בדצמבר 1990 הגעתי לראשונה לביקור בעיר ניו-יורק. את פנינו קיבלו קור עז, רוח מקפיאה והמוני חסרי בית שרבצו בכל פינה בעיר. העיר הייתה מלוכלכת, רמת הפשיעה בה הייתה גבוהה מאוד ותחושה של חוסר ביטחון אישי והפקרות ליוו את הביקור.
אחת התמונות שזכורות לי מאותו ביקור היא של חבורת נערים, שיצאה במנוסה מחנות בגדים גדולה, וברחוב סמוך, לא רחוק משלושה שוטרים שעמדו אדישים, הם פשטו מעל עצמם שכבות של בגדים שהם גנבו דקות ספורות קודם לכן בחנות.
ארבע שנים לאחר מכן, בתחילת ינואר 1994, נכנס לתפקיד ראש עיריית ניו-יורק רודי ג’וליאני, שכיהן בתפקיד 8 שנים. תחת הנהגתו של ג’וליאני עברה העיר מהפך. מעשי הפשיעה הכללית ירדו ב-57%, מקרי הרצח ירדו ב-65% והעיר הוכרה על ידי ה-FBI כעיר הגדולה הבטוחה ביותר בארצות הברית.
מאז 1996 ביקרתי בעיר פעמים רבות, בעיקר בנסיעות עסקיות. העיר שינתה פניה מאז הביקור הראשון. אווירת ההפקרות וחוסר הביטחון האישי התחלפה באווירה של סדר, ניקיון ותחושת ביטחון אישי. כמות חסרי הבית ירדה פלאים, מרבית הרוכלים הלא חוקיים נעלמו, ואלו שנשארו סחרו בהיחבא תוך פחד מתמיד מהשוטרים, שהפכו לאסרטיביים, מלאים בתחושת שליחות.
השבוע, אחרי מספר שנים שלא ביקרתי בעיר, חזרתי לניו-יורק, וגיליתי מראות עגומים שחזרו לרחובות העיר. חסרי בית רבים שוכבים ברחובות הראשיים, חלקם מסוממים. את רחובות העיר המרכזיים מציפים רוכלים, רובם כנראה מהגרים לא חוקיים, שפורשים את מרכולתם ללא מורא, מתחת לאפם של השוטרים, ששוב עומדים אדישים וחסרי מעש אל מול ההפקרות.
את רחובות מרכז מנהטן אופף סירחון עשן הקנביס, שהמסחר בו חוקי, בשעות הערב דוהרים ברחובות בריונים על אופנועים קצוצי אגזוז, שמשמיעים רעש מחריש אוזניים, ורוכבי אופניים וקורקינטים חשמליים עוברים באור אדום, אל מול עיני השוטרים האדישים.
תושבי ניו יורק מאוד לא אוהבים את השינוי שעובר על עירם, בדומה למה שקורה בשנים האחרונות בערים גדולות אחרות בארה”ב. הרוכלים הלא חוקיים, שמציפים את רחובות העיר, פוגעים בסוחרים הוותיקים. כך לדוגמא, כובע מזכרת מהעיר ניו-יורק, שבחנויות המזכרות הוותיקות נמכר סביב ל-$10, נמכר על-ידי הרוכלים במחצית המחיר.
הפגיעה הקשה ביותר היא בשכבות החלשות ובעובדי הכפיים, שהמהגרים הבלתי חוקיים תופסים את מקומות העבודה שלהם בשכר נמוך וללא תנאים נלווים.
כאשר הגעתי למנהטן רכשתי לעצמי בחנות מזכרות כובע אדום ועליו הכיתוב:
Trump 2024 – Take America Back
חבוש בכובע הזה טיילתי ברחובות העיר והתגובות, כולן אוהדות, לא איחרו להגיע:
- היה זה השומר באנדרטה לזכר קורבנות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר, שניגש, לחץ את ידי, והתרגש לשמוע שאני מישראל.
- היה זה השוטר, שקרץ ואמר כמעט בלחישה: אני אוהב את הכובע שלך.
- היה זה הבחור השחור שהמתין יחד עמי לרכבת התחתית וניגש אלי ואמר, שגם הוא אוהב את הכובע.
- היה זה המהנדס שפגשתי בסאונה. הוריו הגיעו לעיר ממקסיקו לפני למעלה מ-60 והוא נולד, גדל בעיר וכעת חרד מגל המהגרים הלא חוקי ששוטף את העיר.
- והיו ועוד רבים אחרים שסימנו לי עם האגודל או ניגשו והשיקו אגרוף להבעת תמיכה.
מצד שני, לא ראיתי אמריקאים שהולכים במנהטן עם כובע אדום לתמיכה בדונלד טראמפ. כנראה שגם בניו-יורק, כמו בתל-אביב, הבעת תמיכה במי שאינו חביב על הפרוגרס, אינה נעשית בפומבי.
אין ספק שאמריקה עוברת תהליך הרסני ומדאיג, שמזכיר את התהליכים ההרסניים שאירופה עוברת בשנים האחרונות, ומתוארים בהרחבה בספרו של דגלאס מארי – המוות המוזר של אירופה. ומה שנותר לקוות הוא שבבחירות הקרובות יבחר לנשיאות דונלד טראמפ, ושהוא יצליח לעשות באמריקה כולה את מה שרודי ג’וליאני הצליח לעשות לפני 30 שנים בעיר ניו יורק.