מאה שנים לעליית משפחת שלסקי לארץ ישראל
חודש פברואר 1926 היה חודש גשום וסוער במיוחד בארץ ישראל. בסוף השבוע של 11 בפברואר ירד שלג כבד בהרים, כולל בירושלים. גם בימים שלאחר מכן הטמפרטורות נותרו נמוכות מאוד, נשבו רוחות חזקות, וגשמים עזים ירדו ברחבי הארץ.
בבוקר יום חמישי 18 בפברואר 1926, לאחר מסע מטלטל במי הים התיכון, נכנסה לנמל חיפה האונייה טרנטו – Trento, שיצאה שבוע קודם לכן מנמל טריאסטה – Trieste, שנמצא בצפון מזרח איטליה. נמל חיפה המודרני, כפי שאנו מכירים אותו היום, עדיין לא היה קיים בשנת 1926, והפעילות הימית התרחשה במעגן הישן, ליד רחוב יפו של היום, שלא היה מוגן באמצעות שובר גלים.
על סיפון הטרנטו עמדו עייפים ונרגשים 56 עולים חדשים, רובם מפולין, ועוד כמה נוסעים שלא נרשמו כעולים. האונייה Trento הייתה בבעלות חברת Lloyd Triestino, שהפעילה אוניות נוסעים ומטען בקו טריאסטה–חיפה, עם עצירות ביניים בברינדיזי – איטליה, בפיראוס – יוון, וביפו. היא הייתה במשקל של כ-3,800 טון, ונחשבה באותה תקופה לאונייה בינונית עד גדולה.
הטרנטו שימשה בעיקר להובלת נוסעים בשלוש מחלקות בדירוג משתנה, וכן מטען קל. בניגוד לאוניות מטען איטיות, שמשך מסען מנמל טריאסטה לארץ ישראל ערך כשבועיים, הטרנטו והאוניות האחיות שלה – Vienna ו-Helouan, נבנו להציע שירות מהיר לדואר ולנוסעים, והיו מהירות יותר מהממוצע לאותה תקופה.
מזג האוויר הסוער ששרר באותו יום, הרוח החזקה והגלים הגבוהים לא אפשרו לאונייה להתקרב אל המעגן, שלא היה לו שובר גלים, ולהיצמד לרציף. לכן, האונייה עגנה במרחק מה מהחוף, והנוסעים הורדו לסירות קטנות שנקראו לייטרים, והופעלו על ידי ערבים מקומיים.
מדובר היה במבצע מסוכן ומורכב מאוד, שנמשך שעות רבות. הנוסעים הורדו אחד אחד בסולמות מהספינה הגדולה, אל הסירות הקטנות, וכך גם הורד המטען, והסירות הקטנות הובילו את הנוסעים והמטען בים סוער וגלי אל חוף מבטחים.
בין 56 העולים הייתה משפחה צעירה. אבי המשפחה, יוסף צבי בן 29, שלימים שמו הוחלף לחיים לאחר שהבריא ממחלה קשה, רעייתו רשקה בת 24 ובתם היחידה רבקה ריזל בת השנה. היו אלו סבי, סבתי ודודתי, הוריו ואחותו של אבי יעקב – ראשוני החלוצים ממשפחתנו, משפחת שלסקי, שחזרו לארץ ישראל, ארץ אבותינו, אחרי 2000 שנות גלות.
מי המתין למשפחת שלסקי הצעירה על החוף בחיפה אינני יודע. אני מניח שבין מקבלי הפנים היה זליג הררי לבית גולדברג, אחיה הצעיר של סבתי רשקה, שכבר השתקע בארץ, ואולי גם קרובי משפחה אחרים ומכירים מהעיירות לאפי וסוקולי, העיירות במזרח פולין, במחוז ביאלסטוק, מהן הגיעה המשפחה.
על הרציף פגשו בני משפחת שלסקי יהודים רבים, שהמתינו לעלות על האונייה במטרה לחזור חזרה לאירופה. יהודים אלו סיפרו לעולים החדשים על המשבר הכלכלי ששרר בארץ, ועל קשיי הקליטה. סבתי רשקה נהגה לספר, שהממתינים לחזור סיפרו להם על הרעב, חוסר העבודה ויתר הקשיים המצפים להם, ויעצו להם לחזור באוניה ממנה אך ירדו אל המקום ממנו בהם באו. “כאן בארץ ישראל הכל רע, רע, רע, שממה ומחלות, רעב וייאוש”, כך אמרו הממתינים על החוף והוסיפו לחרדה ולאי הוודאות שליוו את ההחלטה להגר לארץ ישראל.
אבל בפולין המצב לא היה יותר טוב, ומרבים העולים באותה תקופה, תקופת העלייה הרביעית, לא הגיעו מטעמים אידיאולוגיים טהורים, אלא בגלל המצב הכלכלי שהחמיר באירופה, והאנטישמיות שגברה. בגל העלייה הרביעית שנמשך בין השנים 1924 עד 1931 עלו לארץ ישראל בסביבות 80,000 איש, רובם ממזרח אירופה, בעיקר מפולין. באותה תקופה עזבו את הארץ בסביבות 20,000 איש.
לאחר מלחמת העולם הראשונה פולין זכתה בעצמאות, שהובילה ללאומנות ולהתגברות האנטישמיות ורדיפת היהודים. בשנת 1924 בעקבות קשיים כלכליים, הטיל שר האוצר הפולני ולדיסלב גרבסקי מיסים כבדים ומגבלות כלכליות על מעמד הביניים בפולין, שרוב היהודים היו חלק ממנו.
התגברות האנטישמיות והכבדת עול המיסים הניעו יהודים רבים לעזוב את פולין ולהגר ממנה, כאשר ארץ ישראל הייתה אחד היעדים הפופולריים, שכן באותה תקופה הבריטים עדיין לא הטילו מכסות ומגבלות על עליית יהודים לארץ ישראל, בעוד שארצות המערב, ובעיקר בארה”ב, נסגרו השערים והוחמרו מגבלות הכניסה בגלל המשבר הכלכלי והחשש מהגירה המונית.
אלו היו גם הסיבות שכנראה הובילו להחלטת משפחת שלסקי לעזוב את פולין, למכור את הרכוש, להיפרד מקרובי המשפחה ולצאת למסע חסר וודאות לארץ ישראל. ראשית המסע היה כנראה ברכבות, מהעיירה לאפי במזרח פולין, עליה אספר בהמשך, אל נמל טריאסטה בצפון איטליה.
את החודשים הראשונים לאחר הגעתם לארץ ישראל עשו חיים, רשקה והתינוקת רבקה באזור חיפה, כנראה אצל זליג הררי או אצל קרובי משפחה אחרים. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום חמישי 3 ביוני 1926, שוב עגנה בנמל חיפה האונייה טרנטו, ובין העולים שעמדו נרגשים על סיפונה היו גדליהו בן 54, רעייתו לאה בת 54, ובנם דוד בן 15, שבמשפחה כינו אותו דוֹוִיד – Dovid. היו אלו הוריו ואחיו הצעיר של סבי, חיים שלסקי, שהצטרפו לבנם, כלתם ונכדתם.
זמן מה לאחר שהוריו של חיים הצטרפו לבנם ומשפחתו בארץ ישראל, עלו חיים ואמו לאה על הרכבת בחיפה בדרכם דרומה לבחון את האפשרות לרכוש קרקע במושבה כפר-סבא. הבחירה בכפר-סבא, שבאותה עת היו בה כתריסר משפחות, הייתה כנראה בגלל בן עיירתם הֶשֶל, אשר עלה קודם לכן ונטע יתד במושבה.
אדמות המושבה כפר-סבא נרכשו בשנת 1892 על ידי קבוצת פעילים מיפו, אך בשל קשיים מול השלטון העות’מאני, ההתיישבות במקום החלה רק בשנת 1903. המתיישבים הראשונים היו בני המושבה פתח תקווה, שחיפשו קרקע חקלאית נוספת. במהלך מלחמת העולם הראשונה התרחשו באזור המושבה קרבות בין הצבא האנגלי, שהתקדם מדרום, לבין הצבא העות’מאני שנסוג צפונה, והמושבה נחרבה כמעט לחלוטין.
במפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1922 נמנו בכפר סבא 14 תושבים בלבד, שחזרו למושבה להתחיל בשיקומה. בשנים שלאחר מכן הגיעו למושבה תושבים חדשים, חלקם עולים בני העלייה הרביעית כמו בני משפחתנו. במושבה וסביבה ניטעו פרדסים רבים שהפכו למקור הפרנסה העיקרי של המושבה, בתי אבן החליפו את הצריפים שבהם התגוררו המשפחות הראשונות, והחלו להתגבש מוסדות הציבור הראשונים כמו ועד המושבה ובית הספר הראשון.
לאה וחיים ירדו מהרכבת בתחנת קלקיליה, שעמדה סמוך למחלף אייל של ימינו, במקום שעד לפני כמה שנים היה בסיס של משמר הגבול. מתחנת הרכבת הם הגיעו לכפר סבא על-גבי חמורים, נהוגים בידי ערבים. המושבה כפר סבא מצאה חן בעיני לאה וחיים, ולאחר זמן הם רכשו חלקת אדמה ועליה בית ברחוב תל-חי, והמשפחה כולה עברה להתגורר בכפר סבא.
גם אחיו של גדליהו, חיים דוויד שלסקי, רעייתו רבקה בת 52, וילדיהם חיה בת 22, משה בן 17, גולדה בת 16, והתאומים אליהו ורפאל בני 14, עלו לארץ בחודש אוגוסט 1926, והתיישבו בכפר סבא.
לעולים החדשים מפולין לא היה שום ניסיון חקלאי, ובאותן שנים לא היו מדריכים חקלאיים שיכלו לסייע להם ולייעץ. בני משפחת שלסקי נטעו פרדס ליד הבית, שהחל להניב פירות רק שנים לאחר מכן, ואז התברר להם שהערבים, שמכרו להם את העצים, רימו אותם וחלק מהעצים היו עצי חושחש, חסרי ערך כלכלי. הם גם בנו רפת ורכשו עֵגלות מערביי הסביבה במטרה להקים רפת חלב, אלא שהערבים מכרו להם עֵגלות שלא נתנו חלב, וגם כמה עגלים שהשתוללו כאשר בני המשפחה ניסו לחלוב אותם.
מעט החסכונות שהם הביאו עמם מפולין הלכו ואזלו, וכל בני המשפחה, למעט הסבא גדליהו שהיה עיוור, נרתמו לעזור כלכלית, ולא בחלו בשום עבודה. הסבתא לאה תפרה, דוויד הצעיר עבד בכל עבודה קשה שהזדמנה, והסבא חיים פתח חנות מכולת ברחוב השרון, שלימים הפך לרחוב ויצמן.
בכדי להגדיל את מקורות ההכנסה בנתה המשפחה בחצר מספר חדרים, שאותם היא השכירה לבודדים ולמשפחות. במרכז החצר עמד פחון ששימש כמקלחת ושירותים, שהיו משותפים למשפחה ולכל הדיירים. את המים למקלחת חיממו בעזרת נפט, ולא אחת נאלצו להתרחץ עם מים קרים.
הסבא גדליהו, שאני נקרא על שמו, סבל ממחלת גלוקומה, שגורמת לעליית הלחץ התוך-עיני ופוגעת בעצב הראייה. המחלה הזו תורשתית ואם מגלים אותה בזמן, אפשר עם טיפול תרופתי למנוע את הנזקים. הסבא היה אדם דתי, ולמרות עיוורונו הוא שימש כשליח ציבור – חזן – בבית הכנסת בכפר סבא. כאשר אני למדתי לקראת הבר מצווה אצל צבי ווינגרטן, שבעצמו היה שליח ציבור, הוא נהג להזכיר לי בכל פעם איך שהוא בתור ילד עמד נפעם ביום הכיפורים והביט על הסבא גדליהו, שעמד עיוור לפני התיבה, וידע להתפלל את כל תפילות יום הכיפורים בעל-פה.
חנות המכולת, שהסבא חיים פתח, הפכה לנקודת כינוס לפועלי כפר-סבא מחוסרי העבודה ומוכי הרעב. סבא חיים ניהל את החנות, ואילו הסבתא רשקה הייתה אחראית על הרכש ונסעה לקניות בתל-אביב ויפו.
הסבא והסבתא לא היו סוחרים ממולחים, אבל ליבם היה רחב והם אפשרו לפועלים מחוסרי העבודה לרכוש מוצרים בחנות בהקפה. אולם, היות והפועלים היו מחוסרי עבודה והפרוטה לא היתה מצויה בכיסם, רבים מהם נעלמו מבלי לשלם את חובם, והחנות נכנסה לקשיים מרובים. עוד על החנות בפרק נפרד.
בתשעה באב תרפ”ט, 15 באוגוסט 1929, נולד לרשקה וחיים בן ושמו יעקב. באותה תקופה הלכו והחריפו היחסים בין הערבים לבין הישוב היהודי, וכאשר יעקב היה בן 8 ימים, ב-23 באוגוסט 1929, פרצו מאורעות תרפ”ט, וישובים יהודיים רבים הותקפו בידי האספסוף הערבי.
הנהגת הישוב בכפר-סבא נהגה בתבונה ובאחריות. הנשים, הזקנים והילדים רוכזו בקולנוע עין-דור, היכן שעומד היום סניף בנק הפועלים ברחוב ויצמן, והגברים תפסו עמדות במזרח המושבה, קרוב מאוד לבית משפחת שלסקי, מוכנים לקדם את הפורעים. וההתקפה לא אחרה לבוא. אותם ערבים, שכמה שעות קודם לכן עבדו אצל, או סחרו עם יהודי כפר-סבא, הגיעו עם רדת הערב חמושים ברובים, סכינים וקלשונים במטרה לטבוח ביהודים, תוך קריאות “איטבח-אל-יהוד”.
מגיני המושבה הצליחו לבלום ולהניס את התוקפים ובכפר-סבא נמנע הטבח שעברו יהודי חברון, באר טוביה וישובים אחרים. בימים שאחרי המתקפה הערבים חששו להגיע לכפר-סבא, אבל לאחר כמה ימים הגיע אל בית משפחת שלסקי הערבי שעבד והתפרנס אצלם, ובראש מורכן ומילות חנופה הוא התנצל בפני הסבתא לאה, שהייתה הדמות הדומיננטית בבית, על המתקפה.
השנים חלפו, הילדים רבקה ויעקב גדלו, וחיים ורשקה הוסיפו חדר לחנות ברחוב השרון ועברו להתגורר מאחורי החנות. ובכל אותם שנים, למרות הקשיים הכלכליים, בית משפחת שלסקי היה פתוח לבני משפחה ומכירים שעלו לארץ ישראל מהגולה, והיו זקוקים לפינה חמה ועזרה בתחילת דרכם בארץ. ברוריה, זלמן ומשה ונדלוביץ, האחיינים של הסבתא רשקה, שפרה אולשה בת הדודה של רשקה ועוד רבים אחרים. עבור כולם נמצאה פינה חמה ודאגה בלב. הבית בכפר-סבא היה תמיד פתוח לכל נצרך, ומתדפק, והעלייה לרגל לבית המשפחה בימי חג, ובעיקר לליל הסדר המסורתי, הפך לאירוע בלתי נשכח לאורך שנים רבות.
בשנת 1935 נפטר הסבא גדליהו ונקבר בבית הקברות הישן, שנמצא ברחוב הרעות בכפר-סבא, צמוד לשכונת גאולים. לפני קום המדינה בשטח שבו ניצבת שכונת גאולים הייתה אחוזה של עשיר ערבי בשם סלאמי אפנדי. כאשר המתח בין היהודים לערבים היה גובר, נהגו הערבים מאחוזתו של סלאמי אפנדי לירות על היהודים שבאו לבית הקברות. כאשר הסבתא לאה נפטרה בתחילת דצמבר 1947, כבר השתוללו הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות, ויהודי כפר סבא לא יכלו לקבור את המתים בבית הקברות. לכן, הסבתא לאה קבורה בבית הקברות הצבאי שצמוד לגן הזיכרון בכפר סבא.
באחד בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, ובשעה שבני המשפחה שנותרו בפולין נרצחו בידי הנאצים, בני המשפחה בארץ נאלצו להתמודד עם המצב הכלכלי שהלך והחמיר. הפרדס של משפחת שלסקי הניב פרי, אלא שבגלל המלחמה אי אפשר היה לייצא אותו לאירופה ובני המשפחה נאלצו להמשיך לטפל בפרדס ולקבור את הפרי. בשלב מסוים עלתה יוזמה להפיק שמן אתרי מקליפות התפוזים. הסבתא רשקה ודוד עסקו במלאכה שהייתה קשה ומפרכת, אך נתנה רווח זעום.
בכדי להתמודד עם המשבר הכלכלי המשפחה מכרה את הפרדס והסבתא רשקה יצאה לעבוד, בתחילה בבית החרושת של סבירסקי לסחיטת תפוזים ולימונים, שנעשתה בידיים, ובהמשך בארגון רשתות הסוואה עבור הצבא הבריטי, ובאיסוף תפוחי אדמה וכרוב בשדות לָמְפֶרְט, שם השכר היה מעט מהירקות שנאספו, וזה מה שבני המשפחה אכלו באותו שבוע.
המצב הכלכלי הוסיף והחמיר. רבקה נשלחה להכשרה בשדה נחום, ולאחר מכן למדה בנהלל אצל חנה מייזל. רשקה ויעקב עברו להתגורר בקריית חיים אצל אחיה של רשקה, זליג הררי ומשפחתו, ורשקה מצאה עבודה בבקרות חשמל בחיפה. “היחסים הקרובים והטובים עם דודנו זליג הררי המנוח נמשכו, והילדים שיבדלו לחיים הפכו את הצפיפות והדוחק לבית חם ואוהב”, סיפר אבי יעקב בברכה שכתב לאמו רשקה במלאת לה שמונים.
עם תום המלחמה החלו להגיע בשורות האיוב על השמדת יהדות פולין, על החורבן בעיירות מהן הגיעה המשפחה, ועל רצח קרובי המשפחה שנותרו בפולין. אלו מבני המשפחה שעלו ארצה או היגרו לארה”ב ניצלו מהצורר הנאצי.
על-פי המסופר בספר לזכר יהדות העיירה סוקולי, בתאריך 2 בנובמבר 1942 החלה האקציה בעיירות סוקולי, לאפי והסביבה. הנאצים גייסו מאות איכרים פולנים לסייע להם באיסוף היהודים והבאתם לתחנת הרכבת בלאפי, משם הם הובלו ברכבות למחנה ההשמדה טרבלינקה.
בין הנרצחים היו גם הוריה של הסבתא, אברהם זאב גולדברג ודבורה לאה לבית אולשה, אחותה חיה וונדלוביץ, אמם של ברוריה, משה וזלמן שכבר היו בארץ ישראל, ואיטקה ברנר עם בעלה והתינוק הקטן. הסבתא הקפידה לזכור, להזכיר ולספר על יקיריה שנרצחו, וביקשה ששמן של אחיותיה יחרטו על המצבה שלה. בקשתה מולאה.
בחודש מרץ 2004 הצטרפתי למסע שורשים של בתי הבכורה רתם. ביום השני למסע ביקרנו בבורות המוות ביער טיקוצ’ין, שנמצא לא הרחק מהעיירות לאפי וסוקולי. ניגשתי למדריכה, סיפרתי לה ששורשי המשפחה שלנו נמצאים בקרבת מקום, וביקשתי בדרך ליעד הבא לעבור בעיירות. המדריכה התלהבה והסכימה, אבל אנשי השב”כ שליוו אותנו, והכל נעשה כדברם, התנגדו, וכנראה בצדק.
היעד הבא היה מחנה ההשמדה טרבלינה, שהנאצים מחקו עד יסוד לפני שהם נסוגו. לאחר המלחמה הוקמה במרכז המחנה אנדרטה גדולה, וסביבה פוזרו מאות אבנים גדולות, ועל כל אחת שם של עיירה שיהודי נספו במחנה. המדריכה נתנה לי מפה של הקהילות שמונצחות על האבנים, ושלחה אותי לחפש את האבן לזכר לאפי.
יחד עם רתם חיפשנו בשלג העמוק את האבן לזכר לאפי ומצאנו אותה. צילמנו והצטלמנו, והשארתי לרגלי המצבה חלוק אבן גדול, שהבאתי מהארץ עם שמות בני המשפחה שנספו. כמה חודשים לאחר מכן קיבלתי ד”ש מהאבן, משכן מכוכב יאיר, שביקר בטרבלינקה וראה את האבן.
גם לאחר המלחמה הסבא חיים והסבתא רשקה המשיכו לחיות בצניעות. במשך שנים הסבתא בישלה על פתליה, שבהמשך שודרגה לפרימוס. שנים רבות לא היה להם מקרר על חשמל, ואת מוצרי המזון הסבתא אחסנה במקרר, שקורר עם קרח, ובארון אוויר. את מקרר החשמל הראשון הסבתא קיבלה במתנה מאחיה ישראל (שרולקה) גולדברג מארה”ב. מכונת כביסה ותנור אפייה מעולם לא היו לה. שנים רבות היא נהגה להרתיח את הכביסה בתוך דוד מעל מדורת עצים בחצר. את העוגות הנהדרות ואת אוזני המן העצומים היא אפתה בתנור אפייה קטן, שאותו היא הייתה מניחה מעל הגז.
ולמרות הצניעות והאמצעים הדלים ביתה של הסבתא היה תמיד נקי, מצוחצח ומסודר, וכל מי שהיה מגיע לבקר זכה להתכבד בפרוסת עוגה טעימה, במלפפון חמוץ תוצרת בית, בריבה או במעדן אחר. לסבתא היתה מכונת תפירה אותה היא הייתה מפעילה עם דוושה, והיא היתה תופרת בגדים, מצעים, ווילונות ומפות, שעליהן הייתה רוקמת בכישרון רב.
בחצר ביתם ברחוב ויצמן בנו הסבא והסבתא חדר עם מטבחון, שאותו הם השכירו תמורת פרוטות למי שנזקקו לקורת גג. השירותים והמקלחת היו בחוץ בצריפון עץ רעוע. משפחות רבות מכפר סבא התגוררו בחדר הזה בראשית דרכם בארץ.
הסבא והסבתא שמרו על אורח חיים מסורתי. הסבתא נהגה להדליק נרות שבת והסבא, שהיה לו מקום של כבוד בבית הכנסת, נהג ללכת לתפילה בערב שבת ובשבת. ליל סדר פסח נערך בכל שנה בסלון הקטן, שלתוכו נדחסו כל בני המשפחה, שעם השנים הלכה וגדלה, ואליהם הצטרפו בני משפחה ויסמן מחיפה, ולפעמים אורחים מחו”ל. הסבתא רשקה היתה מתחילה בהכנות ימים לפני ליל הסדר, כאשר לעזרתה היו מגיעות בנות המשפחה, שבניצוחה של הסבתא הכינו מטעמים ייחודיים שטעם בלתי נשכח.
במוצאי יום הכיפורים התכנסה המשפחה בבית הסבא והסבתא, לאחל שנה טובה ולשבור את הצום עם פרוסת עוגה, צלחת לפתן (קומפוט באידיש) ומטעמים אחרים שהסבתא הייתה מכינה.
מאה שנים חלפו. לגדליהו ולאה שלסקי יש היום נכדים של חימש – מרחק של ששה דורות. הדורות הקודמים כבר אינם עמנו וחלק גדול מההיסטוריה המשפחתית, הסיפורים והזיכרונות אבדו. בשנים האחרונות אני אוסף מסמכים, משחזר מידע ומתעד את הדברים עבור הדורות הבאים. מסמך זה הוא חלק מהפרויקט.
תודה לבני דודי, לילי הורוביץ, ברוך חן ונירית ליפשיץ, ולאחותי מירב נוסבוים, על קריאת טיוטת המסמך, ועל ההערות, התוספות והזיכרונות שסייעו בהשבחת המסמך הזה.