מסע לנמיביה - היום התשיעי
היום התשיעי כולו הוקדש לשמורת אטושה. כאמור, שטח השמורה משתרע על-פני כ-22,270 קילומטרים רבועים, כשטח מדינת ישראל. במרכז השמורה נמצאת מלחה גדולה בשטח של 4,800 קילומטרים רבועים, שאותה אפשר לראות במפות נמיביה ככתם לבן על המפה. המלחה היא שריד לאגם שיבש, וקרקעיתו מעותרת בגבישי מלח.
בשמורה יש יותר מתשעים אגמי מים קטנים, הניזונים ממעיינות תת-קרקעיים, ממי גשמים ולעיתים ממקורות מלאכותיים. אל אגמים אלו מגיעים בעלי החיים להרוות את צימאונם, הם מוקד תצפית לתיירים המבקרים בשמורה, והיום התשיעי למסע הוקדש למסע דילוגים בין מקווה מים אחד למשנהו.
אנו מתחילים במקווי מים באזור מפקדת השמורה, שבהם ביקרנו יום קודם לכן. חלק ממקווי המים שוממים ובאחרים אנו פוגשים בעדרי פילים, זברות, ג’ירפות, ראמים, עדרי אימפלה ודלגנים, חזירי יבלות, יענים, פרטים בודדים של חוברה גדולה, ציפור ששנייה בגודלה אחר היען, ומגוון ציפורים אחרות.
עוד על הג'ירף
אחרי שבתחילת המסע חקרנו את אזכורו של הג’ירף בתנ”ך, בשמורת אטושה למדנו הג’ירף שלכל ג’ירף יש נימור שונה וייחודי, האופייני לאותו ג’ירף. מטרת הנימור היא כנראה הסוואה, למרות שאנו מזהים את עדרי הג’ירפים ממרחק רב. תוחלת החיים של הג’ירף היא כשלושים שנים, ורק 30% מגורי הג’ירפים מגיעים לגיל של בגרות מינית. כל היתר נטרפים בצעירותם.
לג’ירף יש לב גדול וחזק, שמזרים את הדם בתוך הגוף הגדול והעצום של הג’ירף. לב של ג’ירף מגיע למשקל של עד 10 ק”ג ואורכו כ-60 ס”מ. לג’ירף יש גם מערכת שסתומים מתוחכמת בכלי הדם, שתפקידה לווסת את זרימת הדם אל המוח, כאשר הג’ירף מרכין את ראשו אל הקרקע ואז מרים אותו במהירות.
צורת הליכתו של הג’ירף ייחודית ודומה להליכת הגמל. הרגליים בכל צד, רגל קדמית ורגל אחורית, נעות יחד. ואילו בזמן ריצה, שתי הרגלים הקדמיות נעות יחד, ואחריהן שתי הרגלים האחוריות. הג’ירף יודע לרוץ במהירות רבה של עד 60 קמ”ש. הוא גם משתמש ברגליו הארוכות בכדי לבעוט באויבים.
נמר אפריקאי
באחד המעברים בין מקווה מים אחד לשני מנחם, שנמצא בג’יפ המוביל, מזהה נמר בסבך בצד הדרך. היות ואנו היינו הרכב השני בשיירה, גם אנחנו הצלחנו לראות את הנמר לפני שהוא חמק והסתתר לו בסבך.
באפריקה, באזורים שמדרום לסהרה, מצוי הנמר האפריקאי, שהוא תת-מין של הנמר המצוי. הנמר האפריקאי מנומר בכתמים שחורים, וגוון פרוותו נע בין חום אדמוני לצהוב כהה. הזכר גדול מהנקבה, אורך גופו כשני מטרים ומשקל גופו כ-90 ק”ג.
הנמר הוא טורף-על ממשפחת החתוליים, ובדומה לבני משפחה אחרים, הנמר פעיל בעיקר בשעות הזריחה או בשעות הדמדומים ובמשך הלילה. רק במקרים נדירים הנמר יצוד גם בשעות היום. הנמר צד לבדו ממארב מוסווה, על עצים או בתוך סבך של שיחים. הוא יכול לזנק למרחק של 6 מטרים ולגובה של 3 מטרים במרדף אחר הטרף.
הנמר גדול וחזק. הוא מזנק על הטרף בעוצמה, תופס בגרונו ומשסע אותו בעזרת שיניו החדות. הוא אוהב לצוד צבאים, אנטילופות, זברות, חזירי יבלות צעירים, מכרסמים למיניהם ולעיתים אף זוחלים ועופות. נמרים גדולים יכולים לטרוף גם גורי ג’ירף ותאו אפריקני. לאחר שנמר הורג את הטרף הוא מעלה אותו על עץ בכדי שטורפים אחרים, כמו אריות וצבועים, לא יפריעו לו.
צ'יטות
בהמשך, קיבלנו דיווח על צ’יטות ממטיילים אחרים והצלחנו לראות ולצלם צ’יטות בשתי הזדמנויות שונות. בפעם הראשונה ראינו צ’יטה עם ארבעה גורים, שרבצו לא הרחק מהדרך ונהנו מטרף שאך ניצוד. בהזדמנות השנייה ראינו שתי צ’יטות שרבצו ונחו מתחת לעץ שיטה.
הצ’יטה נקראת בעברית בַּרְדְּלָס ערבות, והיא שייכת למשפחת החתוליים. הצ’יטה נחשבת לבעל החיים היבשתי המהיר ביותר, ומהירות ריצתה מגיעה למאה קמ”ש ואף יותר. רגליה ארוכות ושריריות, צווארה ארוך וזנבה הארוך והגמיש, מסייע לה לתמרן בתנועה מהירה.
הצ’יטה פעילה במהלך היום, וכך היא נמנעת מתחרות עם טורפים גדולים ומסוכנים יותר. היא אינה אורבת לטרף, כייתר בני משפחת החתוליים, אלא רודפת אחריו ומשיגה אותו הודות למהירותה הגבוהה. הצ’יטה אוהבת להתמקם על מקומות גבוהים, כמו קיני טרמיטים נטושים, ומשם לאתר את טרפה. לאחר שהיא זיהתה טרף היא מתקרבת אליו בהליכה, שהופכת לריצה קלה, וכאשר היא קרובה כמה עשרות מטרים מהטרף, היא פותחת בריצה מהירה, מזנקת על טרפה, אוחזת את גרונו בפיה וחונקת אותה למוות.
הצ’יטה טורפת בעיקר בעלי חיים קטנים כמו מכרסמים, ארנבות ועופות קרקע, ולעיתים גם גורים של אוכלי עשב או חזירי יבלות. לצ’יטה אויבים רבים כמו אריות, נמרים, צבועים ולהקות זאבים, שבדרך כלל חומדים את הצייד שלה, אך לא יהססו לטרוף גם אותה.
זברות
בשמורת אטושה מצויים עדרים גדולים של זברות מהמין זברה מצויה. הזברה שייכת למשפחת הסוסיים, והיא חיה בעדרים בסוואנות של אפריקה. כמאמר השיר, הזברה לובשת פיג’מה, וגופה מכוסה בפסים בגוון שחור או חום-אדמדם על רקע לבן או חום בהיר. לכל זברה הפיג’מה שלה והרכב וצורת הפסים ייחודיים לכל פרט ופרט במינים השונים.
בעדר הזברות יש כמה עשרות חברים ובראשם עומד ראש העדר, שהוא זכר בוגר, חזק ומנוסה. ראש העדר מסמן לחברי העדר באמצעות קולו והתנהגותו, מתי לנוע ומתי לעצור. עדרי הזברות נמצאים בדרך כלל ליד עדרי פרסתנים אחרים כמו גנו, ואנטילופות, מה שזמין טורפים בכל שעות היממה. אויביה של הזברה הם האריה, הזאב הטלוא והצבוע הנקוד. גורי זברות יכולים להיטרף גם על-ידי נמרים, צ’יטות וטורפים אחרים. הזברה מהירה מאוד ומהירות רציתה מגיעה לכדי 70 קמ”ש הזברה גם נחשבת לערנית מאוד, ובאזור הסרנגטי בטנזניה וקניה, הזברה מובילה את הנדידה הגדולה.
תוחלת חיי הזברה כ-25 שנה, אלא אם כן היא פגשה במהלך חייה אריה, לביאה או צבוע נקוד. הזברה צמחונית, והיא ממליטה סייח אחד לאחר היריון שנמשך כשנה. כמה רגעים לאחר הלידה, הסייח קם על רגליו, מתחיל לינוק אך גם לאכול עשב, ונצמד לאימו, אותה הוא מזהה על פי הפיג’מה הייחודית, דגם הפסים שעל גוף אימו, שנטבע במוחו מיד לאחר הלידה.
בדומה לאמא היהודייה, גם הזברה שומרת ומשגיחה על בנה הסייח במסירות רבה, והיא תמיד ודואגת שהסייח יימצא במרכז העדר, שם הוא פחות חשוף לסכנות. הזברה תגונן על הסייח אם הוא יותקף בידי טורפים.
בשונה מסוסים, את הזברות כמעט ולא הצליחו לאלף או לביית. הבורים, המתיישבים האירופאים הראשונים בדרום-אפריקה, הצליחו לאלף מעט זברות להובלת עגלות ואף למטרות צבאיות. יש גם צילום מפורסם של מרכבתו של הברון רוטשילד השני, שאליה היו רתומות זברות. אבלו אלו מקרים יוצאי דופן.
פילים לבנים
תוך נסיעה בשבילי השמורה, קרוב מאוד למלחה הגדולה, אנו פוגשים בעדר פילים לבנים.
המונח פִּיל לָבָן, שמתאר נכס או פרויקט ציבורי שהושקע בו ממון רב, אך אין בו שימוש ועלות אחזקתו גבוהה, מגיע מדרום-מזרח אסיה, שם יש תופעה נדירה של פילים לבקנים, הנחשבים לקדושים שאסור לפגוע בהם, ויש לדאוג למחסורם, למרות שהם אינם מביאים תועלת ואי אפשר לנצל אותם לעבודה, כפי שנהוג עם פילים רגילים באזור זה של העולם. הפילים הלבנים בתאילנד זוכים למעמד מיוחד והגנה של המלך.
הפילים הלבנים שפגשנו בשמורת אטושה אינם באמת לבנים כמו הפילים הלבקנים של דרום-מזרח אסיה. את צבעם הלבן קיבלו הפילים שראינו מאדמת האזור הלבנה, שאותה הם מעיפים על עצמם כהגנה מהשמש ומטפילים.
ויש גם פילים אפורים
ראם הצבי
בשמורת אטושה פגשנו את ראם הצבי, המכונה גם גֵמסבוק – Gemsbok. ראם הצבי הוא מין של אנטילופה החי בדרומה של אפריקה, והמין הגדול ביותר במשפחת הראמים.
גובהו מעל מטר ומשקלו עד 250 ק”ג. הראם משמש למאכל בנמיביה והא ניצוד בחוות שבהן הוא גדל בר. במהלך המסע הוגש לנו בשר ראם מספר פעמים, אבל אנו נמנענו מאכילתו, בעיקר בגלל שלנכדנו השני קוראים ראם.
גופו של ראם הצבי אפרפר בהיר, ולרגליו מעין גרבים לבנות, שמגיעות עד לברכיו. צבע חלקן העליון של רגליו שחור, ומתחבר לפס שחור שמעטר את מותניו, ויוצר מראה של מכנסים שחורות. הפס השחור שלמותניו דומה לפס שמעטר צבאים, ומכאן שמו – ראם הצבי.
לראם הזכר קרניים ישרות וארוכות בצורת האות V. קרני הנקבות דקות יותר ומתעגלות לאחור. הראם הזכר לוחם אמיץ, ולא אחת הוא מצליח לפצוע ואף להרוג טורפים, או זכרים אחרים עמם הוא נלחם על השליטה בעדר הנקבות.
הראם מותאם לחיים במדבר היבש. הוא ניזון מעשב, עלי שיחים ועצים ופירות עצי שיטה. במשך שעות היום הראמים נחים בצל העצים, והם פעילים בעיקר בשעות הבוקר המוקמות ובשעות הדמדומים.
עופות וציפורים
בשמורת אטושה נראו 340 מיני עופות שונים ביניהם יען מצוי, פלמינגו מצוי, פלמינגו זוטר, שקנאי מצוי, עופות מים שונים, עגוריים, חוברה אפריקנית, שרקרקים ואורגיים.
קיניי האורגים בולטים במיוחד על העצים, וראינו אותם במקומות רבים במהלך המסע. האוֹרְגִּיִּים היא משפחה של ציפורים בסדרת ציפורי שיר, וכוללת 15 סוגים ובהם 116 מינים.
שמם של האורגים ניתן להם היות ואת הקינים הם בונים מענפים קטנים בצורת שתי-וערב, בדומה לאריגת בדים. הקינים משתלשלים מהענפים ונראים כאילו הם תלויים על חוט. שיטה זו נועדה להגן על הביצים והגוזלים מפני נחשים.
האגדה מספרת שהאורג הזכר בונה קן ואז מזמין נקבה אל הקן ומציג לה אותו. אם הקן והזכר שבנה אותו מוצאים חן בעיני הנקבה, היא נכנסת לקן, ואם הם אינם לרוחה, היא קורעת את חיבור הכן לעץ ועפה לדרכה.
אלא שבמציאות פני הדברים קצת שונים. לכל אורג זכר יש מספר בנות זוג, ויחד עמן הוא בונה מספר קנים על אותו העץ. הזכר טווה את הקן והנקבה מרפדת אותו בעשב רך ובנוצות.
בנמיביה נפוץ מאוד אורג המסכה האפריקני. מין זה סובל מאוד מקוקיות המטילות ביצים בקינו. בכדי להתמודד עם הקוקיות נקבת האורג מטילה ביצים בצבע ובגוון משתנה. בדרך זו מצליח האורג לזהות את ביצי הקוקייה ולהשליך אותן מהקן.
בסיור בשמורות נדרשים סבלנות רבה, עיניים חדות מבט, שקט פנימי ובעיקר מזל. בסך הכול במהלך היום וחצי שסיירנו בשמורה התמזל מזלנו וראינו חיות רבות. התמונות שצילמנו מדברות בעד עצמן.
לעת ערב חזרנו למלון המפנק לארוחת ערב ומופע שירים אפריקאים קצר, שערכו עבורנו עובדי המלון.
עוד תמונות משמורת אטושה
