המשפחה שלנו
קורותיה של סבתא אילנה שלסקי בתקופת השואה
חלק ראשון
הפלישה הנאצית והבריחה
הפרק הראשון בסיפור קורותיה של הסבתא אילנה שלסקי בתקופת השואה מספר על הרקע של המשפחה, על תחילת המלחמה, ועל הבריחה מזרחה.
שיעור קולי
שיעור בווידאו
אילנה שלסקי, לבית פסטרנק, נולדה בטרנופול שבגליציה המזרחית ביום 18 במאי 1935. בהיותה בת ארבע פרצה מלחמת העולם השנייה, שסחפה את העולם למרחץ דמים, ושלחה את אילנה ומשפחתה למסע הישרדות מרתק. סיפור חייה עובר בנקודות מרכזיות של העם היהודי בעת החדשה – גלות, שואה, הישרדות, תקומה ובניין הבית.
יצחק, אביה של אילנה, נולד באוקטובר 1900 בזבורוב, עיירה קטנה במחוז טרנופול שבגליציה המזרחית. אביו, שהיה תלמיד חכם נפטר ממחלה כאשר יצחק היה נער, ואמו, שרה פסטרנק לבית קרל, נשאה בנטל פרנסת המשפחה. למשפחה הייתה מחלבה וחנות, שבה מכרה האם את תוצרת המחלבה.
לימים, הכיר יצחק את מינה לבית שפייזר, ילידת טרנופול, והם נישאו. מינה ויצחק התגוררו בטרנופול בבית דירות, שהיה בבעלות של אליעזר שפייזר, אביה של מינה. אליעזר, יהודי אמיד, היה שותף עם בעל אחוזה פולני בבריכות לגידול דגים וסרטנים ליצוא.
להוריה של מינה, אליעזר ואיטקה שפייזר היו חמישה ילדים – שלוש בנות, סלקה אנה ומינה, ושני בנים, צבי ועוד בן ששמו לא ידוע לנו. איטקה נפטרה בגיל צעיר כאשר מינה, בת הזקונים, הייתה בת 15.
לאחר מותה של איטקה, נטל ניהול הבית נפל על כתפיהן של אנה ומינה, ולאחר שאנה יצאה ללימודים בלבוב, מינה נשאה לבדה בנטל ניהול הבית. למרות את היא סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון העברי “תרבות”, למדה הנהלת חשבונות ולמדה להיות גננת.
משפחת פסטרנק הייתה משפחה יהודית חילונית במצב כלכלי טוב. יצחק היה שותף עם אליעזר, אביה של מינה, בגידול הדגים והסרטנים. בשנת 1931 נולד למינה ויצחק בנם הבכור זיגמונד, שלאחר עלייתו לארץ ישראל שינה את שמו לעמוס, ובשנת 1935 נולדה בת הזקונים ידז’יה הלו היא אילנה.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין וכבשה אותה תוך כחמישה שבועות של לחימה עיקשת אך חסרת סיכוי מצד הפולנים. ב-17 בספטמבר פלשה ברה”מ לפולין, בהתאם לנספח הסודי בהסכם ריבנטרופ-מולטוב, שהגדיר את אזורי ההשפעה של ברית-המועצות וגרמניה. אזור ההשפעה של ברית-המועצות היה חלקה המזרחי של פולין והמדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה.
אזור גליציה המזרחית עבר לשליטה רוסית. הצבא האדום נכנס לטרנופול והקים את המפקדה הראשית בארמון המלכותי של העיר. הרוסים הקומוניסטים נהגו להשתלט על רכוש פרטי ולהגלות את בעלי הרכוש לסיביר. יצחק ומינה, שחששו מהגליה לסיביר, נקטו מספר צעדי מנע. הם השכירו חדר אחד בבית לחיילים רוסים, יצחק הצטרף למפקדת הצבא האדום, ומינה החלה לעבוד כמנהלת חשבונות באחד המפעלים החיוניים. למרות זאת, הרוסים הלאימו חלק מבריכות הדגים של הסבא.
המלחמה התפשטה על כל אירופה. עמוס החל ללמוד בבית הספר ואילנה נשלחה לגן. יצחק עשה חייל במסגרת עבודתו במפקדת הצבא האדום. הוא התקדם ומונה למנהל המנהלי של כל המפקדה. ב־22 ביוני 1941 החל מבצע ברברוסה. הגרמנים, שהפתיעו את הרוסים, התקדמו מזרחה במהירות, והרוסים החלו לסגת בבהלה. מפקדת הצבא האדום שמוקמה בטרנופול התארגנה במהירות לנסיגה, ויצחק, שידע סודות צבאיים רבים, קיבל הוראה להצטרף אל הכוחות הנסוגים לתוך השטח הרוסי.
מינה סירבה להישאר לבד בטרנופול ודרשה להצטרף אל יצחק. יצחק אירגן משאית עם נהג, הם העמיסו עליה מעט ציוד, נפרדו מאליעזר, אביה של מינה ומצבי אחיה, שנשארו בטרנופול, ויצאו למסע נדודים ארוך ומייגע.
היציאה מטרנופול נעשתה באישון לילה, מאחר והגרמנים כבר הקיפו את העיר. כל אחד קיבל כדור רעל למקרה והם יתפסו על-ידי הגרמנים. למזלם, נהג המשאית הצליח למצוא פרצה במצור הגרמני, והמשפחה החלה לנוע, בתוך שיירות ענק של פליטים לכיוון קייב, בירת אוקראינה.
מהומת המלחמה הייתה נוראה. היה מחסור במזון ובמים, ומטוסים גרמנים הפציצו את שירות הפליטים ללא הרף. בכל פעם שהחלה הפצצה הייתה המשפחה קופצת מהמשאית ובורחת להתחבא ביערות הסמוכים. כאשר המשאית התקרבה לקייב התברר שהכבישים הראשיים חסומים, ונהג המשאית החל לחפש את דרכו בדרכים צדדיות ועל שבילי עפר. באחת הדרכים הם נתקלו במחזה קשה, שרדף את אילנה שנים רבות, של עשרות אנשים הרוגים שהיו פזורים על הדרך לאחר הפצצה קשה של הגרמנים.
לאחר ימים רבים של נסיעה מתישה הגיעה המשפחה לקייב ושוכנה יחד עם משפחות צבא אחרות בבניין של הצבא האדום. כל הגברים נשלחו לחזית וביניהם גם יצחק.
סבא אליעזר שפייזר, אביה של מינה, סירב להצטרף אל מינה, יצחק והילדים, שנמלטו מטרנופול רגע לפני שהגרמנים נכנסו אל העיר. “אני זקן” הוא אמר, והחליט להישאר בטרנופול.
במשך שנים רבות העסיק סבא אליעזר בבריכות הדגים שלו אוקראיני, שהיה כבן משפחה, וגר עם משפחתו בבית, שסבא אליעזר העמיד לרשותו סמוך לבריכות. מיד לאחר שהרוסים עזבו את העיר, האוקראיני הגיע לביתו של הסבא וגירש אותו. הסבא שגורש נזכר, שהטלית שלו נשארה בבית. הוא חזר לקחת אותה, והאוקראיני דחף אותו מכל המדרגות ורצח אותו.
טרנופול נכבשה בידי הנאצים ב-2 ביולי 1941, ויומיים לאחר מכן החל הפוגרום ביהודי העיר. בסיוע השוטרים האוקראינים, הנאצים הוציאו גברים יהודים מבתיהם ורצחו אותם ברחובות, לעיני בני משפחותיהם. האוקראינים “צדו” יהודים ברחובות, הובילו אותם אל תחנות איסוף ושם הם נורו ונרצחו. בית-הכנסת הפך למרכז טבח קיבוצי, לבסוף הועלה באש.
חלק מהיהודים הוכרחו לקבור את הנרצחים ולאחר מכן רצחו גם אותם. השוטרים האוקראינים והאספסוף העירוני היו פעילים מאוד בפוגרום. הגרמנים נהגו לירות בגברים בלבד, ואילו האוקראינים לא פסחו על הנשים והילדים. האוקראינים רצחו בברבריות תוך שימוש במוטות-ברזל, בגרזינים, בסכינים, בכל הבא ליד. האוקראינים הרסו את דירות היהודים, אנסו נשים ושדדו את הרכוש.
באותה עת השתולל הפוגרום בכל האזור, והאיכרים האוקראינים רצחו את כל היהודים בכפרים שסביב לטרנופול. בפוגרום נרצחו כ- 5,000 יהודים.
חלק שני
הישרדות והצלה
הפרק השני בסיפור קורותיה של הסבתא אילנה שלסקי בתקופת השואה מספר על תקופת הנדודים, ההישרדות בתנאי המלחמה הקשים וההצלה שהגיעה פתאום.
שיעור קולי
שיעור בווידאו
לאחר שיצחק חזר ליחידה הצבאית שלו, מינה נשארה לבד בקייב עם שני ילדים קטנים. כעבור כמה ימים העבירו את המשפחות אל אחד הכפרים באזור. מינה שמעה שבכפר הזה יש אנטישמים והיא ביקשה לעבור לכפר אחר. כך הם הגיעו לכפר Kurenivka סמוך לקייב, שהיום הוא שכונה מערבית בעיר. בכפר הם התגוררו אצל משפחה רוסיה ענייה, שלמרות העוני התחלקה איתם במעט שהיה להם.
בינתיים הגרמנים המשיכו להתקדם בחזית. האוקראינים, ששמעו על זוועות הנאצים ובעצמם היו אנטישמיים גדולים, החלו לאיים על היהודים, שעם כניסת הגרמנים הם יעשו בהם שפטים. מינה שחששה מאוד מהגעת הגרמנים ביקשה להתרחק מהחזית, ונשלחה עם ילדיה לכפר הקטן קורמנובקה – Kurmanovka שבהרי אורל.
בקורמנובקה שוכנה המשפחה בביתה של משפחת איכרים רוסית. המשפחה הרוסית קיבלה את מינה ואת ילדיה בזרועות פתוחות וחלקה עמם את המעט שהיה לה. מינה עבדה עם בני המשפחה במשק החקלאי, והילדים, עמוס ואילנה, שיחקו עם ילדי המשפחה. בחורף התנאים החמירו. השלג היה כבד מאוד ותנאי הקור היו קשים.
הקשר עם יצחק, שנשלח לחזית, אבד עם המעבר להרי אורל. החזית המשיכה להתקדם ומינה קיבלה אישור, יחד עם משפחות אנשי צבא נוספות, להמשיך לנדוד ולעבור לאוזבקיסטן. המסע לאוזבקיסטן נמשך ששה שבועות ברכבת משא, בקרונות שבהם הובילו בהמות. היה מחסור במזון ובמים, ולא היו כלל תנאים סניטריים והיגיינה בסיסית.
לאחר ששה שבועות בקרון הבהמות הגיעו מינה והילדים לקולחוז. קולחוז הוא ישוב שיתופי חקלאי, בבעלות המדינה. תושבי הקולחוז עבדו בחקלאות. את התוצרת החקלאית הם העבירו למדינה ובתמורה קיבלו קצבת מחיה דלה.
משפחות הפליטים אוחסנו בבתי האוזבקים המקומיים, שקיבלו את פניהם בסבר פנים יפות. אורח חיי האוזבקים המוסלמים היה דל ועלוב. היה מחסור חמור במצרכי מזון בסיסיים, וגם חבילות המזון שהגיעו למשפחות החיילים, לא סייעו במיוחד.
המחסור החמור במזון נתן את אותותיו במשפחה. מינה והילדים היו מאוד רזים ובטנם טפחה באופן מבהיל. מינה נהגה ללכת אל הכפרים בסמוכים לקולחוז ולמכור שם מעט מהרכוש שהיא הביא עמה. במעט הכסף שהיא קיבלה היא רכשה מזון. באחת הפעמים היא פגשה משפחות יהודיות, שהמליצו לה לעזוב את הקולחוז, לעבור לעיר ולעבוד בבית חרושת, שייצר עבור הצבא מצנחים ממשי.
מינה שמעה לעצתם, עברה יחד עם הילדים לעיר והחלה לעבוד בבית החרושת. בהתחלה התגוררו מינה והילדים על גג אחד הבתים, אך כאשר הגיע החורף הם מצאו חדר והצטופפו בו. הילדים החלו ללמוד בבית ספר, אך המחסור אילץ את זיגמונד לזייף את הגיל בתעודת הזיהוי שלו, ולהתחיל לעבוד כחרט בבית חרושת.
המצב הסניטרי הקשה, ומזג האוויר החם והיבש גרמו למגפות. מינה חלתה בדיזנטריה, אבל המחסור בתרופות מנע ריפוי. היא אושפזה בבית חולים והילדים נותרו לבדם, עם חשש כבד לחיי האם, ועם הפחד שהם ישלחו לבתי יתומים. מינה שרדה את המחלה בזכות רופא שהיא הכירה בבית החולים, שהצליח להשיג אנטיביוטיקה עבורה. מינה החלימה ואז אילנה חלתה בטיפוס, וימים רבים הייתה תלויה בין חיים ומוות. רק בנס היא הצליחה להתגבר על המחלה והחלימה.
באחד הימים הגיעה ידיעה מהצבא שיצחק נפצע, לאחר שמחפורת שבה הוא היה התמוטטה, והוא נקבר תחת השלג. יצחק אושפז בבית חולים צבאי, ושם הוא ביקש שיאתרו את משפחתו. הצבא סייע, המשפחה אותרה, ולאחר השחרור מבית החולים יצחק הגיע לאוזבקיסטן והתאחד עם משפחתו. אבל יצחק היה חולה, רזה וחלש, והוא לא יכול היה לצאת לעבוד ולקחת חלק בפרנסת המשפחה.
בצד הרעב, המחלות והייאוש החלו להגיע ידיעות מהחזית על ניצחונות הצבא הרוסי על הגרמנים, ועוררו בקרב הפליטים תקווה. בשנת 1944 הגיעו באופן מפתיע אל בית החרושת, שבו עבדה מינה שני בני אחיה, סאשה ומישה שפייזר, וביקשו לראות אותה.
מישה וסאשה היו האחיינים של מינה. להוריה של מינה, אליעזר ואיטקה שפייזר היו חמישה ילדים – שלוש בנות, סלקה אנה ומינה, ושני בנים, צבי ועוד בן ששמו לא ידוע לנו.
האחות גדולה, אנה, עברה ללבוב, שם היא ניהלה פנימייה לבנות יהודיות, למדה לימודים אקדמיים והייתה בעלת שני תארי דוקטור. אחותה השנייה של מינה, סלקה, היגרה לארה”ב, שם היא הקימה משפחה. צבי התחתן בטרנופול ונולדו לו שני בנים – סשה ומישה. אח נוסף של מינה, ששמו אינו ידוע, היה קומוניסט מושבע, שנרדף על-ידי השלטונות הפולנים, ברח לברית המועצות ושם נעלמו עקבותיו.
הפגישה בין הדודה לאחיינים, שלא התראו מספר שנים, הייתה מאוד מרגשת. למישה, שאיבד רגל במלחמה, ולסאשה היה קצת כסף. הם לקחו את מינה מבית החרושת, קנו כיכר לחם גדולה וחבילת חמאה ומיהרו לחדר העלוב שבו גרה המשפחה. באותו הערב חגגה המשפחה המאוחדת את המפגש עם הלחם והחמאה, ולמחרת נסעו יצחק ומישה לעיר וקנו מצרכי מזון ובגדים.
מישה וסאשה התגוררו במחוז צ’קלוב במרכז רוסיה, והם רצו לקחת את משפחת פסטרנק לשם. אלא שכאן התעוררה בעיה. מינה עבדה במפעל לייצור מצנחים. היא נחשבה לעובדת חיונית ומנהל המפעל סירב לשחרר אותה. מישה, שהיה נכה מלחמה בעל זכויות, טען שמינה היא אחותו, ורק לאחר מאבק ומריבה קולנית עם הממונים, הוא הצליח לשחרר את מינה מהעבודה במפעל, והמשפחה עברה לצ’קלוב.
ביתם של מישה וסאשה היה קרון רכבת ישן. הקור בצ’קלוב היה נורא, 30 מתחת לאפס, ושלג כבד. לאילנה הקטנה לא היו נעלים, והיא הלכה בשלג הכבד כאשר סמרטוטים עוטפים את רגליה. אילנה חלתה בדלקת ריאות, חום גופה עלה מאוד, בבתי החולים לא היו תרופות ומקומות אשפוז, והיה חשש כבד לחייה. בעזרת טיפול מסור של מינה והמשפחה אילנה התגברה והתאוששה.
חלק שלישי
תום המלחמה ועליה לארץ
הפרק השלישי בסיפור קורותיה של הסבתא אילנה שלסקי בתקופת השואה מספר על קורותיה עם תום המלחמה, הניסיון לבנות חיים חדשים בפולין, העלייה לארץ והקמת המשפחה.
שיעור קולי
שיעור בווידאו
בשנת 1945 הצבא האדום שיחרר את אזור טרנופול והמשפחה חזרה לעיר לגלות,
עם סיום המלחמה, אזור טרנופול היה תחת שליטה רוסית, עם אוכלוסייה מעורבת של פולנים, אוקראינים, יהודים ניצולים, ורוסים. משפחת פסטרנק חזרה לטרנופול וגילתה שאיש מקרוביהם לא שרד ושכל רכושם נהרס ונבזז בידי האוקראינים והצבא הרוסי.
יצחק התגייס לצבא האדום ללווי שיירות של אסירים בנדרובצים לסיביר. הבנדרובצים היו חיילי המיליציות של סטפן בנדרה באוקראינה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
לפני המלחמה נמנה סטפן בנדרה עם הנהגת התנועה הלאומנית האוקראינית, ויזם פעולות טרור נגד השלטון הפולני והשלטון הסובייטי. עם פרוץ המלחמה סייעו בנדרה וחייליו לנאצים, מתוך כוונה להקים מדינה אוקראינית עצמאית. הם הובילו פרעות וטבח ביהודים וגם בפולנים. אלפי יהודים נרצחו על-ידי חייליו של בנדרה, רבים מהם ילדים שהסתתרו בכפרים אוקראינים.
לקראת סוף המלחמה, כאשר הצבא הסובייטי התקדם ורדף אחר הצבא הגרמני הנסוג, פעלו הבנדרובצים באופן מחתרתי לעקב ולפגוע בצבא הסובייטי. הבנדרובצים הסתתרו ביערות, קיבלו סיוע מהכפריים ונהגו לתקוף ולהרוג את חיילי הצבא האדום, וכמובן גם את היהודים שנואי נפשם. הצבא האדום רדף אחר קבוצות הגרילה הללו, ואלו שנתפסו נשלחו למחנות הסגר בסיביר.
באחת הנסיעות שבהן ליווה יצחק אסירים בנדרובצים לסיביר, נגנבו מסמכיו, והרוסים עצרו אותו בחשד שהוא חבר בתנועת ההתנגדות. הקשר בין יצחק למשפחתו שוב נותק, ומינה והילדים לא ידעו מה עלה בגורלו.
המלחמה עמדה בפני סיום. הקומוניסטים שלטו באזור טרנופול והאנטישמיות גברה. מינה ועמוס מצאו עבודה בבית חרושת, ואילנה למדה בבית ספר.
בינתיים, יצחק הצליח לשכנע את שוביו לאפשר לו להתגייס לצבא הפולני ששיקומו החל. בעזרת הצבא הפולני הוא ניסה ליצור קשר עם המשפחה בטרנופול. רק לאחר מספר חודשים הקשר חודש, ואות חיים הגיע מיצחק. לקראת סיום המלחמה יצחק השתתף בקרבות לשחרור וורשה מידי הנאצים ועם תום המלחמה הוא שוחרר לביתו, ופגש בעיר סטניסלבוב את המשפחה שעזבה את טרנופול.
בתום מלחמת העולם השנייה רוסיה השתלטה על שטחים נרחבים במזרח פולין, ובתמורה פולין קיבלה את אזור שלזיה בחלקה המזרחי של גרמניה. חילופי השטחים הובילו לטרנספר של תושבים. אזרחי פולין שהתגוררו באזורים שעברו לשליטה רוסית, עברו לאזור שלזיה. אלו שלפני המלחמה הייתה בבעלותם אדמה, קיבלו אדמות בשלזיה.
מינה, שלא רצתה להישאר ברוסיה הקומוניסטית, לקחה את הילדים והחלה לנדוד לכיוון מערב, לעתיד בטוח יותר בשלזיה. בדרך הם חברו ליצחק, שלא היו לו אישורי מעבר, והוא נאלץ להסתתר בכל פעם שהרכבת הגיעה לנקודות בדיקה. ברכבת הזו הם הכירו משפחה פולנית, משפחת בורצקי, ששנאה את הגרמנים ולא הייתה אנטישמית. בין משפחת פסטרנק למשפחת בורצקי נקשרו קשרי חברות אמיצים, ואדון בורצקי סייע ליצחק להסתתר ולהתחמק בכל מעבר גבול וביקורת.
לאחר נסיעה ארוכה ורצופת תלאות הגיעו משפחות פסטרנק ובורצקי לעיירה קטנה במחוז שלזיה התחתונה בשם ז’ארי. משפחות בורצקי ופסטרנק היו המשפחות הראשונות שהגיעו לאזור ממזרח פולין. הן קיבלו בית דו-משפחתי גדול ושטח אדמה רחב, עליו גדלו עצי פרי וגן ירק.
האנטישמיות באזור הייתה גדולה וגברת בורצקי הציעה למשפחת פסטרנק להסתיר את יהדותה. היא דיברה עם הכומר המקומי, שהיה אדם טוב-לב, שיתפה אותו בסוד, ויחד הם סייעו למשפחת פסטרנק להסתיר את יהדותם.
החיים בשלזיה היו שקטים ונוחים. האזור החל לשקם את עצמו ולהתארגן לחיים אזרחיים שאחרי המלחמה. משפחות רבות הגיעו מאזורים אחרים ויצחק סייע בקליטתן, במיוחד כאשר הוא זיהה משפחות של יהודים. עמוס ואילנה למדו, יצחק מצא עבודה ומינה פתחה גן ילדים, בעיקר לילדי הפליטים היהודים שהגיעו לעיר. אבל טראומת המלחמה הותירה חוסר שקט, פחדים וחששות רבים משנאת היהודים, שהמשיכה לבעבע מתחת לפני השטח.
בני משפחתה של מינה, שהיגרו לארה”ב, החלו לשלוח מכתבים לשכנע את משפחת פסטרנק להגר לארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. אולם עמוס, שהחל להתקרב ולגלות עניין בתנועה הציונית, התנגד ושכנע את בני המשפחה שהיעד הוא ארץ-ישראל.
משפחת פסטרנק נרשמה לתנועת “גורדוניה”, שהחלה לפעול באזור ולארגן את היהודים לקראת עליה לארץ-ישראל, בתקופה שעוד קדמה להקמת המדינה. העלייה לארץ-ישראל הייתה לא חוקית. משפחת פסטרנק נפרדה ממשפחת בורצקי, עזבה את ז’ארי, ובעזרת אנשי גודוניה הבריחה את הגבול לצ’כוסלובקיה, שם הצטרפה לקבוצה ציונית-שיתופית בעיר לגניץ.
רוב חברי הקבוצה היו צעירים, ויצחק ומינה הפכו להורי הקבוצה. יצחק דאג לסידורים לוגיסטיים ומינה בישלה לחברים. חברי הקבוצה עבדו, למדו עברית והתכוננו לקראת העלייה לארץ-ישראל. בתום תקופת הכשרה החלו חברי גורדוניה להבריח את חברי הקבוצה, בקבוצות קטנות, לאיטליה ומשם אמורה היית הקבוצה לעלות על ספינה בדרכה לארץ-ישראל.
באחד הימים נתפס חלק מהקבוצה מבריח את הגבול, ומיד ניתנה הוראה לפזר את כל אלו שנותרו בצ’כוסלובקיה. משפחת פסטרנק חזרה לשלזיה לעיירה ז’ארי. אולם ביתם כבר נתפס על-ידי משפחה אחרת, והם התגוררו תקופה אצל משפחת בורצקי עד שהם מצאו דירה במרכז העיר.
חלום העלייה לארץ-ישראל נגוז. עמוס ואילנה חזרו לבתי הספר וההורים מצאו עבודה.
לאחר הקמת מדינת ישראל הגיע לוורשה שגריר ישראלי ראשון, ומשפחת פסטרנק מיהרה להגיש בקשה לעלות למדינת ישראל. הפולנים ניסו לשכנע את המשפחה להישאר בפולין, ובשגרירות ישראל הערימו קשיים מתוך חשש שיצחק, שנפצע במלחמה, עלול לחלות בשחפת. לבסוף, לאחר זמן המתנה ממושך, הגיעה האשרה, ומשפחת פסטרנק החלה בהכנות לנסיעה.
בדצמבר 1949 עזבה משפחת פסטרנק את וורשה ברכבת בדרכה לעיר הנמל בארי באיטליה. לכל אחד מבני המשפחה הותר לקחת 20 קג’ ציוד. זה היה כל רכושם בדרכם לעתיד חדש במדינת היהודים.
בבארי עלתה המשפחה על אניית משא ישנה בשם גלילה, שהוסבה בחיפזון להובלת יהודים מאירופה למדינת ישראל. הצפיפות באונייה הייתה איומה. ביום השלישי למסע התחלף מזג האוויר הנאה במזג אוויר סוער. הים היה גלי, האונייה התנדנדה כקליפת אגוז והנוסעים חלו במחלת ים והקיאו את נשמתם.
לאחר שבוע של שייט הגיעה האונייה גלילה, ועליה משפחת פסטרנק, לנמל חיפה. העולים החדשים ירדו מהאונייה בגשם שוטף והובלו במשאיות למחנה העולים שער-עליה, שם קיבלו את פניהם עם לחמנייה ותה חם, ושיכנו אותם באוהל דולף, ללא מיטות, תאורה או חימום. שלושה ימים שהתה המשפחה במחנה שער-עליה, ולאחר שנרשמו וחוסנו, הם הועברו למחנה-ישראל, מחנה עולים אחר ליד שדה התעופה לוד.
הידיעה על בואה של משפחת פסטרנק למדינת-ישראל עברה בין חברי הקומונה של תנועת גורדוניה, ובשבת הראשונה במחנה-ישראל בא לבקר את המשפחה זאב פרידמן, שאותו הם הכירו מתקופתם בגורדוניה. זאב, שעלה עם משפחתו לפני משפחת פסטרנק, השתקע בכפר-סבא. הוא לקח את יצחק ואת עמוס לכפר-סבא, ושכנע אותם לעזוב את המחנה ולעבור ולהשתקע בכפר-סבא.
אילנה עברה לקיבוץ עין-שמר, שם היא למדה עברית ועבדה, וההורים יחד עם עמוס עברו לכפר-סבא ובנו צריף זמני בחצר ביתו של זאב פרידמן. לאחר חצי שנה בקיבוץ הצטרפה אילנה למשפחה בכפר-סבא והחלה לעבוד. משפחת פסטרנק נרשמה לשיכון ועד מהרה קיבלה דירה קטנה עם חצר בשכונת חצרות הדר ג’ בכפר-סבא.
הייתה זו תקופה של צנע ומחסור חמור במצרכי מזון ובציוד בסיסי. למשפחה לא היו רהיטים והם התקשו להשיג תלושים לרכישת ריהוט בסיסי. יצחק בנה ריהוט מארגזים וקרשים, הקים בחצר ביתו משק עזר, ונטע עצים. כל בני המשפחה יצאו לעבוד בכל עבודה אפשרית.
אילנה החלה לעבוד כסייעת לרופאת השיניים הראשונה בכפר-סבא, הדר’ לאה צווייג. בכל יום בדרכה הביתה מהעבודה במרפאה אצל דר’ צווייג היא עברה ליד תחנת המוניות בכפר-סבא, שם עבד יעקב. עיניו של יעקב צדו את הצעירה הגבוהה והיפה, והוא החל לחזר אחריה במרץ.
אילנה התגייסה לצבא, עברה קורס סייעות לרופא שיניים ושרתה במרפאה צבאית. לאחר שחרורה מהצבא היא נישאה ליעקב שלסקי.
אילנה ויעקב נישאו באולמי “גיל” בפתח תקווה ביום רביעי, ג’ באדר תשט”ז, 15 בפברואר 1956. יעקב, יליד כפר-סבא, שנפצע במלחמת השחרור על הרי הגלבוע, היה נהג מונית. אילנה חזרה למרפאה של דר’ צווייג, ובני הזוג התגוררו בדירת חדר קטנה ברחוב תל-חי בכפר סבא.
ב-17 בספטמבר 1959 נולד לאילנה וליעקב בן בכור, גדי. בעזרת דודו של יעקב הרחיבה המשפחה הצעירה את ביתה בחדר נוסף, ויעקב החל לעבוד בעיתון “דבר”, כמנהל הסניף בשרון. תשע שנים לאחר הולדת גדי, ב-23 ביולי 1968, נולדה מירב.
כמה שנים לאחר שמירב נולדה פתחה אילנה חנות למוצרי קוסמטיקה בכפר-סבא. “יעלת-חן” קראו יעקב ואילנה לחנות, שהפכה נקודת מפגש לנשים רבות, שמצאו אצל אילנה אוזן קשבת, ידע רב בתחום הטיפוח והמון סבלנות ותשומת לב.
הילדים בגרו וגדלו. גדי התחתן עם צופיה שהייתה לאילנה כבת, וכמה שנים לאחר מכן מירב נישאה לעדו. המשפחה גדלה, והנכדים שנולדו מילאו את אילנה באושר עצום. אילנה ויעקב היו סבתא וסבא מסורים ביותר. הם סייעו לילדיהם בגידול הנכדות והנכדים ועטפו אותם בהמון חום ואהבה.