שיעורים לחגי תשרי
ראש השנה
שיעור קולי
שיעור בווידאו
ראש השנה
סוף הקיץ מתקרב, והחצבים החלו לפרוח בשדות. במשך היום עדין חם, אבל בשעות הערב מנשבת רוח נעימה. בקרוב נתחיל להריח את ריחות הסתיו, ועם בו הסתיו נחגוג את ראש השנה.
היהודים מתנהלים על-פי שני לוחות שנה. יש את הלוח הבינלאומי, שכל העולם נוהג על פיו, שמתחיל בחודש ינואר באמצע החורף, עם חגיגות ה-New Year, שבעולם חוגגים עם זיקוקים ומסיבות, ומסתיים בחודש דצמבר. וליהודים יש גם לוח שנה עברי, שעל-פיו חוגגים את החגים היהודיים. לוח השנה העברי מתחיל בחודש תשרי, בתחילת הסתיו, ומסתיים בחודש אלול בסוף הקיץ.
על עונות השנה ועל לוח השנה אספר לכם בשיעור אחר. היום אספר לכם על ראש השנה העברי, שחל ביומיים הראשונים של חודש תשרי, שהוא החודש הראשון בלוח השנה העברי.
לקראת ראש השנה אנשים מברכים זה את זה בברכת שנה טובה, ומאחלים שהשנה החדשה תהיה שנה מוצלחת, עם בשורות טובות, והרבה רגעים שמחים. יש כאלו ששולחים בדואר אגרות ברכה לשנה החדשה. יש כאלו ששולחים ברכות בדואר אלקטרוני או בטלפון הסלולרי, ויש את מי שמתקשרים בטלפון ומברכים חברים, ידידים ובני משפחה לקראת השנה החדשה.
בערב ראש השנה נהוג להתלבש בבגדים לבנים וחגיגיים, ללכת אל בית הכנסת לתפילת ערב ראש השנה, ולאחריה מתכנסים בני המשפחה לארוחת חג חגיגית. לפני הארוחה נהוג לתת זה לזה מתנות יפות לכבוד השנה החדשה.
לאחר מכן מתיישבים סביב לשולחן, ולפני שמתחילים לאכול את המאכלים הטעימים שהוכנו לארוחת החג, נהוג לטעום מאכלים מסורתיים המכונים סימנים של ראש השנה, ולברך עליהם בברכות ובבקשות לשנה החדשה.
ראשית אוכלים תמר ומברכים: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹוהֵינוּ וֵאלֹוהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּתַּמּוּ שׂוֹנְאֵינוּ וּמְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ.
כלומר, מבקשים שבשנה הקרובה לא יהיו לנו שונאים ואנשים שרוצים לעשות לנו רע.
לאחר מכן אוכלים תפוח בדבש ומברכים יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹוהֵינוּ וֵאלֹוהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה.
כעת טועמים מגרגרי הרימון ומברכים יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ א אֱלֹוהֵינוּ וֵאלֹוהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁנִּהְיֶה מְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמּוֹן. כלומר, שבשנה הבאה נעשה המון, המון מעשים טובים כמו הגרגרים הרבים שיש ברימון.
הסימן הבא הוא סימן להצלחה. טועמים מראש של דג ומברכים יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹוהֵינוּ וֵאלֹוהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁנִּהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב. כלומר, שבשנה הבאה נצליח ונצטיין, ונהיה מובילים בכל תחום.
אוכלים גזר ומברכים יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹוהֵינוּ וֵאלֹוהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתִּגְזֹר עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת. כלומר, שבשנה הקרובה נשמע רק בשורות טובות ומשמחות.
ויש גם ברכות על שעועית ירוקה, על כרישה, על סלק ועל דלעת.
בנוסף לקבלת הפנים שעושים בראש השנה לשנה החדשה, ראש השנה הוא גם חג של חשבון נפש.
מה זה חשבון נפש? חשבון נפש זה שכל אדם שואל את עצמו איזה מעשים טובים הוא עשה בשנה שחלפה, ואיזה מעשים רעים הוא עשה?
האם במהלך השנה שחלפה הוא פגע באנשים אחרים? העליב אותם? לקח מהם משהו בלי רשות? הציק להם?
אם יש אנשים או ילדים שפגענו בהם במהלך השנה שחלפה, לפני ראש השנה נהוג לבקש מהם סליחה. אם לא התנהגנו יפה אל ההורים, אל האחים או האחיות, אל המורות או הגננות, או אל סתם אנשים שאנחנו מכירים, נהוג גם מהם לבקש סליחה.
על-פי המסורת היהודית בראש השנה בוחן הקדוש ברוך הוא, כלומר אלוהים, יחד עם המלאכים שעוזרים לו, איזה מעשים טובים כל אחד עשה במהלך השנה שחלפה, איזה מעשים רעים הוא עשה, והאם בתקופה לפני ראש השנה הוא הצליח לבקש סליחה על המעשים הרעים.
המסורת מספרת שמניחים על מאזניים בצד אחד את המעשים הטובים, ובצד שני את המעשים הרעים, וכך יודעים האם מגיע פרס או עונש.
בשני ימי החג של ראש השנה נהוג ללכת לבית הכנסת היות ועל-פי המסורת זו הזדמנות להתפלל ולבקש סליחה על מעשים רעים שנעשו במהלך השנה שחלפה.
באמצע היום, במהלך התפילה, תוקעים בשופר. שופר עשוי מקרן של אייל, והוא מעין צפצפה חזקה. על-פי המסורת התקיעה בשופר פותחת את שערי השמים וכך התפילות והבקשות מגיעות את הקדוש ברוך הוא.
בשעות אחר הצהרים של היום הראשון של ראש השנה נהוג ללכת ולהתפלל ליד מקווה של מים. אפשר ליד ים, אגם, בריכה או אפילו דלי של מים. התפילה הזו נקראת תשליך, ובה משליכים למים את החטאים, כלומר המעשים הרעים, שעוד נשארו אצלנו.
לאחר ראש השנה מתחילים עשרת ימי תשובה שמסתיימים ביום הכיפורים, שהוא יום קדוש ומיוחד ליהודים, ועליו ספר בשיעור הבא.
יום הכיפורים
שיעור קולי
שיעור בווידאו
יום הכיפורים
בשיעור הקודם על ראש השנה, סיפרתי לכם שראש השנה אינו רק חג שבו מקבלים את פני השנה החדשה, אלא גם חג שבו עושים חשבון נפש, חושבים על המעשים הטובים והמעשים הרעים שעשינו במהלך השנה שחלפה, ומבקשים סליחה מאנשים שפגענו בהם.
שמונה ימים לאחר ראש השנה מגיע יום הכיפורים, שהוא היום הקדוש והחשוב ביותר בלוח השנה העברי. בשיעור על ראש השנה סיפרתי לכם, שעל פי המסורת היהודית בראש השנה בוחן הקדוש ברוך הוא, יחד עם המלאכים שעוזרים לו, איזה מעשים טובים עשינו במהלך השנה שחלפה, ואיזה מעשים רעים ולא יפים עשינו.
מי שעשה יותר מעשים רעים עלול לקבל עונש, ומי שעשה יותר מעשים טובים עשוי לקבל פרס. אבל, בראש השנה לא מתקבלת החלטה סופית. ההחלטה הסופית שנקראת חתימה מתקבלת ביום הכיפורים.
לכן, בימים שאחרי ראש השנה, שנקראים עשרת ימי תשובה, יכול כל אחד לעשות מאמץ בכדי לכַפֶּר על המעשים הלא יפים, כך שיהיו לו הרבה פחות מעשים רעים ברשימה.
מה זה לכַפֶּר? לכַפֶּר זה לא רק לבקש סליחה, אלא גם לנסות לתקן.
אתן לכם דוגמא: כשאנחנו עושים משהו לא יפה, זה כאילו קשקשנו על הלוח הנקי.
לכַפֶּר זה לא רק לומר סליחה שקשקשנו, אלא לקחת מחק, לנקות היטב את הקשקוש, ולהחזיר את הלוח להיות חלק ונקי בדיוק כמו שהיה בהתחלה.
רוצים דוגמא כיצד אפשר לכַפֶּר על מעשה לא יפה?
אם לקחנו לאח או לחבר צעצוע והצעצוע נשבר, בקשת סליחה זה הצעד הראשון. לכַפֶּר על המעשה פירושו לעזור לתקן את הצעצוע או להביא צעצוע חדש, לנחם את החבר, ולהבטיח שבפעם הבאה נשמור על הצעצועים שלו.
מהמילה לכַפֶּר מגיע גם שמו של יום הכיפורים, שבו היהודים עושים מאמץ גדול להצטער על המעשים הרעים, להבטיח שבשנה החדשה לא יעשו מעשים רעים, ובעיקר לבקש סליחה ומחילה.
לפני יום הכיפורים, וגם במהלך היום, נוהגים אנשים לברך זה את זה בברכת – גמר חתימה טובה. כלומר, שההחלטה על גורלו של אדם תהיה טובה ושהוא יקבל פרס ולא עונש.
יום הכיפורים הוא יום של צום. כלומר, מערב יום הכיפורים, קצת לפני שהשמש שוקעת, ועד למחרת בערב, לאחר שהשמש שוקעת, נהוג לצום – לא לאכול ולא לשתות.
לפני תחילת הצום אוכלים סעודה מפסקת, עם מאכלים שיעזרו לנו לא להרגיש מאוד רעבים לאורך שעות הצום, ושותים הרבה מים.
לאחר הסעודה המפסקת הולכים אל בית הכנסת להתפלל את תפילת ערב יום הכיפורים, שמתחילה בתפילת כל נדרי. תפילת כל נדרי היא תפילה עתיקה מאוד, שנאמרת בשפה עתיקה שנקראת ארמית, וממנה התפתחה השפה העברית.
פרוש השם כֹּל נִדְרֵי, זה כל הנדרים שנדרתי.
מה זה נֶדֶר? נֶדֶר זו הבטחה, ובתפילת כל נדרי מבטלים כל מיני הבטחות לא יפות ולא טובות שהבטחנו במהלך השנה.
לדוגמא, אם במהלך השנה רבנו עם חבר והבטחנו לו שנרביץ לו או נעשה לו משהו רע, בתפילת כל נדרי אנחנו מבטלים את כל ההבטחות הרעות והלא יפות.
בפודקסט או בסרטון המצורפים אפשר להקשיב לקטע מתחילת תפילת קול נדרי. הקטע מופיע כתוב בסוף השיעור הזה.
הסבא רבא שלי, כלומר הסבא של האבא שלי, שעלה לארץ ישראל עם משפחתו לפני 100 שנים, בשנת 1926, סבל ממחלה בעיניים שפגעה לו בראייה, ולעת זקנה הוא הפך לעיוור – אדם שאינו רואה. למרות שהוא היה עיוור, והוא לא יכול היה לקרוא, הוא זכר בעל-פה את כל התפילו של ראש השנה ושל יום כיפור, ובחגים אלו הוא היה החזן בבית הכנסת בכפר-סבא.
החזן הוא זה שעומד לפני ארון הקודש בבית הכנסת, היכן שנמצאים ספרי התורה, והוא מתפלל בקול את התפילות, כאשר המתפללים האחרים חוזרים אחריו.
ביום הכיפורים נהוג להתלבש בבגדים פשוטים ולבנים, לנעול נעלי בד פשוטות, ובנוסף לצום גם לא מתרחצים, לא מתאפרים ולא משתמשים בבשמים. יום הכיפורים הוא יום שכולו מוקדש לבקשת סליחה וכפרה ולניקוי הראש ממחשבות רעות ולא יפות.
יום הכיפורים בישראל הוא יום שבו רוב האנשים אינם נוהגים במכוניות, הרחובות ריקים ושקטים, ובשנים האחרונות הילדים מנצלים את היום לרכיבה על אופניים על הכבישים הריקים.
אבל גם שהכבישים ריקים צריך מאוד להיזהר, כי לפעמים נוסעות מכוניות של אנשים שחייבים להגיע לבית חולים, או מכוניות משטרה או אמבולנסים.
יום הכיפורים מסתיים בתפילת נעילה, שהיא התפילה שמסיימת את יום הכיפורים ובסיומה תוקעים בשופר תקיעה חזקה וארוכה מאוד, בכדי לפתוח את שערי השמים, ולאפשר לתפילות ולבקשות להגיע אל יעדן.
ועם סיום תפילת נעילה ממהרים כולם הבייתה לארוחה לשבירת הצום.
כאשר אני הייתי ילד נהגנו כל המשפחה ללכת בתום התפילה אל ביתם של הסבא והסבתא שלי, שגרו לא הרחק מבית הכנסת. בביתם של הסבא והסבתא התכנסה כל המשפחה לאחל זה לזה שנה טובה וגמר חתימה טובה.
הסבתא הייתה מגישה לשולחן עוגה טעימה, לפתן של פירות יבשים, תפוחי עץ מבושלים, תפוחי עץ אפויים עם דבש ואגוזים, יין מתוק ושתייה קרה וחמה.
עם סיום הסעודה לשבירת הצום נהוג לצאת ולתקוע יתד ראשונה לסוכה, שבה חוגגים את החג הבא, החג השלישי בחגי תשרי, שהוא חג סוכות, ועליו אספר לכם בשיעור הבא.
ולפני שנסיים את השיעור על יום הכיפורים, הנה סיפור קצר עם מוסר השכל:
רבי יוסי אהב לצאת בשעות אחר הצהרים מביתו, לשבת מתחת לעץ בשדה, ולהביט על הנוף.
באחד הימים כאשר הוא ישב בשדה הוא ראה אדם עייף, שהגיע מדרך ארוכה, מתיישב לנוח על סלע גדול שניצב מעל תהום עמוקה. האיש נשכב על הסלע ומיד נרדם.
לפתע יצא נחש צפע גדול ומסוכן מתחת לסלע, והתקרב אל האיש הישן. רבי יוסי רצה לצעוק ולהזהיר את האיש הישן, אך לפני שהוא הספיק להוציא קול מפיו, קפץ מתוך השיחים חתול, שלחם בנחש והרג אותו.
רבי יוסי עמד נדהם מהנס. באותו הרגע האיש התעורר, קם וצעד צעד אחד קדימה, ואז קרס הסלע ונפל אל התהום. האיש ניצל ממוות כפול – גם מהנחש וגם מהנפילה לתהום.
ניגש רבי יוסי אל האיש, חיבק אותו ואמר לו: “אמור לי, מה הם מעשיך? איזה דבר טוב עשית בחייך שנעשו לך ניסים גדולים כל כך?”
ענה לו האיש: אין בי משהו מיוחד, אני אדם פשוט. אבל יש לי מנהג אחד שאיני מוותר עליו לעולם: אני תמיד סולח לאנשים שפגעו בי.
יותר מכך, שאם מישהו ציער אותי או רב איתי, אני עושה כל מאמץ להתפייס איתו, לשכוח את ההתנהגות הלא יפה, ואפילו להתנהג אליו הרבה יותר יפה מאשר הוא התנהג אלי. מאז ומעולם לא הלכתי לישון לפני שסלחתי בליבי לכל מי שהכעיס אותי באותו היום.
רבי יוסי התרגש ואמר לאיש: מעשיך יותר יפים ממעשיו של יעקב אבינו. יעקב אבינו סלח לאחיו, אבל אתה סולח לכל אדם מדי יום. לכן הקדוש ברוך הוא שומר עליך ומציל אותו מכל צרה ודבר רע.
ומה מוסר ההשכל? כלומר, מה אפשר ללמוד מהסיפור?
הסיפור הזה מלמד אותנו שצריך לדעת לסלוח, אסור לשמור כעסים בלב, ואסור לנטור טינה לאנשים אחרים.
אז שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה וגמר חתימה טובה.
סוכות
שיעור קולי
שיעור בווידאו
חג סוכות
ביום העשירי לחודש תשרי ציינו את יום הכיפורים, עליו סיפרתי לכם בשיעור הקודם. עם סיום הצום, לאחר הארוחה, יוצאים אל החצר או אל המרפסת ומתחילים בבניית סוכה.
מה זו סוכה?
סוכה זה מבנה זמני, שבו אוכלים ולפעמים גם ישנים במהלך שבעת ימי חג סוכות.
חג סוכות שמתחיל באמצע חודש תשרי, בט”ו בתשרי, נמשך במשך שבעה ימים, וחוגגים אותו לזכר נדודי בני ישראל במדבר, במשך 40 שנים, לאחר שהם יצאו ממצרים.
במהלך נדודיהם של בני ישראל במדבר הם לא בנו מבני קבע, אלא התגוררו במבנים זמניים, ארעיים, שנקראו סוכות. לזכר אותה תקופה כתוב בתורה: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כׇּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.
את הסוכה בונים תחת כיפת השמים ולא מתחת לגג. לסוכה יש לפחות שלושה קירות יציבים, ועל הגג של הסוכה מניחים סכך שעשוי מענפי דקל, קנים, או ענפים אחרים. הסכך נותן לסוכה צל, אבל חשוב שאפשר יהיה לראות דרכו את הכוכבים בשעות הלילה.
את הסוכה מקשטים בכל מיני קישוטים, שרשראות צבעוניות, תמונות ותאורה צבעונית. על הרצפה מניחים שטיחים ומחצלות.
במשך ימי החג נהוג לאכול את כל הארוחות בסוכה, ורבים נוהגים גם לישון בסוכה.
בחג סוכות נהוג להזמין אורחים להתארח בסוכה. האורחים המגיעים לסוכה נקראים אושפיזין, שזו מילה בארמית שפרושה אורחים.
המסורת מספרת שבכל אחד משבעת ימי החג מגיע לכל סוכה אורח מיוחד, רואה שאינו נראה, ומביא עמו ליושבי הסוכה ברכה והצלחה.
ביום הראשון מגיע על-פי המסורת, אברהם אבינו, שהוא אבי העם היהודי.
ביום השני מגיע לסוכה, בנו של אברהם, יצחק אבינו.
ביום השלישי מגיע יעקב אבינו, שהוא בנו של יצחק ונכדו של אברהם.
ביום הרביעי מגיע לבקר בסוכה משה רבינו, המנהיג שהוציא את בני ישראל ממצרים והובילם 40 שנים במדבר.
ביום החמישי מגיע אהרון הכהן, שהוא אחיו הגדול של משה רבינו, שסייע לו להוציא את בני ישראל ממצרים.
ביום הששי מגיע אורח מעניין – יוסף הצדיק, בנו של יעקב שנזרק לבור על-ידי אחיו, ולאחר מכן נמכר לישמעאלים.
וביום השביעי, היום האחרון בחג סוכות, מגיע דוד המלך, עם תלתלי הזהב שלו ונבל בידו, ואם תהיו בשקט אולי תצליחו לשמוע את נגינתו על הנבל.
רבים נוהגים להשאיר כיסא מכובד ונוח עבור האורחים, שרואים ואינם נראים, מגיעים לבקר בכל סוכה, ונשארים יותר זמן בסוכות היפות והמקושטות.
לפני חג סוכות נהוג לרכוש את ארבעת המינים, ובמהלך החג מברכים עליהם.
מה הם ארבעת המינים?
ארבעת המינים הם ארבע צמחים, שמסמלים את האחדות והחיבור בין חלקי העם והטבע.
המין הראשון הוא האתרוג, שהוא פרי ממשפחת ההדרים, שדומה מאוד ללימון ויש לו ריח טוב וגם טעם.
המין השני הוא הלולב, שהוא ענף סגור וצעיר של עץ תמר. ללולב אין ריח אבל לפרי התמר יש טעם מתוק וטעים, ופירות עצי התמר מבשילים בתקופת חג הסוכות.
המין השלישי הוא ההדס, שהוא שיח ירוק, יפה וריחני מאוד, אך אין לו טעם. בחג סוכות נהוג לקחת שלושה ענפים של הדס, כאשר בוחרים ענפים שנקראים משולשים, משום שהעלים שגדלים על הענפים הללו גדלים תמיד שלושה מאותה נקודה על הגבעול.
והמין הרביעי הוא הערבה, שהוא עץ גדול שגדל על גדות נחלים. לערבה עלים ארוכים וחלקים. אין לו ריח ואין לו טעם, ובסוכות נהוג לקחת שני ענפים.
היכן רוכשים את ארבעת המינים?
ובכן, בין יום הכיפורים לחג סוכות מתקיימים בערים ובעיירות שווקי ארבעת המינים, שבהם אפשר לרכוש את ארבעת המינים, קישוטים לסוכה, סכך לסוכה וגם סוכות מוכנות. האווירה בשווקים חגיגית מאוד, והקונים בוחנים בדקדקנות את ארבעת המינים שהם רוכשים ובודקים שלא נפל בהם שום פגם.
אחד הסודות שרבים אינם יודעים זה איך מגדלים ענפי הדס, שהעלים שלהם יוצאים שלושה מאותה נקודה על הענף. הנקודה שממנה יוצאים העלים על הענף נקראת דור, ובשיחי ההדס הרגילים, העלים יוצאי מכל דור בזוגות.
רוצים שאגלה לכם את הסוד?
בכדי ששיח ההדס יצמיח ענפים עם שלושה עלים בכל דור נהוג בסוף החורף, בסביבות חג פורים, לגזום את כל הענפים של שיח ההדס, ולאחר שהם מתייבשים גם לשרוף אותם. ואז, לאחר הטראומה, האירוע הקשה שעובר על שיחי ההדס, באביב הם מצמיחים ענפים חדשים עם שלושה עלים בכל דור.
הענפים עם שלושת העלים בכל דור מסמלים את עם ישראל, שככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. כלומר, ככל שעשו לעם ישראל צרות לאורך שנות ההיסטוריה, כך הוא גדל והתחזק.
חג סוכות הוא גם חג האסיף, שבו מסיימים את איסוף פירות הקיץ שגדלים בארץ ישראל – ענבים, רימונים, תאנים ותמרים, שהם הפירות הטבעיים שגדלים בארץ.
כיום מגדלים בישראל המון סוגי פירות כמו תפוחים, אפרסקים, אגסים, מנגו, ליצ’י ועוד המון סוגים, אבל העצים של כל הפירות הללו הובאו לישראל מארצות אחרות שבהן העצים הללו גדלים באופן טבעי.
בעברית לאיסוף היבול מהשדות יש שמות שונים בהתאם לסוג היבול:
את החיטה ואת השעורה קוצרים. קטיף הענבים נקרא בציר. קטיף הזיתים נקרא מסיק. קטיף התמרים נקרא גדיד. קטיף התאנים נקרא ארייה. רק לקטיף הרימונים אין שם מיוחד.
בחג סוכות מתחיל מסיק הזיתים, והוא מסתיים בחג חנוכה.
חג סוכות הוא גם אחד משלושת הרגלים, החגים שבהם לפני הרבה שנים, עם ישראל נהג לעלות לרגל אל בית המקדש בירושלים. על שלושת הרגלים ועל בית המקדש אספר לכם בשיעור אחר.
ולסיום, סיפור נחמד לכבוד חד סוכות:
הסוכה הקטנה של סבא אליהו והאורח הבלתי צפוי
בחצר האחורית של סבא אליהו, תחת עץ הזית העתיק, עמדה הסוכה היפה ביותר ברחוב. היא לא הייתה הכי גדולה, אבל היו בה קישוטי נייר נוצצים שגזרו הנכדים, שרשראות צבעוניות, וריח מתוק של הדסים טריים.
ביום הראשון של חג הסוכות, גיא בן החמש ואחותו מיה בת התשע עזרו לסבא לסדר את השולחן.
“סבא”, שאלה מיה, “מי יהיו האושפיזין שלנו השנה? האורחים שבאים לבקר בסוכה?”
סבא אליהו חייך, ליטף את זקנו הלבן ואמר: “כל מי שמגיע אל הסוכה שלנו הוא אורח חשוב, ומביא עמו אור גדול. הסוכה שלנו פתוחה לכולם”.
לעת ערב, כאשר השמש החלה לשקוע, התכנסו בני המשפחה בסוכה של סבא אליהו לארוחת החג. לפתע נשמע רעש, ובפתח הסוכה עמד יונתן, ילד חדש שעבר לגור בשכונה רק בשבוע שעבר. הוא החזיק בידו קופסת קרטון קטנה, והביט בביישנות על הרצפה.
“אופס”, אמר יונתן בקול חלש ומבוייש. “התבלבלתי. חשבתי שזה השביל שמוביל אל הבית שלי… סליחה”.
“שום סליחה!” קרא סבא אליהו בקול שמח וקם ממקומו. “נכנסת אל הסוכה שלנו, וזה אומר שאתה האורח הכי חשוב שלנו הערב! שב איתנו, יונתן”.
יונתן חייך במבוכה והתיישב ליד גיא ומיה. הוא הניח את קופסת הקרטון על השולחן.
“מה יש לך בקופסה?” שאל גיא בסקרנות.
יונתן פתח אותה בזהירות. בתוך הקופסה שכבה ציפור דרור קטנה, עם כנף מעט חבושה.
“מצאתי אותה בבוקר ליד עץ התמר”, סיפר יונתן. “היא לא יכולה לעוף, ולא רציתי להשאיר אותה לבד בחושך”.
מיה הביאה צלחת קטנה עם פירורי לחם ומים. הציפור הקטנה זקפה את ראשה, ניקרה בשמחה את הפירורים, ואז צייצה ציוץ של תודה, שמילא את כל הסוכה.
סבא אליהו הביט בילדים, בעיניים נוצצות מאושר.
“אתם רואים?” אמר סבא. “חג הסוכות מלמד אותנו לצאת מהבית היציב והמוגן שלנו החוצה, כדי שנפתח את הלב. יונתן דאג לציפור הקטנה, ואנחנו דאגנו ליונתן. זו המהות האמיתית של הסוכה – להכניס אור, חסד ואהבה לכל מי שזקוק לבית”.
מאז אותו ערב, יונתן כבר לא היה ‘הילד החדש בשכונה’. הוא, מיה וגיא הפכו לחברים הכי טובים, ובכל ערב מימי החג הם ישבו יחד בסוכה, אכלו רימונים מתוקים, והקשיבו לציוץ השמח של הציפור שהלכה והבריאה.
בערב של היום השביעי של חג הסוכות מתחיל חג נוסף שהוא חג שמחת תורה, שבו חוגגים את סיום קריאת ספר התורה.
בשיעור הבא אספר לכם על חג שמחת תורה.
חג סוכות שמח.
שמחת תורה
שיעור קולי
שיעור בווידאו
שמחת תורה
שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, וּתְנוּ כָּבוֹד לַתּוֹרָה.
בשיעור הקודם סיפרתי לכם על חג סוכות, שמתחילים לחגוג אותו בט”ו בתשרי, כלומר באמצע חודש תשרי, והוא מסתיים לאחר 7 ימים.
בערב של היום השביעי של חג סוכות מתחיל חג שמחת תורה, שהוא האחרון בחגי תשרי, והוא חל בכ”ב בתשרי, כלומר ביום ה-22 בחודש תשרי.
חג שמחת תורה מציין את סיום מחזור הקריאה השנתי בתורה, והתחלת מחזור חדש מיד לאחר מכן.
זה הוא חג מאוד שמח עם שירים וריקודים בבתי הכנסת וברחובות.
מה זו התורה?
ספר התורה הוא הספר המרכזי והחשוב ביותר במסורת היהודית. בספר התורה יש אוסף של סיפורים שמתארים את בריאת העולם, כיצד התגבש העם היהודי, סיפורים על האבות המייסדים, אברהם יצחק ויעקב, שהיו גם אושפיזין אצלנו בסוכה, סיפור העבדות במצרים, יציאת מצרים בהובלת משה רבינו, וחזרה לארץ ישראל.
בנוסף לסיפורי ההיסטוריה, יש בתורה אוסף של חוקים ומצוות, שהם למעשה כללי התנהגות, שנועדו לאפשר לבני האדם בכלל, ולעם ישראל בפרט לחיות בשלום ובשלווה אחד עם השני.
ספר התורה מורכב מחמישה ספרים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. והספרים עצמם מחולקים לפרשות. כלומר, לפרקים פרקים, בדומה לספר קריאה.
בכל שבת בבית הכנסת קוראים פרשה אחרת מספר התורה, ובמהלך שנה שלמה עוברים על כל הפרשות בספר. את הפרשה הראשונה בתורה, שהיא פרשת בראשית, ובה מסופר איך נברא העולם, קוראים בשבת הראשונה מיד לאחר שמחת תורה.
את הפרשה האחרונה, פרשת וזאת הברכה, קוראים בחג שמחת תורה עצמו. זו הפרשה היחידה שלא קוראים אותה בשבת, אלא ביום חג שמחת תורה, והיא מסיימת את מחזור קריאת התורה.
מי קורא את פרשת השבוע בבית הכנסת?
בדרך כלל את הכבוד לקרוא את הפרשה נותנים לנער’ שבאותו השבוע חוגג את בר המצווה שלו. כך לדוגמא, את קריאת פרשת בראשית, מיד לאחר חג שמחת תורה הקרוב, יקרא בבית הכנסת בסנסנה ראם, שחוגג השנה בר מצווה.
את הפרשה קוראים בדרך כלל עם ניגון. כלומר, שרים את הפרשה. הניגון של הפרשה נקבע על ידי סימנים מיוחדים שנקראים “טעמי מקרא”, והם קובעים את הניגון שלפיו נקראת הפרשה.
ספר התורה אינו נראה כמו ספר רגיל שאתם מכירים, שיש בו הרבה דפים. ספר התורה כתוב על דף אחד ארוך מאוד שנקראה יריעה, והוא מורכב מהרבה דפים גדולים התפורים אחד לשני. היריעה הארוכה שעליה כתוב ספר התורה, מגולגלת על שני מוטות עץ עגולים שנקראים עֲצֵי חַיִים.
היריעה שעליה כתוב ספר התורה עשויה מעור מעובד של בעלי חיים כשרים כמו שור, כבש או עז. העור המעובד שנקרא קלף שימש לכתיבת ספרים לפני שהמציאו את הנייר, שעשוי מעצים.
את ספר התורה לא מדפיסים עם מכונת דפוס, כפי שמדפיסים ספרים רגילים. את ספר התורה כותבים, בדיוק כפי שכתבו ספרים לפני מאות ואלפי שנים – ביד, בעזרת נוצרה ארוכה של תרנגול הודו או אווז, שנקראת קוּלְמוּס.
את הקולמוס טובלים בדיו מיוחד שחור משחור, שעשוי בתערובת של שרפי עצים ועוד חומרים. לאדם שכותב את ספרי התורה קוראים סופר סת”ם. סת”ם הם ראשי תיבות של שלוש מילים – ספרי תורה, תפילין ומזוזות, שהם שלושת דברי הקודש שסופרי סת”ם כותבים בעזרת קולמוס על קלף.
ספר התורה בבית הכנסת נשמר בארון מיוחד שנקרא ארון הקודש, שנמצא בצד שפונה לירושלים. ארון הקודש, הוא המקום הקדוש ביותר בבית הכנסת, והוא מוסתר על-ידי ווילון יפה, שנקרא פרוכת. הפרוכת עשויה בדרך כלל מבד קטיפה ועליו רקומים קישוטים בחוט זהב.
ספר התורה עצמו קשור עם חגורה מבד, שנקראת אבנט, והיא שומרת שהוא לא יפתח. הספר עצמו מכוסה בבד קטיפה רקום המכונה מעיל, ועל קצות עצי החיים, המקלות שעליהם מגולגלת היריעה, מונחים כתר מכסף או עיטורי כסף בצורת רימונים. יש בתי כנסת שבהם שומרים את ספר התורה בתוך תיק מעץ או מתכת.
בשבת מתקיים בבית הכנסת טכס להוצאת ספר התורה מארון הקודש. כל הקהל עומד, ואחד המתפללים מתכבד לפתוח את ארון הקודש. מתפלל אחר מתכבד להוציא את הספר מארון הקודש ולקחת אותו אל הבמה המרכזית, שנמצאת במרכז בית הכנסת.
על הבמה מסירים את המעיל מספר התורה, פותחים את הספר בפרשת השבוע, ומתחילים בקריאת הפרשה. בזמן הקריאה משתמשים בשרביט קטן, שבקצהו צורת כף יד עם אצבע מורה מתוחה. השרביט משמש את הקורא בתורה כדי לעקוב אחר המילים מבלי לגעת בקלף.
עם סיום הקריאה בפרשת השבוע, מגלגלים את היריעה לפרשה הבאה שתקרא בשבוע הבא. לאחר מכן סוגרים את הספר, מהדקים עם האבנט, מלבישים את המעיל והכתר, ומחזירים את הספר לארון הקודש.
בערב שמחת תורה, מיד לאחר תפילת ערבית, מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, וכל המתפללים רוקדים ושרים איתם סביב הבימה בבית הכנסת. נהוג לערוך שבע הקפות, סביב לבמה המרכזית, תוך שירה וריקוד, כאשר כל הילדים משתתפים בריקודים עם דגלים מיוחדים לכבוד שמחת תורה. נהוג גם שזורקים סוכריות על הרוקדים והחוגגים.
בבוקר שמחת תורה, לאחר תפילת שחרית, שוב מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, ושוב רוקדים, שרים ומקיפים את הבמה שבע הקפות, שבסיומן עולים על הבמה לקריאת הפרשה האחרונה בספר התורה.
בפרשה האחרונה מסופר על משה רבנו שמברך את שבטי ישראל לפני מותו. מיד עם סיום הקריאה בפרשה זו מתחילים מחדש את הקריאה בתורה בקטע מהפרשה הראשונה, פרשת בראשית, וזאת כדי לסמל שהלימוד והחיבור לתורה אינם מסתיימים לעולם.
לאחר צאת החג, במוצאי החג, נהוג לערוך הקפות שניות בבתי הכנסת, ברחובות ובכיכרות ערים. ההקפות השניות מלוות בתזמורות וכלי נגינה, שבהם לא משתמשים במהלך החג עצמו.
ולסיום הנה סיפור על ספר התורה שרצה לרקוד
בית הכנסת הגדול בכפר-סבא, שבו הסבא גדליהו העיוור נהג להתפלל, יש ארון קודש גדול ויפה ובתוכו כמה ספרי תורה גדולים ומפוארים. יש ספר תורה עטוף במעיל קטיפה כחול ועליו כתר של כסף, ספר תורה שעטוף במעיל בורדו עם רקמת כסף ורימוני זהב, ועוד כמה ספרים שאנשים טובים תרמו במשך השנים לבית הכנסת.
בין כל הספרים הגדולים יש גם ספר תורה קטן מאוד, עם עצי חיים קטנים ומעיל ירוק פשוט, שכולם קראו לו: תורל’ה. את תורל’ה תרם לבית הכנסת לפני שנים רבות ילד בשם יוסל’ה, שבכספי המתנות שהוא קיבל לבר המצווה שלו, הוא ביקש לכתוב ספר תורה קטן, שאותו הוא תרם לבית הכנסת.
בכל ימות השנה, תורל’ה עמד בשקט בארון והקשיב לקריאת התורה מאחד הספרים הגדולים. אבל כשהגיע ערב שמחת תורה, תורל’ה מאוד התרגש כאשר הוא שמע מבעד לפרוכת את השירה של המתפללים, שעמדו לפתוח את ארון הקודש ולהוציא את כל הספרים.
לאחר מספר רגעים דלתות ארון הקודש נפתחו, אור חזר הציף את ארון הקודש, וספרי התורה הגדולים הוצאו בזה אחר זה לקול שירת המתפללים. רק תורל’ה נשאר בארון לבדו, ועצב גדול מילא אותו.
“האם שכחו אותי?”, הוא שאל את עצמו.
בדיוק באותו רגע, התקרב אל הארון דני, ילד מתוק כבן אחד עשר. דני הביט אל תוך ארון הקודש, ראה את תורל’ה הקטן ואמר לאבא שלו בהתלהבות: “אבא, תראה, יש פה ספר תורה קטן במיוחד עבורי. האם אני יכול לקחת אותו ולהצטרף לריקודים?”
“בוודאי”, אמר אבא. “הוא מיועד לילדים”. דני ניגש אל ארון הקודש וליטף את תורל’ה. אבא הוציא בזהירות את תורל’ה מארון הקודש, והניח אותו בתוך זרועותיו של דני. דני חיבק את תורל’ה, אחז בו בזהירות רבה, ויחד עם אבא הוא הצטרף אל הרוקדים סביב לבמה במרכז בית הכנסת.
תורל’ה היה מאושר בידיו של דני, והרגיש שיש לו חבר חדש שאוהב אותו מאוד. כאשר הסתיימו הריקודים, דני החזיר את תורל’ה בזהירות חזרה אל ארון הקודש. ומאז, בכל שבת, כאשר פתחו את ארון הקודש להוציא את ספר התורה לקריאת פרשת השבוע, מיהר גם דני אל הארון, להגיד שלום לתורל’ה ולספר לו שהוא מחכה לחג שמחת תורה הבא, שבה שום הם ירקדו יחד סביב לבמה.
חג שמחת תורה שמח
עונות וחגי השנה
שיעור קולי
שיעור בווידאו
עונות השנה ולוח השנה
היום אספר לכם על עונות השנה. יודעים איזה עונות יש בשנה?
העונה האהובה עלי היא עונת הקיץ, שבה בדרך כלל חם, יוצאים לחופשות, מתרחצים בבריכה ובים, ויש שפע של פירות קיץ כמו אבטיחים, מלונים, ענבים, תאנים ועוד המון פירות מתוקים ועסיסיים. בישראל בקיץ לא יורד גשם. זו עונה יבשה מאוד. אבל יש הרבה מקומות בעולם, שבהם בקיץ יורד הרבה מאוד גשם. גם הימים בקיץ מאוד ארוכים. השמש זורחת מוקדם בבוקר ושוקעת מאוחר בערב.
אחרי הקיץ מגיעה עונת הסתיו. הימים מתחילים להיות יותר קצרים, הרבה פחות חם ובשעות הבוקר, ואחר הצהרים נושבת רוח נעימה. עלי העצים, שבחורף עומדים בשלכת, מתחילים לשנות את צבעם מירוק לצהוב, כתום, אדום וחום, ולבסוף הם נושרים ומכסים את האדמה במרבד – שטיח של עלים צבעוניים. בישראל בסתיו מתחיל לרדת לפעמים גשם, ואפילו ברד, אבל עדין יש גם ימים חמים מאוד.
ואחרי הסתיו מגיע החורף. בישראל החורף בדרך כלל אינו קר מאוד, ורק במקומות המאוד גבוהים לפעמים יורד שלג. אבל יש מקומות שבהם החורף זו עונה קשה מאוד, שיורד המון שלג, ומאוד מאוד קר. בחורף השמש זורחת מאוחר ושוקעת מוקדם, ולכן הימים קצרים והלילות ארוכים. יש מקומות בעולם שבמשך כמה ימים בחורף השמש כלל אינה זורחת וכל הזמן חשוך.
ואז מגיעה עונת האביב. העצים שעמדו בשלכת מתחילים ללבלב ואחר כך לפרוח. גם הפרחים בשדות פורחים והאדמה מתכסה במרבד ירוק עם כתמים צבעוניים של פרחים בכל הצבעים. עונת האביב היא גם עונת החיזור שבה בעלי החיים מתחברים לזוגות ונולדים להם ילדים. ציפורי השיר מזמרים שירים לבנות זוגם, הסנאי מחזר אחר הסנאית, הארנב אחר הארנבת והשועל אחר השועלה.
ואחרי האביב שוב מגיע הקיץ, והכל מתחיל מהתחלה.
מה גורם למחזוריות הזו? למה בקיץ הימים ארוכים ובחורף קצרים? למה בקיץ חם ובחורף קר?
תשובות לכל השאלות המעניינות הללו תקבלו בשיעור הבא, ובינתיים אמשיך ואספר לכם על לוח השנה.
ראינו שבמשך שנה יש ארבע עונות – קיץ, סתיו, חורף ואביב.
אבל השנה מחולקת גם לחודשים, ובכל שנה יש 12 חודשים. לכל חודש יש שם, ובכל חודש יש מספר ימים קבוע. יש חודשים שיש בהם 30 ימים, יש חודשים עם 31 ימים, ויש גם חודש אחד שבדרך כלל יש בו 28 ימים אבל מידי פעם מתגנב אליו עוד יום והוא בן 29 ימים.
הימים גם מסודרים בשבועות, ובכל שבוע יש 7 ימים. בישראל השבוע מתחיל ביום ראשון, ואחריו באים הימים שני, שלישי, רביעי, חמישי, ששי ושבת. בישראל סוף השבוע שבו נחים הוא בימי ששי ושבת.
בארצות אחרות סוף השבוע הוא בדרך כלל בימים שבת וראשון שבאנגלית נקראים Saturday ו-Sunday. שם השבוע מתחיל ביום שני או באנגלית Monday, והימים שאחריו נקראים Tuesday, Wednesday, Thursday ולבסוף Friday.
החודשים והשבועות מסודרים במה שמכונה לוח השנה שמאפשר לנו לתכנן דברים, לזכור מתי יש יום הולדת לכל אחד, לחגוג חגים ולעשות עוד המון דברים.
הלוח שכל העולם משתמש בו נקרא הלוח הגרגוריאני והחודש הראשון בו הוא חודש ינואר, שחל בחורף. היום הראשון בינואר נקרא New Year, כלומר שנה חדשה, ובכל העולם חוגגים את היום הזה בחופשות, במסיבות ובזיקוקים בערב של היום שקודם לו.
החודשים הבאים אחרי ינואר הם פברואר, מרץ, אפריל, מאי, יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר. סה”כ 12 חודשים. לשמות החודשים יש הסברים עליהם אספר בהזדמנות אחרת.
ליהודים יש גם את לוח השנה העברי, שקובע מתי היהודים חוגגים את החגים שלהם – פסח, שבועות, חנוכה, פורים וחגים אחרים.
החודש הראשון בלוח העברי נקרא תשרי, והוא חל בתחילת הסתיו. בחודש תשרי היהודים חוגגים ארבעה חגים חשובים – ראש השנה, החג שבו מתחילה השנה החדשה בלוח העברי, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה.
אחרי חודש תשרי מגיע חודש חשוון, שהוא החודש השני בלוח העברי, והוא חל בתקופה שבה הסתיו כבר בעיצומו. מתחילים גשמים ראשונים בישראל, הסתווניות פורחות ובמטעי הזיתים החקלאים עסוקים במסיק הזיתים.
החודש השלישי הוא חודש כסלו. זה חודש שבו הסתיו נגמר ומתחיל החורף, ובסופו היהודים חוגגים את חנוכה. מדליקים נרות בחנוכיה, אוכלים סופגניות ולביבות, שרים שירי חנוכה ומשחקים בסביבות.
החודש הרביעי הוא חודש טבת, שבדרך כלל חל בעיצומו של החורף. החורף בישראל אינו קר במיוחד. יש ימים שבהם מנשבת רוח קרה ויורדים גשם וברד, ויש ימים שבהם השמש זורחת. שלג יורד לעיתים רחוקות וגם אז רק בפסגות ההרים. בחודש טבת השדות מתחילים להוריק ופרחי החורף מתחילים לפרוח.
החודש החמישי הוא חודש שבט, שבו על-פי השיר השמש מופיע ליום אחד. באמצע החודש חוגגים בישראל את טו בשבט, חג האילנות. בטו בשבט יוצאים לשדות, נוטעים עצים ואוכלים פירות יבשים, שקדים ואגוזים.
ואז מגיע חודש אדר, שבו מתחיל האביב, העצים והצמחים פורחים, ריח נהדר של פריחה מתחיל למלא את האוויר, לפעמים יורד גשם, ובאמצע חודש אדר חוגגים את פורים. הילדים מתחפשים, מרשרשים ברעשנים, אוכלים אוזני המן ועורכים מסיבות פורים.
אדר היה החודש הששי והחודש השביעי הוא חודש ניסן, שבו חוגגים את חג פסח. בערב החג עורכים את הסדר, קוראים בהגדה שמספרת את סיפור יציאת מצרים, שרים שירי פסח, הילדים שואלים את ארבעת הקושיות, וכמובן אוכלים רק מצות, כי בפסח אסור לאכול חמץ – לחם עוגות ודברים אחרים.
החודש השמיני הוא חודש אייר, שבו האביב בישראל בשיאו, הכל פורח, מזג האוויר מתחיל להתחמם, כבר כמעט שלא יורד גשם, ובתחילת חודש אייר חוגגים את יום העצמאות של מדינת ישראל.
אחרי אייר מגיע חודש סיוון, שבו חוגגים את חג השבועות, שהוא גם חג הביכורים. הביכורים הם הפירות והירקות הראשונים שאוספים מהשדות. פעם, שבית המקדש היה קיים בירושלים, הביאו את הביכורים מתנה לכוהנים בבית המקדש. היום חוגגים את שבועות במסיבות וארוחות של מוצרי חלב, גבינות וירקות.
סיוון היה החודש התשיעי, ושני החודשים שאחריו, העשירי והאחד עשר הם תמוז ואב, שחלים בתקופת הקיץ החמה. בחודש תמוז מתחילים להבשיל פירות הקיץ, מסתיימת שנת הלימודים ומתחיל החופש הגדול עם טיולים, ים, בריכה והמון כייף.
חודש אב, החודש האחד עשר הוא חודש מיוחד, המשלב בין אבל לבין שמחה. מי”ז בחודש תמוז ועד ליום התשיעי בחודש אב, היהודים נוהגים מנהגי אבלות לזכר חורבן בית המקדש, שנחרב בדיוק בתשעה באב. כמה ימים לאחר תשעה באב חל טו באב, הלו הוא חג האהבה.
החודש האחרון בלוח השנה העברי הוא חודש אלול, במכונה גם חודש הרחמים והסליחות. בחודש אלול היהודים עושים חשבון נפש. כלומר, הם חושבים איזה מעשים טובים הם עשו במהלך השנה שחלפה ואיזה מעשים רעים הם עשו. על המעשים הטובים כל אחד שמח, ועל המעשים הרעים צריך להצטער, ולפעמים גם לבקש סליחה.
עברנו על כל שנים עשר החודשים בלוח העברי, ונסיים את השיעור עם השיר הנהדר שכתבה והלחינה נעמי שמר על שנים עשר חודשי השנה, שנקרא שְׁנֵים-עָשָׂר יְרָחִים. יְרָח זו מילה אחרת לחודש, והסבר על כך אתן לכם בשיעור הבא. בינתיים לפני שנקשיב לשיר הנהדר, בוא ונקרא יחד את מילות השיר:
בְּתִשְׁרֵי נָתַן הַדֶּקֶל
פְּרִי שָׁחוּם נֶחְמָד
בְּחֶשְׁוָן יָרַד יוֹרֶה
וְעַל גַּגִּי רָקַד
בְּכִסְלֵו נַרְקִיס הוֹפִיעַ
בְּטֵבֵת בָּרָד
וּבִשְׁבָט חַמָּה הִפְצִיעָה
לְיוֹם אֶחָד.
בַּאֲדָר עָלָה נִיחוֹחַ
מִן הַפַּרְדֵּסִים
בְּנִיסָן הוּנְפוּ בְּכֹחַ
כָּל הַחֶרְמֵשִׁים
בְּאִיָּר הַכֹּל צָמַח
וּבְסִיוָן הִבְכִּיר
בְּתַמּוּז וְאָב שָׂמַחְנוּ
אַחַר קָצִיר.
תִּשְׁרֵי, חֶשְׁוָן, כִּסְלֵו, טֵבֵת,
חָלְפוּ, חָלְפוּ בִּיעָף
גַּם שְׁבָט, אֲדָר, נִיסָן, אִיָּר,
סִיוָן, תַּמּוּז וְאָב
וּבְבוֹא אֱלוּל אֵלֵינוּ
רֵיחַ סְתָו עָלָה
וְהִתְחַלְנוּ אֶת שִׁירֵנוּ
מֵהַתְחָלָה:
לוח שנה שמשי ולוח שנה ירחי
בשעורים הקודמים סיפרתי לכם על לוח השנה הגרגוריאני שבו כל העולם משתמש, וגם על לוח השנה העברי, שבו היהודים משתמשים בכדי לדעת מתי חוגגים את החגים היהודיים.
גם בלוח העברי וגם בלוח הגרגוריאני יש 12 חודשים, אבל מספר הימים שונה. בשנה בלוח הגרגוריאני יש בדרך כלל 365 ימים, ואילו בשנה בלוח העברי יש 11 ימים פחות. כלומר 354 ימים.
איך זה קורה? מי אשם בדבר?
הכל קורה באשמת השמש והירח.
שיעורים מתקדמים לחגי תשרי
שֶׁבָע דֶנֶחָמְתָּא
שיעור קולי
שיעור בווידאו
שֶׁבָע דֶנֶחָמְתָּא
אנחנו נמצאים מספר ימים לפני ראש השנה, סופה של תקופה המכונה שֶׁבָע דֶנֶחָמְתָּא.
מיד לאחר תשעה באב, עם סיום ימי האבל על חורבן הבית, מתחילה תקופה יפה ורגועה. פירות הקיץ המתוקים מבשילים, לעת ערב האוויר מצטנן מעט, ורוח הפיוס והנחמה של ימי אלול שורה על הכל. אלה הם שבעת השבועות שבין תשעה באב לראש השנה. שבעה שבועות של נחמה. בתקופה זו קוראים בשבת להפטרה פרקים מספר ישעיהו, שכולם מדברים טוב ונחמה על עם ישראל.
שבע ההפטרות שקוראים באותה תקופה נקראות על-פי מסורת ישראל שֶׁבָע דֶנֶחָמְתָּא, ויש המכנים את כל התקופה הזו בשם הזה. לשבע ההפטרות שכולם מספר ישעיהו יש סדר מכוון. הן מתחילות מפרק מ’, שהוא פרק הנחמה הגדול של ישעיהו, שמתחיל במילים נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, ומתקדמות בסדר עולה בפרקי הנחמה.
אגב, הפטרת נַחֲמוּ נַחֲמוּ הייתה ההפטרה של אבא שלי עליו השלום, יעקב שלסקי, שנולד בט’ באב תרפ”ט.
בכל ערב שבת, סמוך לכניסת השבת, לפני תפילת ערבית, אנו עומדים בבית הכנסת ושרים את הפיוט לְכָה דוֹדִי לקבלת פני השבת. את הפיוט הזה חיבר בצפת הרב שלמה הלוי אלקבץ במאה ה-16, והוא הודפס לראשונה בסידור בנוסח הספרדים, בעיר וונציה, בשנת ה’שמ”ד – 1584.
חוקרים רבים טוענים שרבי שלמה אלקבץ חיבר את הפיוט לְכָה דוֹדִי בהשראת הפסוקים של הפטרות שֶׁבָע דֶנֶחָמְתָּא. ואכן, עיון בפיוט מגלה מספר ציתותים מההפטרות:
מהפטרת פרשת ואתחנן נלקחו המילים “וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ” (ישעיהו מט יט)
מהפטרת פרשת שופטים נלקחו המילים “הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי” (ישעיהו נא יז)
מהפטרת פרשת כי תצא נלקחו המילים “יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי” (ישעיהו נד ג)
מהפטרת פרשת כי תבוא נלקחו המילים “קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ” (ישעיהו ס א)
מהפטרת פרשת ניצבים נלקחו המילים “וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ” (ישעיהו סב ו).
וכאן עולה השאלה, מדוע הפיוט נכתב על-ידי רבי שלמה אלקבץ בהשראת הפטרות שֶׁבָע דֶנֶחָמְתָּא שמבשרות את הגאולה?
בכדי לענות על השאלה אני רוצה לספר לכם על הרקע ההיסטורי ועל התקופה שבה נכתב הפיוט.
התקופה היא המאה ה-16, ובעיר הגלילית צפת מתרחש קיבוץ הגלויות המשמעותי הראשון מאז ימי הגלות מהארץ. העיר צפת, ששכנה בלב הגליל העליון, בנחלת שבט נפתלי, היא סיפור יוצא דופן בהיסטוריה היהודית. מעיר מוזנחת ושולית באזור מבודד ביותר וקשה להתיישבות, הפכה צפת בתוך זמן קצר במאה ה-16, למרכז היהודי של ארץ ישראל ושל העולם היהודי כולו.
במשך מספר שנים עלו לצפת יהודים מכל קצות הפזורה היהודית – מאשכנז וממצרים, ממרוקו ומטורקיה, מספרד ומאלג’יר, מאיטליה וממזרח אירופה. צפת הפכה לגדולה שבערי הארץ, ומספר היהודים בה היה גדול פי ארבעה ממספרם בירושלים, ופי שלושה ממספר יהודי חברון. מספר היהודים בצפת באותה תקופה היה כ-5,000 יהודים, כמחצית מיהודי ארץ ישראל באותה עת.
אולם, מה שייחד את קיבוץ הגלויות הזה לא היה מספר היהודים, שכן 5,000 איש היו בערך חצי אחוז מיהודי העולם באותה עת. המיוחד היה באיכות העולים שהגיעו לצפת באותה תקופה. חכמים מכל העולם ומתרבויות שונות הגיעו לצפת, נפגשו זה עם זה לראשונה, ויצרו מפגש תרבותי, ראשון מסוגו בימי הגלות. מפגש, שעתיד לשנות את פני העולם היהודי.
בצפת התקבצו באותה תקופה רעיונות מאשכנז ומספרד, ממערב וממזרח. בה פעלו זה לצד זה גדולי העולם היהודי, כאשר כל אחד מהם, בדרכו שלו, השפיע על כל תפוצות ישראל.
רבי יוסף קארו כתב בצפת באותה התקופה את ספר שולחן ערוך, שהוא ספר ההלכה החשוב והמשפיע ביותר מאז המשנה, שהתקבל תוך שנים ספורות כמעט בכל תפוצות ישראל.
בצפת החלה להתגבש באותה עת קבלת האר”י, שיש לה השפעה עצומה על כל העולם היהודי מאותם ימים ואילך.
בצפת התגבשו באותם שנים מנהגים ופיוטים, שהם חלק מהלב היהודי עד ימינו אנו. לדוגמא, המנהג לערוך קבלת שבת חגיגית לפני תפילת השבת, החל בעיר צפת, ומשם התפשט לכל תפוצות ישראל, והתחבב מאוד על כל הקהילות ברחבי העולם.
כאשר שרבי שלמה אלקבץ כתב בצפת את הפיוט הנהדר לְכָה דוֹדִי, הוא לא כתב אותו רק על השבת, אלא בעיקר על התחושה שאפפה את כל חכמי צפת באותו זמן, שמה שמתחיל בצפת הוא ראשיתו של קיבוץ הגלויות.
רוב הבתים בפיוט, שאותו אומרים בכל ערב שבת יהודים בכל העולם, מדבר על השיבה לארץ, על העם היהודי שקם מאפר הגלות ומתחיל כבר במאה ה-16 לחזור לכלתו האהובה, הלו היא ארץ ישראל.
מִקְדַּשׁ מֶֽלֶךְ עִיר מְלוּכָה,
קֽוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה.
רַב לָךְ שֶֽׁבֶת בְּעֵֽמֶק הַבָּכָא,
וְהוּא יַחֲמֹל עָלַֽיִךְ חֶמְלָה.
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קֽוּמִי,
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי.
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי,
קׇרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ.
הִתְעוֹרְרִי, הִתְעוֹרְרִי,
כִּי בָא אוֹרֵךְ קֽוּמִי אֽוֹרִי.
עֽוּרִי, עֽוּרִי, שִׁיר דַּבֵּֽרִי,
כְּבוֹד יְיָ עָלַֽיִךְ נִגְלָה.
לֹא תֵבֹֽשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי,
מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי,
בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי,
וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ.
וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָֽיִךְ,
וְרָחֲקוּ כׇּל מְבַלְּעָֽיִךְ.
יָשִׂישׂ עָלַֽיִךְ אֱלֹהָֽיִךְ,
כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה.
יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֹֽצִי,
וְאֶת יְיָ תַּעֲרִֽיצִי.
עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי,
וְנִשְׂמְחָה וְנָגִֽילָה.
הבתים הללו לא מדברים רק על השבת, אלא בעיקר על גאולת הארץ, וההשראה מגיעה מהפטרות ישעיהו, שמבשרות את הגאולה.
וכעת, לפני סיום, תעצמו את העיניים ודמיינו את רבי שלמה אלקבץ יושב לו בשעות אחר הצהרים של ימי סוף הקיץ על מרפסת בביתו שבצפת. על השולחן לידו קערה ובה ענבים מתוקים ותאנים טריות. הוא מביט על החצבים הלבנים שפורחים על מורד ההר שמולו, ועל העננים הצחורים ששטים מעל הר מירון. רוח מערבית נעימה מלטפת את פניו, הוא חושב על הפטרות הנחמה של ישעיהו, שמתגשמות לנגד עיניו, וכותב את הפיוט המופלא הזה, לְכָה דוֹדִי.
ומעתה, בכל ערב שבת, כאשר תשירו בקול את הפיוט הנפלא לְכָה דוֹדִי, דמיינו את רבי שלמה אלקבץ, יושב על המרפסת בצפת, אוכל ענבים ותאנים, מתרגש מהגאולה ומחבר פיוט נפלא.
שנה טובה ומבורכת
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף
שיעור קולי
שיעור בווידאו
תפילת ונתנה תוקף
איזו תפילה נאמרת במהלך השנה רק שלוש פעמים, וכל שלושת הפעמים במהלך הימים הנוראים?
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹום,
וּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ,
וְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת.
כך נפתחת תפילת ונתנה תוקף, שנאמרת שלוש פעמים במהלך הימים הנוראים. בשני ימי ראש השנה היא נאמרת אצל רוב הקהילות במהלך חזרת הש”ץ של תפילת מוסף, וגם ביום הכיפורים בחזרת הש”ץ של תפילת מוסף של יום הכיפורים.
יש גם כמה קהילות, שהוסיפו את התפילה גם לתפילת נעילה וגם לתפילת הושענא רבה, אבל הן חריגות ומיוחדות.
לאחר מלחמת יום הכיפורים התפילה קיבלה ממד נוסף ועליו אספר בהמשך.
מי חיבר את התפילה ומתי היא חוברה?
על פי המסורת מחבר הפיוט הוא רבי אמנון ממגנצא מחכמי אשכנז, בתקופת ימי הביניים, שחי במאה ה-11.
אזור אשכנז של ימי הביניים לא היה במזרח אירופה, כפי שהיום מקובל לחשוב, אלא באזור עמק הנהר הריין במערב גרמניה וצפון-מזרח צרפת של ימינו. העיר מגנצא שבה חי רבי אמנון, מזוהה עם העיר מַיינְץ – Mainz, שנמצאת כיום במערב גרמניה, על גדות נהר הריין, בנקודת המפגש שלו עם נהר המיין.
אזור אשכנז היה באותה תקופה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה, הלו היא הקיסרות הגרמנית-רומית. לא הייתה זו מדינה ריכוזית עם שלטון אחוד, אלא פסיפס של מאות נסיכויות, דוכסויות, נחלות כנסייתיות וערי מדינה עצמאיות.
הקיסר עמד בראש האימפריה, אך השלטון בפועל בכל עיר ונסיכות היה בידי שליט מקומי שהיה אציל פאודלי או הגמון.
בימי הביניים הייתה מגנצא אחת הערים החשובות והעשירות באירופה, ושימשה כמרכז התורה הגדול של קהילת אשכנז. שם פעל בין היתר רבנו גרשום, שכונה “מאור הגולה”, ואסר על הבגמיה, נישואין לכמה נשים, בקהילות היהודיות.
היהודים נחשבו באותה תקופה לעבדי האוצר, והיו תחת חסותו הישירה של השליט המקומי. השליט העניק להם כתבי הגנה וזכויות מסחר בתמורה למיסים כבדים, אך ביטחונם היה תלוי לחלוטין ברצונו הטוב.
השליט המקומי במגנצא היה ההגמון. הגמון הוא התרגום העברי למילה בישוף – Bishop או ארכיבישוף – Archbishop, שזה תפקיד בכיר מאוד בכנסייה הקתולית.
במגנצא של ימי הביניים, תפקיד ההגמון, הארכיבישוף של מיינץ, היה כפול ובעל עוצמה אדירה. מצד אחד הוא היה ראש הכנסייה הקתולית באזור, והאישיות הבלתי-מעורערת הבכירה ביותר בכנסייה הגרמנית.
מצד שני היה לו תפקיד מדיני-פוליטי. הארכיבישוף של מיינץ שימש כנסיך הפאודלי ששלט בעיר ובסביבתה, והיה אחד משבעת השליטים הבכירים באימפריה, שבידיהם הייתה הסמכות לבחור את קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
בעיר כמו מגנצא, ההגמון היה השליט המוחלט. הוא שימש כראש הכנסייה, המפקד הצבאי, השופט העליון וגובה המיסים. כוחו מול האוכלוסייה, ובפרט מול הקהילה היהודית הקטנה והחסרת הגנה, היה בלתי מוגבל.
המסורת מספרת שבין ההגמון לרבי אמנון, שהיה מראשי הקהילה היהודית, היו יחסי ידידות. הם היו נפגשים מידי פעם ומנהלים שיחות תאולוגיות. כלומר, שיחות בענייני דת, כאשר ההגמון כל הזמן ניסה לשכנע את רבי אמנון להמיר את דתו ולהתנצר.
באחת הפגישות, כך מספרת המסורת, ההגמון לחץ מאוד על רבי אמנון בעניין המרת הדת. בכדי להסיר מעצמו את הלחץ, רבי אמנון ביקש מההגמון שהות של שלושה ימים למחשבה.
אולם, לאחר שחזר לביתו רבי אמנון התחרט מעומק ליבו על עצם הסכמתו לשקול את המרת הדת, ועל הססנותו. כבר למחרת הוא חזר אל ההגמון ואמר לו שבעצם הסכמתו לשקול את המרת הדת הוא חטא בחטא נורא.
ההגמון התרגז ואמר לרבי אמנון שהיות ולדבריו הוא חָטָא, מגיע לו עונש. איזה עונש מגיע לך? שאל ההגמון. צריך לחתוך את לשוני, השיב רבי אמנון, בכדי שלעולם לא אוכל לחזור על הדברים שאמרתי.
דבריו של רבי אמנון הרגיזו את ההגמון עוד יותר, והוא ציווה על עוזריו לקצוץ את פרקי ידיו ורגליו של רבי אמנון.
רבי אמנון הפצוע איבד דם רב. הוא הובא לביתו על אלונקה והקהילה היהודית במגנצא, ששמעה על הבשורה, התקבצה סביב ביתו לתפילות ותחנונים לבריאותו והחלמתו.
המעשה הנורא אירע לפני ראש השנה. בראש השנה ביקש רבי אמנון, שכבר היה על ערש דווי, שיביאו אותו לבית הכנסת על אלונקה. בבית הכנסת הניחו את האלונקה עם רבי אמנון הגוסס ליד הש”ץ – שליח הציבור.
באמצע חזרת הש”ץ של מוסף ראש השנה, לפני קדושה, נשא לפתע רבי אמנון את קולו ואמר את פיוט “ונתנה תוקף”. מיד לאחר מכן הלך רבי אמנון לעולמו.
המסורת מספרת ששלושה ימים לאחר מכן, נגלה רבי אמנון בחלום לרבי קלונימוס בן משולם, לימד אותו את הפיוט, והורה לו ללמד את הפיוט בכל תפוצות ישראל.
זוהי המסורת שמספרת את מקור הפיוט, אולם גילוי של קטעי גניזת קהיר שינה את התפיסה המחקרית לגבי זמן חיבור הפיוט.
גניזת קהיר היא אחד הממצאים ההיסטוריים, הספרותיים והיהודיים החשובים ביותר שנתגלו אי פעם. מדובר מאגר ענק של כ-300,000 קטעי כתבי יד עתיקים, שנאגרו במשך כ-1,000 שנה, מהמאה ה-9 ועד המאה ה-19, בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר שבמצרים.
בניגוד לגניזות רגילות שהכילו בעיקר ספרי קודש בלויים, יהודי קהיר גנזו כמעט כל כתב יד שנכתב באותיות עבריות. בין היתר נמצאו בגניזה טקסטים דתיים וספרותיים, בצד מסמכי יום-יום והיסטוריה חברתית כמו מכתבים אישיים, כתובות נישואין, שטרות מחילה, ספרי חשבונות ואפילו מרשמים רפואיים, ורשימות קניות.
מסמכים אלו שהיו כתובים בערבית יהודית, כלומר ערבית באותיות עבריות, פתחו חלון נדיר וחסר תקדים להבנת החיים הכלכליים והחברתיים של העולם המוסלמי והיהודי באגן הים התיכון בימי הביניים.
בין הטקסטים הדתיים נמצאו גם קטעי פיוטים קדומים, וביניהם הפיוט “ונתנה תוקף”, שזמן כתיבתו המשוער הוא סביב המאות ה-6 עד ה-8 לספירה, הרבה לפני תקופתו של רבי אמנון.
הפיוט נכתב כנראה במקור בארץ ישראל, נטמע במחזורי התפילה, ומשם נדד והגיע לקהילות אירופה. רבי אמנון כנראה אמר את הפיוט ברגעיו האחרונים בבית הכנסת במגנצא, כפי שמספר המסורת, אך הוא לא היה זה שחיבר אותו.
ביום הכיפורים בשנת 1973 הפתיעו את ישראל צבאות מצרים וסוריה ופתחו במתקפה כוללת בגזרת תעלת סואץ ורמת הגולן. מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמה קשה ביותר, ובמהלכה נפלו 2,656 חיילות וחיילי צה”ל.
למרות ההפתעה והישגי המצרים והסורים בתחילת המלחמה, כוחות צה”ל הצליחו להתאושש. הם הדפו את התוקפים והגיעו לקרבת דמשק וקהיר, ערי הבירה של סוריה ומצרים. אך המלחמה הזו זעזעה את הציבור בישראל, והותירה פצע כואב בליבם של רבים.
אחת הטרגדיות הגדולות במלחמה ארעה בקיבוץ בית השיטה שבעמק יזרעאל, ש-11 מבניו נפלו במלחמה. מדובר במספר עצום ביחס לכמות תושבי הקיבוץ.
כביטוי לכאבם של חברי הקיבוץ החילוני, כתב המלחין יאיר רוזנבלום מנגינה מצמררת למילות תפילת ונתנה תוקף. הביצוע המקורי לשיר היה של להקת הגבעטרון מקיבוץ גבע שבעמק, ובשנים האחרונות התפרסם ביצוע נהדר של השיר בידי החזן הצבאי הראשי סא”ל שי אברמסון יחד עם מקהלת חיילים.
מדוע קוראים את ספר יונה ביום הכיפורים
שיעור קולי
שיעור בווידאו
מדוע קוראים את ספר יונה ביום הכיפורים
ביום הכיפורים, במהלך תפילת מנחה, מיד לאחר קריאת התורה של תפילת אחר הצהריים, קוראים את ספר יונה כהפטרה.
ספר יונה מופיע בתנ”ך בחלק של הנביאים, בתוך קובץ הספרים הנקרא תרי עשר, שנים עשר הנביאים הקטנים. בסדר הספרים של תרי עשר, יונה הוא הספר החמישי, אחרי הושע, יואל, עמוס ועובדיה, ולפני מיכה.
בספר יונה יש 4 פרקים קצרים, וכך הוא מתחיל:
וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹר. קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה–וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי.
אלוהים מצווה על יונה ללכת אל העיר נינוה ולהזהיר את אנשיה שהיו מגדולי החוטאים וההוללים של אותם ימים.
נינוה הייתה מן הערים הגדולות והחשובות בעולם העתיק, ושימשה כבירת האימפריה האשורית בשיא תפארתה. היא שכנה על גדות נהר החידקל, מקום שבו שוכנת כיום העיר מוסול שבעירק.
מי זה יונה בן-אמתי, ומדוע שולח אלוהים דווקא אותו אל נינוה? פרשנים טוענים שיונה הוא אחד מבני הנביאים שליוו את הנביא אלישע, ויש הטוענים שהוא בנה של האישה, שאותו החייה אלישע לאחר שהוא מת.
אבל יונה אינו מציית להוראת אלוהים ובורח. לאן בורח יונה?
וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, יְהוָה.
יונה רוצה לברוח לתרשיש, שעל-פי המחקרים נמצאת בדרום ספרד, באזור שבו היו מכרות כסף. הוא מגיע לנמל יפו, עולה על אוניה שהגיעה מתרשיש, משלם לרב החובל ומצטרף להפלגה.
משיצאה האוניה אל הים הֵטִיל אלוהים רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם. פרצה סערה גדולה, וכפי שנאמר בספר, הָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר.
מה עשו המלחים? הם החלו לזרוק מטען מהספינה אל הים, בכדי להוריד משקל מול הסערה.
ומה עשה יונה? וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם. הספינה עומדת לטבוע, המלחים נאבקים להצילה, ויונה הולך לישון.
לבסוף רב החובל מצא את יונה, וביקש ממנו להתפלל אל אלוהיו. בינתיים המלחים הפילו גורלות בניסיון לברר מי אשם בסערה המפתיעה.
באופן לא מפתיע, הגורלות הצביעו על יונה כמי שאשם בסערה. יונה לא התנער מהאשמה. הוא סיפר למלחים שהוא בורח מאלוהיו, והציע שהם יזרקו אותו לים.
בהתחלה המלחים לא קיבלו את הצעת יונה וניסו להציל את הספינה – וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים, לְהָשִׁיב אֶל-הַיַּבָּשָׁה–וְלֹא יָכֹלוּ: כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם.
משראו המלחים שהעניין אבוד, הם זרקו את יונה לים, ובין רגע פסקה הסערה והים שקט.
ומה קרה ליונה בים?
וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת-יוֹנָה; וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.
אלוהים שלח דג גדול שבלע את יונה, ויונה בילה בבטן הדג שלושה ימים ושלושה לילות.
התנ”ך מספר לנו שאת יונה בלע דג גדול. אבל איזה סוג דג זה היה? בתרגום השבעים, שבו תורגם התנ”ך ליוונית השתמשו במילה קֶטוֹס – Kētos לתאר את הדג הגדול, שפרושה ביוונית מפלצת ים, חיית ים ענקית או לווייתן. בתרגומים מאוחרים יותר לאנגלית או לאידיש, השתמשו במפורש במילה לוויתן, וכך הושרש במסורת שהדג הגדול היה לוויתן.
אגב, לוויתן אינו דג, אלא יונק, והלוויתן הכחול הוא היצור הגדול ביותר שנברא. הוא גדול יותר מהדינוזאור הגדול ביותר שהיה, ומשקלו הממוצע מגיע למאה טון.
מה עשה יונה בבטן הדג?
קליטה לא הייתה לו לטלפון הנייד, אז רוב הזמן הוא התפלל לאלוהים – בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי, אֶת-יְהוָה זָכָרְתִּי; וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי, אֶל-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
ולאחר שלושה ימים נענה אלוהים לתחינותיו של יונה – וַיֹּאמֶר יְהוָה, לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת-יוֹנָה, אֶל-הַיַּבָּשָׁה.
חזרנו לתחילת הסיפור. אלוהים שוב מצווה על יונה ללכת אל נינווה ולהזהיר את תושביה – וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֶל-יוֹנָה, שֵׁנִית לֵאמֹר. קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה; וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת-הַקְּרִיאָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ.
הפעם, אחרי שלמד לקח שמאלוהים אי אפשר לברוח, הולך יונה אל נינווה ומזהיר את תושביה – וַיִּקְרָא, וַיֹּאמַר, עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת.
ובאופן מפתיע, על אף שתושבי נינווה היו אשורים ולא הכירו את יונה, הם הקשיבו לו. הם הכריזו צום, לבשו שקים, ואפילו מלכם יָּקָם מִכִּסְאוֹ, וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו; וַיְכַס שַׂק, וַיֵּשֶׁב עַל-הָאֵפֶר.
אנשי נינווה חזרו בתשובה וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן-הֶחָמָס, אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם.
משראה אלוהים כי אנשי נינווה חזרו בתשובה – וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים, עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם, וְלֹא עָשָׂה.
העיר ותושביה ניצלו. יונה הצליח במשימתו. אבל יונה אינו שמח בהצלחתו – וַיִּחַר לוֹ.
יונה כואב וכועס, ופונה אל אלוהים: הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי. עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה. כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה. וְעַתָּה יְהוָה, קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי, כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.
מה אומר יונה? יונה אומר: ידעתי שאצלח לשכנע את אנשי נינווה לחזור בתשובה. ידעתי גם שאתה אל רחום, תמחל להם ותוותר על העונש. זו הסיבה שברחתי לתרשיש.
מדוע יונה לא רצה שאנשי נינווה יחזרו בתשובה ולא יענשו?
לשאלה זו יש שלוש תשובות מרכזיות.
את הראשונה נתנו חז”ל שאמרו, שיונה ידע שאם אנשי נינווה יחזרו בתשובה בעקבות אזהרתו, הם יזכו לרחמי שמיים. אשור, שנינווה היתה בירתה, איימה על ממלכת ישראל, ובהמשך אף החריבה אותה. יונה חשש, שחזרת בני נינווה בתשובה והצלת העיר מעונש, אל מול חטאי עם ישראל באותה עת, יוביל לחורבן ישראל. וכך באמת קרה.
הסבר אחר לשאלה מתייחס לחששו של יונה להיתפס כנביא שקר. הוא מבטיח חורבן לנינווה בתוך ארבעים יום, אבל לאחר חזרת בני העיר בתשובה, אלוהים אינו מחריב את העיר, ויונה נתפס כשקרן.
ההסבר השלישי מתייחס לתפיסת עולמו של יונה. יונה בן אמיתי – כך מכנה אותו התנ”ך. יונה נחשב לאיש האמת שלשיטתו, חטא דורש עונש, ותשובה ברגע האחרון מתוך פחד אינה יכולה למחוק מעשים רעים של שנים. הוא התקשה לקבל את הקלות שבה אלוהים נוהג במידת הרחמים, ומוחל לחטאים כה חמורים כמו אלו של אנשי נינווה.
איזה הסבר מתאים יותר?
אני בוחר בהסבר השלישי, ובכדי לנמק את בחירתי אמשיך אל חלקו האחרון של הספר, שבו מתייחס אלוהים אל כעסו של יונה.
יונה כועס. הוא מתיישב על גבעה שצופה אל העיר, בונה לו סוכה להגן על עצמו מהשמש, ומביט על העיר, לראות האם אנשיה דבקים בחזרה בתשובה, או אולי חזרו אל סורם.
בצד הסוכה מצמיח אלוהים בין ליל עץ קיקיון שנותן צל, ומגן על יונה מהשמש. אחרי כמה ימים, באחד הלילות שולח אלוהים תולעת שמחסלת את הקיקיון. למחרת השמש קופחת מעל ראשו של יונה והוא מתעלף. לאחר שהוא מתעורר מעלפונו הוא מבקש את נפשו למות ואומר: טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.
ואז שואל אותו אלוהים: הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן? האם את מצטער על מות הקיקיון?
ועונה לו יונה: הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת.
וכאן מגיע סיום הספר, שגם מסביר מדוע קוראים אותו ביום הכיפורים.
וַיֹּאמֶר יְהוָה: אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה.
אומר אלוהים ליונה: אתה חסת על קיקיון שלא אתה עמלת לגדל אותו, שצמח בין לילה ואבד בין לילה, ואתה מצפה שאני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה, שאנשיה חזרו בתשובה?
במשל הקיקיון אלוהים מראה ליונה, שמידת הדין הנוקשה אינה הדרך הנכונה. אם יונה מסוגל להרגיש חמלה וצער על צמח ארעי רק משום שהיה לו לתועלת, על אחת כמה וכמה מוצדקת ומחויבת החמלה של הבורא על עיר שלמה, מלאה בבני אדם ובבעלי חיים, ברגע שהם מביעים חרטה ונכונות לתקן.
המסר של ספר יונה הוא שגם אם החרטה, הסליחה והחזרה בתשובה הן רגעיות, ואולי בעתיד אדם יחזור לעשות את הרע, מידת הרחמים מצדיקה לסלוח, לוותר ולקוות שלא תהיה חזרה אל הרע.
האם זו הגישה הנכונה? אינני יודע. אבל זו הסיבה מדוע אנו קוראים את ספר יונה לקראת סופו של יום הכיפורים.