היום לפני 88 שנים, ב- 23 באוגוסט 1929, החלו פרעות תרפ”ט, שבהן נרצחו ברחבי הארץ 133 יהודים, מתוכם 87 נטבחו באכזריות נוראית בעיר חברון. יחסית לגודל האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל באותה תקופה, שמנתה פחות מ-150,000 יהודים, הרי מדובר, כאילו נטבחו היום כ-5,400 יהודים ביומיים של פעולות טרור.
סבתי עליה השלום, שהגיעה עם משפחת לכפר-סבא בשנת 1926, סיפרה שערביי כפרי הסביבה, שנהגו להגיע לכפר-סבא לסחור ולקבל שרותי רפואה, תקפו לעת ערב את הישוב היהודי בזעקות קרב “איטבח אל יהוד“, לטבוח את היהודים. למזלם של יהודי כפר-סבא, הנהגת הישוב ריכזה בעוד מועד את הנשים והילדים בקולנוע “עין-דור”, פיזרה את הגברים בעמדות הגנה וכך נמנע טבח יהודי כפר-סבא.
אבל לא בכל מקום הבינו התושבים היהודים את גודל הסכנה. זמן קצר לפני תחילת הפרעות, כאשר התגברו השמועות על הפוגרום הצפוי, הגיעו לחברון אנשי ההגנה עם נשק כדי להגן על יהודי חברון. מנהיגי הישוב המקומי בחברון ביקשו מאנשי ההגנה לעזוב את המקום, בהנחה שבחברון לא יפגעו ביהודים, בגלל היחסים הטובים עם הערבים, והחשש שנוכחות אנשי ההגנה “תרגיז את הערבים”.
תמימותם של אנשי הישוב היהודי לא הסתיימה בסילוק אנשי ההגנה. בימים שקדמו לפוגרום, ערביי חברון קבלו טיפול רפואי בבית החולים “הדסה” בחברון. במהלך הפוגרום נעלו דיירי הדסה את השערים. אבל אז הגיע ערביה ודפקה בדלת. דיירי הבית התלבטו האם לפתוח ולבסוף פתחו את הדלת כיוון שחששו, שמדובר בערביה הזקוקה לתרופות. משנפתחה הדלת פרצו פנימה הרוצחים וטבחו בצוות של בית החולים .
מה היה הרקע לפרעות תרפ"ט?
הרקע לפרעות הייתה חולשת מעמדו של המופתי, חאג’ אמין אל-חוסייני, ברחוב הערבי. באותה תקופה התקיימה יריבות עזה על ההנהגה הערבית בין חמולת אל-חוסייני לבין חמולת אל נשאשיבי. בבחירות לעיריית ירושלים, שקדמו לפרעות זכתה חמולת אל נשאשיבי. חאג’ אמין אל-חוסייני איבד מיוקרתו, וכדי לזכות בה מחדש פתח בהסתה אנטי-ציונית ואנטי יהודית. הוא גייס את תשומת לבם של אלפי מוסלמים למקומות הקדושים ובדרך זו ייצר מחויבות של המדינות המוסלמיות למאבקם של ערביי ארץ ישראל.
כמו היום, גם לפני 88 שנים, ההסתה הייתה הדלק למעשי הרצח המתועבים של הערבים. בשנת 1929 לא היה כיבוש, לא היה דיכוי, לא היו “שוברים שתיקה” וגם לא ארגון “בצלם”. הערבים אינם צריכים סיבות בכדי לצאת ולרצוח. מספיק שקר קטן והסתה פרועה בכדי להוציא אל הרחוב המון משולהב או מפגע בודד, מלאים בתשוקה להרוג ובתאוות נקם שמקורם בפנטזיות, שקרים ובדיות.
עם תחילת הפרעות, מנהיג הכנופיות בחברון, שיח טאליב הלהיב את הרוצחים בזו הלשון: “אתם מוסלמים, שחטו את היהודים, שתו את דמם, היום יום האסלאם, אללה אכבר, הרגו ביהודים, עלו אתי, הנה לפניכם בחורות יהודיות יפות“.
כמו בימים אלו כך גם ב-1929 ההסתה התבססה על השקר הנדוש, שהיהודים רוצים להשתלט על מסגד אל-אקצה. כחלק ממסע ההסתה הופץ בקרב ההמון הערבי ציור ובו תמונת מסגד אל-אקצה, כשהדגל הציוני מתנוסס עליו, מלווה בהסבר כי מדובר בציור הלקוח מהתעמולה הציונית, המעיד על שאיפות היהודים להשתלט על הר הבית.
סירוב הישוב היהודי בחברון לקבל סיוע מחברי ההגנה אפשר לערביי העיר לערוך פוגרום של ממש, שנמשך 3 ימים תוך הרג אנשים, בדרכים האכזריות ביותר וכדי עינויים נוראיים. רחבעם זאבי, בספרו על הטבח בחברון מתאר את הזוועות:
בבית רייזמן, ניהל בעל הבית שלום רייזמן מו”מ עם הרוצחים הערבים שפרצו לביתו. הוא נתן להם סכום גדול של כסף, כפדיון נפשו. לאחר שקבלו הכסף, עקרו הערבים את עיניו, שחטו אותו והשליכו את גופתו לרחוב. חותנתו, שהייתה ילידת חברון, התחננה וקראה לכל רוצח בשמו: “הייתכן ,שאתה שמכיר אותי, שעשיתי לך טובות, אתה תרצח אותי?” לא עזר לה ולמשפחתה, וגם היא נרצחה באכזריות.
בית אבושדיד הטיחו הערבים את ראשו של התינוק בקיר, עד שיצאה נשמתו. אישה אחרת הופלה ארצה, והרוצחים בנעליהם רוצצו את ראשה. כל הנרצחים הכירו אישית את הרוצחים בשמותיהם.
בבית הכובסת נקרו את עיניו של בעל הבית ורצחו אותו בסכין, ניסו לאנוס את הבת הצעירה, אבל היא הגנה על עצמה בידיים, ועל כן קצצו את ידיה, ורצחו אותה באכזריות.
בבית החכם חסין שפכו דלק על הדלק והציתו את הבית, לאחר מכן תפסו את הרב ואת רעייתו והטילו אותם חיים, לתוך הלהבות.
בבית האופה צלו את ראשו על גבי פרימוס דולק, מכיוון שנשאר חי, בתקו את מעיו בפגיונות.
בבית הרב אורלינסקי נרצחו הרב יחד עם אשתו, בתו, חתנו ונכדו בן ה-4. מוחו של הרב הוצא מהגולגולת ואת מעי אשתו רטשו.
הרוקח בן ציון גרשון, למד רפואה באוניברסיטה קושטא, וטיפל בערבים במסירות במשך 40 שנה. ברבים מהם, שלא היה להם כסף לשלם עבור הטיפול, הוא טיפל חינם. כל זה לא עמד לזכותו ביום הפוגרום. הרוצחים היו בין הפציינטים שלו. הוא התחנן על נפשו. אבל הם קצצו את אצבעותיו, נקרו את עיניו, דקרוהו בסכינים ובפגיונות, עד שיצאה נשמתו. את בתו אנסו 13 ערבים ואחר כך הרגו אותה בעינויים נוראיים.
לילד מנחם סגל, בן השנתיים, ערפו את הראש. את נח אימברמן שרפוהו חי. לרב גולדשמיט נקרו את העיניים, ולאחר מכן שרפו את ראשו.
עם שחרור חברון, במלחמת ששת הימים, ציפו ערביי חברון לנקמת היהודים על זוועת תרפ”ט. נקמת היהודים לא הייתה. גם ענישה לא הייתה. מנהיגי המדינה, מתוך בורות וחוסר הבנת תרבות ערב ומנהגי המקום, העדיפו “לשכוח” את גודל הזוועה, מתוך תקווה שכך תפתח דרך לשלום. אלא שמה שנראה בעיני היהודים כמחווה, בעיני הערבים הובן כחולשה.
הילד בתמונה הוא שלמה סלונים, הניצול היחיד מכל משפחתו שנותר בחיים. כאשר החלו הפרעות בחברון שלמה היה תינוק בן שנה וחצי. הוא נפצע קשה בראשו, התגלה מתחת לגוויות הוריו חנה ואליעזר וכך ניצל בנס. גם סבו, הרב אורלנסקי, סבתו ואחיו נרצחו בפרעות.
