צוריק אין מושב זקנים
מתוך החיים היהודיים-אמריקאיים
דרמה בארבע מערכות
חיים שליאסקי – 1969
המחזה שנכתב באידיש תורגם לעברית על-ידי תוכנת AI ג’מיני ועבר עריכה ועיבוד על ידי גדי שלסקי
מערכה ראשונה
נפשות:
- ר’ יואל-גדליה: מעל גיל תשעים, זקן.
- ר’ דוד: חבר טוב של ר’ יואל-גדליה, יהודי מבוגר, אך צעיר בהרבה מר’ יואל-גדליה.
- דבורה’לה: שמשית (עוזרת) לשעבר של ר’ אברהם ואשתו, כבר אישה זקנה.
- נחומטשע: שדכן ומנהל של סוכנות שליחויות, כבר יהודי מבוגר.
העלילה מתרחשת בניו יורק. כשהסצנה נפתחת, רואים בצד ימין מסדרון קטן, ובו דלת סגורה המובילה ימינה והחוצה. בצד שמאל נמצאת דלת פתוחה המובילה לאולם קבלת פנים גדול. בתוך אולם קבלת הפנים נמצאת עוד דלת פתוחה מצד שמאל, המובילה לחדר עבודה גדול. במסדרון ובאולם קבלת הפנים נמצאות עוד דלתות סגורות בקיר האחורי, המובילות לחדרים אחרים. חדר העבודה מרוהט בשולחן כתיבה יפה, טלפון, ארון עם ספרים וספרי קודש, תמונות על הקיר וכדומה. אולם קבלת הפנים מרוהט ברהיטים מפוארים, שולחן ארוך עם כיסאות רכים, מזנון, תמונות על הקיר וכו’. המסדרון מרוהט במתקן, שעליו אפשר לתלות מעילים וכדומה.
ר’ יואל-גדליה הזקן, כבר מעל גיל תשעים, היושב בחדר העבודה ליד שולחן הכתיבה עם זקנו הלבן, פניו החלקים והאדמדמים, ולחייו המורחבות במקצת, המספרות על כוח חבוי שעדיין קיים בזקן. וכשהסצנה נפתחת, ר’ יואל-גדליה הזקן נמצא באמצע שיחת טלפון עם בנו הבכור, עם ג’ייקוב.
ר’ יואל-גדליה:
(מדבר בטלפון) כן, כן ג’ייקוב, אני רוצה ג’ייקוב, שתבין אותי. איך זה יכול להיות בן אדם? ובפרט עוד בגילי המבוגר — להיות לבד? ועוד בדירה גדולה כזו. לבד לגמרי! מלבד הפחד לחיות בתוך הבית הריק, הרי אני כבר איש זקן! מה יקרה אם ארגיש לא טוב? אין אפילו מי שיגיש לי מעט מים! מאז שאימא עליה השלום נפטרה הבית שומם. הרהיטים, התמונות על הקיר, הם מטילים עליי אימה ופחד. שלא לדבר על החלומות בלילה. לעיתים קרובות אני מתעורר באמצע הלילה, ואיני יכול להירדם זמן רב. לעיתים נדמה לי שמישהו הולך בחדרים בצעדים חרישיים. בכל בוקר הייתי רוצה להיפגש ולשוחח על כך עם ילדיי, אך אף פעם אין להם זמן; הם עסוקים וטרודים בעסקיהם. אני רוצה לעבור לגור אצל אחד מילדיי. אתה ג’ייקוב, אתה הרי בני הבכור, אתה כבר צריך להיות מספיק בוגר בכדי להבין על מה אני מדבר איתך. אתה מבטיח שתדבר עם שאר האחים על כך, ותראו מה לעשות כדי שיהיה לי הטוב ביותר. אבל אני מבקש ממך ג’ייקוב פעם נוספת להזדרז, כי זה הופך להיות עבורי קשה יותר מיום ליום. להתראות. (מניח את השפופרת של הטלפון).
הפעמון מצלצל בדלת המסדרון. ר’ יואל-גדליה ניגש ופותח את הדלת, ואל המסדרון נכנס ר’ דוד, יהודי מבוגר בגיל העמידה, לבוש קצר, עם זקן יפה ומטופח, על ראשו הוא חובש כובע מצחייה. ר’ דוד מוציא מטפחת ומנגב את הזיעה ממצחו.
ר’ יואל-גדליה:
אה… ברוך הבא ר’ דוד… אורח!
(ר’ יואל-גדליה ור’ דוד לוחצים ידיים).
ר’ דוד:
שלום עליכם ר’ יואל-גדליה.
ר’ יואל-גדליה:
עליכם שלום ר’ דוד, ומה שלומך ר’ דוד?
ר’ דוד:
נו, מה כבר אפשר לומר? ברוך השם.
ר’ יואל-גדליה מזמין את ר’ דוד להיכנס לאולם קבלת הפנים. שניהם, ר’ דוד ור’ יואל-גדליה נכנסים ומתיישבים ליד השולחן. הפעמון מצלצל בדלת המסדרון, ר’ יואל-גדליה קם וניגש לפתוח את הדלת, ונכנסת דבורה’לה.
דבורה’לה:
(עומדת ליד הדלת) בוקר טוב. אתם בטח לא מכירים אותי ר’ יואל-גדליה? אני דבורה, אשתו של השָמָש לשעבר. בעלי היה כל השנים השָמָש בבית הכנסת שלכם.
ר’ יואל-גדליה:
אה… אשתו של ר’ אברהם. אני מכיר אותך. כן, ראיתי אותך כבר פעם. אז במה אובל לעזור לך? היכנסי פנימה ושבי.
דבורה’לה ור’ יואל-גדליה נכנסים לאולם קבלת הפנים. שניהם מתיישבים ליד השולחן.
דבורה’לה:
זה מאוד לא נעים לי לבוא לכאן ולבקש. במשך זמן רב לא הגעתי אליך לבקש, כי בעלי אמר לי, שלא צריך למהר ללכת אליך, כי אם מגיע לנו ממך משהו, הרי שזה טוב יותר מאשר חוב מהבנק. הוא הרי הכיר היטב את בעלי המאה, את החברים בבית הכנסת שבו הוא היה שָמָש כל השנים. במיוחד אותך, שאתה היית כל השנים הנשיא של בית הכנסת.
ר’ יואל-גדליה:
כן… אם מגיע לכם ממני משהו, אז אני מוכן לשלם את החוב כבר עכשיו. אבל האמיני לי, שאני מצליח להיזכר במה מדובר.
דבורה’לה:
מגיע לנו ממך עבור שקית אדמת ארץ-ישראל, שקיבלת מאיתנו להלוויה של אשתך עליה השלום, בכדי להניח אותה מתחת למראשותיה של המנוחה.
ר’ יואל-גדליה:
אה… את זה שכחתי לגמרי. אדרבה, תגידי לי כמה מגיע לכם עבור זה, ואני אשלם לך מיד.
דבורה’לה:
מגיע לנו עבור השקית 200 דולר.
ר’ דוד:
זו ממש מציאה.
ר’ יואל-גדליה:
עבור קומץ אדמת ארץ-ישראל 200 דולר? כל כך הרבה כסף?
דבורה’לה:
האמן לי שכבר אין לנו יותר מאדמת ארץ ישראל. כבר הכל נמכר. נשאר לנו אולי שקית עבורי ושקית עבור בעלי הזקן, כאשר נגיע לגיל מאה ועשרים. אנחנו כבר לא מוכרים את האדמה. אלא שכאשר אתה באת לבקש, בעלי הזקן אמר שחייבים לדאוג לאשת הנשיא שלנו. פעם, לפני שנים רבות, היה לנו שק שלם עם אדמת ארץ ישראל. קנינו את זה פעם אצל שליח מארץ ישראל, שהגיע לאסוף כסף עבור ישיבה ירושלמית. הוא התארח אצלנו לזמן קצר, אכל אצלנו וגם ישן, וגם מכר לנו את השק עם אדמת ארץ ישראל. אבל מאז עברו כבר עשרות שנים, וכמעט הכל כבר אזל, מכיוון שאנשים מתים, והרי להניח שקית אדמת ארץ ישראל מתחת לראש המנוח לא יוצא מהאופנה. עכשיו כבר כמעט ולא נשארה לנו אדמה. ומכיוון שאנו לא מבקשים מכם יותר מ-200 דולר, הרי שזו ממש מציאה. זו סחורה שכבר איננה בנמצא.
ר’ יואל-גדליה:
(מוציא מהכיס חבילת כסף, וסופר מאתיים דולר, ומגיש זאת לדבורה’לה). אני לא אתחיל להתווכח איתך, כי אשתי עליה השלום העריכה את הדברים הללו יותר מכל. הלוואי שהייתה עוד בחיים.
דבורה’לה:
(לוקחת את הכסף, ומחביאה אותו בכיס). נו, זה הרי דבר טוב. כשמגיע הזמן, וכשנותנים קריאה וזה עוזר, אין לזה מחיר. היום הגעתי לגבות את הכסף, כי בעלי אברהם אמר לי שהיום הוא יום הגביה. נכון שחוב אצלך טוב יותר מאשר חוב בבנק, אבל היום כבר עשינו משהו שאנחנו צריכים לכסף. אז כבר הלכתי. היו ברוכים, להתראות.
ר’ יואל-גדליה:
להתראות.
ר’ דוד:
להתראות.
(דבורה’לה יוצאת).
ר’ יואל-גדליה:
(אל ר’ דוד) לא היה לי נעים להתווכח איתה. כל השנים הייתי הנשיא של בית הכנסת, ובעלה, ר’ אברהם היה השָמָש. אבל זה פשוט שוד. הם מנצלים אותי. הם יודעים שלא נאה לי להתווכח, אז הם מבקשים כזה סכום. מה זה אומר עליהם? לבקש 200 דולר עבור קומץ אדמה מארץ ישראל?
ר’ דוד:
לא היה לי נעים להתערב. אבל מי בכלל יודע אם קומץ האדמה הזה הוא באמת אדמת ארץ ישראל אמיתית? אצל היהודים מספיק שאומרים שזו אדמת ארץ ישראל, והם ממהרים לקנות, אבל מי באמת יכול לדעת שזו אדמת ארץ ישראל? יכול להיות שהשליח מארץ ישראל בכלל מכר להם שק עם אדמה אמריקאית? והוא בטח לא טיפש השליח הזה. למה לו להיסחב עם שק אדמה מארץ ישראל?
ר’ יואל-גדליה:
באמריקה הכל יכול לקרות, כאן אפשר להאמין לכל דבר.
ר’ דוד:
רואים עליהם שבמהלך כל השנים הם עשו הרבה כסף מאותו שק של אדמת ארץ ישראל, או אדמה אמריקאית שהשליח מכר להם פעם. יש להם בעיר 4 בתים גדולים, שמכניסים להם כסף רב משכר דירה. זה די בטוח שמעבודת השמשות לבדה הם לא יכלו להגיע לרכוש כה גדול. כבר הרבה שנים הם טוענים שכמעט לא נשארה להם אדמה, ובכל זאת האדמה אף פעם לא נגמרת. מי אמר שצריכים לתת מאה אחוז אדמת ארץ ישראל? אם נותנים 99 אחוז אדמה אמריקאית מעורבבת עם אחוז אחד של אדמת ארץ ישראל זה לא טוב?
ר’ יואל-גדליה:
באמריקה הכל יכול לקרות, כאן אפשר להאמין לכל דבר. בדיוק כפי שקרה לי עם התפילין שלי. היה לי זוג תפילין שקיבלתי לבר-המצווה שלי, שנקנו לפני שנים רבות אצל ר’ פנחס הסופר משטפנשט. במהלך השנים בדקתי אותם כמה פעמים, ותמיד הם היו טובים, כאילו שר’ פנחס הסופר כתב את הפרשיות שלהם זה עתה.
רק לפני שלוש שנים נתתי אותם שוב לבדיקה, והם עדיין היו במצב טוב. תאר לעצמך, כל כך הרבה שנים!
ר’ דוד:
זה באמת מעניין.
ר’ יואל-גדליה:
אתה יודע למה אחרי כל כך הרבה שנים הם עדיין היו במצב טוב? משום שר’ פנחס הסופר משטפנשט ז”ל, למרות שהיה עני מרוד, הוא היה יהודי של קדושה וטהרה. הוא מעולם לא התיישב לכתוב שום פרשיות לתפילין, לפני שהוא הלך קודם כל לטבול במקווה. ולכן באמת, אלו היו תפילין משובחים.
ר’ דוד:
מה אם כן?
ר’ יואל-גדליה:
פנחס הסופר עצמו כבר לא חי עשרות רבות של שנים, אבל התפילין שלו ממשיכים להתקיים במקומות רבים.
ר’ דוד:
מה אם כן?
ר’ יואל-גדליה:
נו, לפני שנתיים, גנבו לי את התפילין. גנבו לי אותם מהמיטה. מה עשיתי? מיהרתי וקניתי לי זוג אחר של תפילין. אני מתפלל בהם שנה אחת, ופתאום נקרעת לי הרצועה של היד. הלכתי לסופר שמכר לי את התפילין, בכדי שהוא יחבר רצועה חדשה של יד. תוך כדי שהוא מתקן את התפילין הסופר קורא לי, ומציע שאולי כדאי בהזדמנות זו, לבדוק גם את תוכן התפילין. אמרתי לו שהתפילין חדשים לגמרי, שעברה רק שנה מאז שקניתי אותם, ושאני מאמין שלא צריך לבדוק אותם. אבל אף על פי כן, אני אומר לו, אם אתה רוצה לבדוק אותן, אז תבדוק אותן, וזה יעלה עוד קצת. זה לא מפריע לי.
ר’ דוד:
נו, כן.
ר’ יואל-גדליה:
אחרי יום בערך מגיע אליי אותו סופר, וקורא לי הצידה, שרק אני אשמע. ר’ יואל-גדליה, אומר הסופר, אסור להתפלל עם התפילין שלך. פתחתי אותן ומצאתי שבפנים, במקום פרשיות קלף, מונחות חתיכות נייר מצולמות.
ר’ דוד:
אווי… ווי… ווי…
ר’ יואל-גדליה:
אתה כבר מבין ר’ דוד, אילו פנים יש לעולם של ימינו. וזה אותו הדבר היום בכל התחומים. לאן שלא פונים ולאן שלא מסתכלים, יש רק הונאה, גזל וגניבה.
ר’ דוד:
כן, אני יודע זאת. בדיוק אותה סיפור כפי שהיה לך עם התפילין, כך היה לי עם מזוזה שקניתי. אז אתה מצפה שימכרו לך אדמת ארץ ישראל טהורה ואמיתית? הרי גם עם אדמת ארץ ישראל חייב להיות סיפור דומה.
ר’ יואל-גדליה:
מילא, אנחנו כבר לא נתקן את העולם של ימינו. הבה נניח בצד את כל הדברים והזמנים האלו. מה נשמע אצלך? איך זה הולך? מה אתה עושה?
ר’ דוד:
אה, מה יש לעשות? המליצו בפניי שצריך לבקר אתך, אמרו לי שאתה לבד.
ר’ יואל-גדליה:
אלוהים שלח אתך אליי ר’ דוד. אני האמת לבד, ולא פעם מתחשק לי להוציא את מה שעל לבי בפני מישהו. הלב שלי מלא. וכאשר הלב מלא, אדם רוצה לשפוך את ליבו בפני אדם קרוב. וכמו שאתה יודע, לא בפני כל אחד אפשר לפתוח את הלב.
ר’ דוד:
אני מרגיש זאת ואני מבין אתך ר’ יואל-גדליה. אני עבורך חבר של אמת. הרי לפני שאלוהים בירך אתך ר’ יואל-גדליה, כבר בשנים הראשונות באמריקה, תמכת וסייעת לי. לעולם לא אשכח איך ששלחת לי כרטיס הפלגה לאמריקה, ושילמת על כל הוצאות הדרך. דברים כאלו לא שוכחים. לכן אני תמיד מברך אותך, ואתה תמיד נמצא במחשבתי. אנחנו הרי גם קרובים רחוקים ר’ יואל-גדליה, מצד אמא שלי עליה השלום. אמא שלי הגיעה ממשפחה של יהודים טובים מאוד, ורבנים.
ר’ יואל-גדליה:
את אימך עליה השלום ר’ דוד, אני זוכר היטב. כאילו היה זה אתמול. הרבה דברים מהעיירה כבר שכחתי, אבל את אימך ר’ דוד, לא אשכח עד נשימתי האחרונה. לכן ר’ דוד, בזכות אימך עליה השלום, שתהיה לה מנוחת עולמים בגן עדן, לך ולמשפחתך הייתה כל השנים פינה חמה בליבי.
ר’ דוד:
שתהיה לה מנוחת עולמים בגן עדן. היא הייתה צדקת.
ר’ יואל-גדליה:
היא בטוח בגן עדן. הילדים שלי חושבים שאני תמיד הייתי יצרן הבגדים הגדול, שהעסיק מאות עובדים. וכל ה”איסט-סייד” הכיר אותי עם הישגיי הגדולים בייצור הבגדים. עם הדגמים החדשים שהוצאתי, שהפתיעו אפילו את בעלי המפעלים הוותיקים. אבל אני לרגע אחד לא שכחתי את העיירה הקטנה שבה גדלתי. כשהייתי בן ארבע שנים בסך הכל, הפכתי ליתום מאב. אמי עליה השלום נותרה אלמנה צעירה מאוד עם שלושה ילדים קטנים, ואני הייתי הבכור מבין שלושת הבנים. אבי הותיר אחריו חנות טקסטיל יפה, ולאמי היה קשה מאוד לנהל לבד את החנות עם שלושת הילדים הקטנים. היא חיפשה להינשא לגבר, שיעזור לה בניהול החנות. והיא התחתנה עם גבר, שהשתלט על העסק והפך לבעל הבית של חנות הטקסטיל יפה.
ר’ דוד:
עם כזה אדם?
ר’ יואל-גדליה:
יחד עם אבי החורג אמי הולידה עוד שלושה ילדים. מאוחר מידי התברר לאימי שאבי החורג היה אדם חולה ורע, משוגע-עצבני בצורה בלתי רגילה. הוא היה מכה ומגרש את שלושת היתומים הקטנים מהבית.
ר’ דוד:
מגרש מהבית?
ר’ יואל-גדליה:
אמי הייתה חסרת אונים מול הבעל הרשע, החולה, העצבני והמשוגע הזה. הגורל המר ביותר פגע בי, מכיוון שאני הייתי הבכור. את שני האחים הקטנים הוא לא גירש מהבית, כי הם היו קטנים מדי. אבל אותי הוא גירש.
ר’ דוד:
גירש? כזה רשע? אוי… אוי!
ר’ יואל-גדליה:
הסתובבתי לי מוזנח ברחובות, לא היה לי מקום בעולם, ולא היה מי שירחם עליי. אמא שלך, ר’ דוד, הייתה היחידה בעיירה, שהייתה מכניסה אותי בכל יום לביתה, רוחצת אותי ונותנת לי משהו לאכול. היא ניסתה להטיב את גורלי המר. אתה ר’ דוד, עוד לא היית אז בעולם.
ר’ דוד:
הייתה צדקת.
ר’ יואל-גדליה:
בלילות הייתי הולך לישון באורווה רעועה. ואפילו אמי שלי לא יכלה לעזור לי, כי היא פחדה פחד מוות מאבי החורג. כי אם הוא היה מבחין במקרה שהיא מביאה לי משהו לאורווה, הוא היה עושה שערורייה נוראה. כך שגם באמי לא היה במה לקנא.
ר’ דוד:
(מנגב את הדמעות מהעיניים עם המטפחת). שהאל שבמרומים ירחם ויציל.
ר’ יואל-גדליה:
לבסוף אמי שלחה אותי לעיירה אחרת ללמוד חייטות.
(ר’ יואל-גדליה יוצא לרגע אל דלת, וחוזר מיד ומביא כמה בקבוקי בירה. הוא מוציא מהמזנון מגש עם כוסות וקערת פירות, ומניח אותם על השולחן. הוא פותח את בקבוקי הבירה ומוזג לכוסות. ושניהם שותים ומאחלים ‘לחיים’).
ר’ יואל-גדליה:
אתה חושבים ר’ דוד, שלימדו אותי חייטות? בימים ההם זה לא היה כמו היום, שהפועלים הקימו איגוד מקצועי (יוניון). לי קראו “ניאנטשע”, כלומר מטפלת בילדים, והורו לי לטפל בילדים, להחליף חיתולים, לעשות עבודות בית שונות, וגם להתרוצץ עם כל מיני שליחויות. וכל מי שרק הייתה לו יד פנויה, היה נותן לי מכות בכדי לבזות אותי. אפילו לאכול לא תמיד נתנו לי.
ר’ דוד:
(מנגב עם המטפחת את הדמעות בעיניים).
ר’ יואל-גדליה:
אני הסתובבתי תמיד מושפל ומבוזה, מריר ורעב. אבל במה יכולתי לעזור לעצמי? הרי ידעתי שאני יתום ללא בית.
ר’ דוד:
יתום ללא בית.
ר’ יואל-גדליה:
ופתאום החל להופיע על פניי, שתמיד היו עצובים, קרן של שמחה. קרן השמחה הפתאומית נבעה מכך שנודע לי שבקרוב עומדת להתקיים חתונה אצל קרוב משפחה רחוק שלי. ואני כבר התחלתי להתכונן לחתונה. הייתי ממש סופר את הימים, בכל יום הייתי עושה חשבון כמה ימים עוד נותרו עד לחתונה. סוף סוף הגיע היום המיוחל, והלכתי לחתונה בציפייה לאכול סעודת חתונה טובה. שלפחות פעם אחת יהיה לי יום טוב בחיים החשוכים שלי.
ר’ דוד:
נו, כן.
ר’ יואל-גדליה:
החתונה הייתה מאוד מפוארת. בדחן עם כלי זמר, אוכל ושתייה מהיפים ומהטובים ביותר. אבל שאני בעצמי אגש לאכול? לא העזתי. לא עלה בדעתו של איש לזכור אותי, ואף אחד לא הזמין אותי לגשת לאכול. הסתובבתי עם לב מר ובטן ומכווצת, והסתכלתי איך האורחים אוכלים ושותים. בסופו של דבר החלו לגרש את הילדים העניים שהגיעו לחתונה לחפש אוכל, וגם אותי גרשו יחד עם כל הילדים העניים האחרים.
ר’ דוד:
ווי… ווי…
ר’ יואל-גדליה:
עצוב, רעב וממורמר עזבתי את החתונה, והתחלתי להסתובב בעיירה. הגעתי אל שדה פתוח בשולי העיירה, ורק שם פרצתי בבכי היסטרי. ובכיתי בקול רם, ואחרי שבכיתי הוקל לי ונרדמתי שם תחת כיפת השמיים.
ר’ דוד:
(מנגב עם המטפחת את הדמעות מהעיניים).
ר’ יואל-גדליה:
מוקדם מאוד בבוקר כשהתעוררתי מהשינה, ראיתי בקרבת מקום פרדס גדול עם עצי פרי שונים, ניגשתי וקטפתי כמה תפוחים שגדלו שם בצד הדרך, וכך השקטתי מעט את הקיבה הריקה ואת הלב המר. ישבתי שם, ואכלתי את התפוחים כשהדמעות זולגות מעיניי. את אותה סעודת תפוחים רוויה בדמעות, לא אוכל לשכוח כל ימי חיי. (ר’ יואל-גדליה פורץ בבכי חזק).
ר’ דוד מנגב את עיניו במטפחת. ר’ יואל-גדליה נרגע, ומוזג לתוך הכוסות הריקות ומבקש מר’ דוד לשתות. ושותה גם בעצמו.
ר’ דוד:
הילדים שלך ר’ יואל-גדליה, יודעים מזה? שאתה, יצרן הבגדים הגדול, עברת כאלו נעורים?
ר’ יואל-גדליה:
הילדים שלי הם מעולם אחר, והיה להם קשה מאוד להבין זאת, כי הם לא יכולים לתפוס את החיים כפי שהיו פעם. ניסיתי כמה פעמים להתחיל לספר להם, אבל אשתי עליה השלום הייתה תמיד משתיקה אותי. היא לא רצתה שהם, הילדים, ידעו מדברים כאלו. וכך זה אכן נשאר, שהילדים לא יודעים דבר על נעוריי המרים. הילדים שלי לא יכולים לתפוס זאת, כי הם גדלו אצל יצרן בגדים גדול. הם נכנסו לעסקים, הם הגדילו את העסקים, והפכו לעצמאיים. הם גם נכנסו לסוגי עסקים אחרים, והתחתנו. ואני עם הזקנה שלי התענגנו מנחת, והייתה לנו תקווה שיהיה לנו על מי להישען. לבסוף, הילדים שלי קיבלו על עצמם לחלוטין את העסקים שלי. אני הייתי אז כבר אדם בן שבעים, כשפרשתי מהעסקים. והעברתי עם הזקנה, שלי עליה השלום, את הזמן בדירה המסודרת והיפה שלנו. הילדים התייחסו אלינו לא רע, שילמו פנסיה חודשית, הזמינו לעיתים קרובות את אבא ואמא לשמחות וסתם לסעודות, וזה היה טוב. אך אז קרה האסון, והזקנה שלי נפטרה.
ר’ דוד:
שריבונו של עולם ישמור ויציל.
ר’ יואל-גדליה:
ומאז הדירה שלי בת 4 החדרים הפכה לריקה. הרהיטים והתמונות על הקיר מעוררים בי אימה ופחד. שלא לדבר על הלילות. לעיתים קרובות אני מתעורר באמצע הלילה, ואנני יכול להירדם זמן רב. נדמה לי שמישהו הולך בחדרים בצעדים שקטים.
ר’ דוד:
אל תירא מפחד פתאום.
ר’ יואל-גדליה:
בכל בוקר אני מנסה להיפגש עם ילדיי, אך אף פעם אין להם זמן לשוחח. הם עסוקים בעסקיהם. הייתי מאוד רוצה לגור אצל אחד מילדיי. איך יכול אדם בגיל מעל גיל תשעים להיות לבד?
מלבד הפחד שרודף אותי מהחדרים הריקים, הרי אני כבר איש מזקן. אם חלילה יקרה לי משהו, אם לא ארגיש טוב, אין מי שיגיש לי כוס מים. כמה פעמים כבר ניסיתי לדבר עם בני הבכור ג’ייקוב, והוא הבטיח לי שידבר עם שאר הילדים. ובינתיים, הזמן עובר, הם עסוקים, הם ממהרים, ואני שוכב כאן לבדי בדירה, מחכה בלב רועד ללילות האיומים, וחושב על ילדיי כפויי הטובה, שאני הפכתי אותם לאנשים מצליחים, הכנסתי אותם לעסקים, דאגתי להם עד מאוד, ולהם לא אכפת ממני.
ר’ דוד:
אתה הרי יודע ר’ יואל-גדליה, שאני חבר טוב שלך, ואני מזדהה מאוד עם הבדידות והעצבות שלך, לכן גם באתי אליך היום. אני רוצה לומר לך, שכבר דיברתי עם בנך הבכור ג’ייקוב על המצב. והוא סיפר לי ותיאר בפני את המצב שלך. ואל תחשוב ר’ יואל-גדליה, שילדיך הם חלילה ילדים רעים. הם ילדים טובים. הם מגיעים ממשפחה הגונה, הם אינם מוצאים מנוחה, והם לא יודעים כיצד להסדיר זאת. הם היו רוצים לארח אותך בביתם בכבוד גדול. הם לא רוצים להזניח את האב הזקן. אלא, שלכל אחד מהם יש סיבה אחרת מדוע הוא לא יכול להכניס אותך לביתו. ג’ייקוב, כפי שהוא אמר לי בעצמו, היה רוצה מאוד להכניס אותך לווילה שלו, אלא שהוא פתח את לבו והתאונן בפניי, שאשתו, עם הפנים הקטנות והחצופות והשפתיים הדקות, לא מסכימה לכך. וג’ייקוב לא יכול לעשות דבר נגד אשתו, כיוון שהווילה נקנתה בכסף של אביה, ואת זה אתה הרי יודע. ג’ייקוב גם אמר לי, שהוא ינסה שוב לדבר עם שאר האחים על כך, אולי תוכל להסתדר אצל אחד מהם. ואם לא, אז האפשרות היחידה שנשארת היא מעבר למושב זקנים.
ר’ יואל-גדליה:
בשום אופן לא! הם רוצים להשליך אותי למושב זקנים. אני רוצה לחיות רק אצל אחד מילדיי. אני רוצה להיות עם הילדים ועם הנכדים. ברגע שיכניסו אותי למושב זקנים, ישכחו אותי לגמרי. בהתחלה הם עוד יבואו להציץ ולראות מה הזקן עושה, אבל לאחר זמן הם כבר יפטרו את עצמם מלבוא לבקר וימתינו עד להלוויה. אני הרי מכיר היטב את בניי, שאותם גידלתי כאנשי עסקים. כאשר אמא שלהם עדיין הייתה בחיים, כבר אז לא היה להם זמן לבוא לבקר את אבא ואמא. הם תמיד שקועים בעסקים, אין להם אפילו זמן לדבר. לפעמים כשיש להם רגע פנוי, הם הולכים לקולנוע, לתיאטרון, או למשחק קלפים. במושב זקנים ישכחו ממני לגמרי. אני רוצה שהם יתנו לי את האפשרות להיות עם המשפחה שאותה הקמתי וטיפחתי.
ר’ דוד:
אני אראה את ילדיך ר’ יואל-גדליה, ואדבר איתם. ואני מקווה שילדיך יסדירו את העניין, כי הם ילדים טובים והגונים.
(ר’ דוד נותן לר’ יואל-גדליה יד, נפרד ממנו לשלום, ור’ יואל-גדליה מלווה אותו החוצה עד דלת המסדרון, ר’ דוד יוצא וסוגר את הדלת).
ר’ יואל-גדליה:
(חוזר אל אולם קבלת הפנים, בקול היסטרי) הם רוצים להשליך אותי למושב זקנים. (צוחק צחוק היסטרי ממושך). לא! אתם לא תכניסו אותי למסדרון של העולם הבא! אני עדיין חי!
הפעמון מצלצל בדלת, ר’ יואל-גדליה ניגש ופותח את הדלת ונכנס נחומטשע. הוא מברך את ר’ יואל-גדליה לשלום.
נחומטשע:
יש לי בקשה אליך. אני חייב לדבר איתך בדחיפות, ר’ יואל-גדליה, בנוגע לעניין חשוב מאוד.
ר’ יואל-גדליה:
בבקשה, היכנס פנימה ושב כאן ליד השולחן, ואשמע אותך.
ר’ יואל-גדליה ונחומטשע נכנסים מהמסדרון לתוך חדר קבלת הפנים ומתיישבים ליד השולחן.
ר’ יואל-גדליה:
מה בפיך לומר?
נחומטשע:
מכיוון שאינך מכיר אותי כלל, ואין מי שיציג אותי בפניך, עליי להציג את עצמי. שמי הוא נחומטשע. ובאתי אליך, ר’ יואל-גדליה, מכיוון שיש לי עניין חשוב מאוד לשוחח איתך עליו.
ר’ יואל-גדליה:
נו, אדרבה, הבה נשמע.
נחומטשע:
שלחו אותי אליך, וביקשו ממני שאבוא לדבר איתך על העניין החשוב. אני רק שליח. העניין הוא רציני מאוד, ולפני שאתה מוציא מהפה את המילה “לא!”, עליך להבין היטב, ר’ יואל-גדליה, שאני רוצה להביא אושר לחייך.
ר’ יואל-גדליה:
הבה נשמע!
נחומטשע:
באתי לדבר איתך על שידוך, ר’ יואל-גדליה!…
ר’ יואל-גדליה:
(עם חיוך) עם מי? עם מלאך המוות? אתה באת לדבר איתי על שידוך? אני הרי כבר יהודי בן למעלה מתשעים.
נחומטשע:
כן, איתך ר’ יואל-גדליה. איתך באתי לדבר על שידוך, עם אישה צעירה. היא בסך הכל בת 28. אישה יפה, בריה חיננית, ובעלת נשמה הגונה וכשרה. רק שהיא ענייה. היא תאיר לך את כל פינות הבית. היא תחמם אותך בלילות הקרים, ותכניס אור ושמחה אל הבית.
ר’ יואל-גדליה:
מה היא צריכה אותי? אישה כזו צריכה להתחתן עם בחור צעיר, ולא איתי. אני הרי כבר חצי מת. כבר נודף ממני ריחם של התכריכים.
נחומטשע:
חשוב היטב על ההצעה ר’ יואל-גדליה, ואל תמהר להוציא את המילה “לא” מהפה. איך אתה יכול לחיות כך לבדך עם הקירות הריקים?
ר’ יואל-גדליה:
אני מתכנן לעבור לגור אצל אחד הילדים.
נחומטשע:
ששונאיי יחיו אצל הילדים! אתה יכול להמשיך לחיות, כפי שאני מציע לך, בביתך. יהיה לך בית חם, ומיטה חמה, וארוחת צהרים טעימה, וחדרים מוארים ומסודרים. ולא תהיה לבדך. תהיה לך אישה שתדאג לבריאותך, שתיתן לך לאכול, לשתות ולחיות. היא תכבד אותך, והיא תהיה לצידך שמחה ושבעת רצון מהחיים. היא ענייה ומחפשת בית וקורת גג. היא ממש מציאה עבורך. ואם תיתן לה חיים, היא תישא אותך על כפיים, והיא לא תדע מה לעשות עוד עבורך. היא תהיה לך ככלב נאמן, שישמור עליך, שחלילה לא יקרה לך שום דבר רע. לצידה תוכל לחיות עד מאה ועשרים שנה, ולהיות מאושר.
ר’ יואל-גדליה:
אתה בכלל מבין מה אתה סח? הרי אני זקן מופלג, איך אוכל להתחתן עם ילדה צעירה כזו? איך הדבר נראה בעיניך? זה היה יכול להיות טוב מאוד אילו המצב היה באמת כפי שאתה מתאר אותו. אבל העניין הוא לא כזה. מה אני צריך לרמות את עצמי? ילדה כה צעירה צריכה להתחתן עם בחור צעיר ולא עם גבר זקן כמוני. אני הרי כבר חצי מת, ואולי אפילו יותר מכך.
נחומטשע:
היא ענייה, אתה מבין? והיא מחפשת בית. ולכן היא הסכימה להסדר הזה, ובלבד שיהיה לה בית. ואם היא תטפל בך היטב ותשמור על בריאותך, הרי שיכול להיות שתחזור אליך אנרגיית הנעורים שלך, ומי יודע מה עוד תוכל לקבל ממנה בתור בעל. ואם לא, הרי שלא יהיו לה שום טענות כלפיך.
(ר’ יואל-גדליה מוזג לנחומטשע כוס בירה שנמצאת על השולחן ומכבד אותו גם בסיגר. נחומטשע שותה את כוס הבירה ומדליק את הסיגר).
ר’ יואל-גדליה:
אומר לך את האמת. אכן הייתי רוצה מאוד שיהיה לי בית חם, ויהיה לי חם בנשמה. אבל כדי שכל זה יקרה, צריך שיהיה לאדם מזל מיוחד. לעבור לגור אצל הילדים זה עבורי המוצא האחרון. הלוואי שהייתי יכול להימנע מכך. קשה מאוד לחיות לבד, וקשה מאוד לאדם שלא יכול לתת או לתרום דבר.
נחומטשע:
זה מה שאני מציע לך, אתה תהיה אדם שנעזר. יש לך עכשיו הזדמנות פז, שאם תסרב לה לא תוכל לחזור בך.
ר’ יואל-גדליה:
אני אומר לך את האמת, אילו הצעתך הייתה מתממשת, הרי שהאישה הזו שאתה מציע לי הייתה מביאה לי חיים מאושרים. זאת משום שברוך השם לא חסר לי כסף. אני מטבעי אינני אדם רע. אבל אני לא יכול לקבל החלטה שכזו ברגע אחד. גם אם אראה את האישה ואדבר איתה, גם אז לא אוכל להחליט כל כך מהר, כי זה לא עניין של מה בכך.
(מסך יורד – תום המערכה הראשונה)