עם פרוץ המרד הגדול נגד הרומאים בשנת 66 לספירה, מונה יוסף בן מתתיהו, בן למשפחת כהנים מיוחסת מירושלים, למפקד הגליל מטעם הממשלה בירושלים. שנה לאחר מכן, בשנת 67 לספירה פלש הצבא הרומי בפיקודו של אספסיאנוס לגליל, והטיל מצור על העיר המבוצרת יודפת, שם התבצרו יוסף בן מתתיהו וצמרת פיקוד הגליל.
לאחר מצור קשה של 47 ימים, נפלה יודפת בידי הרומאים. לפני נפילת העיר הצליחו בן מתתיהו ו-40 מלוחמיו לברוח מהעיר ולהסתתר במערה. הרומאים, שרדפו אחריהם, גילו את המערה וסגרו עליה. יוסף ולוחמיו החליטו להתאבד. הם ערכו הגרלה על סדר ההתאבדות, ויוסף דאג להישאר אחרון בהגרלה, יחד עם מורד נוסף. כאשר נותרו השניים אחרונים, שכנע בן מתתיהו את שותפו לוותר על המוות, והסגיר את עצמו לרומאים.
הרומאים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה, לאחר שהמנהיג הצבאי של היהודים בגליל נפל בידיהם, ולאחר שנשבה, הובא יוסף בפני המצביא הרומי אספסיאנוס. בן מתתיהו, שבשנות העשרים לחייו נשלח לרומא במטרה לשחרר כוהנים יהודים שנאסרו, הכיר מקרוב את תרבות רומא, וידע מה לומר לשוביו. שהוא הובא בפני אספסיאנוס, וניבא לאספסיאנוס כי הוא עתיד להתמנות לקיסר רומא.
יוסף בן מתתיהו הושם במאסר, אך שנתיים לאחר מכן, כאשר נבואתו התגשמה ואספסיאנוס התמנה לקיסר רומא, הוא שוחרר על ישי אספסיאנוס, שנתן לו תפקיד של יועץ לענייני יהודים בחצר הקיסר. יוסף בן מתתיהו השתלב בחצר הקיסר, ואף אימץ את שם המשפחה של הקיסר וקרא לעצמו יוספוס פלוויוס.
כאשר טיטוס, בנו של אספסיאנוס החל במצור על ירושלים בשנת 70 לספירה, התלווה אליו בן מתתיהו ושימש כמתורגמן וכמתווך. הוא קרא ליהודים הנצורים מבעד לחומות להיכנע כדי להציל את העיר והמקדש, אך נדחה בבוז ונחשב בעיניהם מגיני ירושלים כבוגד.
לאחר חורבן ירושלים לכדו הרומאים את מנהיגי היהודים ונכבדי הישוב, ששרדו את הטבח, והובילו אותם באוניות לרומא, למצעד השפלה ברחובות רומא, שמראות ממנו נחקקו בתבליט המפורסם על שער טיטוס ברומא, המתאר את תהלוכת השלל והביזה מירושלים.
האגדה מספרת שיוספוס פלוויוס הצטרף אל אחת האוניות שהובילו את השבויים היהודים מארץ ישראל לרומא. כאשר הוא עלה על האונייה בנמל יפו צעקו לעברו חבריו לשעבר, שהיו כלואים בכלובים: בוגד, ההיסטוריה לא תסלח לך!.
בתגובה, הביט אליהם יוספוס פלוויוס, ועם חיוך יהיר על פניו אמר: היסטוריה? אני אכתוב את ההיסטוריה.
ואכן, לאחר חורבן הבית עבר יוספוס פלוויוס לרומא, קיבל אזרחות רומית, פנסיה ודיור מטעם הקיסרים, והקדיש את שארית חייו לכתיבה היסטורית. עד ימינו הוא נחשב לאחד ההיסטוריונים החשובים ביותר בעת העתיקה, והמקור העיקרי והכמעט יחיד לאירועי התקופה הסוערת של סוף ימי בית שני והמרד הגדול ברומאים.
בין כתביו אפשר למצוא את מלחמת היהודים, ובו תיאור מפורט של המרד הגדול, חורבן ירושלים ונפילת מצדה; את קדמוניות היהודים, שהוא חיבור מקיף בן 20 ספרים המגולל את תולדות עם ישראל מבריאת העולם ועד פרוץ המרד; את נגד אפיון, שהוא חיבור אפולוגטי, שמנסה להגן על היהדות מפני טענות אנטישמיות של מלומדים אלכסנדרוניים; ואת חיי יוסף, שהוא אוטוביוגרפיה, שבה פלוויוס מגן על מעשיו מול האשמות שהטיח בו היסטוריון יהודי אחר בשם יוסטוס שטבריה.
היסטוריה אינה מדע מדויק, וגם בזמן שאירועים מתרחשים, כל אחד רואה אותם, מבין אותם ומתאר אותם אחרת, בהתאם לזווית מבטו, השקפת עולמו, ולעיתים חלקו באירועים. גם שמביטים על אירועים היסטוריים ממרחק של שנים, הבנת האירועים תלויה במקורות, ולא אחת בדעתו של הכותב ובמטרות הכתיבה.
בגלל ריבוי הדעות וזוויות המבט השונות, מעטים מכותבי ההיסטוריה יודעים להציג תמונה מאוזנת המשלבת זוויות מבט שונות, מנטרלת דעות אישיות, אינה מנסה לכוון את דעתו של הקורא, ומותירה לקורא את המרחב להגיע לתובנות ומסקנות.
למרות מרחק הזמן הקצר שחלף מאז ה-7 באוקטובר 2023, ספרים ומאמרים רבים נכתבו על אירועי היום ההוא, על מה שקדם לו ועל מה שקרה אחריו. רבים מהספרים הם עדות אישית של שורדי שבי, שורדי הטבח, לוחמים ואנשי כוחות ההצלה והזיהוי. ספרים אלו, שנכתבו על-ידי אנשים שלקחו חלק באירועים, נותנים זווית מבטח ייחודית וכואבת, מפינות אפלות ביום הנורא ההוא, ובימים הנוראים שבאו אחריו.
שני ספרים שקראתי לאחרונה, נכתבו בידי עיתונאים, ומנסים לתת תמונה רחבה יותר על מה שהוביל ל-7 באוקטובר, על אירועי היום ההוא, ועל מה שקרה אחריו.
יונה ג’רמי בוב מהג’רוזלם פוסט ואליוט קאופמן מהוול סטרייט ג’ורנל כתבו יחד את הספר בחדר המלחמה, שמבוסס על שיחות רבות שהם קיימו, לאורך כל תקופת המלחמה, עם מנהיגים, אנשי ממשל, וקציני צבא בישראל ובארה”ב.
הספר בחדר מלחמה הוא מהספרים הבודדים, שמצליחים להציג תמונה מאוזנת המשלבת זוויות מבט שונות. הספר אינו מנסה לשפוט, ומציג את מקבלי ההחלטות לחיוב ולשלילה, בלי לנסות להטות את דעתו של הקורא לכאן או לכאן. עמדתם האישיות של הכותבים, כמעט ואינה באה לידי ביטוי בין שורות הספר, למעט מספר סוגיות מרכזיות, שבהן הם מביעים דעה באופן ברור, אך תוך הסתייגות שזו דעתם, ואין בכך להפוך אותה לעובדה היסטורית.
גם עמוס הראל, שמציג את עצמו כפרשן הצבאי הבכיר של עיתון “הארץ”, הוציא את הספר 06:29 טבח שבעה באוקטובר, שמתיימר, על-פי כותרתו, להיות הדו”ח המלא. הספר הזה כמעט ואינו מבוסס על שיחות שקיים המחבר או מידע עובדתי ישיר. רוב הדברים שמוצגים בספר מבוססים על פרסומים של אחרים, או מהווים דעה אישית של המחבר שמוצגת כעובדה, מבלי להציג ראיות.
בעוד ספרם של בוב וקאופמן הוא מלאכת מחשבת ופאר היצירה העיתונאית, ספרו של הראל הוא אמנות הנדסת התודעה, ששוזר עובדות הידועות לכל, עם תאוריות קונספירטיביות ודעה אישית, המוצגות יחד כאמת היסטורית, שאין עליה עוררין. את אלו מבין האחראים למחדל, שהראל חפץ ביקרם, הוא אינו פוטר מאחריות, אבל דואג להציג אותם באור אנושי וחיובי. ואת אלו מבין האחראים, שהראל חפץ בהכפשתם, הוא שופט, מלקה וצולב ללא רחם, תוך שילוב רכילות מרושעת, הכפשות נבזיות ואמירות חסרות בסיס נוטפות ארס ורעל.
עמוס הראל מנסה לשכתב את ההיסטוריה, ולהיות יוספוס פלוויוס של ימינו. אלא שבעוד יוספוס פלוויוס היה כמעט יחיד בדורו, ואחד ההיסטוריונים הבודדים שפעל בעת העתיקה, ובעזרת קשריו בממשל הקיסר הרומי דאג גם להפיץ ולשמר את כתביו, ספרו ומאמריו של עמוס הראל הם טיפה בים המידע, שהולך ומצטבר על אירועי היום ההוא, על מה שקדם לו, ומה שקרה אחריו.
