יוסף טרומפלדור היה אחד אנשים המרתקים, המעניינים והמשפיעים ביותר בתולדות הציונות. סיפור חייו של טרומפלדור משלב אמונה עמוקה ברעיונות של שוויון סוציאליסטי, גבורה צבאית יוצאת דופן, ומחויבות בלתי מתפשרת להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

יוסף טרומפלדור נולד בשנת 1880 בעיר פִּיאָטִיגוֹרְסְק שדרום מערב רוסיה. אביו, זאב טרומפלדור, היה קנטוניסט, כלומר, ילד יהודי, שנחטף בילדותו לשירות צבאי ארוך ומפרך בצבא הצאר, המלך הרוסי. השירות בצבא הצאר היה קשה מאוד, במיוחד ליהודים, אבל למרות הקשיים זאב טרומפלדור הצליח לשמור על יהדותו.

לאחר שנים רבות בצבאו של הצאר, זאב טרומפלדור השתחרר, חזר לעיר הולדתו, הקים משפחה ונולדו לו 7 ילדים. יוסף היה הילד הרביעי, וכמו אחיו קיבל חינוך ששילב פטריוטיות רוסית, לצד זיקה עמוקה לזהות היהודית.

יוסף הצעיר הושפע מאוד מרעיונותיו של הסופר הרוסי הנודע לב טולסטוי, שהטיף לצמחונות, לחיים פשוטים, לעזרה הדדית  ועבודת אדמה. כאשר יוסף התבגר הוא נחשף לרעיון הציוני, וחלם על הגשמת הרעיונות של טולסטוי, לחיים פשוטים, לחיי שיתוף ולעבודת אדמה בארץ ישראל.

כאשר פרצה מלחמת רוסיה יפן, בשנת 1904 התגייס יוסף לצבא הרוסי, והתנדב ליחידת קומנדו, שלחמה בקרב פורט ארתור במזרח אסיה. בקרב הזה גילה טרומפלדור גבורה ומנהיגות. במהלך הקרב הוא נפצע קשה ואיבד את זרועו השמאלית. למרות נכותו, הוא סירב להשתחרר מהצבא, ולאחר שהחלים מהפציעה, הוא חזר לקו האש והמשיך להילחם עם יד אחת.

על גבורתו הבלתי רגילה, ועל מנהיגותו בשדה הקרב, קיבל יוסף טרומפלדור ארבעה עיטורי גבורה, מהגבוהים ביותר בצבא הרוסי. בנוסף, הוא הועלה לדרגת קצין, וזה היה הישג חסר תקדים ליהודי בצבא הצאר, שבו שררה אנטישמיות ושנאת יהודים.

בתחילת 1905 נחלה רוסיה מפלה במלחמה, וטרומפלדור, יחד עם עוד 70,000 חיילים רוסים, נפל בשבי היפני. טרומפלדור היה בשבי היפני כשנה, ובזכות אישיותו וסיפור גבורתו הוא הפך למנהיג מחנה השבויים היהודים. בשבי הוא פעל רבות לקידום הרעיונות הציונים והסוציאליסטים, לצד דאגה לצורכי השבויים בתחומי החינוך, הרווחה והמסורת היהודית.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, הגיע טרומפלדור למצרים. במצרים הוא פגש את זאב ז’בוטינסקי, אחד ממנהיגי הציונות, שעליו אספר לכם בהזדמנות אחרת.

טרומפלדור וז’בוטינסקי מצאו שפה משותפת, ובשנת 1915 הם הקימו במצרים את גדוד נהגי הפרדות, שהיה היחידה הצבאית היהודית הראשונה מאז ימי מרד החשמונאים וחורבן בית שני. הגדוד, שמנה כ-650 לוחמים ומתנדבים יהודים, רובם כאלו שגורשו על-ידי הטורקים מארץ ישראל, פעל ככוח עזר לוגיסטי, במסגרת הצבא הבריטי, שלחם באימפריה הטורקית.

מפקד הגדוד היה הקולונל הבריטי ג’ון הנרי פטרסון, וסגנו היה יוסף טרומפלדור. הגדוד הוביל אספקה של מזון, מים ותחמושת ללוחמים בשדה הקרב, ולקח חלק פעיל ונועז בקרב גליפולי הקשה, מול האימפריה העות’מאנית.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה, האימפריה העות’מאנית, ששלטה בארץ ישראל, סוריה ולבנון, קרסה, והמעצמות המנצחות, בריטניה וצרפת, חילקו ביניהן את האזור בהסכם שנקרא הסכם סייקס-פיקו. לפי ההסכם הזה, צרפת קיבלה שליטה והשפעה על סוריה ולבנון, ואילו בריטניה קיבלה שליטה והשפעה על ארץ ישראל, עבר הירדן, עירק ואזורים נוספים.

חלוקת אזורי ההשפעה בין המעצמות נעשתה בצורה שרירותית, מבלי להכיר את האוכלוסייה שחיה באזורים הללו. הדבר הזה יצר בעיות, שקיימות באזור עד היום, כמו מלחמות האזרחים המתמשכות בלבנון, בסוריה ובעירק.

המעצמות לא ממש שלטו על אזורי ההשפעה, שהשתרעו על שטחים עצומים, ובחלק מהאזורים שררו אנרכיה והפקרות. אחד האזורים הללו היה צפון עמק החולה, בצפונה של ארץ ישראל, בגבול שבין השטח שהיה תחת חסות בריטית, לשטח שהיה תחת חסות צרפתית. האזור הזה נקרא היום אצבע הגליל, בקצהו נמצאת המושבה מטולה, ודרומית אליה נמצאת העיר קריית שמונה.

בתוך שטח ההפקר באצבע הגליל שכנו ארבע נקודות יישוב יהודיות, קטנות ומבודדות. הנקודה הראשונה שהוקמה בשנת 1896, בתקופה, שבאזור שלטה האימפריה העות’מאנית, היתה המושבה מטולה, שהוקמה על ידי שליחיו של הברון רוטשילד, על אדמות, שנרכשו מתושבים דרוזים מהאזור.

עשרים שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם הראשונה, התרחש באזור גל התיישבות נוסף, שהביא עמו את רעיון הקבוצות והקיבוצים.

בסוף שנת 1916 הוקמה על-ידי אנשי ארגון השומר חוות רועים שנקראה “כפר בר גיורא”, ובהמשך הפכה לקיבוץ כפר-גלעדי.

בשנת 1918 הוקמה חווה חקלאית עצמאית בשם תל-חי, בסמוך לכפר-גלעדי, על שטח ששימש קודם לכן כחווה של פועלי מטולה.

שנה לאחר מכן, בשנת 1919, הוקמה חווה נוספת בשם חמארה על ידי פועלים מהגליל התחתון, אך היא התקשתה לשרוד, ופונתה זמן קצר לאחר מכן בשל המצב הביטחוני הרעוע באזור.

ההתיישבות בתל חי ובכפר גלעדי התבססה על רעיון של קבוצות עבודה שיתופיות. הצעירים והצעירות במקומות אלו חיו חיי שיתוף ודגלו בעבודה עברית, הגנה עצמית וחיים חקלאיים. אולם בשל המצב הביטחוני הרעוע באזור, והמרחק הגיאוגרפי ממרכזי היישוב היהודי במרכז הארץ, נקודות הישוב הללו היו פגיעות ומבודדות ביותר.

אזור אצבע הגליל ועמק החולה לא היה מיושב בצפיפות, בעיקר בגלל ביצות החולה, ריבוי היתושים ומחלת המלריה, שהיתושים הפיצו. מעט תושבי האזור היו חקלאים ערבים שכונו פלאחים, ושבטים בדואים שעסקו ברעיית צאן ובשוד. באזורי ההרים הגבוהים, חיו גם דרוזים וערבים נוצרים.

האנרכיה, ששררה באזור לאחר מלחמת העולם השנייה, הובילה להתפרצות של מרד ערבי ובדואי נגד הניסיון הצרפתי לשלוט באזור. מנהיגים מקומיים, ובראשם בדואי בשם כמאל אפנדי, גייסו כנופיות חמושות של בדואים ופלאחים, שנלחמו בצרפתים.

היישובים היהודיים ניסו לשמור על ניטרליות, ולא להתערב בסכסוך שבין הבדואים לצרפתים. אולם הבדואים חשדו, שהיהודים משתפים פעולה עם הצרפתים ומסייעים להם. הבדואים החלו לתקוף את הישובים היהודים, בעיקר למטרות שוד, תחת תירוצים שהם מחפשים חיילים צרפתים שמסתתרים אצל היהודים.

במאבק הזה הישובים היהודים נותרו ללא הגנה. הצרפתים לא הצליחו לשלוט בשטח ולספק הגנה ליישובים, ואילו הבריטים, ששלטו מדרום לאזור זה, סירבו לשלוח כוחות צבא צפונה, כדי לא ליצור תקרית דיפלומטית או צבאית עם הצרפתים.

בינתיים, עם תום מלחמת העולם השנייה, טרומפלדור חזר לרוסיה. ברוסיה טרומפלדור הצטרף אל תנועת החלוץ, שהייתה תנועה עולמית של צעירים יהודים, שהתארגנו במטרה לעלות לארץ ישראל, ליישב אותה, ולבנות בה חברה עובדת ושוויונית.

עד מהרה טרומפלדור הפך למנהיגה הבולט של תנועת החלוץ. בוועידת היסוד שלה שהתקיימה ברוסיה בשנת 1919, נשא טרומפלדור נאום מרשים, הוא ראה בחלוצים “אנשי ברזל”, פועלים וחיילים המוכנים לשרת את העם היהודי בכל משימה שתידרש, בין אם מדובר בחפירת תעלות, ייבוש ביצות, או הגנה על הישובים היהודיים.

תנועת החלוץ הקימה במזרח אירופה חוות חקלאיות, אליהן נשלחו צעירים יהודים לתקופת הכשרה, שבמהלכה הם למדו את עבודת האדמה, למדו עברית, ספגו את ערכי הציונות, ולמדו להסתגל לחיי שיתוף.

תנועת החלוץ זכתה להצלחה אדירה, הפכה לזרם המרכזי בתנועה החלוצית, ורבים מחברי התנועה עלו לארץ ישראל והקימו בה קיבוצים, מושבים ונקודות היאחזות בקרקע.

מיד לאחר וועידת היסוד של תנועת החלוץ גם טרומפלדור עלה לארץ, הצטרף להנהגת הישוב היהודי, ולקח חלק בוויכוח שהתנהל סביב לשאלה – האם לפנות את היישובים המבודדים באצבע הגליל בכדי להציל חיי אדם, או להתעקש ולהישאר באזור, בכדי לקבוע את גבולותיה העתידיים של הארץ?

טרומפלדור התנגד לנטישת הישובים היהודים, ובסוף 1919 הוא הגיע לתל חי במטרה לפקד על הגנת האזור. באותו חודש נהרג בתל-חי שניאור שפושניק כתוצאה מירי שמחה של שודדים ערביים, לאחר הצלחתם לבזוז כפר ערבי סמוך. טרומפלדור דרש בתוקף מהנהגת הישוב היהודי בארץ לשלוח נשק ותגבורת, ולא לסגת בשום פנים ואופן מאצבע הגליל.

אולם, למעט מתנדבים ספורים שהגיעו לסייע, תגבורת משמעותית לא הגיעה. בתחילת שנת 1920 המצב הלך והחמיר. קבוצת חמארה פונתה, והמתיישבים היהודים התרכזו בעיקר בכפר גלעדי ובתל-חי.

טרומפלדור וחבריו ניסו להחזיק מעמד עם משאבים דלים והתגבורת הקטנה, שכללה בעיקר צעירים לא מנוסים שהגיעו מהדרום. ב-6 בפברואר 1920 נהרג בשדה סמוך לתל חי, במהלך מאבק עם שודדי בהמות, אהרון שר, צעיר שבא לעזרת היישוב.

בבוקר 1 במרץ 1920, י”א באדר תר”פ, הקיפו מאות בדואים חמושים, בראשות כמאל אפנדי, את תל-חי. כמאל אפנדי טען בפני מגיני תל-חי, כי הגיע אליו מידע לפיו חיילים צרפתים מסתתרים במקום, ודרש להיכנס ולערוך חיפוש.

טרומפלדור, שרצה למנוע התנגשות חזיתית מול כוח עדיף בהרבה, התיר למנהיג הבדואים וכמה מאנשיו להיכנס לחצר המבוצרת לצורך החיפוש. זו הייתה טעות נוראית.

במהלך החיפוש כמאל אפנדי וכמה מאנשיו הגיעו לבניין המרכזי בחצר, ועלו לקומה השנייה של הבית. בקומה השנייה שהו כמה מגינים, בהם דבורה דְרֶכְלֶר ושרה צִ’יזִ’יק.

במהלך החיפוש בקומה השנייה, ניסה כמאל אפנדי לקחת בכוח את אקדחה של דבורה דְרֶכְלֶר. דבורה התנגדה. לפי אחת הגרסאות, במהלך המאבק עם כמאל אפנדי נפלט כדור מאקדחה של דבורה. על-פי גרסה אחרת, דבורה צעקה לעבר טרומפלדור שהיה בחצר: “יוסף, לוקחים לי את האקדח!”.

מכל מקום, טרומפלדור, ששמע את הצעקות או הירייה, חשב שהבדואים החלו לטבוח במגינים שבקומה השנייה, ירה יריית אזהרה באוויר או ירה לעבר אחד התוקפים, ונתן פקודה לפתוח באש.

מיד התפתח קרב יריות עז בחצר הצפופה. התוקפים הבדואים הטילו פצצה לתוך החדר, שבו שהו שרה וחבריה בקומה השנייה. מהפיצוץ נהרגו שרה צ’יזיק, דבורה דרכלר, בנימין מונטר וזאב שרף, ששהו בחדר, ויצחק קנייבסקי, ששהה אף הוא בחדר, נפצע קשה.

מהקומה השנייה הבדואים שלטו באש על החצר. להתקפה הצטרפו גם המוני בדואים שהיו מחוץ לחצר. יוסף טרומפלדור, שניסה לצאת מחדר האוכל אל המדרגות שהובילו לקומה השנייה, נפצע בידו וחזר פנימה. כשניסה לצאת שוב, נפצע בבטנו, ופונה על ידי חבריו, לחדר ששימש לטיפול בפצועים.

לאחר שעות של קרב, שבו נהרגו ונפצעו רבים מבין הבדואים, החלו הצדדים לנהל משא ומתן בצעקות, שבסופו הקרב הסתיים. הבדואים נסוגו עם הפצועים וההרוגים שלהם, וגם אנשי תל-חי החליטו לנטוש את תל-חי ולשרוף אותה.

בינתיים הגיעה מכפר גלעדי תגבורת לסייע למגיני תל-חי, ועמם הרופא ד”ר גרי, שטיפל בפצועים וביניהם טרומפלדור, שלא שרד, ובדרך לכפר גלעדי הוא מת מפצעיו.

חבריו סיפרו שרגעים לפני מותו, כאשר הוא נשאל “מה שלומך?” ענה טרומפלדור: “לא נורא, טוב למות בעד ארצנו”. דבריו אלו הפכו למיתוס לאומי שליווה לוחמים רבים לאורך כל מלחמות ישראל.  

יומיים לאחר מכן נטשו המתיישבים גם את כפר גלעדי, ועברו דרומה אל קיבוץ איילת השחר, שהיה בשטח שבשליטת המנדט הבריטי. בעקבותיהם נטשו גם תושבי מטולה את המושבה.

לאחר שהיהודים עזבו את האזור הכוחות הצרפתיים פעלו באגרסיביות נגד הפורעים הערבים, והצליחו להשליט סדר. בתחילת  אוקטובר באותה שנה חזרו המתיישבים היהודיים אל שלושת היישובים שננטשו, ויישבו אותם מחדש. בסוף 1920 נמסר האזור לשליטה בריטית, עד להקמת מדינת ישראל.

עמידת הגבורה של המגינים הייתה לסמל, ועד היום רווחה הדעה, כי בזכות גבורת המגינים אצבע הגליל נכללה בתחום שלטון המנדט הבריטי, ואחר כך בתחום מדינת ישראל. בשנת 1926 אוחד תל-חי עם כפר גלעדי, ואנשיו עברו לשם.

שמונת נופלי תל-חי נקברו בבית הקברות, שנמצא בין תל חי לכפר גלעדי. מעל קברם הוצב פסל האריה השואג, שהכין הפַּסָּל אברהם מלניקוב. לאחר קום המדינה שוקמה ושוחזרה חצר תל חי הנטושה, וכיום יש במקום אתר הנצחה ומוזיאון, בו מוצגים אורח החיים של אנשי ראשית ההתיישבות, ותיאור קרב תל-חי.

בהשראת עמידת הגבורה של יוסף טרומפלדור וחבריו בחצר תל-חי חיבר לזכרם ברל כצנלסון את תפילת יזכור, אשר נקראת עד היום, בשינויים קלים, בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

העיר קריית שמונה, שהוקמה בשנת 1949, נקראת לזכרם של שמונת נופלי תל חי.

יום י”א באדר הוא יום ציון ממלכתי, ומכונה בשם “יום תל חי”. בכל שנה מתקיים ברחבת האריה השואג טקס זיכרון ממלכתי לזכר מגיני תל חי, בהשתתפות חניכי תנועות הנוער. כאשר אני למדתי בבית הספר ציינו בכל שנה את היום הזה, ושמענו סיפורים על גבורת לוחמי תל-חי.