בן לסוג Commiphora, שממנו מגיעים המור, הלבונה והאפרסמון המוזכרים במקרא. כשחורצים את הקליפה, יוצא ממנה שרף ריחני, שמתקשה באוויר לגושים. העץ מפגין עמידות יוצאת דופן לבצורת ממושכת ולשריפות. על קרקעות חוליות הוא מסוגל לעיתים ליצור חורשות צפופות.
קליפה אפורה-ירקרקה שמתקלפת בפיסות דקות כמו נייר. ענפים קצרים שמסתיימים בקוץ. עלים קטנים, בנויים לרוב משלושה עלעלים. בעונת היובש העץ עומד בלי עלים. הפרחים קטנים ובצבע אדום, והפירות הם כדורים קטנים (בגודל 6–8 מ”מ) המשנים צבעם לאדמדם ומכילים זרע שחור. לעץ מערכת שורשים זוחלת ומסועפת מאוד.
מהשרף מכינים קטורת, חומר חיטוי, דבק מסורתי ובסיס לבשמים. משתמשים בו גם להרחקת חרקים. חלקי העץ השונים נחשבים למרכיב מפתח ברפואה האפריקאית המסורתית. תה המופק מהקליפה, הפירות או השרף משמש לטיפול במלריה, חום, טיפוס, כאבי שיניים, פצעים ובעיות במערכת העיכול. במזרח אפריקה נועצים יחורים של עצי מור באדמה, והם מצמיחים שורשים והופכים לגדר חיה.
במקורות
המור הוא אחד מסממני שמן המשחה: “מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת” (שמות ל, כג). במגילת אסתר הנערות מתייפות “שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר” (אסתר ב, יב). המור האמיתי גדל בקרן אפריקה ובתימן, והמור האפריקאי הוא קרוב שלו.