונגורו.
המכתש הוא האתר הידוע ביותר באזור השימור נגורונגורו, והוא שהעניק לאזור את שמו. מדובר בקלדרה השלמה הגדולה בעולם, שנוצרה עם קריסתו של הר געש לפני כ-2 מיליון שנים. עומקו של המכתש 610 מטרים, ושטחו 260 קמ”ר. מורדותיו התלולים יוצרים מתחם סגור, שמקשה מאוד על בעלי חיים להיכנס או לצאת ממנו. אין פלא שהמכתש זכה לכינוי “הפלא השמיני של הבריאה”.
אחרי כ-45 דקות של נסיעה אנו מגיעים אל Lodoare Gate, שער הכניסה הרשמי לאתר השימור. בזמן שהאחראים דואגים לכרטיסי כניסה לשמורה, גיל המדריך נותן הסבר מעמיק על ההיסטוריה של המקום, ועל המראות שאנו צפויים לראות במהלך היום.
אישורי הכניסה לשמורה הוסדרו, אנו עולים לג’יפים, נפרדים מהדרך הסלולה, ומתחילים לנוע על דרכי העפר, בדרך לירידה אל עומק המכתש. עד מהרה נגלים לעינינו המרחבים העצומים של אזור השימור. גבעות ועמקים מוריקים, כפרים קטנים עם בתי בוץ מכוסים בגגות קש, בהם מתגוררים בני שבט המסאי, עדרי פרות וצאן השייכים לבני השבט, וחיות בר.
מידי פעם אנו רואים את בני שבט המסאי, עומדים בצד הדרך, לבושים בגלימות צבעוניות, ואוחזים במוטות עץ. חלקם מנופפים לשלום, אחרים פושטים יד ומבקשים כסף. שבט המסאי הוא שבט של רועים נוודים, החיים בכפרים קטנים באזור השימור נגורורנגורו, באזור הסרנגטי אליו נגיע מחר, ובשמורת מסאי מארה, שבדרום קניה.
השבט נחשב לאחד השבטים הקדומים ביותר באפריקה. בני השבט משמרים באדיקות אורח חיים מסורתי ומנהגים עתיקי יומין, המעניקים לו צביון מיוחד. ביום העשירי למסע, אנו אמורים לבקר באחד הכפרים בשמורת הסרנגטי, להיפגש עם בני השבט, ולחוות מקרוב את תרבותם הססגונית ואורח חייהם המיוחד.
אחרי נסיעה בת כשעה אנו מגיעים אל Ngorongoro Entrance Gate, שם מתחילה הירידה אל המכתש, ומתגלה בפנינו נופו המרהיב של המכתש. הראות בשעת בוקר אינה טובה, אך עדין אפשר להתרשם מהמרחבים המוריקים, מהאגמים במרכז המכתש, ומעדרי הבאפלו השחורים שנראים למרחוק.
הירידה אל המכתש מתנהלת באיטיות ובזהירות. בסוף הירידה הג’יפים עוצרים. בצד הדרך מסתובב בחוסר נחת גור אריות צעיר, המכונה בעברית כפיר, אבל אנחנו מעדיפים לקרוא לו סימבה. הוא נראה קצת מבוהל וחסר מנוחה, ונוסעי הג’יפים הקרובים אליו אף טענו, שהם שמעו אותו מיילל וקורא לאימו.
האריות חיים בלהקה, כאשר בכל להקה יש זכר אלפא אחד או יותר. הלביאות אחראיות על הצייד והן אלו שדואגות למזונם של הגורים ושל הזכרים שבלהקה. בהגיעם לבגרות הזכרים הצעירים פורשים מהלהקה, ובהמשך ינסו לגבש לעצמם להקה, או להשתלט על להקה קיימת ולהדיח את הזכר השליט החלש.
אנו נפרדים מסימבה וממשיכים בסיור. כעת הג’יפים נעים בצורה עצמאית, אם כי מגמת התנועה של כל הג’יפים זהה, והנהגים מעדכנים זה את זה בקשר, על אטרקציות. ואטרקציות לא חסר. התחילה אנו פוגשים עדרים של באפלו אפריקאי וזברות, ועד מהרה אנו מגיעים אל משפחת פילים, שאוכלת להנאתה את ארוחת הבוקר מתחת לעצי שיטה גבוהים. לידם רועים זוג אנטילופות מים, מהאנטילופות הגדולות שמצויות באזור.
אנו ממשיכים לטייל לאורך שבילי העפר שבמכתש. האזור שוקק בג’יפים עם מטיילים מחברות שונות. הנהג שלנו מקבל דיווח על קרנף, שנראה מרחוק. הוא עוצר את הג’יפ ואנו מרימים משקפות ומנסים לאתר את הקרנף. אחרי כמה דקות של חיפוש מתגלים שני קרנפים במרחק ניכר. גם בעזרת המשקפת קשה לראות אותם בברור.
המכתב עמוס בעדרים גדולים של גנו, זברות וצבאי תומפסון. עונת ההמלטות בפתח, ואפשר לראות גורים ראשונים מקפצים ליד אימהותיהם, מלחכים עשב ויונקים. גורי אוכלי העשב נעמדים על רגליהם זמן קצר לאחר ההמלטה, והם אוכלים עשב, במקביל ליניקת חלב, כבר בשלב ראשון של חייהם.
שוב מגיע דיווח על אטרקציה. הפעם זו לביאה שאורבת לטרף. אנחנו נוסעים לאזור, שדווח שבו נראתה הלביאה. בדרך אנו רואים עדר של חזירי יבלות, יענים, ציפורים וכמובן כמויות אין סופיות של גנו, זברות, צבאים ובאפלו. הגענו לאזור שבו נראתה הלביאה. שוב מרימים משקפות ודי מהר מאתרים אותה. היא ניצבת מאחורי קפל קרקע המשקיף אל עדרים של אוכלי עשב. רק ראשה בולט מעבר לקפל הקרקע, והיא תרה אחר טרף קל. אנו ממתינים לאיזו התרחשות, מקווים לצפות במרדף, אך לשווא. אחרי מספר דקות של המתנה אנו מתייאשים וממשיכים ליעד הבא.
שעת צהרים מתקרבת, והג’יפים מתחילים להתכנס ליד האגם שבמרכז המכתש. באזור הזה מותר לרדת מהג’יפים, ויש גם מתקני שירותים נוחים, נקיים ומרווחים. הכיסאות המתקפלים נפתחים, מוציאים את ארוחת הצהרים, שארזנו בבוקר במלון, ונהנים מאווירה שלווה על שפת האגם.
הסיור ברחבי המכתש נמשך גם לאחר ארוחת הצהרים. בכל פינה מתגלה מחזה מרהיב אחר. במקום אחד, שני זכרי גנו צעירים מנהלים ביניהם קרב האבקות. במקום אחר, שני פילים צעירים מנהלים ביניהם תחרות הורדת חדק (כמו הורדת ידים). ובמקום שלישי מתמודדים שני באפלו על תואר הבאפלו החזק במכתש.
לקראת שעת אחר צהרים מאוחרת אנו נפרדים מהמכתש, ומתחילים לטפס חזרה בדרך שונה מהדרך שבה ירדנו. לפתע הנהג מזהה קופים על אחד העצים, ואנו עוצרים להתבוננות וצילום. מכל בעלי החיים שראינו, אצלי הקופים יוצרים את ההתרגשות והעניין הרב ביותר. כנראה בגלל הדמיון הרב שקיים ביננו, בני האדם ובינם.
לעת ערב אנו חוזרים אל הלודג’. בדרך עוצרים ליד חנות מזכרות, עם המלצה חמה של נהגי הג’יפים, שזה המקום הכי זול בטנזניה לרכוש מזכרות. החנות גדולה ומרשימה, וכמות המזכרות עצומה. שיטת המכירה מתוחכמת. למוצרים אין מחירים. מקבלים מגש, אוספים מזכרות, ואז מתחיל תהליך משא ומתן על המחיר. די מהר הבנו, שהמחירים מאוד גבוהים, ורק בודדים השאירו שם את כספם.
בלודג’ חיכתה לנו ארוחת הערב, ואחריה הסרט “מלך האריות”. לילה טוב טנזניה.
