טנזניה

באמצע המאה ה-19 החל עידן המסעות האירופאים לחקר אפריקה, שגם תועדו בכתב. המיסיונר הגרמני יוהנס ריבמן – Johannes Rebmann היה האירופאי הראשון שראה את הקילימנג’רו. החברים היריבים ריצ’רד פרנסיס ברטון וג’ון הנינג ספייק הגיעו לימת טנגניקה בשנת 1857, כחלק ממסעם לחקר מקורות הנילוס.

בינואר 1866 הגיע לזנזיבר החוקר והמיסיונר דיויד ליוינגסטון, שניהל מסע צלב כנגד סחר העבדים. הוא יצא מזנזיבר לחקר מקורות הנילוס. תחנתו האחרונה הייתה Ujiji, שלחוף ימת טנגניקה, שם פגש אותו הסופר ומגלה הארצות הבריטי הנרי מורטון סטנלי ב-28 באוקטובר 1871.

בשנת 1878 הוקמו באזור נקודות התיישבות של מיסיונרים גרמנים. אולם עד 1884 לא גילתה גרמניה עניין מיוחד בהתיישבות באפריקה. אוטו פון ביסמארק, הקנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית, גרס כי הקיסרות הצעירה צריכה לרכז את מאמציה באירופה ולא לפזר את משאביה בהרפתקאות מעבר לים. ביסמארק חשש, שהתפשטות גרמנית מעבר לים, עלולה לסבך את גרמניה בהתנגשות עם בריטניה.

בשנת 1884 התקיימה ועידת ברלין, שנועדה להסדיר את הקולוניאליזם האירופאי והמסחר ביבשת אפריקה. דיוני הועידה הבהירו לביסמארק את חשיבות השליטה על שטחים באפריקה, בכדי לחזק את כוחה ואת מעמדה של גרמניה. כבר באותה שנה הוקמה  “החברה לקולוניזציה גרמנית“, שבראשה עמד קרל פטרס – Carl Peters, שנמנה עם מובילי הקו האימפריאליסטי בגרמניה. הוא קיבל מהממשלה הגרמנית זיכיון לפעילות מסחרית במזרח אפריקה, והפך למעשה לנציג הגרמני הרשמי באזור.

עם הגיעו לאפריקה החל פטרס לכרות חוזים עם שליטים מקומיים, ולתת להם חסות גרמנית. הפעילות הגרמנית באזור הובילה לחתימת הסכם בין בשנת 1885, בריטניה וגרמניה, לחלוקת אזורי השליטה במזרח אפריקה. כך נקבעו למעשה הגבולות המדיניים, של מדינות אפריקה, בדומה לקביעת גבולות במזרח התיכון. לא היגיון גאוגרפי או צרכים דמוגרפיים, אלא אינטרסים אירופאים בלבד.

בהמשך הרחיבה גרמניה את חסותה על כל השטח שנמצא צפונית מערבית לטנזניה של היום. היא גם חתמה על הסכם עם הסולטן של זנזיבר, שהכיר בשליטה הגרמנית במזרח היבשת, ובתמורת העלימו הגרמנים עין מסחר העבדים, שהסולטן ניהל. הסכם זה יצר מתח רב בין גרמניה ובין בריטניה שהתנגדה ונאבקה בסחר העבדים.

מרידה של סוחרים ערבים בשנת 1888 נגד הגרמנים דוכאה ביד קשה, ובעקבות המרד הרחיבה ממשלת גרמניה את אחיזתה באזור, סללה כבישים ומסילת ברזל, פרסה קווי טלגרף ודואר, הביאה חוואים גרמניים ויישבה אותם באזור. גם הכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית הרחיבה את השפעתה והקימה בתי ספר ומערך שירותי בריאות.

העיר דאר א- סאלאם הפכה לבירת הקולוניה, ושורה של מבצרים שנבנו חיזקו את אחיזתם. הגרמנים השתמשו באמצעי דיכוי אלימים במיוחד כדי לאכוף את סמכותם על האוכלוסייה המקומית. הם גם הטילו על התושבים המקומיים מיסים דרקוניים, שנועדו לממן את הפעילות הגרמנית באזור.

המדיניות הגרמנית האכזרית שינתה את המבנה החברתי של הקהילות המקומיות. המנהיגות המסורתית איבדה את מעמדה. גברים רבים הורחקו מבתיהם, והנשים נאלצו למלא את מקומם. הגרמנים אילצו את המקומיים לעבוד בשדות הכותנה של החוואים הגרמנים. הם הועבדו בפרך שבעה ימים בשבוע, כשהם כבולים בשרשראות, בתנאים קשים מאוד. רבים מהם מתו תוך כדי העבודה.

בשנת 1898 החלו הגרמנים לגייס אלפי גברים מקומיים לעבודות כפייה בסלילת דרכים, והקמת תשתיות. בשנת 1902 הורה המושל הגרמני גוסטב אדולף פון גוטזן – Gustav Adolf von Götzen, לתושבים המקומיים להגדיל את ייצור הכותנה באופן משמעותי. נטל המיסים הוכבד שוב ושוב. בשנת 1905 הוטל על המקומיים מס גולגולת עבור כל אדם, שהחליף את המס ששולם קודם לכן עבור כל בקתה.

בכדי לייעל את הליך גביית המיסים, גייסו הגרמנים לשירותם ערבים-סווהילים. את שדרת האדמיניסטרציה הנמוכה איישו הגרמנים בצאצאי הסוחרים ההודים והערבים, שזכו בשל כך להטבות. פעולות אלו של הגרמנים הגבירו את המתח והשנאה בין האפריקאים המקומיים, הערבים וההודים.

זעמם ושנאתם של המקומיים לגרמניים ושותפיהם הגיעה לשיאה ב-20 ביולי 1905. עקירת שדה כותנה, באזור מטומבי – Matumbi על ידי מקומיים זועמים, הייתה האות לפריצת “מרד מאג’י מאג’י“, שפרושו בסווהילית: מים – מים.

את המרד הובילו מנהיגים מקומיים ואנשי דת המכונים וגנגה – waganga. הבולט שבהם היה קינג’יקיטילה נגוולה – Kinjikitile Ngwale, רופא אליל מאזור מטומבי, שכנראה שהעניק למרד את שמו, הודות “למים הקדושים” שהוא חילק ללוחמים.

קינג’יקיטלה, שכונה “בוקרו”, חילק ללוחמים מים שהוא טען שהם קדושים, ושיקוי למריחה על גופם, שלדבריו יגן עליהם מפני כדורי הגרמנים. קינג’יקיטלה נתפס על ידי הגרמנים והוצא להורג ב-10 באוגוסט 1905, ונחשב עד היום בטנזניה לגיבור לאומי.

בעקבות בקשת עזרה של מושל מזרח אפריקה הגרמנית, הרוזן גוסטאב אדולף פון גוטזן – Gustav Adolf von Götzen, שלח  קיסר גרמניה וילהלם השני שתי משחתות עם נחתים גרמנים, ותגבורת נוספת מגינאה החדשה. עם הגעתם התגבורת פתח פון גוטזן במתקפה רחבה כנגד מעוזי המורדים.

הגרמנים נהנו מיתרון מוחלט בשדה הקרב בשל עוצמת האש האדירה שהם ייצרו עם מכונות הירייה החדישות. הם הרסו כפרים, הרעילו בארות, חסמו נתיבי אספקה, ושרפו יבולים ומקורות מזון ששימשו את המורדים. כל התקפת נגד של המורדים נהדפו בעזרת כוח האש המודרני שעמד לרשות הגרמנים.

לקראת סוף אוגוסט 1907 הסתיים המרד. מול כמה מאות חיילים גרמנים הרוגים, איבדו לוחמי מאג’י מאג’י כ-75,000 לוחמים. מנהיגיהם נתפסו והוצאו להורג בתלייה. ראשיהם נערפו והם נשלחו לבון בגרמניה לצורכי מחקר. המרד דוכא והאזור נותר שקט עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

במהלך המרד נהרגו כ-250,000 אפריקאים, לוחמים ואזרחים. מאות אלפי אזרחים נעקרו מבתיהם, בתיהם נהרסו, ושדותיהם הוצתו ונכחדו. אירוע זה נחשב לרצח העם הראשון באפריקה. שריפת הכפרים והשדות וגירוש התושבים ממקום מגוריהם גרמו לתופעה של רעב המוני. תוצאות המרד שינו ללא הכר את ההיסטוריה של דרום טנזניה שהפכה לאזור שומם ובלתי מיושב.

במלחמת העולם הראשונה התנהלו באזור קרבות קשים בין הגרמנים, בהנהגת פאול אמיל פון לֶטוֹ-פוֹרְבֶּק – Paul Emil von Lettow-Vorbeck, לבין בנות הברית, להן הייתה עדיפות באנשים ובציוד. בסופו של דבר הצליחו כוחות בריטים ובלגיים להביס את הגרמנים והשתלטו על האזור, שחולק בין שליטת המנדט בריטי, לבין שליטת המנדט הבלגי, ששלט על שטחי רואנדה ובורונדי.

לאחר מלחמת העולם השנייה החלה התעוררות לאומית בקרב האוכלוסייה האפריקאית באזור. בשנת 1954 הוקמה, על ידי ג’וליוס ניררה – Julius Kambarage Nyerere, “מפלגת האיחוד האפריקאי” – Tanganyika African National Union, או בקיצור “טאנו” – Tanu.

המפלגה החדשה דרשה מהבריטים תיקון סדרי ממשל והעברה הדרגתית של סמכויות השלטון לידי נציגים נבחרים של האוכלוסייה המקומית. וכך, בשנת 1960, לאחר תקופה קצרה של שלטון עצמי מוגבל, הפכה טנגנייקה לרפובליקה נשיאותית בראשות נייררה.

משטרו של נייררה נשען על הבריטים ובינואר 1964 סייע הצבא הבריטי לדכא מרד שפרץ נגד נייררה. ב-26 באפריל 1964 התמזגו טנגניקה והאי השכן זנזיבר, והוקמה הרפובליקה המאוחדת של טנזניה. המדינה המאוחדת החדשה גרשה את אזרחיה הערבים, או שללה מהם את שוויון הזכויות.

משטרו של נייררה היה דיקטטורי. הוא הפך את טנזניה למדינה חד מפלגתית והצדיק שלילת זכויות אדם כמו חופש הבעה, חופש עיתונות וחופש התכנסות, באומרו: “כל עוד לא ניצחנו במלחמה נגד העוני, הבערות והמחלות, אסור שתופר אחדותנו בגלל ספרי חוקים של אחרים”.

נייררה הכריז על חברה חברה ללא מעמדות, וטען שאין להרשות לאיש ליהנות מעמל זולתו. משטרו הנהיג מאסרים נרחבים בקרב אלו שהואשמו בקפיטליזם, במיוחד בקרב האסייתיים. כחלק מהמדיניות שגינתה “עצלנות, שתייה ובטלנות”, נלקחו רבים לעבודות פרך.

לפילוסופיה השלטונית שלו קרא נייררה “משפחתיות”, בסאווהילית “אוג’אמעה”, שנועדה כביכול לחדש את מסורת חיי הקהילה והערבות ההדדית שהייתה קיימת בתקופות קדומות. אחרי המרד בשנת 1964 הנהיג נייררה חוקי התנהגות אחידות בלבוש. כך למשל נאסר על בני המסאי שבצפון, לבוא לעיר המחוז ארושה בבגדים מסורתיים. נייררה פעל גם כנגד תרבות המערב והסמיך את בני הנוער של “טאנו” לתקוף ולהפשיט נערות בחצאיות מיני, בפאות נוכריות ובמכנסיים הדוקים.

בשנת 1967 הקימה טנזניה, יחד עם שכנותיה אוגנדה וקניה, את “הקהילייה המזרח אפריקאית”, שנועדה לשפר את שיתוף הפעולה בין המדינות החברות בה, בתחומי מכס, כלכלה, תעבורה, תקשורת ועוד. אולם כעבור עשור, התפרקה הקהילה עם נטישתה של קניה.

בשנת 1975 הושלמה בניית מסילת הברזל טנזם – Tanzam, שאורכה 1872 ק”מ בין טנזניה לזמביה. המסילה, שהוקמה על ידי מומחים סיניים ובמימון סיני, נועדה להבטיח את הקשר בין מכרות הנחושת של זמביה לנמל דאר א-סאלם.

ב-1971 הודח שליט אוגנדה, מילטון אובוטה, בידי אידי אמין ומצא מקלט אצל ידידו ג’וליוס נייררה בטנזניה. בנובמבר 1978 פלשו כוחות אוגנדיים לצפון מערב טנזניה. הכוחות הטנזניים הגיבו במתקפת נגד, פלשו לאוגנדה וכבשו את הבירה קמפלה. אידי אמין ברח ללוב ואובוטה חזר לשלטון.

נייררה פרש מתפקידו באוקטובר 1980 ואת מקומו תפס מקורבו עלי חסן מוויניי, אשר שימש  כנשיא זנזיבר. מוויני נטש את הדרך של מדינה סוציאליסטית, חד מפלגתית ואוטרקית. בשנת 1992 הותר קיומן של מפלגות נוספות, ובשנת 1995 נערכו בחירות רב-מפלגתיות, בהן נבחר כנשיא בנג’מין מקפה. במערכות בחירות נוספות שנערכו מאז, ניצחה מפלגת השלטון, אך משקיפים דיווחו על אי-סדרים.