מסע לנמיביה - היום השישי

עם חידוש השפה העברית ניסו הזואולוגים העבריים לתת לג’ירף שם עברי. היו מי שכינו אותו גמל ליש, היו מי שכינו אותו גמל הנמר, והיו אלו שכינו אותו גמל נמרי. בסופו של יום נשאר הג’ירף עם שמו הלועזי. הג’ירף נחשב לחיה כשרה ויש הטוענים שהוא מוזכר בתנ”ך בכינוי זָמֶר.

בספר דברים בפרק יד’ מפורטות עשר החיות הטהורות המותרות לאכילה: “זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים; אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר”. על משמעות הזָמֶר היו חלוקים הפרשנים.

תרגום אונקלוס ותרגום יונתן טוענים כי “זֶמֶר” מלשון “דִיצָא”, וכי הכוונה היא לבעל חי מדלג. ומי הוא אותו בעל חיים מדלג? יש הטוענים כי תנועת הדילוג מתאימה לבובאל, חיה מעלה גרה, שהייתה נפוצה בארץ באזור ים המלח והערבה. אחרים טוענים שמדובר בכבש הבר או עז הבר. פרופ’ יהודה פליקס מזהה את הזֶמֶר עם כבש הבר. לדעתו, היא קרויה זֶמֶר על שם צמרה הגזוז – זמור, שנראה על פני גופו לאחר הגז.

תרגום השבעים ותרגום הוולגטה תרגמו “זֶמֶר” למילה Camelopardalus, שהיא שילוב של גמל – Camel יחד עם Pardalia שפרושה ביוונית – נמר. כנראה שצווארו הארוך של הג’ירף הזכיר לפרשנים את הגמל ואילו הכתמים שעל גופו את הנמר. על הר נבו נמצא פסיפס, כנראה מהמחצית השנייה של המאה הרביעית לספירה, שבו נראה גמל מנומר. מכאן אולי נגזר השם שניתן לג’ירף “גמל-נמרי”.

הרב סעדיה גאון, הרס”ג, מגאוני בבל, זיהה את הזמר כג’ירף ותרגם “זֶמֶר” למילה הערבית אל-זראפה. בעקבותיו הלכו גם אבן-ג’נאח ואחריו הרד”ק.

על סוגיית הפרושים למילה “זֶמֶר” שמעתי מחברינו למסע רוני נחמה, שהתגלה כאיש אשכולות בעל ידע רב. כאשר סיפרתי לדרית ולגבי, חברינו לרכב, על שמו התנכי של הג’ירף, הפנתה דרית את תשומת לבנו לשירו של יעקב אורלנד “הָיוּ לֵילוֹת“, שם מופיע המשפט “הוֹּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר”.

האם “גָבוֹהַּ כְּזֶמֶר”, תהתה דרית, הכוונה גבוה כג’ירף, או אולי מרומם נפש כפי שזמר – שיר – מרומם נפשו של אדם?

גבי מיהר ומצא תשובה לשאלה. בשיחה בין הלשונאי איש הרדיו דר’ אבשלום קור לבין במשורר יעקב אורלנד, שאל קור את אורלנד על פשר המילה זמר. המשמעות של זמר היא שיר. “ככה חשתי כמשורר. הזמר הוא דבר שמרומם”, אמר אורלנד.