אמות הסיפים רעדו השבוע. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, גנרלים, כאלו שפעם היו חשובים אך התפוגגו, וחלולים שהרשת החברתית הפכה אותם לידוענים הסבירו לנו בפנים קודרות ובמבט נוקב, שפריצת אזרחים למחנות הצבא בשדה תימן ובבית ליד הם לא פחות מאשר פגיעה בדמוקרטיה, סכנה לביטחון ישראל, אנרכיה ותחילתה של מלחמת אחים.
מעניין שכאשר לאורך שנים רבות הבדואים בדרום פרצו באין מפריע לבסיסי צה”ל במטרה לגנוב ציוד צבאי, איש מהם לא פצה את פיו, לא זעק שמדובר בהפרת חוק, באנרכיה ובסכנה לביטחון ישראל. יותר מכך, על חיילי צה”ל נאסר במפורש להפעיל כוח, שלא לדבר על שימוש בנשק, כנגד הפורצים, וגם כנגד חידלון זה איש מהם לא מחה.
גם כאשר פעילי ארגוני המחאה כנגד הממשלה פרצו לתחנות משטרה שבהן נחקרו מתפרעים, או חסמו כבישים, או הטילו מצור על בתי נבחרי ציבור, איש מבין קודרי המבט לא זעק על הפגיעה בדמוקרטיה, על הפגיעה בשלטון החוק ועל האנרכיה המשתוללת ברחובות.
השבוע ראינו תמצית מזוקקת של צביעות טהורה של כל טהרני החברה הישראלית, שטהרנותם החלישה את הצבא, פגעה בהרתעה, והובילה לאסון, שהחל ב-7 באוקטובר וממשיך ומתגבר.
חברה מתוקנת אינה יכולה להסכים להפרות חוק, ובאותה מידה היא אינה יכולה לקבל ולהסכים לאכיפה בררנית. משפט צדק הוא משפט שווה לכולם, ודין מסיגי גבול למחנה צבאי, לתחנת משטרה או לכל מקום אחר – אחד הוא לכולם.
חברה מוסרית אינה יכולה לקבל ניצול של כוח מתוקף תפקיד כנגד אדם אחר, הנמצא בעמדת חולשה, יהיה עברו אשר יהיה. לא יעלה על הדעת שחיילים או סוהרים, שהופקדו לשמור על שבויים, מחבלים או אסירים, ייקחו את החוק לידיהם, יעשו לעצמם דין ויחליטו להעניש את אלו, שעליהם הם הופקדו לשמור.
למחבלי הנוח’בה מגיע העונש החמור והקשה ביותר, אך אותו צריך לקבוע בית המשפט, ואותו צריך לבצע הגוף, שיוסמך על-ידי בית המשפט. אם יש לאזרחים ביקורת על התמהמהות מערכת המשפט בטיפול במחבלי הנוח’בה, יש דרכים חוקיות למחאה ולדרישה לזירוז הליכים.
אפשר היה לצפות משלטונות הצבא, ובמיוחד ממערכת המשפט הצבאית, לבנות מנגנון הכשרה לחיילי סדיר ומילואים, שמופקדים לשמור על המחבלים. מדובר במשימה קשה, אכזרית ומתסכלת, ונדרשת הכנה מתאימה, הדרכה מעמיקה וליווי צמוד. אני משער שגם בנקודה הזו הצבא התרשל ופישל, וחיילים, שנקראים לתפקיד הקשה, אינם עוברים הכשרה מתאימה, ואין ליווי ופיקוח מקצועי על עבודתם.
הבעיה החמורה מכל היא התנהלות הפרקליטות הצבאית והמשטרה הצבאית החוקרת (מצ”ח). תפקיד הפרקליטות והמשטרה הוא לשמור על החוק ולגלות את האמת. בכדי שהחוק יישמר, על הפרקליטות והמשטרה לקחת חלק בהכשרת הכוח השומר, ולפקח בזמן אמת על עבודתו. ובכדי לגלות את האמת, היה ומתעורר חשד להפרת החוק, צריך לפעול בתבונה, ובחוכמה ובתחכום, בלי לפגוע באלו שתורמים, מקריבים מעצמם ומתמודדים עם קשיים עצומים.
אני מתרשם שהפרקליטות הצבאית, בדומה לפרקליטות האזרחית, אחוזה באובססיית הרשעה, מתוך כוונה לזכות בכותרות, שיקנו לראשיה אשראי גבוה בחברה הטהרנית, הצבועה והמתחסדת של מערכת המשפט בישראל. היעלה על הדעת שאנשי מערכת המשפט הצבאית יפנו ביוזמתם למחבלים ששוחררו ונמצאים בעזה, ויבקשו את עזרתם בהפללת לוחמי צה”ל?
הטענה, שעבודת הפרקליטות מגינה על חיילי צה”ל מפני תביעות בבית המשפט בהאג, היא אחיזת עיניים והטעיה מכוונת. בדיונים האחרונים בשני בתי המשפט בהאג ראינו עד כמה השופטים אינם מייחסים חשיבות למערכת המשפט בישראל ולפעולותיה, ועד כמה הטענה שבג”צ הוא השכפ”צ היא בדיה חסרת כל בסיס.
הקו שמנחה את שופטי בית המשפט בהאג אינו חוק וצדק, אלא אינטרסים פוליטיים, כאשר השליטה על בית המשפט נתונה בידי נציגי ציר הרשע וגרורותיו. במצב הזה אין שום ערך וחשיבות לכל הפעולות הטהרניות, שמערכות המשפט הצבאית והאזרחים מבצעות.
ובעוד שלפעולות הטהרניות הללו אין שום ערך בבית המשפט בהאג, פעולות אלו מחלישות את הצבא, פוגעות בערכי היסוד של תפיסת הביטחון, שקבע דוד בן-גוריון – הרתעה, התראה והכרעה, ומסכנות את ביטחון אזרחי מדינת ישראל.
הדרך שבה פעלו השבוע המשטרה הצבאית החוקרת והפרקליטות הצבאית במחנה המעצר בשדה תימן, שהובילה לתגובה הנזעמת של הציבור ולהפרת חוק בידי קומץ אלים, והתגובות הצבועות של כל אלו שחושבים שהם, ורק הם, האליטה שצריכה לנהל את המדינה, הוכיחו שוב עד כמה נדרשת רפורמה מעמיקה במערכות השלטון בישראל.
רפורמה זו צריכה להתחיל במערכת המשפט, לעבור למערכות השלטון האחרות ולערוך שינוי עמוק ויסודי בשיטת הממשל, בכוחן של הרשויות וביחסים ביניהן.
