עץ גבוה ויפה, שהגזע והענפים שלו מכוסים בקליפה חלקה המתאפיינת בגוון צהוב-ירקרק זרחני ומיוחד. הקליפה מכוסה באבקה צהובה בהירה, ולעיתים היא מתקלפת בפתיתים קטנים. הגוון הירקרק נובע מכך שהקליפה עצמה מכילה כלורופיל ומסוגלת לבצע פוטוסינתזה – תכונה שעוזרת לעץ לשרוד בתקופות יובש שבהן הוא משיר את עליו. העץ גדל רק במקום שבו המים קרובים לפני הקרקע, ולכן חורשה של עצים צהובים מסמנת מקור מים בקרבת מקום.
הגזע הצהוב-ירקרק בולט מאוד, ואין לו אח ורע בסוואנה. הקוצים לבנים, ישרים וזוגיים. הפריחה מתרחשת בדרך כלל בסוף החורף או באביב, ומורכבת מתפרחות כדוריות וריחניות בצבע קרם או צהוב בהיר, המושכות אליהן דבורים וחרקים רבים.
העץ מהווה חלק חשוב במערכת האקולוגית האפריקאית. ציפורים רבות מקננות בין קוציו המגנים עליהן מפני טורפים. פילים, ג’ירפות וקופים ניזונים מהעלים, מהתרמילים ואפילו מהקליפה שלו. קופים מסוימים, כמו קופי גנון, אוהבים במיוחד לאכול את השרף שהוא מפריש. ביער לֶרְאָי – Lerai Forest שבמכתש נגורונגורו, גדלים עצי שיטת הקדחת, ובצילם בשעות הצהריים החמות נחים פילים זכרים עצומים, ובין הענפים מבלים קופים ירוקים ובבונים.
השם “עץ הקדחת”, נולד מטעות היסטורית של מתיישבים ומטיילים אירופאים באפריקה. היות והעץ גדל באופן טבעי באזורים ביצתיים, ליד אגמים, נהרות ומקומות עם מי תהום גבוהים, ומכיוון שבאזורים אלו יש אוכלוסיות גדולות של יתושי אנופלס הגורמים לקדחת (מלריה), האירופאים קישרו בטעות בין נוכחותו של העץ הצהוב והמשונה לבין המחלה, והאמינו שהעץ עצמו מפיץ את הקדחת. בפועל, העץ אינו גורם למחלה, והאשמים היו היתושים ששגשגו באותה סביבה לחה.
ברפואה המסורתית באפריקה משתמשים בחלקים מהקליפה לטיפול במחלות שונות, כמו שימוש בקליפה להורדת חום. העץ משמש גם כחומר גלם לבנייה ולפחמים, ונחשב לעץ נוי מבוקש בגנים ובפארקים באזורים חמים בשל מראהו הפיסולי הייחודי.