לפני הרבה מאוד שנים בני ישראל חיו במצרים. הם הגיעו למצרים בגלל שבארץ ישראל לא ירד גשם הרבה זמן, ולא היה מה לאכול. במצרים היה הרבה אוכל, ובני ישראל גרו באזור שקראו לו ארץ גושן.

אחרי הרבה שנים שבני ישראל חיו במצרים התחלף המלך, שהיה מלך טוב, במלך אחר, שהיה רשע מרושע, וקראו לו פרעה.

פרעה לא אהב את בני ישראל. הוא הפך אותם לעבדים, והכריח אותם לעבוד בפרך, כלומר לעבוד מאוד קשה. ממוקדם בבוקר עד מאוחד בערב, בני ישראל עבדו. הם הכינו מקש ומבוץ לבנים, ומהלבנים הם בנו בתים, מגדלים, ואפילו פרמידות עצומות.

במצרים יש נהר גדול מאוד, שקוראים לו יאור. המצרים חיים סביב ליאור. ממנו הם שותים מים, עם המים שלו הם משקים את השדות, במי הנהר הם מתרחצים, ולכן הוא מאוד חשוב.

יום אחד פרעה נתן הוראה, שאם לבני ישראל נולד תינוק זכר, כלומר בן, חייבים לזרוק אותו ליאור, ושם הוא יטבע וימות. ואם נולדת תינוקת, אותה משאירים בחיים.  זאת כמובן הוראה מאוד מרושעת ואכזרית.

בין בני ישראל הייתה משפחה, שלאבא קראו עמרם, לאמא קראו יוכבד, לבן הגדול קראו אהרון, ולבת קראו מרים.  באחד הימים נולד למשפחה תינוק חדש – בן זכר. על-פי ההוראה שנתן פרעה הרשע הם היו צריכים לזרוק את התינוק לנהר, כדי שהוא יטבע וימות.

אבל אמא יוכבד אהבה מאוד את התינוק הקטן, והיא לא הייתה מוכנה לזרוק אותו לנהר. היא הכינה תיבה קטנה מעץ, כמו סירה קטנה. בתוך התיבה היא הניחה שמיכה רכה, עליה היא השכיבה את התינוק, וכיסתה אותו היטב בשמיכה נוספת.

את התיבה היא נתנה לבת שלה, למרים, ואמר לה: “קחי את התיבה ליאור, הניחי אותה בזהירות על המים, תתחבאי בין השיחים שעל גדת הנהר, ותראי מה קורה עם התיבה והתינוק”.

מרים עשתה בדיוק מה שאמא שלה אמרה לה. היא לקחה את התיבה, הניחה אותה בזהירות על המים, והתחבאה בין השיחים, כאשר היא צופה ומסתכלת לראות מה יקרה.

באותו הזמן ממש הגיעה לשפת הנהר הבת של מלך מצרים – פרעה הרשע. אבא שלה המלך, היה אמנם איש רשע, אבל היא הייתה בחורה טובה. היא לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים, ואל הנהר היא הגיעה עם כמה חברות.

תוך כדי זה שבתו של פרעה וחברותיה יושבות על שפת היאור, הן לפתע שמעו בכי של תינוק. “מה זה?” שאלה בת פרעה. “מי בוכה פה?”

“הי, תראי את התיבה הזו שצפה על המים”, אמרה לה אחת מחברותיה. “נראה לי שהבכי מגיע משם”, אמרה חברה אחרת. בת פרעה נכנסה למים ומשתה, כלומר הוציאה מהמים, את התיבה, והניחה אותה על האדמה.

“תראו איזה תינוק יפה”, אמרה בת פרעה לחברותיה. “הוא בטח תינוק של בני ישראל”, אמרה אחת החברות. “צריך לזרוק אותו לנהר”, אמרה חברה אחרת.

“מה פתאום”, אמרה בכעס בת פרעה. “אני אאמץ אותו ואגדל אותו בארמון והוא יהיה הבן שלי. אקרא לו משה, כי מהמים משיתי אותו”.  “אבא שלך לא יסכים”, אמרה אחת החברות, וחברה אחרת שאלה: “מה תתני לו לאכול? הרי אין לך חלב בציצי, כי את לא ילדת אותו”.

ממש באותו הרגע יצאה מבין השיחים מרים, אחותו של התינוק. “הי בנות, מה קורה?”, שאלה מרים את בת פרעה וחברותיה. “תראי”, אמרה לה בת פרעה. “מצאנו תינוק במים. הוא בטח תינוק של בני ישראל, אבל אני אקח אותו לארמון, ואגדל אותו בתור בן. קראתי לו משה, כי משיתי אותו מהמים”.

“זה רעיון מצוין” אמרה מרים. “הוא ממש תינוק יפהפה. יודעת מה? אני מכירה אישה אחת מבני ישראל, שנולד לה תינוק ,והיא זרקה אותו ליאור, ויש לה המון חלב בציצי. היא תוכל לבוא אליך, להאכיל את התינוק שלך, ובתמורה את תשלמי לה על זה”.

“רעיון נהדר”, אמרה בת פרעה.  “הביאי אותה אלי לארמון, וגם לך אני אתן מתנה יפה על זה שאת עזרת לי”.

מיהרה מרים הביתה, סיפרה לאמא יוכבד את כל אשר אירע, ושתיהן מיהרו אל הארמון.

ומה קרה בארמון? האם המלך הרשע הסכים שבתו תגדל תינוק של בני ישראל?  על כך בפרק הבא.