החנות של הסבא חיים והסבתא רשקה
הסבא והסבתא שלי, חיים ורשקה שלסקי, עלו לארץ ישראל מפולין בשנת 1926, יחד עם בתם רבקה ועם הוריו של חיים, גדליהו ולאה שלסקי, ואחיו הצעיר דוד. הם רכשו אדמה במושבה כפר-סבא וניסו להקים משק חקלאי.
ניסיון חקלאי לא היה להם, ובאותן שנים לא היו מדריכים חקלאיים שיכלו לסייע להם ולייעץ. הם נטעו פרדס ליד הבית, שהחל להניב פירות רק שנים לאחר מכן, ואז התברר להם שהערבים, שמכרו להם את העצים, רימו אותם וחלק מהעצים היו עצי חושחש, חסרי ערך כלכלי. הם גם בנו רפת ורכשו עֵגלות מערביי הסביבה במטרה להקים רפת חלב, אלא שהערבים מכרו להם עֵגלות שלא נתנו חלב, וגם כמה עגלים, שהשתוללו כאשר בני המשפחה ניסו לחלוב אותם.
מעט החסכונות שהם הביאו עמם מפולין הלכו ואזלו, והסבא חיים ניסה לפתח מקור הכנסה חדש, ופתח חנות מכולת ברחוב השרון, שלימים הפך לרחוב ויצמן. לאחר כמה שנים הסבא הוסיף עוד חדר, מרפסת ומטבח, מאחורי החנות, והמשפחה עברה לגור בצמוד לחנות, שם התגוררו הסבא והסבתא עד ליום מותם.
בתחילה הייתה זו חנות מכולת, שלא הצליחה מבחינה עסקית, בעיקר בגלל חובות שלקוחות שקנו בהקפה לא שילמו. לימים החנות הפכה לגלנטריה, שהיו בה בצד אביזרי תפירה מסוגים שונים, גם מכשירי כתיבה, צעצועים, בולי דואר, עיתונים ועוד מגוון רחב של מוצרים שונים ומשונים.
בימים ההם שבהם היה ערוץ רדיו אחד ולא היו טלוויזיה, אינטרנט וטלפונים חכמים, העיתונים היו אמצעי התקשורת העיקרי. העיתונים התחלקו לעיתוני בוקר, עיתוני ערב ושבועונים. בכל בוקר, לפני עלות השחר, בימי גשם ובימים חמים, הסבתא הייתה הולכת עם עגלת קניות לקחת את עיתוני הבוקר ממרכז החלוקה שהיה בחנות של האחים “אשר” במרכז כפר-סבא, בצומת הרחובות רוטשילד ויצמן.
מגוון עיתוני הבוקר היה רחב. עיתון “דבר”, העיתון הרשמי של ההסתדרות, הדהד את מסרי המפלגה השלטת, “על המשמר” הדהד מסרים של השמאל שהזדהה עם ברית המועצות, ועיתון “הארץ” נטה יותר לכיוון הציבור הבורגני ולימין. היו גם עיתונים בשפות השונות – אידיש, רומנית, הונגרית, ועיתון “אומר” שהיה מנוקד ופנה לעולים החדשים שלמדו עברית. והיו גם כל מיני שבועונים, מגזינים, וחוברות עם תשבצים.
בשעות הצהרים מונית הייתה מביאה את עיתוני הערב – “ידיעות אחרונות” והעיתון “מעריב”, שנחשב לעיתון הנפוץ במדינה. עיתוני הערב היו מגיעים בשני חלקים, ולפני המכירה היה צריך לסדר אותם. כלומר, להכניס את החלק הפנימי לחלק העליון. כאשר היו מתרחשים אירועים מסעירים, בדרך כלל אירועים ביטחוניים, הייתה יוצאת הוצאה שנייה ולפעמים גם שלישית, והמונית הייתה חוזר ומביאה עדכונים.
לפני הגעת המונית היו בדרך כלל ממתינים קונים צמאים לחדשות ליד החנות. חלק היו חוסכים את עלות העיתון והיו עומדים מול חלון הראווה של החנות, וקוראים את הידיעות מהעיתון שהסבא או הסבתא היו תולים על חבל, שהיה מתוח לאורך החלון. בימי חופשות אני מאוד אהבתי לבוא לחנות, להמתין למונית, לסדר את העיתונים, ולמכור אותם לראשוני הקונים שהמתינו בקוצר רוח.
והיו גם שתי תקופות בשנה שבהן היה בחנות לחץ של קונים, וכל בני המשפחה נהגו לבוא ולעזור לסבא ולסבתא. בשבועיים האחרונים של חודש אוגוסט הייתה החנות עמוסה בהורים וילדים שהגיעו לרכוש מחברות, עטיפות למחברות ולספרים וציוד אחר לבית הספר. ובשבועיים שקדמו לראש השנה הגיעו קונים רבים לרכוש אגרות ברכה, מעטפות ובולי דואר. בימים ההם נהגו לשלוח בדואר בארץ וגם לחו”ל אגרות ברכה. היו אגרות פשוטות במחיר זול, והיו אגרות מהודרות, עם נצנצים ואפילו ריח, שמחירם היה יקר יותר.
הסבא חיים היה אדם ישר מאוד, קפדן וחשדן. כל מכירה הוא הקפיד לרשום במחברת, הרבה לפני הופעת הקופה הרושמת, ורק הוא היה מוסמך לגבות את הכסף מהלקוחות. כאשר פקיד במשרד הפנים שגה באיות שם המשפחה ובמקום שלסקי רשם שליאסקי, התעקש הסבא להשאיר את הטעות.
לסבא היה כשרון כתיבה ובשעות הפנאי הוא נהג לכתוב סיפורים, חלקם בעברית וחלקם באידיש. חלק מהסיפורים הוא שלח למערכות העיתונים שהדפיסו אותם. בשנת 1969 הוא הדפיס בהוצאה עצמית מחזה שהוא כתב באידיש בשם “צוריק אין מושב-זקנים”, שפרושו בעברית “חזרה לבית אבות”. מספר עותקים של המחזה המודפס מצויים בידי, יחד עם חלק מכתבי היד של סיפוריו בעברית ובאידיש.
לאחר שהסבא חיים נפטר בחודש נובמבר 1972 ניהול החנות עבר לידי הסבתא, שהמשיכה לנהל את החנות שנים רבות, עד לגיל זקנה מופלג. לאורך שנים רבות היא נהגה לנסוע לבדה באוטובוס לדרום תל-אביב ולהביא סחורה לחנות, וכאשר היא הזדקנה והתקשתה לנסוע אני או אבי יעקב סייענו לה ונסענו להביא סחורה מהעיר הגדולה.
