צוריק אין מושב זקנים
מתוך החיים היהודיים-אמריקאיים
דרמה בארבע מערכות
חיים שליאסקי – 1969
המחזה שנכתב באידיש תורגם לעברית על-ידי תוכנת AI ג’מיני ועבר עריכה ועיבוד על ידי גדי שלסקי
מערכה שלישית
הנפשות:
- ר’ יואל-גדליה: יהודי זקן בן למעלה מתשעים.
- ג’ייקוב: בנו הבכור של ר’ יואל-גדליה.
- ר’ דוד: חבר טוב של ר’ יואל-גדליה, יהודי מבוגר אך צעיר בהרבה מר’ יואל-גדליה.
- ראובן, שלום, ברוך: בניו השני, השלישי והצעיר של ר’ יואל-גדליה.
- הארי: בנו של ג’ייקוב, ונכדו של ר’ יואל-גדליה.
- אשתו של ג’ייקוב: אישה בגיל העמידה, רזה, בעלת פנים שזופים ושפתיים צרות.
- משרתת.
חדר אורחים מפואר בווילה של ג’ייקוב. שולחן ארוך, ומסביב לשולחן כיסאות וכורסאות רכות. כשהמסך עולה, יושבים ליד השולחן ג’ייקוב ור’ דוד ומשוחחים ביניהם. ג’ייקוב הוא אדם עשיר מאוד בגיל העמידה, לבוש בהידור וחובש מגבעת. ר’ דוד, עם זקן אפור ויפה, לבוש קצר, חובש כיפה לבנה על ראשו, ומחזיק מטפחת בידו שבה הוא מנגב את הזיעה. שניהם שותים תה ואוכלים עוגה.
ג’ייקוב:
(אל ר’ דוד) כל שלושת אחיי הבטיחו בוודאות בטלפון שהם יגיעו היום להתייעצות. ואני מקווה שהיום העניין הזה יגיע לסיומו.
ר’ דוד:
היום העניין הזה מוכרח להגיע לסיומו, אחרת זה יהפוך לביזיון גמור. העניין הזה לא יכול לסבול שום עיכוב נוסף. אתה הרי יודע ומבין זאת, נכון? כיצד הוא מרגיש, אביכם, שהתמרמר כל כך על ילדיו בגלל העיכוב בסידורים שלו.
ג’ייקוב:
אני יודע שהוא התמרמר על כך מאוד.
ר’ דוד:
והוא גם צודק! מכיוון שכבר עברו כמה חודשים מאז שהוא פנה אליכם, אל ילדיו, בנוגע לסידורים שלו, ולא נעשה דבר בעניין. כל דקה עבורו קשה מנשוא.
ג’ייקוב:
אני יודע זאת, אני יודע.
ר’ דוד:
זה כבר חודשיים שאבא מבקש ממני שאעזור לו לזרז את העניין, כיוון שהוא לא יכול לחכות יותר. אני אכן הבטחתי לו לדבר על כך עם בניו. אבל את מי אפשר היה לפגוש?
ג’ייקוב:
אנשים עסוקים, אין אף אחד פנוי, ביזנס.
ר’ דוד:
ביזנס וביזנס. אתם בעצמכם הרי נעדרתם לזמן מה ולא היה עם מי לדבר.
ג’ייקוב:
כן, כך זה קרה, הייתי חייב לנסוע פתאום.
ר’ דוד:
במשך כל הזמן הזה יצא לי רק לפגוש במקרה את אחיכם ראובן, וניסיתי להתחיל לדבר איתו. הוא התחיל להתלונן בפניי שהוא אדם אומלל, כיוון שאשתו חולה, והיא נמצאת כבר זמן רב בבית החולים. ובשל כך אין לו בית. לכן ראיתי שכבר אין לי עם מי לדבר.
ג’ייקוב:
הוא לא אמר לך שום דבר שקר.
ר’ דוד:
ואת שני האחים הנותרים, שלמה וברוך, לא הצלחתי לפגוש כלל במשך כל הזמן הזה. ניסיתי אולי עשר פעמים, ולא הצלחתי לפגוש אותם. לא אותם ולא את נשותיהם.
ג’ייקוב:
הם עסוקים בביזנס.
ר’ דוד:
ביזנס, שמיים וארץ וביזנס. והנה האבא המבוגר כבר לא יכול לשאת זאת יותר, כוחותיו עוזבים אותו. יום רודף יום, אבל כשמגיע הערב, בדירה גדולה לבדו. מלבד הפחד שרודף אותו מהחדרים הריקים, הוא הרי כבר לא צעיר, הוא זקן. ומה אם הוא ירגיש לא טוב? אין שם אף אחד שיגיש לו כוס מים.
ג’ייקוב:
זה באמת מאוד לא טוב.
ר’ דוד:
מאז שאמא עליה השלום נפטרה, הדירה הפכה לריקה. הרהיטים והתמונות שעל הקירות, משרים עליו אימה ופחד בשעות הלילה, שלא לדבר על החלומות המפחידים שהוא חולם. לעיתים קרובות הוא מתעורר בבהלה באמצע הלילה ולא יכול להירדם יותר. נדמה לו שמישהו מתהלך בחדרים בצעדים חרישיים.
ג’ייקוב:
זה באמת מאוד לא טוב.
ר’ דוד:
הוא היה רוצה לפגוש בכל בוקר את ילדיו ולשוחח עמם, אך להם אף פעם אין זמן, הם עסוקים ושקועים בעסקים שלהם. אין זה פלא שהוא כל כך מריר ומיואש.
ג’ייקוב:
אני מבין זאת לגמרי.
ר’ דוד:
והייאוש הזה, מכך שילדיו דוחים אותו כל כך הרבה זמן ואינם נוקפים אצבע, כמעט הכניס אותו למלכודת שהייתה גורמת לו להיות אומלל לגמרי. מזל שקרה נס גדול, וברגע האחרון הוא ניצל מהאסון.
ג’ייקוב:
אני לא יודע מזה כלום, מה קרה?
ר’ דוד:
בוודאי שאינך יודע. מאיפה תדע? זה הרי סיפור הזוי, שיכול להתרחש רק בזמנים המודרניים כאן באמריקה. הרי עולמנו הוא עולם של גזל, גניבה ורצח. ממש קרוב אליי גר שכן, קצב, אדם זקן מאוד, יהודי בא בימים, שאשתו נפטרה פתאום והוא נשאר אלמן. נו, והוא היה בדיוק באותו מצב כמו אביך, מאוד לא טוב. יום אחד הופיע אצלו יהודי זקן אחד, שהציג את עצמו כשדכן, והציע לו לשאת לאישה צעירה יפה בת 28 בשם פאני.
ג’ייקוב:
כזו צעירה?
ר’ דוד:
כן, בת 28, ובנוסף לזה יפהפייה, רעננה, מלאת חיים ומפיצה אור. והקצב הזקן, התאהב בה ממבט ראשון. הצעירה הזו מצאה חן בעיניו והוא ממש השתגע אחריה. תוך זמן קצר הוא קבע איתה מועד לחופה.
ג’ייקוב:
יפה מאוד.
ר’ דוד:
בתור שכן קרוב הוזמנתי להשתתף בחופה. אני עומד ומביט על פאני, וחושב לעצמי: מסכן היהודי הזה. הקצב המסכן הזה הולך להשתגע. הרי אין זה מתאים שיהודי כזה זקן ותשוש, ייקח לעצמו אישה כזו צעירה?
ג’ייקוב:
אכן כן.
ר’ דוד:
אבל מכיוון שהוא לא בא לשאול בעצתי, הרי שלא יכולתי להתערב. ומה שקרה זה שלמחרת, מיד אחרי החופה, פאני הצעירה הוציאה את המיטה של הקצב הזקן מחדר השינה למסדרון, ואמרה לו שמהיום והלאה עליו לישון במסדרון, ושחס וחלילה אפילו לא ינסה להתקרב אליה, כי היא לא יכולה לסבול את הריח שלו, כי הוא מסריח בעיניה.
ג’ייקוב:
באמת, סיפור מעניין.
ר’ דוד:
ובנוגע לאוכל? היא הצהירה בפניו שאם הוא רוצה לאכול הוא יכול ללכת לאכול במסעדה, כי היא לא טבחית ואינה משרתת. ובנוסף לכך, היא גם קיללה אותו קללות נמרצות.
ג’ייקוב:
מצווה גדולה עליו, על הסוס הזקן.
ר’ דוד:
נו, אז הקצב הזה התרגז עליה מאוד, והוא ניסה להכות אותה. ומיד למחרת הגיעה חבורה שלמה של בריונים עם סכינים, והם אמרו לקצב הזקן, שבגלל שהוא העז לנסות להכות את פאני, הם יחתכו אותו לחתיכות.
ג’ייקוב:
מעשה מכוער.
ר’ דוד:
בקיצור, הקצב הזקן הבין שהוא נפל בפח. הוא התחיל לנהל משא ומתן עם פאני שתתן לו גט, תתגרש ממנו, ותעזוב את ביתו. בכדי להסכים לתת לו גט, היא לא התביישה לדרוש ממנו עשרת אלפים דולרים.
ג’ייקוב:
ווי… ווי… ווי…
ר’ דוד:
הוא עוד היה נותן לה את זה, אלא שלא היה לו כל כך הרבה כסף. לבסוף, הוא הצליח לשכנע את כנופיית הבריונים, שהרכוש שלו אינו עולה על 5 אלפים דולר. הוא נתן לפאני את כל כספו, קיבל ממנה גט, ונפטר ממנה.
ג’ייקוב:
סיפור מעניין.
ר’ דוד:
הקצב המסכן, שנתן לפאני את כל רכושו, נשאר בחוסר כל, אבל הוא שמח שהוא הצליח להפטר ממנה. לאותו קצב יש נכדים שהם בחורים חסונים, אבל הם פחדו להתערב מול כנופיית הבריונים של פאני, והם עמדו מנגד ולא עשו דבר.
ג’ייקוב:
מה אתה אומר.
ר’ דוד:
כבר עבר זמן מה מאז המקרה, והקצב הזקן מתבייש לצאת החוצה ולהראות את פניו בפני אנשים. אף אחד אינו מרחם עליו, אלא להיפך, כולם צוחקים ממנו, ואומרים שזה מגיע לו, לסוס הזקן, על כך שהתחשק לו פתאום אישה צעירה.
ג’ייקוב:
באמת סוס זקן. סיפור מעניין.
ר’ דוד:
כן, יפה מאוד. שלא נדע מצרות כאלה יחד עם שונאינו. אבל תקשיב לי הלאה.
ג’ייקוב:
אני מקשיב.
ר’ דוד:
האם הקצב הזה היה הקורבן הראשון של כנופיית הפושעים הזו, או שמא הוא לא היה הקורבן הראשון? את זאת אני לא יודע. אבל מכיוון שהם הצליחו להוציא מהקצב חמשת אלפים דולרים, מובן מאליו שהדבר פתח להם את התיאבון להמשיך ולחפש עוד קורבנות.
ג’ייקוב:
מה אתה אומר. ביזנס שלם.
ר’ דוד:
לכן, הרי מובן מאליו שהם מחפשים כל הזמן אלמנים, שיכולים לשמש להם כחתנים.
ג’ייקוב:
נו, כן.
ר’ דוד:
וכך הם התחילו לעבוד על אביך. יום אחד הגיע אליו אותו שדכן מהכנופייה.
ג’ייקוב:
אוי ואבוי לי.
ר’ דוד:
אביך כידוע, אמנם יהודי חכם, פיקח ומנוסה מאוד. הוא מיד הבין שהשידוך אינו מתאים לגילו, והוא לא הסכים שישדכו לו. אבל אז התחילו להבטיח לו כל מיני הבטחות.
כנראה שגם הבדידות שלו, וגם זה שילדיו אינם מתעניינים בו וכל הזמן דוחים אותו, תרמו לכך שאביך כבר עמד לתת את הסכמתו לחתונה עם אותה גנגסטרית, עם פאני.
ג’ייקוב:
אוי ואבוי לי!
ר’ דוד:
אבל ממש ברגע האחרון, לפני מתן ההסכמה, עברתי שם במקרה ופשוט הצלתי אותו. מכיוון שאני הכרתי מיד את הגנגסטרית הזו פאני, ושכנעתי אותו לסרב ולסלק אותה.
ג’ייקוב:
אוי ואבוי לי! שדבר כזה יעלה על הדעת?
ר’ דוד:
לא נגזר עליו להפוך לבושה ולחרפה לעת זקנה, ולהיות אומלל לגמרי. מה שהיה הגורם העיקרי לכך שהוא נדחף להסכים לשידוך, הייתה הבדידות שלו, והעובדה שילדיו דוחים אותו כל הזמן. מתוך ייאוש הוא הושפע מההבטחות שנתנו לו, ואיבד את צלילות דעתו. הרי השכל והמחשבה שלו עדיין תקינים לגמרי, והוא הבין שזה לא בשבילו. אבל בדידותו והייאוש גררו אותו למצב שהיה עלול להפוך אותו לאומלל.
ג’ייקוב:
כן, היה לאבא מזל גדול.
ר’ דוד:
לכן הגיע הזמן עכשיו, אפילו באיחור מסוים, לעשות משהו בעניין, ולא לדחות זאת יותר. עיכובים מובילים לאסונות.
ג’ייקוב:
כל שלושת אחיי הבטיחו לי בטלפון בוודאות, שהם יגיעו היום להתייעצות. אל תחשב ר’ דוד, שזה דבר כל כך קל לתאם ביננו ולהתכנס יחד. אני גם אבהיר לכך, כדי שתבין. אחיי כולם אנשים טובים ומסורים כילדים, אבל כל אחד בנפרד כל כך טרוד ושקוע בעסקים, שאחד רודף את השני. אם הם הבטיחו לי שיבואו הם בוודאי יבואו. אבל אני רוצה גם להבהיר לך, ר’ דוד, שכל אחד עושה מאמץ ויוצא מגדרו למען אבא. אני בספק גדול אם אפשר היה לארגן כל כך מהר פגישה כזו בנושא אחר. קח לדוגמה את אחי ראובן, אשתו שוכבת בבית חולים לאחר ניתוח. והוא עצמו, מלבד זאת שהוא שותף, הוא גם מנהל יחד איתי את בית החרושת לחולצות, שאבינו הקים, וכל האחים הם שותפים בו. הוא גם עסוק מאוד בנדל”ן, הוא קונה בתים ומוכר אותם, והוא תמיד טרוד ועסוק כל כך, שמעולם אין לו דקה פנויה. לא לשום שמחה משפחתית, כאילו הוא איבד את העניין במשפחה ובכל העולם, רק ביזנס וביזנס.
ר’ דוד:
ביזנס מעל הכל.
ג’ייקוב:
העסקים שלו טובים מאוד. הוא קנה הרבה בתים שהושכרו, והוא ממשיך לקנות עוד ועוד, וגם מוכר אותם, כך שזה נותן לו פרנסה טובה. שאר האחים, שלום וברוך, קנו גם הם הרבה בתים מושכרים. יש ביניהם מעין תחרות, שכל אחד רוצה להשיג את השני ולעקוף אותו.
ר’ דוד:
מספיק!
ג’ייקוב:
הם כל הזמן רק טרודים ושקועים בעסקים, במעגל קסמים כזה. כי פשוט אחד רודף את השני, ואחד דוחק את השני, וכך כולם נסחפים לתוך מעגל הקסמים הזה, שאינו מאפשר להם להירדם.
ר’ דוד:
מין מערבולת, רחמנא ליצלן, שסוחפת לתוכה.
ג’ייקוב:
עכשיו קחו את אחי שלומקה. מלבד העובדה שהוא שותף בבתי החרושת המשותפים למשפחה לייצור חולצות, הוא גם נכנס לעסקי צבע גדולים, שבהם קונים סחורות בכמויות עצומות. עובדים שם המון אנשים, והוא עצמו עסוק תמיד כל כך בעסקים, שלאדם אין זמן לדבר. וגם הוא קונה עוד ועוד בתים. ואחד רוצה להתעלות על השני בקניית בתים. והוא עסוק יחד עם אשתו מהבוקר המוקדם ועד מאוחר בערב. כעת קח את אחי ברוך. מלבד העובדה שהוא שותף בבתי החרושת המשותפים לייצור חולצות, הוא גם שותף בעסקי רהיטים. הם מנהלים עסקים גדולים מאוד, והוא קונה ומוכר בתים ללא הרף. והוא אכן התעשר מאוד מהבתים הללו. ועם הכסף שהרוויח הוא קונה עוד ועוד בתים. והוא כבר קנה בתים רבים מאוד, והוא ממשיך לקנות עוד ועוד. וגם הוא ואשתו תמיד עסוקים כל כך, שקשה מאוד לדבר איתם. כך שלגבש חבורה כזו יחד, כפי שאתה בעצמך מבין, זה לא דבר פשוט כלל.
ר’ דוד:
לא, לא דבר פשוט בכלל.
ג’ייקוב:
אבל היום כולם יתכנסו כאן אצלי, וכפי שנראה, יביאו לכאן גם את האבא, והעניין הזה מוכרח להסתיים. ואני מקווה שהדבר יסתדר על הצד הטוב ביותר, ויגיע לסיום טוב. מכיוון שכבר אי אפשר למשוך את זה יותר. האבא צודק, והוא אכן צודק. אבל אני מקווה שהיום זה יסתדר. (ג’ייקוב מציץ בשעון שעל ידו). כן, הם כבר יתחילו להגיע בקרוב.
ר’ דוד:
(קם) נו, אז אני אלך לדרכי. כיוון שאינני רוצה להפריע לכינוס שלכם. אני אמנם ידיד נאמן של אביכם, אבל אני חושב שאינני צריך להיות נוכח באמצע.
ג’ייקוב:
לי זה לא מפריע שתהיה נוכח בכינוס. אדרבה, אולי תוכל לעזור במשהו. אצלנו אין שום סודות. כולנו רוצים שזה יהיה הכי טוב עבור האבא. אבל אני לא מאמין שזה יכול להסתדר כפי שהוא רוצה.
ר’ דוד:
(מתיישב חזרה) נו, אדרבה, אם אתה חושב שאולי אוכל לעזור במשהו, אז אני מוכן להישאר.
ג’ייקוב:
כבר דיברתי עם אחיי רבות על כך, ואף אחד אינו מסוגל לקחת את האבא אליו הביתה. שני האחים הצעירים, שלום וברוך, נמצאים יחד עם נשותיהם תמיד בביזנס. ובין אם כך ובין אם כך, אף אחד מהם אינו בבית, ומי יטפל באדם זקן, שיתהלך בודד בין הכתלים הריקים. האח השלישי, ראובן, יש לו אמנם דירת פאר יפה ונהדרת, אבל אשתו חולה והיא שוכבת כבר זמן רב בבית חולים, ומי יטפל שם בזקן? ואצלי האבא היה יכול דווקא להיות, אבל הרי כבר סיפרתי לך על מצבי, שאשתי לא רוצה בשום אופן לשמוע על כך. היא אומרת שאם האבא יהיה אצלנו בווילה, היא תעזוב את הבית ותצא משם. אתה מבין את המצב שבו אני נמצא? לכן אתה צריך לעזור לנו להשפיע על האבא, שיסכים לעבור למושב זקנים. אנחנו נסדר לו מקום במושב זקנים מפואר, כזה שנמצא ממש כאן בניו יורק. וכל אחד מהילדים והנכדים יבוא לבקר אותו שם, ונוכל לשמח אותו. ואתה, ר’ דוד, צריך להשתדל ולהשפיע עליו, שהוא יסכים לכך, ויהיה מרוצה מהסידור הזה.
ר’ דוד:
אבל הוא מאוד מתעקש על שלו, הוא רוצה להיות רק אצל אחד מילדיו. הוא רוצה להיות בתוך משפחתו, בין ילדיו ונכדיו. הוא טוען שגידל וחינך אתכם, ושאתם רוצים להשליך אותו למושב זקנים, כדי לשכוח ממנו ולהוריד לכם עול מהצוואר. בהתחלה עוד תבואו לבקר אותו מדי פעם, אבל אחר כך הוא יישאר שם גלמוד עד ליום מותו.
ג’ייקוב:
(מחייך).
ר’ דוד:
הוא טוען שהוא מכיר היטב את ילדיו, אותם הוא גידל כאנשי עסקים. עוד שאמא שלכם הייתה בחיים, כבר לא היה לכם זמן לבוא לבקר את אמא. הם תמיד היו עסוקים בעסקים, ולא היה להם פנאי לדבר, הוא סיפר לי. אם כבר מזדמנת להם דקה פנויה, הרי שיש קולנוע, תיאטרון או משחק קלפים. במושב זקנים הוא לגמרי ישכח.
(נשמע צלצול בדלת החיצונית, שלא רואים אותה. אשתו של ג’ייקוב, שנמצאת כל הזמן בחדר אחר, פותחת את הדלת. שלום נכנס פנימה עם אשתו, והם מברכים זה את זו לשלום. ג’ייקוב ור’ דוד קמים, לוחצים ידיים, וג’ייקוב ואשתו מזמינים את האורחים לשבת על הכורסאות. כולם מתיישבים.)
שלום:
ראובן עדיין לא כאן? הוא תמיד עסוק יותר מכל העולם.
ג’ייקוב:
הוא צריך להגיע בקרוב. הוא הבטיח לי שיבוא, הוא בוודאי יבוא. כנראה שהוא עומד בדיבורו.
ברוך:
אם הוא הבטיח שיבוא, הוא יבוא, הוא איש של מילה.
(נשמע צלצול בדלת החיצונית, שלא רואים אותה. פותחים את הדלת, ונכנס ראובן. כולם מברכים אותו לשלום. לוחצים ידיים, וג’ייקוב מזמין את ראובן לשבת. ראובן מתיישב. ג’ייקוב ניגש אל דלת החדר).
ג’ייקוב:
(קורא בקול רם): הארי, הארי!
(הארי נכנס).
הארי:
מה העניין?
ג’ייקוב:
(אל הארי): הארי, סע מיד עם המכונית שלך והבא לכאן את הסבא. אמור לו שכולם כבר מחכים לו כאן.
הארי:
אני נוסע. (הארי נעלם).
(משרתת, לבושה בסינר לבן צחור ועל ראשה מצנפת לבנה קטנה, מביאה לאורחים תה, עוגות ופירות. הנוכחים אוכלים, שותים ומעשנים).
ג’ייקוב:
(שיושב בראש השולחן ליד ר’ דוד, פונה אל כולם בקול רם): ר’ דוד, ידידו הטוב והוותיק של אבינו, רצה לעזוב את המפגש שלנו, אבל אני השתדלתי לעצור בעדו, מכיוון שאין אצלנו סודות, ואני חושב שזה יהיה לטובה שר’ דוד אולי יוכל להשפיע מהר יותר על אבא, שהוא יסכים לעבור למושב זקנים.
ר’ דוד:
יהיה קשה מאוד לשכנע אותו, כיוון שהוא מאוד עקשן. הוא רוצה לחיות בין ילדיו ונכדיו, בתוך המשפחה שהוא הקים וטיפח. הוא טוען שרוצים להשליך אותו למושב זקנים. אני רק מספר לכם עכשיו את מה שג’ייקוב סיפר לי.
(נשמע צלצול בדלת החיצונית, שלא רואים אותה. פותחים את הדלת, ונכנס ר’ יואל-גדליה כשהוא נשען על מקלו, רענן ומסודר, יחד עם הנכד הצעיר הארי. נשמעת המולה מהכורסאות, כל הקהל קם לכבודו, מושיבים את הזקן בראש השולחן, ולאחר חילופי דברים קצרים על בריאותו, ניגשים לעניין).
ר’ יואל-גדליה:
שמעתי שאתם רוצים להשליך אותי למושב זקנים? אבל הרצון שלי הוא להיות אצל אחד מילדיי, בתוך המשפחה, בין הילדים והנכדים, בתוך המשפחה שהקמתי וטיפחתי.
(ר’ יואל-גדליה מתחיל לבכות בקול חנוק. הילדים מנסים כולם להרגיע אותו. ר’ יואל-גדליה מנגב את עיניו במטפחת).
ג’ייקוב:
(אל ראובן) ומה אתה אומר על כך, ראובן?
ראובן:
אני יכול לומר, שהייתי מאושר מאוד, והייתי רוצה לחלוק כבוד גדול לאבא ולארח אותו בביתי היפה והמרווח. אבל לא נגזר עליי מזל כזה, בגלל שזה הרי לא סוד עבור אף אחד, וכולם יודעים שאשתי חולה ושוכבת בבית חולים. ואני לא נמצא בבית כל היום. יוצא מוקדם בבוקר וחוזר רק מאוחר בערב. אז די ברור, שאצלי אבא לא יוכל להיות.
ג’ייקוב:
(אל שלום): ומה אתה יכול לומר על כך, שלום?
שלום:
אני יכול לומר, שעבורי היה זה האושר והכבוד הגדול ביותר, אילו אבא יוכל להיות אצלי. אבל זה דבר בלתי אפשרי לחלוטין, מכיוון שאני ואשתי לא נמצאים בבית כל היום, וחוזרים רק מאוחר בלילה. ומי יטפל באבא? הוא הרי יסתובב כל היום בין כתלים ריקים.
ג’ייקוב:
(אל ברוך): אולי אתה, ברוך, יכול לומר משהו טוב יותר?
ברוך:
אני יכול רק לומר, שהייתי מאושר מאוד לו יכולתי לקחת את אבא אליי, וזה היה מסב לי כבוד גדול. אבל המצב שלי הוא בדיוק כמו של שלום. אני ואשתי נמצאים בבית רק כדי לישון. ומי יתעסק עם אבא? כתלים ריקים הרי יש לו גם בביתו שלו.
שלום:
(אל ג’ייקוב): עכשיו אנחנו רוצים לשמוע, מה אתה תגיד על כך?
אשתו של ג’ייקוב:
(בצווחה דקה וצייצנית, היא מתחילה לדבר חצי אנגלית וחצי יידיש): עבור אולד פאד’רס (אבות זקנים) המקום הטוב ביותר הוא רק במושב זקנים. אם האולד פאד’ר שלכם יהיה כאן בווילה, אני אעזוב את הבית ואצא מכאן.
ר’ יואל-גדליה:
(יושב עייף, כמו לפני הירדמות. הלחיים שלו קיבלו מראה צהוב מקומט). אני הייתי רוצה להגיד משהו (בקול דרמטי): תצעקו, תצרחו, ילדים שלי, אני אשתוק. החלטתי לחזור בי, ואני מסכים ללכת למושב זקנים, למרות שאני יודע מראש, שכל כוונתכם היא להשליך אותי לפינה נידחת, כדי שאשכח מכל העולם וגם מהילדים שלי. אולי תבואו להציץ מדי פעם, לראות מה עושה הזקן. אבל אחרי זמן תשכחו ממני ותבואו רק פעם אחת להלוויה שלי.
ג’ייקוב:
(אל ר’ יואל-גדליה): זה לא כפי שאתה חושב, אבא, אנחנו מחויבים, כל ילדיך, לסדר לך מקום בבית אבות מפואר, כזה שניו יורק מתגאה בו. וכל אחד מילדיך ונכדיך יבוא אליך. אנחנו ילדים טובים, ואנחנו רוצים עבורך רק את הטוב ביותר.
ר’ דוד:
(אל ר’ יואל-גדליה): ר’ יואל-גדליה, אני מצדי מתחייב לבוא אליך, בלי נדר אם ירצה השם, כל כמה ימים.
(כולם מחייכים).
(המסך יורד – תום המערכה השלישית)