סעיף 99 (א) לחוק העונשין קובע כי “מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם”.
סעיף 96 לחוק העונשין מבהיר כי “על אף האמור בפרק זה, לא יטיל בית משפט עונש מוות אלא אם העברה נעברה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה”.
סעיף 99 לחוק העונשין נחקק בשנת 1956, מתוך רצון לענות על הסכנות בפניהן ניצבה המדינה בראשית דרכה. במסגרת הצעת החוק, ביקש המחוקק לאסור על מעשים מהותיים ומשמעותיים שיש בהם כדי לסייע לאויבי ישראל במלחמתם.
עם התגברות פעולות האיבה של ארגוני הטרור הפלסטינים, תוקן החוק, ובשנת 1979 נוספה להגדרת “אויב” גם הגדרה של “ארגון מחבלים”, וכל סיוע לארגוני הטרור הפלסטינים נחשב לעבירה על סעיף 99 לחוק העונשין.
כעת עולה השאלה מה זה מעשה שיש בו בכדי לסייע לאויב, והאם פעולות שעושים אזרחי ישראל, שמתנגדים לפעילות הצבאית של ישראל ותומכים בחמאס, נחשבת לסיוע לאויב אך נכללת בקטגוריה של חופש הביטוי?
האם הפגנות של סטודנטים וסגל אקדמי שקוראים להפסקה מיידית של המלחמה ומאשימים את ישראל בביצוע רצח עם, בטבח, בהרעבה ובגירוש, נכללות תחת הגדרת עברת סיוע לאויב או מותרות כחלק מחופש הביטוי?
האם מעשיהם של סטודנטים ערבים במכללת דוד ילין בירושלים, שכינו את חיילי צה”ל “רוצחי ילדים ברברים”, ציירו לב וכתבו “אללה אכבר” לצד תמונה של נוח’בה, וכינו את מייה שם, שהעידה על מעשי ההתעללות המינית שעברה בעזה אחרי שנחטפה, “שקרנית”, מותרים במסגרת חופש הביטוי או מוגדרים כעברה על סעיף 99 א’ לחוק העונשין?
האם פרופסור נדירה שלהוב קיבורקיאן, מרצה מהאוניברסיטה העברית, שהכחישה את הטבח בעוטף, האשימה שמדינת ישראל היא “מכונת הרג” וקראה להעניש את מדינת ישראל, צריכה להנות מחסינות אקדמאית או להיענש על-פי סעיף 99 א’ לחוק העונשין?
וכיצד מערכת המשפט בישראל צריכה לנהוג מול אותם ישראלים, שלוקחים חלק במתקפה הבינלאומית נגד מדינת ישראל באו”ם ובהאג? האם חבר הכנסת עופר כסיף, שהביע תמיכה בתלונה של דרום אפריקה נגד ישראל בבית המשפט הבינלאומי בהאג, וגם טען שישראל מבצעת “טיהור אתני” ו”רצח עם ממש”, צריך להנות מחסינות פרלמנטרית או לעמוד לדין על עברת סיוע לאויב בעת מלחמה?
במדינת חוק ההחלטה האם אזרח עבר על חוקי המדינה, ואם כן, מה יהיה גזר דינו, נתונה בידי בית המשפט בלבד. אלא שבכדי שאדם יעמוד מול בית המשפט לברור אשמתו, צריך להגיש נגדו כתב אישום. משימה זו מצויה בידיה של פרקליטות המדינה, שבראשה ניצבת התובעת הראשית, שהיא גם היועצת המשפטית לממשלה, ופרקליט המדינה.
ב-25/8/2005 הוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיות בנוגע להעמדה לדין בגין עברה על סעיף 99 לחוק העונשין. בין היתר ההנחיות מתייחסות לפסק הדין במשפטו של מרדכי וענונו, ואומרות כי הסיוע לאויב אינו נדרש להיות מכוון לאויב ספציפי, אלא די במעשה, שעל פי טיבו, על פי מבחן אובייקטיבי, יש בו כדי לסייע לאויב כלשהו במלחמתו בישראל, אף אם לא ניתן לזהות ארגון או מדינה ספציפיים שלהם מוגש הסיוע.
במעשיהם של אותם ישראלים שפועלים כנגד ישראל בעת המלחמה יש כוונה ברורה לסייע לארגון החמאס ולשותפיו במלחמה נגד ישראל. הכחשת הטבח וכינוי ניצולים, שמסרו עדות על הטבח, כשקרנים, נועדו לשלול מישראל את הלגיטימציה לפעולה הצבאית נגד החמאס.
הטענות שישראל מבצעת רצח עם, טיהור אתני, רצח ילדים ותינוקות, הרעבה וגירוש, והפעילות נגד ישראל בבית הדין בהאג ובאו”ם, אחת מטרתם: הצגת ישראל כתוקפן, בידוד ישראל, הטלת חרם ואמברגו על ישראל ובכך החלשת ישראל במלחמה מול החמאס.
קריאות של מפגינים, אנשי ציבור וידוענים לעצור את אספקת הנשק לישראל, ולהטיל על ישראל אמברגו צבאי וחרם כלכלי נועדו אך ורק בכדי לסייע לאויב בשעת מלחמה ולגרום לישראל לסיים את המלחמה חלשה ומובסת.
בזמן מלחמה אין מקום לפרשנות מקילה של אמירות כאלו ואחרות, וקטלוגן במסגרת חופש הביטוי, החופש למחות או כל חופש אחר. בשנת 1965, בפסק דין שכתבו שופטי בית המשפט העליון בעתירה נגד מפלגה שרצתה לבטל את אופייה הציוני של המדינה, נאמר: “כמו שאדם אינו חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה”.
אויבי ישראל מקבלים חיזוק ועידוד מפעולות המחאה נגד ישראל בעולם, ורואים בפעולות המחאה של ישראלים את תחילת השבר וההתפוררות של הישות הציונית. בנאום של מזכ”ל החיזבאללה שזכה לכינוי “נאום קורי העכביש” אמר נסראללה – “החברה הישראלית עייפה ממלחמות, ואין לה את האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים”.
פרקליטות המדינה אינה יכולה להמשיך לעמוד מנגד מבלי לעשות דבר כנגד האזרחים, שמסייעים לאויב בעת המלחמה, ועוברים על סעיפים ברורים בחוק העונשין.
הפרקליטות והעומדים בראשה חייבים להתחיל לפעול מיד, לדרוש מעצרים עד תום ההליכים המשפטיים, בדיוק כפי שנהגו במרדכי ווענונו, להגיש כתבי אישום ולדרוש עונש מוות על פי סעיף 99 א’ לחוק העונשין.
אני רוצה להפנות את תשומת הלב למאמר בנושא, שפרסם בסוף השבוע נדב העצני בעיתון ישראל היום תחת הכותרת “ישראל לוקחת חלק במערכה נגד עצמה“. במאמר מספר העצני על ויליאם ג’ויס, אזרח בריטי שבשנת 1946 הוצא להורג לאחר שבזמן המלחמה הוא ברח לגרמניה ושידר משם שידורי הזדהות עם העמדות של היטלר.
