פֶּרֶק רִאשׁוֹן – מוּקִי צִימוּקִי עָף לַשָּׁמַיִם

מוּקִי צִימוּקִי לֹא אָהַב לֶאֱכֹל. “מָה תִּרְצֶה לֶאֱכֹל לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר?” שָׁאֲלָה אוֹתוֹ אִמָּא, וּמוּקִי הֵשִׁיב לָהּ: “כְּלוּם”. “וְאֵיזֶה כָּרִיךְ תִּרְצֶה שֶׁאָכִין לְךָ לְבֵית הַסֵּפֶר?” שָׁאֲלָה אִמָּא, וּמוּקִי מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו וְאָמַר: “אֲנִי לֹא רוֹצֶה כָּרִיךְ”. גַּם אֶת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם מוּקִי לֹא רָצָה לֶאֱכֹל, וְגַם אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב הוּא הִשְׁאִיר בַּצַּלַּחַת. בִּגְלַל שֶׁמוּקִי לֹא אָכַל הוּא הָיָה מְאוֹד, מְאוֹד רָזֶה. הַיָּדַיִים שֶׁלּוֹ הָיוּ דַּקּוֹת כְּמוֹ גַּפְרוּרִים, הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלּוֹ הָיוּ דַּקּוֹת כְּמוֹ קִסְמֵי שִׁנַּיִם, וְהָרַגְלַיִם שֶׁל מוּקִי הָיוּ דַּקּוֹת כְּמוֹ חוּטִים.

יוֹם אֶחָד אִמָּא שָׁלְחָה אֶת מוּקִי אֶל חֲנוּת הַמַּכֹּלֶת לִקְנוֹת לֶחֶם וְחָלָב. זֶה הָיָה יוֹם חָרְפִּי וְגָשׁוּם. בַּשָּׁמַיִם שָׁטוּ לָהֶם עֲנָנִים שְׁחֹרִים וּגְדוֹלִים, וְרוּחַ חֲזָקָה נָשְׁבָה בְּצַמְּרוֹת הָעֵצִים. מוּקִי יָצָא מֵהַבַּיִת בְּדַרְכּוֹ אֶל חֲנוּת הַמַּכֹּלֶת, לִקְנוֹת לֶחֶם וְחָלָב, כְּפִי שֶׁאִמָּא בִּקְּשָׁה מִמֶּנּוּ. פִּתְאוֹם, הִגִּיעַ מַשַּׁב רוּחַ חֲזָקָה, שֶׁהֵעִיף אֶת מוּקִי. בִּגְלַל שֶׁמוּקִי הָיָה רָזֶה מְאֹד וְקַל כְּמוֹ נוֹצָה, הָרוּחַ הֵעִיפָה אֶת מוּקִי גָּבוֹהַּ, גָּבוֹהַּ אֶל הַשָּׁמַיִם, עַד שֶׁהוּא הִגִּיעַ וְנָפַל עַל עָנָן שָׁחֹר וְגָדוֹל.

גָּבוֹהַּ בַּשָּׁמַיִם, יָשַׁב לוֹ מוּקִי עַל הָעָנָן, וְהִבִּיט לְמַטָּה. הַכֹּל נִרְאָה קָטָן: הַבַּיִת שֶׁלּוֹ, הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ הוּא גָּר, וְהַמְּכוֹנִיּוֹת שֶׁנָּסְעוּ בָּרְחוֹב. הָרוּחַ הִסִּיעָה אֶת הָעֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם, וְגַם הָעָנָן שֶׁל מוּקִי הָלַךְ וְהִתְרַחֵק מֵהַבַּיִת, שֶׁנִּהְיָה קָטָן וְקָטָן עַד שֶׁהוּא נֶעֱלַם.

מוּקִי הִרְגִּישׁ כְּאִלּוּ שֶׁהוּא טָס בְּמָטוֹס. הוּא הִבִּיט לְמַטָּה וְרָאָה בָּתִּים קְטָנִים, שָׂדוֹת, מַטָּעִים וִיעָרוֹת. לְפֶתַע הֵחֵל לָרֶדֶת גֶּשֶׁם מֵהָעָנָן, וּמוּקִי הֶחֱלִיק מֵהָעָנָן וְנָפַל לְמַטָּה. אֲבָל הֱיוֹת וְהוּא הָיָה רָזֶה מְאֹד וְקַל כְּמוֹ עָלֶה, הוּא נָפַל לְמַטָּה לְאַט, לְאַט, כְּמוֹ עָלֶה שֶׁנּוֹשֵׁר מֵהָעֵץ, וְנוֹפֵל בְּאִטִּיּוּת לְמַטָּה.

לְבַסּוֹף הוּא הִגִּיעַ לַקַּרְקַע וְנָחַת בְּאֶמְצַע שָׂדֶה שֶׁל תִּירָס. צִמְחֵי הַתִּירָס הָָיוּ גְּבוֹהִים, גְּבוֹהִים, וּמוּקִי הַקָּטָן לֹא יָדַע אֵיךְ לָצֵאת מֵהַשָּׂדֶה. הוּא הִרְגִּישׁ בּוֹדֵד וּמְפֹחָד, וְהִתְגַּעְגֵּעַ הַבַּיְתָה לְאִמָּא וּלְאַבָּא שֶׁלּוֹ. הַדְּמָעוֹת הֵחֵלּוּ לִזְלֹוג מֵעֵינָיו, וְהוּא הִתְחִיל לִבְכּוֹת.

מוּקִי בָּכָה, וּבָכָה, וּבָכָה, אֲבָל אַף אֶחָד לֹא שָׁמַע אוֹתוֹ. לְבַסּוֹף, הוּא הֵבִין שֶׁהַבֶּכִי לֹא יִפְתּוֹר אֶת הַבְּעָיָה, וְשֶׁהוּא צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַפַּחַד, וְלִמְצֹא דֶּרֶךְ לָצֵאת מִשְּׂדֵה הַתִּירָס. מוּקִי קָם, וְהִתְחִיל לְפַלֵּס אֶת דַּרְכּוֹ בֵּין צִמְחֵי הַתִּירָס הַגְּבוֹהִים. הוּא הִתְקַדֵּם לְאַט עַד שֶׁלְּבַסּוֹף הוּא הִגִּיעַ אֶל שְׁבִיל. הַשְּׁבִיל הַזֶּה בֶּטַח מוֹבִיל לְמָקוֹם שֶׁבּוֹ גָּרִים אֲנָשִׁים. אֲנִי אֵלֵךְ עָלָיו עַד שֶׁאֶמְצָא בַּיִת, וְאֶבַקֵּשׁ מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁגָּרִים שָׁם לַעֲזֹר לִי, כָּךְ חָשַׁב לְעַצְמוֹ מוּקִי.

אֲבָל לְאֵיזֶה כִּיוּוּן כְּדַאי לָלֶכֶת? הַאִם לִפְנוֹת יָמִינָה עַל הַשְּׁבִיל אוֹ אוּלַי לִפְנוֹת שְׂמֹאלָה? מוּקִי לֹא יָדַע מָה לְהַחְלִיט, וּלְבַסּוֹף בָּחַר בַּדֶּרֶךְ הַמֻּכָּרָת, וְעָשָׂה “אֵן-דֵּן-דִּינוֹ”.

“אֵן-דֵּן-דִּינוֹ סוֹף עַל הַקָּטִינוֹ, סוֹף עַל הַקָּטִיקָטוֹ, אֵלִיק בֵּלִיק בּוֹם, בּוֹם בּוֹם בּוֹם, יָצָא עִפָּרוֹן אָדֹם”. צַד יָמִין נִבְחַר, וּמוּקִי צִימוּקִי הִתְחִיל לָלֶכֶת לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל.

בֵּינְתַיִים שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ, עֶרֶב יָרַד, וְנִהְיָה חָשׁוּךְ וְגַם קְצָת מַפְחִיד. לְמַזָּלוֹ שֶׁל מוּקִי הַשָּׁמַיִם הִתְבַּהֲרוּ, הַגֶּשֶׁם פָּסַק, וְיָרֵחַ עָגוֹל וְגָדוֹל זָרַח מִלְמַעְלָה, וְהֵאִיר לוֹ אֶת הַשְּׁבִיל, שֶׁעָלָיו הוּא פָּסַע. חַיּוֹת הַלַּיְלָה הִתְעוֹרְרוּ. הַשּׁוּעָלִים יִלְלוּ: “הוּ-אוּ-אוּ… הוּ-אוּ-אוּ…”, הַיַּנְשׁוּף הִשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ: “הוּ, הוּ, הוּ…” וְגַם הַתִּנְשֶׁמֶת הִתְעוֹרְרָה וְאָמְרָה: “שְׁווּ-ווּ… שְׁווּ-ווּ…”.

אַחֲרֵי שֶׁמוּקִי הָלַךְ דֶּרֶךְ דֵּי אֲרֻכָּה הוּא רָאָה מֵרָחוֹק אוֹר קָטָן. אוּלַי זֶה אוֹר שֶׁל בַּיִת, חָשַׁב לְעַצְמוֹ מוּקִי. וְאִם זֶה אוֹר שֶׁל בַּיִת בֶּטַח גָּרִים שָׁם אֲנָשִׁים שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲזֹר לִי לַחְזֹר הַבַּיְתָה. כְּכָל שֶׁמוּקִי הִתְקָרֵב אֶל הָאוֹר, הָאוֹר הָלַךְ וְגָדַל וְהִתְחַזֵּק. כַּאֲשֶׁר מוּקִי כְּבָר הָיָה קָרוֹב, הוּא רָאָה שֶׁהָאוֹר בּוֹקֵעַ מֵחַלּוֹן שֶׁל בַּיִת. מוּקִי מְאֹד שָׂמַח, וְהוּא קִוָוה שֶׁבַּבַּיִת גָּרִים אֲנָשִׁים, שֶׁיַּעְזְרוּ לוֹ לַחְזֹר הַבַּיְתָה לְאִמָּא וְאַבָּא שֶׁלּוֹ.

מוּקִי הִתְקָרֵב אֶל הַבַּיִת. זֶה הָיָה בַּיִת בּוֹדֵד שֶׁעָמַד בַּשָּׂדֶה לְיַד הַשְּׁבִיל. אוֹר בָּקַע מֵהַחַלּוֹן, וּמוּקִי נִגַּשׁ אֶל דֶּלֶת הָעֵץ הַחוּמָה, וְהִקִּישׁ עָלֶיהָ עִם אֶצְבְּעוֹת יָדָיו הַדַּקּוֹת: טוּק, טוּק, טוּק. אֲבָל כְּלוּם לֹא קָרָה. שׁוּב מוּקִי הִקִּישׁ עַל הַדֶּלֶת: טוּק, טוּק, טוּק. וְשׁוּב כְּלוּם לֹא קָרָה, וְהַדֶּלֶת לֹא נִפְתְּחָה. פַּעַם נוֹסֶפֶת מוּקִי הִקִּישׁ עַל הַדֶּלֶת: טוּק, טוּק, טוּק. הַפַּעַם הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה, וּבַפֶּתַח עָמַד אִישׁ זָקֵן. שְׂעָרוֹ שֵׂיעָר שֵׂיבָה לָבָן, וְזָקָן לָבָן כִּסָּה אֶת פָּנָיו.

הָאִישׁ הַזָּקֵן הִבִּיט עַל מוּקִי וְאָמַר: “שָׁלוֹם יֶלֶד, מִי אַתָּה? אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ?”

“אֲנִי מוּקִי”, הֵשִׁיב לוֹ מוּקִי.

“אֵיזֶה מוּקִי?” שָׁאַל הַזָּקֵן.

“מוּקִי צִימוּקִי”, עָנָה לוֹ מוּקִי.

“וְאֵיךְ קוֹרְאִים לְאַבָּא שֶׁלְּךָ?” שָׁאַל הַזָּקֵן.

“לְאַבָּא שֶׁלִּי קוֹרְאִים אַבָּא”, עָנָה לוֹ מוּקִי.

“וְאֵיךְ קוֹרְאִים לְאִמָּא שֶׁלְּךָ?” שָׁאַל הַזָּקֵן.

“לְאִמָּא שֶׁלִּי קוֹרְאִים אִמָּא”, עָנָה לוֹ מוּקִי.

“וְהֵיכָן אַתֶּם גָּרִים?” הִמְשִׁיךְ הַזָּקֵן לִשְׁאוֹל.

“אֲנַחְנוּ גָּרִים בְּבַיִת”, עָנָה לוֹ מוּקִי.

“לִי קוֹרְאִים טוּבְיָה”, אָמַר הָאִישׁ הַזָּקֵן, וּמֵעַכְשָׁיו גַּם אֲנַחְנוּ נִקְרָא לוֹ טוּבְיָה. “בּוֹא מוּקִי, בּוֹא כָּנֵס אֵלַי הַבַּיְתָה וְסַפֵּר לִי אֵיךְ הִגַּעְתָּ לְכָאן”, אָמַר טוּבְיָה.

מוּקִי נִכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל טוּבְיָה, וּמָה עַל מָה שֶׁקָּרָה בַּבַּיִת שֶׁל טוּבְיָה אֲסַפֵּר לָכֶם בַּפֶּרֶק הַבָּא.