יום הששי האחרון של חודש נובמבר, המוכר יותר בכינוי Black Friday, הוא היום שבו מתחילים מבצעי המכירות הגדולים לקראת חג המולד וראש השנה, וקהל הקונים הגדול מציף את החנויות.
גם נשיא ארה”ב ג’ו ביידן אוהב הנחות ומבצעים, וביום ששי השחור השנה הוא צולם יוצא מחנות ספרים Nantucket שבמסצ’וסטס ובידו הספר The Hundred Years’ on Palestine War, שנכתב בידי Rashid Khalidi. הספר, שיצא לאור בתחילת 2021, מתואר באמזון כך: “היסטוריה ציונית של מאה שנות מלחמה שנוהלה נגד הפלסטינים, מאת ההיסטוריון האמריקאי המוביל של המזרח התיכון, המסופרת באמצעות אירועים מרכזיים והיסטוריה משפחתית“.
בתקציר הספר, שמופיע באתר של אמזון, מסופר שבשנת 1899 שלח דודו של מחבר הספר, יוסף דיא אל-חאלידי, שכיהן כראש עיריית ירושלים, מכתב אל תיאודור הרצל. במכתב הוא הזהיר מפני הסכנות שבתוכנית הרצל להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, וכתב שעם הילידים לא יהיה מוכן לקבל בקלות את עקירתו. את מכתבו הוא סיים במשפט: “בשם אלוהים, תן לפלסטין להישאר לבד“.
עוד מתואר בתקציר, שבהסתמך על שפע של חומרי ארכיון ודיווחים של דורות של בני משפחה, מחבר הספר מתחקה אחר מאה שנים של מלחמה קולוניאלית בפלסטינים, שניהלה תחילה התנועה הציונית ולאחר מכן מדינת ישראל, בגיבוי בריטניה וארצות הברית, המעצמות הגדולות של התקופה. הספר, לדברי אמזון, מדגיש את פרקי המפתח במערכה הקולוניאלית הזו, מהצהרת בלפור משנת 1917 ועד חורבן פלסטין ב-1948, מהפלישה של ישראל ללבנון ב-1982 ועד תהליך השלום האינסופי וחסר התוחלת. בסיכום התקציר מתואר הספר על ידי אמזון כמקורי, סמכותי וחשוב, שמציע מבט חדש ומאיר על סכסוך הנמשך עד היום.
הספר, תואם את נרטיב הסיפור הפלסטיני, שטווה מסכת של שקרים על בסיס מספר עובדות היסטוריות, המוצגות בדרך כלל בצורה חלקית ומעוותת. אחת העובדות שהספר מזכיר היא תמיכתה של ארה”ב בהצהרת בלפור.
תמיכת ארה"ב בהצהרת בלפור
הצהרת בלפור פורסמה ב-2 בנובמבר 1917, ובה הכריזה ממשלת בריטניה על תמיכתה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. תוכן ההכרזה היה קצר ואמר:
“ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויותיהם ובמעמדם המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת“.
ההצהרה נחתמה בידי הלורד ארתור ג’יימס בלפור, שכיהן כשר החוץ הבריטי, והיא נמסרה על-ידיו, בשם ממשלת בריטניה, ללורד ליונל וולטר רוטשילד, שהיה נשיא הפדרציה הציונית בבריטניה, כדי שיעבירה להסתדרות הציונית.
הצהרת בלפור נחשבת לפריצת דרך מדינית במסגרת מאמצי התנועה הציונית להקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל. הצהרת בלפור מוזכרת במגילת העצמאות, ובמשך שנים צויין ה-2 בנובמבר, יום הצהרת בלפור, כיום חג ביישוב היהודי בארץ ישראל ובקהילות יהודיות בעולם.
קדמו לפרסום ההצהרה מהלכים מדיניים, שהוביל ד”ר חיים ויצמן בצמרת השלטון הבריטי לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה. הד”ר ויצמן, שבמקביל לפעילותו הציונית עסק במחקר באונ’ מנצ’סטר שבבריטניה, פיתח תהליך ביוכימי שבו ייצר באמצעות חיידקים אצטון, אתנול ובוטנול מעמילן. תהליך זה סייע רבות לפיתוח התעשייה הצבאית הבריטית בעת המלחמה, והקנה לויצמן מעמד מיוחד בחוגי הממשל הבריטי.
קשריו של ויצמן עם צמרת הממשל הבריטי, ושאיפות התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, השתלבו באותה תקופה עם שאיפות הממשלה הבריטית לאחיזה בריטית בארץ ישראל עם סיום המלחמה. הצהרת בלפור נועדה בין היתר גם כדי לחזק את הלגיטימציה הבינלאומית לשלטון בריטי בארץ, ולקבל תמיכה מיהודי ארצות הברית ומיהודי רוסיה. ההצהרה פורסמה שבועות ספורים לפני שהבריטים השלימו את כיבוש ארץ ישראל מידי השלטון העות’מאני.
הנוסח הסופי גובש בתום משא ומתן שכלל טיוטות רבות, מאר וממשלת בריטניה היתה נתונה ללחצים רבים. מצד אחד מנהיגי התנועה הציונית שדחפו לפרסום ההצהרה, ומצד שני מתנגדים להצהרה ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ביניהם מנהיגים מרכזיים ביהדות בריטניה.
לדעת חוקרים, מי שסייע לקבלת ההחלטה הסופית על-ידי ראש ממשלת בריטניה, היה נשיא ארה”ב באותה עת, הנשיא ה-28, תומס וורדו וילסון. בתחילה ווילסון לא רצה להתערב, ומי ששכנע אותו להתערב היה ויליאם יוג’ין בלקסטון, איש דת אוונגליסט, שזכה להערכה רבה מהנשיא וילסון. כאמור, לתמיכתו של וילסון בהצהרה הייתה משמעות רבה.
עשרים וחמש שנים לפני כן בשנת 1891, הגיש בלקסטון לנשיא ארצות הברית דאז, בנג’מין הריסון, עצומה הקוראת להשבת ארץ ישראל לעם היהודי, ולסיוע פעיל של ארצות הברית בכך. על העצומה חתמו 413 מובילי דעה אמריקנים כמו מושלים, חברי קונגרס, ראשי ערים, אנשי דת בכירים, שופטים, עיתונאים, ואנשי עסקים בכירים.
בתחילת מרץ 2016 פנה אל בלקסטון ידידו נתן שטראוס, איש עסקים יהודי-אמריקאי, וביקש ממנו, בשמו של לואי ברנדייס, מי שהיה אז מועמד לתפקיד שופט בית המשפט העליון בארה”ב, לשלוח לנשיא וילסון את העצומה שהוגשה 25 שנים קודם לכן לנשיא אחר, ולבקש ממנו להשפיע על ממשלת בריטניה לקדם את הצהרת בלפור.
שטראוס היה מבעלי רשת חנויות הכלבו המפורסמת מייסיס. הוא היה פילנתרופ שתרם רבות לתנועה הציונית. בין היתר הוא סייע להקמת העיר נתניה, הקרויה על-שמו. ברנדייס היה משפטן יהודי שעד שנת 1910 התנגד לציונות כמו רוב בני מעמדו. בשנת 1910, מסיבות לא ברורות, הוא שינה את עמדתו, הפך לציוני נלהב, ולימים היה ממנהיגי ארגון ציוני אמריקה. ביוני 1916 הושבע ברנדייס כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, והיה ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה.
ויליאם יוג’ין בלקסטון היה איש דת נוצרי, חבר בכנסייה המתודיסטית, וציוני-נוצרי. התנועה הציונית-נוצרית מאמינה כי חזרת היהודים לארץ ישראל והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הם חלק הכרחי בתהליך הגאולה הנוצרי. על-פי אמונתם, שיבתו של ישו אל העולם תתרחש רק כאשר היהודים יחזרו לארץ ישראל, ויקימו בארץ ישראל מדינה, כפי שהיה בימיו של ישו. תפיסה תאולוגית זו מקובלת בעיקר בקרב חוגים התומכים בהשקפה פונדמנטליסטית פרוטסטנטית, על-פיה הישועה וביאת המשיח (ישו) השנייה תגיע עם חזרת היהודים לארץ ישראל ומלחמת גוג ומגוג.
בלקסטון הקדיש את חייו להפצת אמונתו הדתית. הוא הרצה בפני קהל מאמינים ברחבי ארה”ב, כתב ספרים, ופעל למען קידום רעיון שיבת היהודים לארצם. הפרעות והפוגרומים, שערכו הרוסים והאוקראינים ביהודי רוסיה בשנים 1881 עד 1882, שהביאו לגל הגירה של כשני מיליון יהודים לארה”ב, זעזעו את בלקסטון ועוררו אצלו דאגה רבה לגורל היהודים.
בשנת 1888 יצא בלקסטון, יחד עם בתו פלורה, למסע ארוך לארץ ישראל. ברישומיו מהמסע תיאר בלקסטון את הארץ כשוממה מאדם, ותיאר את המצב כארץ בלי עם ועם בלי ארץ. בביקורו בארץ ישראל בלקסטון התרשם מאוד מתנועת העלייה הראשונה שהחלה ב-1882, מהמושבות שהחלוצים היהודים החלו להקים ברחבי הארץ ומהשכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומה בירושלים. הוא ראה בעלייה ובהתיישבות היהודית תחילתה של אחרית הימים, שבסופה תגיע ביאת המשיח.
בסוף חודש נובמבר 1890 כינס בלקסטון בכנסיה המתודיסטית האפיסקופלית הראשונה בשיקגו ועידה יהודית נוצרית, לדיון וחשיבה על העבר, ההווה והעתיד של העם היהודי. מהצד הנוצרי כל המשתתפים היו נוצרים פרוטסטנטים, ומהצד היהודי היו רבנים אורתודוקסים, רבנים רפורמיים ונציגי התנועה הציונית.
הכומר המתודיסטי קולדוול דיבר על מצבה של ארץ ישראל, על זכותו המקראית של עם ישראל על ארץ ישראל ועל הצורך במציאת פתרון להשבת עם ישראל לארץ ישראל. בגישה זו תמכו גם נציגי התנועה הציונית והרבנים האורתודוקסים, אל אף שהיהודים האורתודוקסים הסתייגו מהרעיונות המשיחיים של הציונים הנוצרים.
מי שהתנגדו בתוקף לרעיון שיבת העם היהודי לארץ ישראל היו הרבנים הרפורמיים. הרב אמיל הירש מקהילת סיני בשיקגו, אחד ממנהיגי האגף הרדיקלי ביהדות הרפורמית באותה עת, ביטא את עמדת היהדות הרפורמית בארה”ב ואמר:
“אנו היהודים המודרניים, איננו שואפים לשוב לארץ ישראל. אנו ויתרנו על התקווה לשובו של משיח דתי או פוליטי. הארץ שבה אנו חיים כעת היא ארץ ישראל שלנו, והעיר שבה אנו מתגוררים כעת היא ירושלים שלנו. אנו לא נשוב ליצור מחדש ישות לאומית משלנו בארץ ישראל”.
לצד הדיונים על שובו של עם ישראל לארץ ישראל נדון בוועידה גם גורלם של יהודי רוסיה ומזרח אירופה הנרדפים. סביב נושא זה התגבשה הסכמה רחבה בין משתתפי הוועידה, ובסיכום הוועידה פנו המשתתפים לאנשי הממשל האמריקאי בקריאה להשתמש בהשפעתם, תפקידם ומעמדם להשפעה על רשויות ארצות אחרות בשמירה והגנה על היהודים.
בעקבות הוועידה, יזם בלקסטון עצומה, שנועדה לעורר את ממשל ארצות הברית לפעולה אקטיבית על מנת להחזיר את היהודים לארץ ישראל, מתוך טיעונים של דאגה לגורל היהודים ברוסיה ובמזרח אירופה, ולא מנימוקים דתיים או משיחיים. על עצומת בלקסטון חתמו 413 אמריקאים בעלי תפקידים ועמדות בכירות, רובם פרוטסטנטים. בין החותמים היו מושלים, חברי קונגרס, ראשי ערים, אנשי דת בכירים, שופטים, עיתונאים, ואנשי עסקים חשובים.
נוסח העצומה:
“מה יש לעשות למען יהודי רוסיה? אין זה מן התבונה וגם אין בכך תועלת לנסות ולהכתיב לרוסיה דבר הנוגע לענייניה הפנימיים. מאות שנים חיו היהודים כזרים בתחומיה, והיא מאמינה באמונה שלמה כי הם נטל על מקורותיה ומכשול לרווחת אוכלוסיית האיכרים שלה… אך להיכן ילכו 2 מיליון בני-אדם עניים אלה? אירופה צפופה ואין בה מקום לאוכלוסיית איכרים נוספת. האם יבואו לאמריקה? תהיה זו הוצאה עצומה, וזה יארך שנים.
מדוע לא תינתן להם ארץ-ישראל בחזרה? זהו ביתם על-פי הדרך שבה חילק האלוהים את הארץ לעמים, משם הוגלו באלימות… הייתה זו ארץ פורייה… מרכז של תרבות ודת. מדוע המעצמות, אשר במסגרת הסכם ברלין מ-1878 החזירו את בולגריה לבולגרים ואת סרביה לסרבים, לא יחזירו עכשיו את ארץ-ישראל בחזרה ליהודים? … האם אין ארץ-ישראל שייכת באותה מידה של צדק ליהודים? אם יהיה להם שלטון אוטונומי, יתגייסו יהודי העולם להעביר וליישב את אחיהם הסובלים בארצם עתיקת היומין. יותר מ-1700 שנים חיכו היהודים בסבלנות להזדמנות פז כזו… תהיינה אשר תהיינה הזכויות שקנתה לה טורקיה מכוח חזקה, ניתן בקלות לפצותה עליהן, אולי באמצעות היהודים שייקחו על עצמם לשלם חלק מחובה הלאומי.
אנו מאמינים כי זהו הזמן המתאים לכל האומות, ובמיוחד לאומות הנוצריות של אירופה, לגלות טוב-לב לישראל. מיליוני גולים מעוררי רחמים בסבלם הנורא, פונים לאהדה, לצדק ולאנושיות שלנו. הבה ונשיב להם עכשיו את הארץ שממנה הגלום באכזריות אבותינו הרומאים.
למען מטרה זו אנו פונים במלוא הכבוד אל הוד מעלתו בנג’מין הריסון נשיא ארצות-הברית, ואל ג’יימס בליין הנכבד, מזכיר המדינה, כי יעשו שימוש בסמכותם ובהשפעתם על הממשלות של הוד מלכותם הקיסרית:
- אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה;
- ויקטוריה, מלכת בריטניה הגדולה וקיסרית הודו;
- וילהלם השני, קיסר גרמניה;
- פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה;
- הוד מלכותו אומברטו הראשון, מלך איטליה;
- הוד מלכותה מריה כריסטינה, המלכה העוצרת של ספרד;
וכן, ממשלת הרפובליקה של צרפת, והממשלות של בלגיה, הולנד, דנמרק, שוודיה, פורטוגל, רומניה, סרביה, בולגריה ויוון, כדי להבטיח שבמועד מוקדם תכונס ועידה בינלאומית לדון במצב היהודים ובתביעתם לארץ-ישראל כביתם עתיק היומין, וכדי לקדם בכל הדרכים הצודקות והראויות האחרות את שיקום מצבם העגום”. (מתוך מאמרו של יעקב אריאל – יוזמה אמריקנית להקמת מדינה יהודית, ויליאם בלקסטון והעצומה של 1891 – שפורסם בשנת 1988).
העצומה הוגשה לנשיא ארצות הברית בנג’מין הריסון ב-5 במרץ 1891, אך היא לא זכתה להשפעה משמעותית על המדיניות האמריקאית בנושא יהודי רוסיה והקמת הבית הלאומי לעם היהודי. גם החלטת בית הנבחרים שביקשה מהנשיא למסור לבית הנבחרים כל מידע בקשר לרדיפות היהודים ברוסיה, לא תרמה במיוחד לקידום הנושא.
בקרב הציבור היהודי עוררה העצומה ויכוח סוער. בעוד שהפעילים הציונים ואגודות חובבי ציון קידמו את העצומה בברכה, היהודים הרפורמים וחלק מהאורתודוקסים, סברו ששאיפות לאומיות מעין אלה עלולות לסכן את היהודים בארצות מושבם ולעורר גלי אנטישמיות.
חמש שנים לאחר הגשת העצומה לנשיא ארה”ב, פרסם תאודור הרצל את סיפרו מדינת היהודים. בלקסטון שעקב בעניין רב אחר מאמציו של הרצל להקמת בית לאומי ליהודים, הביע התנגדות עזה לרעיון ההתיישבות באוגנדה, ושלח להרצל ספר תנ”ך עם הקדשה אישית, ובו הוא סימן התייחסויות ספציפיות של המקרא להתיישבות בארץ ישראל בלבד.
סיכום ומסקנות
מאמציו של בלקסטון, והעצומה שהוא יזם בשנת 1891 אמנם לא הניעו תהליך ישיר ומהיר להחזרת היהודים מארצות הגולה לארץ אבותיהם בישראל. אבל מאמצים אלו, יחד עם פעילותם של חובבי ציון ואנשי תנועות ציוניות אחרות, החלו להניע תהליכים איטיים שהובילו לגלי העלייה, להצהרת בלפור ולהתפתחות התנועה הציונית, ובסופו של דבר להקמת מדינת ישראל.
מניעיו של בלקסטון היו אולי דתיים משיחיים אך הם אינם מייצגים את דעתם של רוב הנוצרים האוונגליסטים, אוהבי ישראל. גם אם מניעים אלו לא היו זהים למניעי התנועה הציונית, הם עלו בקנה אחד לעבר מטרה משותפת של החזרת עם ישראל לארץ אבותיו.
אך מעבר לתמיכה של בלקסטון וחבריו בתנועה הציונית, יש חשיבות עצומה לעדויות של בלקסטון ובתו מהסיור שהם ערכו בארץ ישראל בשנת 1888, ומתיאור הארץ השוממה ותחילת ההתיישבות היהודית החלוצית. המשפט ארץ בלי עם ועם בלי ארץ, שטבע בלקסטון מפריך לחלוטין את טענות הפלסטינים לישיבתם בארץ ישראל מאז ומקדם, ומחזק את הטענה הרווחת, שרוב הערבים הגיעו לארץ ישראל מארצות ערביות שכנות כמחפשי עבודה, בעקבות פיתוח הארץ בידי החלוצים וביקוש הולך וגובר לידיים עובדות בישובים היהודיים.