העיירה לאפי - Łapy ממנה עלתה משפחת שלסקי
משפחת שלסקי עלתה לארץ ישראל בשנת 1926 מהעיירה לאפי – Łapy, שנמצאת במזרח פולין, דרום מערבית לעיר המחוז ביאליסטוק. עד אמצע המאה התשע עשרה לאפי הייתה כפר קטן שהוקם במאה הארבע עשרה על גדות נהר הנארב – Narew. באמצע המאה התשע עשרה החלו בסלילת קו רכבת בין וורשה לסן-פטרסבורג, שעבר בסמוך לכפר, ובכפר נבנתה תחנת רכבת גדולה ומוסך לקטרים, ולאפי הפכה למרכז חשוב במערך הרכבות.
הקמת קו הרכבת ופתיחת התחנה בשנת 1862 גרמו לשגשוג כלכלי ולנהירת יהודים, שחיפשו הזדמנויות חדשות. לפני מלחמת העולם הראשונה היו בלאפי כ-100 משפחות יהודיות. במפקד שנערך בשנת 1921 היו בעיירה 623 יהודים מתוך 3,495 תושבים. בין שתי מלחמות העולם הייתה בעיירה פעילות ציונית.
הוריה של הסבתא רשקה, אברהם זאב גולדברג ולאה דבורה לבית אולשה הגיעו ללאפי מהעיירה הסמוכה סוקולי, שם בני משפחת גולדברג היו נפחים ובני משפחת אולשה היו אופים.
גם הוריו של הסבא חיים, גדליהו שלסקי ולאה לבית סגלוביץ התגוררו בלאפי. לאה נולדה בכפר סורז, שנמצא מעט דרומית ללאפי. אינני יודע מהיכן הגיעה ללאפי משפחת שלסקי. אני משער שמשפחת שלסקי הגיעה מאזור שלזיה, בדרום מערב פולין, כנראה באמצע המאה ה-19 בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות.
בפולנית, הסיומת -ski בשם המשפחה מציינת השתייכות או זיקה למקום. לכן, שם המשפחה שלסקי, שבאותיות לטיניות אפשר לכתוב אותו Shlasky או Shlaski, כנראה מציין את אזור המוצא של המשפחה שהוא מחוז שלזיה, שבפולנית נכתב Śląsk, ונהגה “שלסק”. האות הפולנית Ś נהגית כמו “שׁ”.
שלזיה הייתה אזור תעשייתי חשוב, עם קהילות יהודיות פעילות במאות השמונה-עשר והתשע-עשרה. העיר הגדולה והחשובה באזור שלזיה היא ורוצלב, ועיר גדולה וחשובה נוספת היא קטוביץ, שבה היה מרכז יהודי חשוב, ובנובמבר 1884 נערכה בעיר הוועידה הראשונה של “חובבי ציון”, שנודעה בשם “ועידת קטוביץ”.
גדליהו שלסקי ואברהם זאב גולדברג היו חייטים. במשך שנים רבות, כמו יהודים רבים במזרח אירופה, אברהם זאב גולדברג עבד כחייט בניו יורק. במשך 10 חודשים הוא עבד, הרוויח כסף ושלח אותו למשפחה בפולין, ואז במשך שבועיים הוא שט מניו יורק לפולין, בילה עם משפחתו חודש, הכיר את התינוק או התינוקת שנולדו בהעדרו, ושוב חזר לניו יורק.
על החיים בעיירה, שכונתה באידיש “שטייטל”, למדתי ממקור ראשון, ממסמך שכתבה בשנת 1976 פולה (פאולה) סטרנברג, שהייתה בת דודה שנייה של אבי, על ההיסטוריה של משפחת סגלוביץ. וכך מתארת פולה סטרנברג, שחיה בארה”ב, את החיים בעיירה:
בחורף הטמפרטורה הייתה יורדת לפעמים אל מתחת למינוס 40 מעלות צלסיוס. הנהר היה קופא ומתכסה בשכבת קרח בעובי של כשלושה מטרים, כך שגם מזחלות רתומות לסוסים נסעו עליו. לאורך כל תקופת החורף האזור היה מכוסה בשלג כבד, ואנשים נהגו במזחלות מכוסות בפרוות. כאשר השלג נמס, הדרכים הפכו לבוציות ועכורות. בתקופת האביב והקיץ הנהר זרם בשטף, ושחייה בנהר הייתה הספורט המקובל.
מרבית הגויים, הפולנים הנוצרים, היו איכרים עניים מאוד. רק מעטים מבין הפולנים היו עשירים בעלי אחוזות שהאדמות היו בבעלותם. בתיהם של העשירים היו גדולים ומפוארים, עם ריהוט יפה, ציורים ומנורות, אולם לא היה להם חשמל, לא היו מים זורמים ולא היו מכוניות.
האיכרים, שעיבדו את השדות סביב לכפרים ולעיירות היו מאוד עניים, ולמעשה היו כמו עבדים. הם עבדו מאוד קשה והתגוררו בצריפים או בבקתות עלובות בנות חדר אחד או שניים, ללא תאורה, למעט מנורות נפט או נרות. את המים הם שאבו עם משאבה ידנית והשירותים היו מחוץ לבית. בחורף הם הלכו לישון כאשר החשיך, וקמו עם זריחה. כך היה גם בקיץ, אלא שאז היה יותר חם, הימים היו ארוכים, והם יכלו לעבוד שעות רבות בשדות, לחרוש ולגדל חיטה, שעורה, שיפון, ירקות ופירות. רוב היבול נלקח על-ידי בעל האחוזה.
סביב לכפרים, לעיירות ולשדות המעובדים היו יערות עצומים. בחורף, כאשר אי אפשר היה לעבד את האדמה הקפואה, האיכרים כרתו עצים, אותם הם שלחו לאזורים אחרים של פולין, לבנית בתים חדשים או לתיקון בתים ישנים. הדת השלטת הייתה נוצרית רוסית אורתודוקסית. בכל כפר או עיירה הייתה כנסייה שהייתה מרכז דתי, רוחני ותרבותי, ובראשה עמד הכומר.
היהודים חיו בכפרים ובעיירות. רק מעטים מבין היהודים הורשו לגור בערים הגדולות. המשפחות היהודיות היו גדולות עם הרבה מאוד ילדים. הגברים היהודים היו חייטים, סנדלרים, נגרים, נפחים, צובעי בדים, קצבים, אופים, יצרני נרות, סבלים, סוחרי עץ, מלווים, מורים, מתווכים, רבנים ולומדי תורה. כל הילדים למדו עברית, תלמוד ותורה. כל הגברים, כולל ממשפחות עניות, ידעו לקרוא עברית. רבים מאוד ידעו לקראו ולכתוב אידיש, והיו כותבי שירה, היסטוריה וספרות דמיונית. כולם ידעו פולנית אבל רק מעטים קיבלו חינוך פולני. הורים דתיים סירבו שילדיהם יקבלו חינוך חילוני מהגויים. בנוסף, רק מעט בתי ספר פולנים הסכימו לקבל תלמידים יהודים. לעומת זאת, הכומרים ניסו כל הזמן לשכנע יהודים להמיר את דתם לנוצרית.
באותה תקופה הצאר הרוסי שלט על כל רוסיה ופולין. היה לו צבא סדיר גדול. נערים צעירים גויסו לצבא ושרתו 25 שנים. גם יהודים גויסו לצבא, אלא שהם היו מאוד לא מרוצים מהשירות הצבאי, היות והם נאלצו לאכול אוכל לא כשר, והיו רחוקים מבתי הכנסת והתרבות היהודית. החיילים היהודים היו גם קורבן להטרדות ומעשי התעללות מצד חבריהם החיילים הגויים. הרבה מאוד יהודים ברחו למדינות אחרות כמו גרמניה, אוסטריה, אנגליה או ארה”ב. בין השנים 1870 ל-1920 היגרה לארה”ב הכמות הגדולה ביותר של יהודים. סדרה של פוגרומים ומעשי רצח של יהודים, שנערכו בפקודת הצאר בשנת 1881, הניעה כמות גדולה של יהודים לברוח לארה”ב.
למעט קבוצה קטנה של סוחרים יהודים עשירים שסחרו בעצים, בבדים, במסחר בינלאומי ובמתן הלוואות, רוב היהודים חיו בבקתות קטנות, שלא יותר טובות יותר מבתי האיכרים הפולנים. לעשירים היו בתים גדולים ויפים עם משרתים, בגדים יוקרתיים, שפע של מזון, כולל לחם לבן, ותה עם לימון וסוכר. העניים אכלו עוף, בשר ודגים רק בשבתות. יחד עם זאת, בדרך כלל העניים גידלו פרה או עז. החלב שימש להכנת גבינה, חמאה, שמנת ויוגורט. לרובם הייתה חצר קטנה, שבה גידלו ירקות כמו תפוחי-אדמה, סלק, גזר וכרוב. דג מלוח, תפוחי אדמה ומרק סלק (בורשט) היו ארוחה יומית. הם גם אכלו לחם שחור שהיה טוב לבריאות ובנה אנשים בריאים וחסונים. גם עשירים וגם עניים שתו תה. לימון וסוכר יובאו לפולין, כך שהשימוש בהם היה לפי מעמדות חברתיים.
החיים היהודיים סבבו סביב לבית הכנסת. בבית הכנסת הרב ותלמידיו ניהלו משפטים ובוררויות, הילדים למדו, והציבור התאסף לאירועים, קבלת שירותים, תפילות, חגים ושמחות. כפי שהיה נהוג, גברים ונשים הופרדו. הגברים היו בקומה הראשית, היכן שספרי התורה נשמרו, והנשים במרפסת עליונה, מכוסה בווילונות שיצרו את ההפרדה. הנשים לא היו מלומדות, והן ידעו לקרוא את התנ”ך רק בתרגום לאידיש. רק בודדות ידעו לכתוב עברית אבל אף אחת לא ידעה לקרוא עברית. הנשים אפילו לא יכלו לבחור את בני זוגן, וכל הנישואין היו בהתאם לייחוס – המעמד החברתי. השדכנים ניהלו קודם כל מו”מ עם ההורים ורק לאחר מכן הזוג הצעיר נפגש להכיר. במקרים מסוימים החתן והכלה ראו זו את זה רק ביום חתונתם. אבי הכלה היה צריך לדאוג לנדוניה, ואבוי לזה שהיו לו הרבה בנות.
בהמשך המסמך מספרת פולה על תולדות המשפחה מהענף של הסבתא לאה, אמו של סבי חיים שלסקי.
הסיפור של פולה משתלב היטב עם סיפורים ששמעתי בילדותי מהסבתא רשקה, שסיפרה, די בגעגוע, על ילדותה בלאפי, על המשחקים עם חברותיה על גדות הנהר, על החורף הקשה וגם על האנטישמיות. הסבתא סיפרה שבחגי הנוצרים היהודים נהגו להסתגר בבתים, להגיף את החלונות ולחסום את הדלתות בכדי למנוע מהגויים השיכורים להתפרץ לבתים ולעשות פוגרומים ביהודים.
בספטמבר 1939, כאשר הגרמנים נכנסו לעיירה הם רצחו 13 ממנהיגי הקהילה. לאחר מכן הם פינו את העיירה והסובייטים נכנסו לעיירה. ביוני 1941, לאחר תחילת מבצע ברברוסה, הגרמנים חזרו לעיירה והשליטו בה משטר דיכוי אכזרי. ב-2 בנובמבר 1942 ערכו הגרמנים אקציה בכל עיירות האזור. בספר לזכרה של קהילת יהודי סוקולי הסמוכה ללאפי, מספרים ניצולים מהעיירה, שיהודים מכל הכפרים והעיירות באזור נאספו, בעזרת איכרים פולנים, אל תחנת הרכבת בלאפי, ומשם נשלחו לטרבלינקה. בטרבלינקה, בין מאות האבנים לזכר הקהילות השונות שהושמדו במחנה, יש גם אבן לזכר קהילת לאפי.
בספר The Encyclopedia of Jewish Life Before and During the Holocaust מסופר שכל 400 היהודים שחיו באותה עת בלאפי הובלו ליער ליד היישוב קוסאקי, בסמוך לזמברוב, ושם הם נורו ונקברו חיים בקבר אחים.
על האנטישמיות, על שנאת היהודים, על שיתוף הפעולה עם הנאצים וגם על מקרים בודדים של אנושיות מצד הפולנים, אפשר לקרוא בספר “סוקולי – במאבק לחיים”, שנכתב לאחר המלחמה על-ידי ניצולי העיירה סוקולי, שבה גרו רבים מבני משפחות גולדברג ואולשה, בני משפחתה של הסבתא רשקה. הספר נכתב במקור באידיש ותורגם לעברית בשנת 1975.
הוכחה ללימודי העברית בעיירה מצאתי בספר “ארץ-ישראל גאוגרפיה של ארץ-ישראל“. את הספר מצאתי בעיזבונו של דוד שלסקי, האח של הסבא שלי חיים שלסקי, שאותו הוא קיבל כמתנת פרדה מחברו מנדל ירושלמי, זמן קצר לפני שדוד והוריו עלו לארץ ישראל ביוני 1926.
הספר, שבפני עצמו הוא מסמך היסטורי, הודפס בהוצאה עברית “מנורה” בווינה אוסטריה, והוא יועד לבתי-ספר תיכוניים ולעם. וכך כתב מנדל ירושלמי, בכתב ידו ובעברית, בהקדשה לספר:
לזכרון נצח את חברי האהוב
דוד שלסקי ליום עלותו ארצה
מאת חברך מנדל ירושלמי
לפי יום ט’ סיון תרפ”ו 22/V 26
בנה עתידך בארץ ישראל העובדת
זיכרונות סול רובינשטיין מלאפי
בעת איסוף מידע אודות הקהילה היהודית בעיירה לאפי, הגעתי לסיפורם של סול וטובי רובינשטיין באתר המוזיאון להיסטוריה משפחתית. סיפורם של בני הזוג רובינשטיין נותן תמונה נוספת על חיי היהודים בלאפי ובסביבתה עד לחורבן הקהילה בידי הנאצים.
את זיכרונותיו כתב באנגלית סול רובינשטיין בשנת 1984, ואני מביא את כמה קטעים בעברית:
העיירה לאפי
בית הלבנים החד-קומתי שבו נולדתי ב-2 במרץ 1916 עמד ברחוב הראשי בלאפי, עשרים וחמישה קילומטרים דרומית לעיר ביאליסטוק. בלאפי, עיירה קטנה שנקראת ביידיש “שטעטל”, הייתה תחנת רכבת מרכזית בקו ורשה-וילנה. בשנת 1939 חיו בלאפי כמאה משפחות יהודיות ושלושת אלפי משפחות גויים. הענף העיקרי שהעסיק כ-4000 גויים היה בתי המלאכה לתיקון מסילות ברזל, קרונות וקטרים. האוכלוסייה היהודית הופלתה לרעה, ומיהודים נמנעה האפשרות לעבוד בבתי המלאכה של הרכבת.
שני רחובות מרכזיים היו בעיירה – הרחוב הראשי ורחוב הרכבת. הרחובות הצדדיים המעטים היו לא יותר מסמטאות, שאכלסו ברובן תושבים יהודים. רוב הגויים חיו בפאתי העיר בכפרים קטנים. לכל משפחה היה בית עם שניים או שלושה דונמים של אדמה שם גידלו דגנים, תפוחי אדמה, ירקות, ווגם כמה בעלי חיים ועופות. רוב היהודים עסקו במסחר ובמלאכות שונות. בדרך כלל בית העסק של המשפחה היה בחלק הקדמי של ביתה, והחלק האחורי שימש למגורים. המשפחה המורחבת שלי, דודים, דודות ובני דודים, התפצלה לעשר משפחות נפרדות ועצמאיות. לכל משפחה היה בית ועסק משלה ברחוב הראשי. העסקים שלהם שירתו את החקלאים ואת עובדי הרכבת.
אבא בצבא הרוסי
אבא שלי שירת בצבא הרוסי בפינלנד משנת 1906 עד 1909. כשהחלה בשנת 1914 מלחמת העולם הראשונה בין רוסיה לבין גרמניה, אבא שלי גויס ליחידות הלוחמות של הצבא הרוסי בחזית המערבית. בתקופה זו הוא נפצע בזרועו ונשלח לבית חולים במוסקבה. אבא נהג לקרוא לבית החולים הזה “Tzarske selow”, שפירושו “ארמונו של הצאר”. זה היה אחד מבתי החולים הצבאיים לחיילי הצאר שנפצעו במלחמה. לאחר שישה חודשי אשפוז הוא שוחרר ונשלח לביתו. כאשר אבא חזר הבייתה, השטעטל שלנו, לאפי, היה נתון תחת כיבוש הצבא הגרמני. אבי נעצר בשל היותו חייל רוסי לשעבר, ונשלח לגרמניה למחנה מעצר של שבויי מלחמה, או כמו שאבא נהג לקרוא לזה בגרמנית, “Gefangen lager”, שפרושו “מחנה הכלא”. הוא נשאר שם קרוב לשנה.
אני לא זוכר שאבי אי פעם סיפר לנו על חוויותיו מהמלחמה, אבל אמי נהגה לספר על אבי שנפצע בזרועו. כשהייתי יותר בוגר, היא סיפרה לי, שכאשר אבא חזר ממחנה השבויים, כשהוא לבוש במדי הצבא הרוסי הישנים שלו, לא זיהיתי אותו וביקשתי מאמא שלי שתגיד לחייל לצאת מהבית.
גרמניה הפסידה במלחמה שהסתיימה בשנת 1918, אך שביתת הנשק שהוכרזה בשנת 1918 לא נמשכה זמן רב, ועד מהרה פרצו קרבות בין הצבא הפולני שהוקם מחדש לבין הבולשביקים, שנמשכו עד שנת 1920.
כילד בן ארבע, אני זוכר שמשפחתנו הלכה לביתו של דוד רבא שלי, יעקב אוגולניק, שלו היה בית לבנים עם מרתף, ששימש כמקלט להגנה מפני הפצצות וירי הארטילריה. הפיצוצים הקבועים של ירי הארטילריה הפחידו אותי, ואני זוכר את עצמי קופץ או רועד מכל רעש בלתי צפוי.
לאחר ההכרזה על שביתת הנשק זכתה פולין לעצמאותה, לאחר מאה חמישים שנות כיבוש רוסי, גרמני ואוסטרי. תנאי שביתת הנשק ואמנת ורסאי כללו הוראות המגנות על הזכויות הלאומיות של מיעוטים, ועל ביטול כל אפליה על בסיס דת, גזע או לאום.
עצמאות פולין והצבא הפולני
אולם, הוראות אמנת ורסאי מעולם לא קוימו. עם הקמתה של הרפובליקה של פולין, ובמהלך כל השנים משנת 1918 ועד 1939, התרבו מעשי אפליה ואנטישמיות, והפכו לבלתי נסבלים עבור היהודים. הורי תמיד חזרו וסיפרו לי על הפוגרומים ועל מעשי האלימות שהתרחשו בפולין בשנים 1918 ועד 1921, לאחר שביתת הנשק. לא אחת הוזכרה המילה “Hallerczycy”, שפירושה “צבאו של הגנרל האלר”. צבא זה היה אחראי לרצח יהודים ולפוגרומים אנטישמיים ברחבי פולין.
אני זוכר שהייתי בכיתה ד’, ויום אחד חזרתי הביתה מבית הספר וסיפרתי לאמא שלי שבבית הספר למדתי על צבא פולין, ועל ניצחונו להשגת עצמאות, לאחר שנים רבות של כיבוש זר. אמא אמרה לי, שאין קשר בין עצמאות פולין ובין הצבא, ושאת עצמאות פולין אפשר לזקוף רק לזכות ארצות הברית של אמריקה ולחוזה ורסאי. שנים אחר כך הבנתי כמה היא צדקה.
אחרי המלחמה
המצב הכלכלי ברחבי אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה היה בכי רע. היה מחסור במזון, בביגוד ובציוד רפואי. הודות לסיוע אמריקאי בהנהגתו של הרברט הובר, שלימים הפך לנשיא ארצות הברית, הגיעו משלוחי מזון וציוד רפואי לאוכלוסייה הרעבה. אבי היה יושב ראש הוועדה האחראי על חלוקה הוגנת ושוויונית של אספקת המזון באזור Łapy. אני זוכר את התמונה הממוסגרת של הנשיא הרברט הובר, כאיש האחראי למאמץ ההומניטרי הגדול הזה. ההורים שלי תמיד הזכירו שאחי הקטן אלי, שהיה חולה מאוד באותה תקופה, חב את חייו לחלב האמריקאי שהציל אותו.
VEVKE COCOA
סיפור שקשור לתקופה ההיא היה על אדם בעיירה לאפי בשם Vevke Cocoa. לא פעם שאלתי את ההורים שלי למה אנשים קוראים לאיש הזה Cocoa, מכיוון ששמו האמיתי היה בלושטיין. הורי סיפרו לי שבתקופה שבה הגיעו משלוחי מזון אמריקאים, ווקה בלושטיין ביקש תמיד לקבל מהמשלוחים אך ורק את הקקאו. הוא כל כך אהב את הטעם של הקקאו, עד שהוא הסכים להחליף כל מוצר אחר בקקאו. לכן, אנשים כינו אותו “קקאו”, ושמו Vevke Cocoa נשאר עמו לנצח.
משפחת אודלסקי מלאפי
אבי היה תושב יחסית חדש בלאפי, אולם אמי, חיה לאה אודלסקי, הייתה נכדתו של יוסף אודלסקי, מראשוני היהודים שהגיעו לעיירה. סבא רבא שלי יוסף אודלסקי הגיע לאפי מעיירה קטנה ליד וילנה בשנות ה-50 של המאה ה-19. זה היה בתקופה שבה נבנה קו הרכבת ורשה-וילנה, שעבר ליד לאפי, ובלאפי נבנו בתי המלאכה לתיקון הרכבות. כשהסתיימה בניית מסילת הברזל באזור לאפי, והבנייה התקדמה צפונה לכיוון ווילנה, חלק מהעובדים, שעסקו בבניית המסילה, מכרו את בתיהם לסבא רבא שלי, כאשר הם מתקדמים הלאה עם בניית המסילה. הסבא רבא קנה שש יחידות רכוש גדולות, כולן ממוקמות ברחוב הראשי. חלק מהחלקות נבנו כמתחם ובתוכו באר, מוקף בתים וגינות.
כזוג נשוי טרי, סבא רבא יוסף אודלסקי וסבתא רבא היידי אודלסקי הקימו את החנות הכללית הראשונה בלאפי. עד מהרה השם יוסף אודלסקי נודע בכל הסביבה כאדם שכדאי לעשות איתו עסקים, איש של כבוד המכבד את מילתו. אדם שאפשר לסמוך עליו, שהבטחתו ומחויבותו לא הותירו כל ספק.
סבא רבא יוסף ואשתו היידי גידלו תשעה ילדים: ארבעה בנים וחמש בנות. שתיים מהבנות היגרו לסן פרנסיסקו בשנות התשעים. ככל שיותר משפחות יהודיות התיישבו בלאפי, סבא רבא הפך לגורם מרכזי בבניית בית כנסת, ובו בית עבור הרב ומשפחתו. עם התרחבות הפעילות סביב מסילת הברזל, התיישבו משפחות יהודיות נוספות בלאפי, שבה הורחבו המסחר והמלאכה. לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה בלאפי אוכלוסייה יהודית של מאה משפחות יהודיות. עם הגידול באוכלוסייה היהודית, נבנה בית כנסת שני ליד בית הכנסת הישן, והוא נקרא “בית הכנסת החדש”. אני זוכר את בית הכנסת הישן והחדש כמרכז כל הפעילות היהודית.
חיה לאה אודלסקי ומשפחתה
אמי, חיה לאה אודלסקי, נולדה בלאפי בשנת 1888. שם אביה היה שלמה אודלסקי ושם אמה היה חנה רחל. סבתא חנה רחל הייתה אישה מאוד חכמה ושאפתנית. היא גידלה ארבעה בנים וארבע בנות. אני זוכר כשכל המשפחה שלנו התכנסה בבית סבתי ביום שישי בערב לשיחה, דיון ועצות. סבא שלמה היה איש אדוק מאוד ובילה את רוב זמנו הפנוי בלימוד התלמוד. סבי וסבתי היו סוחרים קמעונאיים, ואני נקראתי על שם סבא שלי.
הנה שמותיהם של שמונת האחים במשפחתה של אמי:
- פאלק אודלסקי – נרצח בשואה
- גרשון אודלסקי – נפטר במלחמת העולם הראשונה ממחלה
- לייבל אודלסקי – מת במלחמת העולם הראשונה ממחלה
- מוטל אודלסקי – היגר לאוסטרליה ב-1939
- פייג’ אודלסקי זולטי – נרצחה בשואה
- חיה לאה אודלסקי רובינשטיין – נרצחה בשואה
- פרל אודלסקי גלצ’ינסקי – נרצחה בשואה
- מלכה אודלסקי גודיגנד – נרצחה בשואה
פוגרום ביאליסטוק
בין השנים 1903-1906 היו ברחבי רוסיה, ובפולין הכבושה על-ידי הרוסים, תסיסה ומהומות. תבוסתה של רוסיה במלחמת רוסיה-יפן ותחילתה התעוררות התנועה המהפכנית, ערערו את מעמדו של הצאר ואת ממשלתו. וכך, כמו בימים עברו, במצב של חוסר יציבות הפכו השלטונות את היהודים לשעיר לעזאזל.
ממשלת רוסיה נתנה לעיתונות הריאקציונרית יד חופשית לעסוק בהסתה אנטי-יהודית. המילה הרוסית “פוגרום” הפכה למילה מפחידה. המשמעות הייתה התקפה מלווה בהרס, ביזת רכוש, רצח ואונס, שבוצעו על ידי האוכלוסייה הנוצרית נגד היהודים. ביוני 1906 התרחש פוגרום בעיר ביאליסטוק, השוכנת במרחק של עשרים וחמישה קילומטרים מלאפי. 80 יהודים איבדו את חייהם בפוגרום, ומאות נפצעו. ההמון שדד ורצח יהודים, תחת חסות הצבא והמשטרה.
עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר בשנת 1929, בהיותי בן שלוש עשרה, למדתי בבית הספר בביאליסטוק, ואני זוכר את הביקור באנדרטה לזכר קורבנות הפוגרום, ברחוב סורז, שבו נלחמה יחידת הגנה יהודית בשם “חומת הברזל”, שהגנה על נשים וילדים יהודים.
הידיעות על הפוגרום בביאליסטוק הגיעו ללאפי יחד עם מידע שהחוליגנים באים לבצע פוגרום ביהודי העיירה. כל הקהילה היהודית הוזמנה למצוא מקלט בחווה השייכת לסבא של רעייתי טובי, הלל זולטי, בכפר ינקי, שבעה קילומטרים מלאפי. פעולה זו הצילה יהודים רבים ממוות ופציעה. 31 שנה מאוחר יותר, בשנת 1937, בגיל עשרים ואחת, התמזל מזלי להתחתן עם נכדתם המקסימה של הלל ורחל זולטי, טובי סטולארסקי.
סבא רבא יוסף אודלסקי היה היחיד בלאפי שסירב לעזוב את ביתו ועסקיו, ולחפש מקלט בחווה של הלל זולטי. לפוגרומיסט הראשון שפרץ לביתו פנה יוסף אודלסקי ושאל אותו מה הוא רוצה. החוליגן היה המום. הוא הכיר את סבא, ולא ציפה שהוא יהיה שם. יוסף אודלסקי הוציא מטבע זהב של חמישה רובל ואמר לו לצאת. החוליגן נמלט עם המטבע, אך ההמון בזז כמה מבתי היהודים. הם שברו חלונות, חתכו את שמיכות נוצות האווז, ופיזרו אותן ברוח, כדי שהנוצות יתפזרו בכל העיר.
משפחתה של רעייתי טובי
רעייתי טובי נולדה בשנת 1912 בעיירה הקטנה Yedwabno, לא הרחק מהעיר לומזה שבמזרח פולין. סבא וסבתא של טובי, הלל ורחל זולטי, היו בעלי רפת גדולה. הם גידלו בעצמם ירקות, תפוחי אדמה ופירות יחד עם אפיית הלחם שלהם. הם גם היו הבעלים של בית המרזח של הכפר. משפחת זולטי הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. הם זכו לכבוד על ידי שכניהם, ולעתים קרובות שכניהם היו באים להתייעץ לגבי בעיותיהם האישיות.
בשנת 1910 התחתן דודה של טובי, יצחק זולטי, עם דודתי, פייגלי אודלסקי, והם עברו להתגורר בלאפי. יצחק זולטי התבסס כסוחר סיטונאי בקמח וסוכר, הוא רכש מקרקעין ונכנס כשותף בבית מסחר לעצים. יצחק זולטי כיהן כנשיא הקהילה היהודית וחבר מועצת העיר לאפי. הבית שלו תמיד היה פתוח לאנשים, שבאו להתייעץ, או להיעזר בו במשא ומתן או בפתרון מחלוקות. יצחק היה תמיד שותף פעיל בפעולות חברתיות. תרומותיו לצדקה היו תמיד מעל הממוצע.
בשנת 1922 נכנסו כמה חוליגנים אנטישמיים אל בית המרזח של משפחת זלוטי. באותו הזמן היה בבית המרזח אברהם זלוטי, דודה של רעייתי, שהחל להיאבק עם החוליגנים. אמו רחל, שאף היא הייתה בבית המרזח, נבהלה וקיבלה משבץ משתק. היא מתה חמש שנים מאוחר יותר ב-1927.
הסבא של רעייתי, הלל זולטי, ואחיו ארקה וברקה, נולדו בכפר רוז, כשמונה קילומטרים מהעיירה סוקולי, ושמונה עשר קילומטרים מהעיירה לאפי. רוז הייתה אחוזתם של בני הזוג ירוז’לסקי – Jeruzalskis, שהייתה משפחת אצולה פולנית. הם היו בעלי קרקעות עם מטעים, יערות, שדות תבואה, אדמות מרעה ובקר.
סבה וסבתה של טובי היו מעורבים בסחר במוצרים הרבים של האחוזה. בין שתי המשפחות היה מערכת יחסים טובה. ככל שחלפו השנים, ילדיי שתי המשפחות גדלו, והלכו כל אחד לדרכו. האחים ירוז’לסקי הפכו אחד לשופט והשני לקצין צבאי בכיר. האחים זולטי היו סוחרים ומנהיגי הקהילה היהודית. חברי הילדות נשארו בקשר גם שבגרו ושתפו פעולה בעסקיהם.
ארקה זולטי, אחיו של סבה של טובי, היה איש חשוב מאוד בעיירה סוקולי והיה אהוד מאוד. הוא היה חבר מועצת העיירה, נהג לגשר בסכסוכים, והיה פעיל מרכזי באירועים חברתיים בקהילה. בבעלותו היו שני מחסני עצים, והוא נחשב לאדם הגון, אמין וישר.
בסתיו 1941 כשהגרמנים כבשו את סוקולי, הוא נבחר ליודנראט (המועצה היהודית). בתחילת נובמבר 1942 הורו הגרמנים להעביר בעזרת ארבע מאות עגלות רתומות לסוסים, את כל האוכלוסייה היהודית למחנה ההשמדה טרבלינקה. יהודים רבים ברחו ליערות, וביניהם גם ארקה זולטי. הוא נתפס בידי הפולנים, ונרצח ליד הכפר יבלוניה.
אחיו של סבה של טובי, ברקה זולטי, התגורר אף הוא בעיירה סוקולי. בנו, נתן זולטי – זהבי, עלה לישראל עם קבוצת צעירים וצעירות לפני מלחמת העולם הראשונה. בארץ הצטרף לקבוצת חלוצים והתיישב בקיבוץ תל-חי בגליל העליון. במרץ 1920, במהלך התקפת פורעים ערבים על תל-חי, נפצע נתן זולטי בחזהו מכדור, לצד מפקד תל חי יוסף טרומפלדור. בהמשך התיישב נתן זולטי על הר הכרמל בחיפה. הוא התבסס בישראל, והזמין את אביו ואחיותיו לעלות לארץ ישראל. נתן זולטי – זהבי היה האחרון ממגני תל-חי ששרד. הוא נפטר בחיפה ב-1 באפריל 1984 בגיל 93.
רובינשטיין וגובה המיסים
לאחר מלחמת העולם הראשונה התפרנסו הוריי בקושי רב מחנות קמעונאית קטנה של סחורה כללית. בחנות היו מוצרים עבור החקלאים, עבור עובדי הרכבת או עבור לאוכלוסייה הכללית. המגורים שלנו היו בחלק האחורי של החנות.
ממשלת פולין העצמאית החדשה העבירה חוקים חדשים של מיסוי גבוה. המסחר הוגבל והעוני גבר. השלטונות גבו מיסים בצורה מאוד נוקשה ואכזרית. לא היה אכפת להם אם הושג רווח או לא. אם מישהו עסק בעסק קטן או במסחר, הרשויות דרשו לשלם מס. אני זוכר, כילד צעיר בן ארבע עשרה, כאשר גובה המיסים הגיע לביתנו כדי לגבות מיסים. הייתה לנו מעט מאוד סחורה, מעט רכוש, בית בגודל חדר וחצי, ומחסן קטן שאמא ירשה מהוריה. גובה המס חיפש בכל מקום אחר סחורה נסתרת. הוא לא הצליח למצוא כלום, ולבסוף הוא לקח את השעון והשרשרת של אבי מכיס האפוד שלו, כשהוא מתנהג כמו עריץ. אני זוכר שאבי הזכיר את המקרה הזה בעצב. את השעון הוא קיבל מאביו כמתנת חתונה.
שנים מאוחר יותר, בשנת 1940, הקמנו את “סנט קלייר גרביים סנטר”, חנות קמעונאית בקליבלנד, אוהיו. כאשר הגשתי את הדו”ח לשנתי למס הכנסה, הפקיד בבניין הפדרלי הסתכל על הדו”ח שלי ואמר, שלא הרווחתי מספיק כסף בכדי לשלם מס. הוא אמר לי לחזור לעסק שלי, להרוויח יותר כסף ולחזור בשנה הבאה לשלם את המס שלי. בדרך הביתה חשבתי על התקופה הנוראה ההיא בפולין ועל גובה המס שלקח את השעון של אבי. אמרתי לעצמי כמה התמזל מזלי, וכמה אני צריך להיות אסיר תודה לחיות במדינה הנפלאה הזו, ארצות הברית של אמריקה.
יצחק יעקב וחיה לאה רובינשטיין
אבי היה אדם מלומד, בקיא בתלמוד, ספרות עברית, יידיש ורוסית. הוא נהנה לתת הרצאות וללמד תנ”ך ותפילות לילדים. אני זוכר אותו כאדם, שמעולם לא אמר שום דבר רע על רעיו. רבה של לאפי, הרב בריסמן (שלימים הפך לרב בוורשה), העיר פעם, שיצחק יעקב רובינשטיין הוא האיש החביב ביותר שהוא אי פעם פגש. כשמישהו היה חסר סבלנות או מיהר, אבא נהג לאמר ברוסית, “סע לאט, אתה תגיע לשם מהר יותר”. הוא תמיד הדגיש את החשיבות של הציטוט ביידיש, “תהיה מנטש”. התייחסות: משמעות המילה “מנטש” מאת ליאו רוסטן בספרו, “שמחות היידיש”, פירושה “אדם ישר, מכובד, הגון”, קדימה, תתנהג כמו בן אדם.
ההורים שלי קיפחו את עצמם לא פעם לטובת ילדיהם, בין אם מבחינה חברתית או כלכלית. אני זוכר שלמשפחתנו היה תמיד המושב הקדמי לכותל המזרחי של בית הכנסת. במהלך תפילות השבת והחג, אבי התעקש שלבניו יהיו המושבים הקדמיים. לעצמו התיישב בירכתי בית הכנסת.
לגדול בלאפי
כשהייתי בן חמש התחלתי ללכת לחדר. זה היה בית ספר של מורה אחד, חדר אחד, שבו למדנו תפילות עבריות, חמשת חומשי תורה, התנ”ך וקריאות וכתבים ביידיש. אני זוכר את המורה הראשון שלי, זקן חביב עם זקן לבן ארוך. לארוחת צהרים הוא אכל חתיכת לחם שחור עם בצל וכוס מים. לפעמים ילדים היו מביאים לו תפוח, אגס, צנון, או כל מה שהוריהם הצליחו לחסוך. אני זוכר שכמה ילדים היו מגיעים לחדר בלי ארוחת צהרים, ומתחננים ללחם מהילדים האחרים.
יידיש הייתה השפה היחידה שהכרתי כשגדלתי. ההורים שלי, לעומת זאת, דיברו שניהם פולנית ורוסית ללא רבב. בבית דיברו רק יידיש. כשהייתי בן שבע, התחלתי בית ספר ממלכתי לילדים יהודים כדי שאוכל ללמוד פולנית. בבית דיברתי לפעמים כמה מילים בפולנית ושרתי שיר פולני שלמדתי בבית הספר, אבל ההורים שלי העדיפו שאשיר ביידיש במקום. כעבור כמה שנים פתחתי בית ספר משולב לילדים יהודים ופולנים. חלק מהילדים הפולנים תמיד התנכלו וחיפשו מריבות עם המיעוט הקטן של הילדים היהודים. אני זוכר את ההורים שחיכו לילדים אחרי הלימודים בחרדה גדולה בגלל החשש שילדיהם ייפגעו.
כשהייתי בן שתים עשרה, למדתי בישיבה זוטרה ללימוד תחילת התלמוד בעיר ביאליסטוק, עשרים וחמישה קילומטרים מביתי בלאפי. גרתי בחדר שכור עם שני בנים נוספים. אכלתי ארוחת ערב כל יום בבית אחר. כך נהגו תלמידי הישיבה הצעירים. את ארוחותיי ארגנו הורי בסדר הבא: יום שני אכלתי ארוחת ערב בביתם של מר וגברת רבינוביץ’; ביום שלישי אכלתי ארוחת ערב בביתם של מר וגברת חורוש וכו’. המערכת הזאת נקראה “ימי אכילה”, וביידיש נקראה “עסן טג”.
בשנת 1930 המצב הכלכלי בפולין הפך מרע להחמיר. אני לא זוכר שההורים שלי התלוננו אי פעם. הם תמיד היו כל כך מרגיעים עם הבעת האמון שלהם שהכל יהיה בסדר. הם ייחלו, קיוו והתפללו שזה לא יחמיר. כל מחשבה ורעיון בשיחת המשפחה היו תמיד בנימה חיובית. ההורים שלי נהגו לספר לנו את סיפורי העבר על הימים הטובים וגם על הזמנים הרעים. הם האמינו שהזמנים ישתנו לטובה.
למרות שידעתי שאנחנו עניים, דעתי מעולם לא נכנעה לעוני. אף פעם לא הייתי מיואש, אבל תמיד מלא תקווה לזמנים טובים יותר שיבואו. בשנת 1931 התחלתי לעזור בחנות הכללית שלנו. זכיתי לשבחים מהורי שאמרו שאהיה סוחר טוב כמו כל שאר הסוחרים במשפחתי. בכינוס משפחתי נדונה האפשרות לפתוח חנות בגדים מוכנים ללבישה – הראשונה בעיירתנו. אהבתי את הרעיון והפכתי לחניך בחנות לייצור בגדים על מנת להכיר את פעולת הייצור ואת הכרת הסגנון, האופנה, האיכויות ודרגות החצר והדוגמאות.
בית"ר, הכשרה וציונות
במהלך תקופה זו למדתי במשך ארבע שנים בבית ספר ערב, ולקחתי שעורי קריאה ביידיש, עברית ופולנית. בשנת 1931 הצטרפתי לבית”ר, ארגון נוער רביזיוניסטי ציוני. למדנו את ההיסטוריה היהודית ואת האידיאלים והמטרות של התנועה הציונית. למדנו את תורתם ואידיאלים של בית”ר והתנועה הציונית בהנהגתו של זאב ז’בוטינסקי. קבוצות נוער של בית”ר אורגנו בכל מדינה, ישוב ועיר. לבשנו מדים ולמדנו הגנה עצמית, משמעת צבאית והתנהגות מכובדת. זו הייתה הארה לנוער היהודי, וזה גרם לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אמרו לנו להרים את הראש, ללכת ישר ולעמוד על זכויותינו. יותר מכל אמרו לנו לגשת לכל מצב בכבוד ובביטחון.
העלייה לארץ הייתה מטרה שכל צעיר וצעירה ציפו לה באותם ימים. “הכשרה”, מרכזי ההכנה להכשרה לחיים בישראל, המתמחים בחקלאות, פרדסים, ייעור ועצים, אורגנו במקומות רבים בפולין. לאחר חצי שנה של הכשרה, בגיל שמונה עשרה, הוסמך אדם להגיש בקשה לתעודת עלייה לישראל. בשנת 1934 החלטתי לנסוע לחצי שנה להכשרה. נכנסתי למרכז הכשרה לחקלאות וייעור. זה היה שישה חודשים של עבודה קשה, אבל עשיתי כל מה שנדרש ממני לעשות. כשחזרתי מההכשרה הגשתי בקשה לתעודה לעלות ארצה. זו הייתה התקווה והחלום שלי במשך כמה שנים. הגיעה תשובה לגבי התעודה שלי. אצטרך לחכות לתורי כי היו לפניי יותר מעשרת אלפים מועמדים. באותה תקופה בריטניה הגבילה והגבילה את ההגירה לארץ ישראל. בהיותי מאוכזב, מצאתי את עצמי במצב מתסכל של חסר אונים במאמצי לצאת מפולין.
התקופה לפני מלחמת העולם השנייה
במכשירי הרדיו המעטים, שהיו לנו בשטעטל, נשמעו נאומי שנאה של היטלר נגד היהודים. ראיתי פליטים מגיעים מגרמניה. הם היו אנשים משכילים ומקצועיים ללא כל אמצעי מחייה. חרמות נגד חנויות יהודיות, פרעות אנטישמיות והתקפות נגד יהודים שכנעו אותי שעלי לעזוב את פולין בהקדם האפשרי. השאלה הייתה איך ולאן. לא הייתה מדינה בעולם שהייתה מוכנה להכניס מהגרים או פליטים, ואף מדינה בעולם לא הייתה מוכנה לרכך את חוקי ההגירה שלה.
התקופה בין השנים 1936-1937 הייתה במיוחד תקופה של לחץ, החמרה, פחד ודאגה עבור היהודים בפולין. ראיתי את אמא שלי הופכת מאדם מלא תקווה ועליז, לאדם חסר תקווה ומדוכה. אבי, איש ירא שמים, שמר על תקוותו ובטחונו באמצעות אמונתו בתפילה. עם זאת, אני זוכר שהבחנתי בשיער שלו מאפיר מהר מאוד. מראהו ומצבי הרוח שלו השתנו לדאגה עמוקה.
בתחילת 1937 פנה אלי דודי יצחק זולטי לגבי אחייניתו טובי סטולארסקי שהתגוררה בקליבלנד, אוהיו. היא באה לביקור בפולין והדוד הציע לי לנצל את ההזדמנות ובאמצעות נישואים לצאת מפולין ולהיכנס לארצות הברית באופן חוקי. כשנפגשנו, טובי ואני ביולי 1937, ידענו כבר אז שללא כל ספק נישואינו יהיו אמיתיים.
נישואין, ויזה והגירה
בזמן שאני כותב את הדף הזה, טובי ואני עומדים לחגוג את יום הנישואים הארבעים ושבעה שלנו, ב-14 באוגוסט 1984. בתקופה שקדמה לנישואין, ביקרנו את סבה של טובי, הלל זולטי, בחווה שלו בינקי, כשישה קילומטרים מ-Łapy. עבור טובי זה היה ביקור נוסטלגי שכן היא זכרה את בית החווה ואת סבה וסבתה כשהייתה בת עשר, לפני שהיא ואמה עזבו לאמריקה בשנת 1923. נסענו לחווה ובחזרה בסוס ובעגלה, התחבורה היחידה שהייתה קיימת באותה תקופה, מלבד קווי הרכבת הראשיים. אני זוכר שאף אחד בעירנו לא החזיק רכב בשנת 1937.
התחתנו ב-14 באוגוסט 1937 על ידי הרב המקומי של לאפי עם נוכחות של עשרה אנשים בביתו של הרב. כמה ימים לאחר מכן טובי עזבה את פולין כדי לחזור לארצות הברית. היא פנתה מיד למשרד החוץ בבקשה שתונפק לי ויזה. באוקטובר 1937 קיבלתי מכתב מהמועצה האמריקאית בוורשה. הם הודיעו לי שהוויזה עבורי נדחתה, היות ונותן החסות לא העמיד ערבות מספיקה כביטחון. דחייה שנייה לוויזה ניתנה בינואר 1938. זה היה בתקופת השפל הגדול בארה”ב, שבה לרוב האנשים הייתה מגבלה כספית. בסופו של דבר הוריה של טובי הצליחו ללוות את הכספים הדרושים כדי להבטיח את כניסתי לארצות הברית. הם לוו את הכסף משכנה, לאחר שכל המאמצים ללוות כסף מקרובי משפחה כשלו.
בזמן שהוויזה שלי התעכבה, גויסתי במרץ 1938 לכוחות המזוינים של פולין, ושובצתי באוגדת חי”ר. תקופת השירות שלי הייתה לשמונה עשר חודשים, שאמורים היו להסתיים ב-1 בספטמבר 1939, יום תחילת מלחמת העולם השנייה, ותחילת המתקפה הגרמנית על פולין.
בכינוס משפחתי אמר הדוד יצחק זולטי, שצריך לקחת סיכונים כדי להוציא אותי מצבא פוליו, שהיה מושחת, חלש ואנטישמי. קצין רפואה, שעשה הכל בתמורה לבקבוק משקה חריף, אשפז אותי בבית חולים למשך שבועיים. אחרי ארבעה חודשי שירות שוחררתי מהצבא ונשלחתי הביתה. הייתה זו תקופה מלאה בפחד, בדאגות ובאי ודאות. הפחד מהמלחמה, הפחד ממלשינים, והחשש להאשמת שווא ולמעצר. אני זוכר את דודתי פייגלי זולטי מתפללת ביום הכיפורים ומבקשת שאקבל את הוויזה שלי בהקדם.
כעשרה ימים לאחר יום הכיפורים, קיבלתי מכתב מהמועצה האמריקאית בוורשה שאומר שהוויזה שלי אושרה, ושאני יכול לעזוב את פולין ב-5 בינואר 1939. ב-30 בדצמבר 1938 עזבתי את עיירתי הקטנה לאפי, ומלא בתקווה ובהתלהבות נסעתי לוורשה לקבל את הוויזה שלי. לאחר מכן נסעתי לעיר הנמל של פולין גדיניה כדי לעלות על אוניית הקיטור מ.ס. באטורי, בדרך לאמריקה.
דודי יצחק זולטי ליווה אותי לוורשה כדי לקחת את הוויזה, ולדאוג לכל המסמכים הדרושים. כשעליתי על הרכבת לעיר הנמל גדיניה, הבחנתי בדוד שלי יצחק זולטי מזיל דמעות של שמחה והישג אחרי כל המכשולים, אבל גם דמעות של דאגה גדולה לעתיד. לעולם לא אוכל לשכוח את האיש החזק הזה עם קולו הרועם.
אני זוכר שעמדתי על סיפון הספינה המתרחקת מקו החוף של פולין, והבטתי בנוסטלגיה אל ארץ אבותיי מזה שבע מאות שנה, שבה נותרו מאחור חבריי ובני משפחתי: אבי, יצחק יעקב רובינשטיין, אמי חיה לאה רובינשטיין, אחי אלי רובינשטיין, אחי יוסף רובינשטיין, ואחותי אסתר רחל רובינשטיין.
בבוקר קר ושטוף שמש של 15 בינואר 1939 הגעתי להובוקן, ניו ג’רזי. אני זוכר את היום שלפני הגעתי. קמתי מוקדם בכדי לראות את פסל החירות ניצב בכניסה לנמל ניו יורק, מקדם את פני הבאים לארה”ב. אחרי מסע של עשרה ימים בים ירדתי מהספינה ופגשתי את טובי, כלתי הצעירה, דודי סם רובינשטיין ובנו דני, שקיבלו את פני שמחים וקורנים.
את יומי הראשון באמריקה ביליתי בבית דודי סם רובינשטיין בברוקלין ניו יורק. היום ההוא צרוב במוחי היטב, ואני זוכר את הילדים ברחוב בברוקלין משחקים בשלג, ובקולם השמח אין הפחד.
זכור!
בין השנים 1933 עד 1945 הפכה האומה הגרמנית לאומה של רוצחים. הם כבשו את רוב אירופה והנהיגו שלטון אימה על העמים הנכבשים, שעלה באכזריותו על כל מעשי הדיכוי הפראיים של העידנים הקודמים. שישה מיליון יהודים, גברים, נשים וילדים, נרצחו בצורה לא אנושית. זו הטרגדיה הגדולה ביותר שאי פעם פקדה את העם היהודי, כולל המשפחה שלנו בפולין. ההיסטוריה האנושית אינה מכירה טרגדיה דומה.
חמישים ושלושה בני משפחתנו נרצחו על ידי הגרמנים. שניים מבני משפחתנו נרצחו על ידי שודדים פולנים. שניים מבני משפחתנו מתו מסיבות טבעיות. חמישה מבני משפחתנו שרדו את השואה והיגרו לאוסטרליה, ארצות הברית וקנדה.
דודה מלכה גודיגנד הייתה בביתה כששני חיילים גרמנים נכנסו ודרשו כסף. כשהיא אמרה להם שאין לה, הם השליכו אותה למרתף והכו אותה למוות.
בן הדוד שלמה גודיגנד היה הקורבן הראשון שנהרג, כאשר שהגרמנים תקפו את פולין והטילו פצצות מעל לאפי. הוא נהרג בזמן שרכב על אופניו.
הדוד מוטל אודלסקי היגר לאוסטרליה באפריל 1939 מתוך כוונה להביא אליו את אשתו, רבקה אודלסקי ושתי ילדותיהם, בנות חמש ושבע – מלכה ומירה. ב-1 בספטמבר 1939 תקפה גרמניה את פולין, ועבור רבקה ובנותיה זה היה מאוחר מדי.
לפני מלחמת העולם השנייה היה הדוד יצחק זולטי איש חשוב בלאפי. הוא היה נשיא הקהילה היהודית, חבר מועצת העיר, בעל עסק מצליח ובעל רכוש. הוא היה מוכר בבתי המשפט וזכה לכבוד רב מאנשים חשובים רבים. בתקופת הכיבוש הגרמני הוא הוסתר על ידי גוי פולני בבונקר יער. הדוד שילם לאיש כל חודש. כשבועיים לפני שהגרמנים עזבו, נגמר לדוד הכסף והוא לא יכול היה להמשיך לשלם לפולני, שירה בדוד ורצח אותו.
בן דוד שני שלי, אהרון סבברולוב, נורה למוות מול ביתו על ידי הגרמנים.
סבא הלל זולטי נפטר מסיבות טבעיות בחווה שלו בינקי ליד לאפי בשנת 1942.
משפחתו של הדוד הגדול ארקה זולטי, שכללה את אשתו פראדל, שני בניהם חיים ודוד, כלתם פלה, ונכדם, ילד בן שנתיים, שגרו בעיירת סוקולי כעשרים קילומטרים מהשטעטל לאפי, נרצחה בידי הנאצים. בסוקולי הייתה קהילה יהודית בת שלוש מאות משפחות.
ברגע של מחשבה על הבית והמשפחה, בעודי על סיפונה של הספינה הנוסעת לדרום האוקיינוס השקט עם צבא הכיבוש האמריקני בשנת 1945, הוצאתי כמה תמונות להסתכל בהן. משב רוח פתאומי העיף מידי אל הים את התמונה היחידה שהייתה לי של אחותי אסתר, ילדה בת עשר. הבנתי אז את האובדן הגדול הזה, מכיוון שזו הייתה התמונה היחידה של אסתר שהייתה לי.
דיוויד זולטי
דוד זולטי הפך למהנדס אזרחי. הוא היה מאוד אהוב על כולם, תמיד מוכן לעזור, וישר מכל הבחינות. הוא היה ציוני גדול והאמין מאוד בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בתקופת הכיבוש הגרמני הוא הסתתר בבונקר ביער במשך עשרים ושניים חודשים. אימו שמרה שבת והיא לא אכלה שום דבר שאינו כשר. דוד אמנם לא היה דתי במיוחד, אבל ליד לאימו הוא שמר את השבת ואת הלכות הכשרות. לעתים קרובות הוא היה רעב, אבל הקפיד על ההלכות בכדי לא לפגוע באימו. בקיץ 1944 שחררו הסובייטים את חלקה המזרחי של פולין מידי הגרמנים. מעט הניצולים היהודים מהיערות וממקומות מסתור אחרים חזרו לבתיהם והותקפו על ידי שודדים אנטישמים פולנים.
בתום המלחמה דוד זולטי, שחזר לסוקולי, כינס אסיפה של עשרים ניצולים כדי להתארגן להגנה מפני האנטישמיים שתקפו את הניצולים היהודים. לפתע נפתחה הדלת האחורית ופולני שהחזיק במקלע החל לירות והרג את דוד ושאר הניצולים. הטרגדיה שמה קץ לחייהם של שרידי הקהילה היהודית בסוקולי.
שורדים
רק חמישה מבני משפחתנו הענפה שרדו: אחי אליאס רובינשטיין, בת דודה שנייה לאה סרברולוב, בת דודה שנייה רבקה סרברולוב ובת דודה אבה סלבאט.
אחי אליאס רובינשטיין שרד את השואה. הוא נשלח לרוסיה להכשרה כמנהל חשבונות בתקופת הכיבוש הרוסי בשנת 1940. מאוחר יותר גויס לכוחות המזוינים הסובייטיים והיה עסוק בלחימה בחזית הדרום-מזרחית. בסוף קיץ 1944, לאחר שהסובייטים גירשו את הגרמנים ממזרח פולין, הוא נסע לאפי ולסוקולי במחשבה שאולי ימצא ניצולים בין חורבות ההרס. מה שהוא כן מצא אלו בתים יהודיים ריקים. כל התושבים נלקחו ונרצחו על ידי הגרמנים. לאחר המלחמה, אחי אליאס רובינשטיין היגר לאוסטרליה.
גם בני הדודים השניים, לאה ורבקה סרברולוב, שרדו את השואה. הם ניצלו על ידי נוצרי צדיק, שהייתה לו חנות לתיקון אופניים. הוא סיפק מקלט לשתי האחיות במרתף בביתו במשך שלוש שנים. כשפגשתי את שתי האחיות במלבורן, אוסטרליה, הן סיפרו לי על חייהן במרתף במהלך שלוש השנים. הם קינאו בכלבים שהסתובבו חופשיים בחוץ, בעוד הן מסתתרות במרתף החשוך. בשנת 1944, כשהגרמנים נסוגו מערבה, הן יצאו ממחבואן. כמה משכניהם הפולנים הופתעו לראות אותן בחיים. הם רצו לדעת איך זה שהגרמנים לא רצחו אותן. לאה ואחותה רבקה סרברולוב היגרו למלבורן, אוסטרליה.
בן הדוד אבה סלוואט שרד את השואה. כמה חודשים לפני שהגרמנים תקפו את פולין ורוסיה, אבה סלוביצקי, ילד בן עשר, נשלח על ידי הוריו למחנה קיץ לא הרחק מהגבול הרוסי. כשהגרמנים תקפו לאורך החזית המזרחית, הרוסים נסוגו לעומק רוסיה, לקחו את הילדים מהמחנה, וכך הצילו אותם מהרוצחים הגרמנים. לאחר המלחמה, בגיל שש עשרה, היגר אבה סלוואט למונטריאול, קנדה.
הדודה הגדולה פראדל זולטי שרדה את השואה כשהסתתרה מהגרמנים במשך עשרים ושניים חודשים בבונקר ביער עם בנה דוד, שסיפורו מופיע למעלה. דודתנו הגדולה פראדל זולטי היגרה לברוקלין, ניו יורק ב-1946.
המסר שלי לדורות הבאים
מי שלא זוכר את העבר נידון לחיות אותו מחדש – ג’ורג’ סנטיאנה
לעולם, לעולם אל תשכח את הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה, שביצע האומה הגרמנית נגד העם היהודי. את הטרגדיה הזו אתם צריכים לזכור, ילדיכם צריכים לזכור וכל הדורות הבאים צריכים לזכור.
הלקח הוא שיש לגנות ולהילחם בכל גילויי של אנטישמיות, גזענות, אפליה ודעות קדומות נגד יהודים.
אין חטא גדול יותר מאשר לשכוח – שמעון ויזנטל