5 במאי 2024 – ערב יום השואה תשפ”ד
הטלאי הצהוב שהיהודים אולצו לענוד בתקופת השלטון הנאצי לא הומצא על-ידי הנאצים. הראשון שהורה ליהודים לשאת על בגדיהם פיסת אריג צהובה, כתג זיהוי שנועד להשפיל את היהודים, היה עומר בן אל-ח’טאב, הח’ליף המוסלמי השני, אשר עלה לשלטון בשנת 634 לאחר מותו של אבו בכר, הח’ליף שירש את מוחמד. ח’ליפות היא צורת ממשל פוליטית-דתית בהנהגתו של שליט מוסלמי בעל התואר ח’ליף, שמשמעותו – יורשו של הנביא מוחמד.
בסדרת חוקים קבע הח’ליף עומר את תנאי חייהם של לא-מוסלמים תחת שלטון מוסלמי. היו אלו חוקים משפילים ומבזים, שנועדו למרר את חיי הלא-מוסלמים, ובעיקר את חיי היהודים, כפי שציווה על מאמיניו מוחמד בקוראן, בסורה ט’ פסוק 29:
“הילחמו באלה אשר לא יאמינו באללה … ולא יחזיקו בדת האמת. באלה אשר ניתן להם הספר עד אשר יעלו את המס בנפש חפצה, יען כי יושפלו”.
המוטיב האנטישמי, שנאת היהודים, השפלתם ורדיפתם טבועים עמוק בשורשי האסלאם, בקוראן, בחדית’, שהוא אוסף של הלכות, וסיפורים אודות חייו של מוחמד ומעשיו, ובפסקי הלכות מוסלמיות (פתווה) שאנשי דת מוסלמיים פרסמו לאורך השנים.
הרקע לשנאת מוחמד ליהודים
מוחמד נולד בשנת 570 לספירה בעיר מכה שבחצי האי ערב למשפחה משבט הקורייש. באותה תקופה חיו בחצי האי ערב שבטי בדואים ושבטים ערבים שהיו עובדי אלילים, ומספר מצומצם של שבטים יהודים ונוצרים שאמונתם הייתה באל אחד.
העיר מכה שכנה על דרך שיירות המסחר, שנעו בין ממלכת שבא, בדרום חצי האי ערב, ובין מצרים, מסופוטמיה, אסיה הקטנה וארץ ישראל. בנוסף להיותה נקודת עצירה עבור שיירות המסחר, הייתה מכה גם מרכז דתי. סביב לאבן הכעבה השחורה היו מקדשים לאלים השונים בהם האמינו עובדי האלילים.
אביו של מוחמד מת לפני לידתו, אמו נפטרה שהיה בן 6, והוא גדל אצל דודו שהיה סוחר. כאשר בגר הפך מוחמד לסוחר בעצמו. במסגרת עיסוקיו הוא נפגש עם השבטים היהודיים והנוצרים, הכיר את דתם, אמונתם באל אחד, דיניהם ומנהגיהם. המפגש עם התרבות היהודית השפיע על מוחמד, ובהיותו בן 40, בשנת 610 לספירה, הוא החל לספר לסובבים אותו, שהמלאך גבריאל התגלה בפניו, והטיל עליו להביא את בשורת האמונה באל אחד לשבטים עובדי האלילים.
בין אם המלאך גבריאל באמת התגלה למוחמד, או שהיו אלו הזיותיו, התורה שמוחמד החל להפיץ בתחילת דרכו כנביא, שאבה את עיקריה ממנהגים והלכות מחיי היהודים, כמו תפילה שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים, צום ביום הכיפורים והלכות שחיטה וכשרות.
הראשונה שתמכה במוחמד ורעיונותיו הייתה אשתו הראשונה, כדיג’ה, שהייתה אלמנה, המבוגרת ממוחמד בשנים רבות, ובעצמה הייתה סוחרת עשירה. אט, אט החל מוחמד לקבץ סביבו עדת מאמינים בפניהם הוא הציג את הפסוקים, שקיבל לכאורה מהמלאך גבריאל, ולימים קובצו יחד לספר הקוראן.
אולם רוב בני שבט הקורייש התייחסו אל מוחמד כאל משוגע, רדפו אותו, הוקיעו את הבשורה שהוא הביא וסירבו ללכת בדרכו. בשנת 622 היגר מוחמד עם משפחתו ועדת מעריצים ממכה לעיר יתריב, שלימים נקראה מדינה.
העיר מדינה של אותם ימים פרחה ושגשגה, בעיקר בזכות שלושה שבטים יהודיים, שבנו את העיר ופיתחו בה את המסחר והכלכלה. השבטים היהודיים קיבלו את הפליטים שהגיעו ממכה, מוחמד ועדת מעריציו, וסייעו להם להיקלט בעיר. היהודים קיוו שמוחמד, שבאותה תקופה הטיף לערכים מוסריים של שלום וצדקה, ישכין שלום בין השבטים הערבים שלמו אלו באלו, ולכן עודדו אותו להפיץ את משנתו.
אולם מוחמד לא הסתפק בהטפת מסרים לשבטים הערבים והבדווים, והוא ציפה גם שהשבטים היהודיים ילכו בעקבותיו, ויראו בו נביא ושליח האל. אלא שחכמי הדת היהודים בזו למוחמד, ראו בו נביא שקר והוכיחו את השטחיות והסתירות הרבות שהתגלו בפסוקים שמוחמד אמר למאמיניו.
סירובם של היהודים להכיר במוחמד כנביא ושליח האל, הסירוב לאמץ את תורתו ובעיקר הלעג והבוז שהם רחשו לו, גרמו למוחמד לפתח רגשות שנאה עזים כנגד היהודים והיהדות. מוחמד החל לתקוף בדבריו את היהודים, אותם כינה “עם הספר”, ואת הנוצרים. הוא טען שפסוקי הקוראן הם התורה האמיתית, שמשה קיבל בהר סיני, ואילו היהודים והנוצרים עיוותו ושינו את דברי האל בהתאם לצרכיהם.
עד מהרה מוחמד שינה את הלכות האסלאם, בכדי להבדיל אותן מהיהדות, ולקרב את תורתו למנהגי השבטים הערבים. הוא קבע את מכה ואבן הכעבה כקדושות, ושינה את כיוון התפילה מירושלים למכה. הוא הפך את צום העשורה לרשות, קבע את צום הרמדאן ובהמשך כלל את העשורה ברמדאן. הוא גם שינה את יום המנוחה מיום השבת ליום ששי.
בשנת 624 נלחמו מוחמד ו-300 מתומכיו בצבא שבט הקורייש ממכה, בקרב שנערך ליד הכפר בדר, בין מכה למדינה. חדורים בלהט האמונה, ובהבטחה של מוחמד, שמוות במלחמה למען האסלאם תזכה בחיי נצח בגן העדן, הצליחו מוחמד ומאמיניו להביס את צבא מכה, שהיה גדול וחזק מהם.
מוחמד שאב עידוד רב מהניצחון בקרב בדר, ועם שובו למדינה הוא פתח במלחמה נגד השבטים היהודיים שסירבו להתאסלם ולקבל את מרותו. מוחמד התגלה כמצביא מתוחכם. הוא הצליח להערים על השבטים היהודים, להפריד ביניהם, להפתיע ולהביס.
שני השבטים הראשונים שהובסו, קינוקע ובני נציר זכו לחסד מצדו של מוחמד, והורשו להגר ממדינה, כאשר הם מותירים מאחור את כל רכושם. על השבט השלישי שהובס, שבט בני קוריטה, הופעלו כללי המלחמה שהיו מקובלים באותם ימים בחצי האי ערב – כל הגברים נשחטו, והנשים הילדים והרכוש, חולקו שלל בין המנצחים.
בתחילת שנת 628 תקפו מוחמד וצבאו, שגדל והתחזק, את העיר ח’ייבר, שנמצאת צפונית למדינה, ובה היה ישוב יהודי גדול, שהתנגד למוחמד. לפני ההתקפה הזמין מוחמד את ראשי הקהילה היהודית בח’ייבר לבוא למדינה ולנהל מו”מ. בדרך ארבו להם לוחמיו של מוחמד ורצחו את כולם.
צבאו של מוחמד הטיל מצור על ח’ייבר, וכרת את מטעי הדקלים שהקיפו את העיר ושימשו מקור מזון עיקרי. לאחר קרב קשה הצליח צבא מוחמד לפרוץ את ביצורי העיר ותושבי העיר נכנעו. בכתב הכניעה הוסכם שיורשה לתושבי ח’ייבר להישאר בעיר, אולם המנצחים ייקחו את רכוש תושבי ח’ייבר ועל תושבי העיר יוטל מס כבד, של מחצית מיבול התמרים בכל שנה ושנה.
מנהיג הלוחמים היהודים בח’ייבר, כננה, נרצח בהוראת מוחמד, ואשתו היפהפייה של כננה, צפיה, יחד עם אחותו של קצין המבצר של יהודי ח’ייבר, נלקחו להרמונו של מוחמד, אולצו להתאסלם והצטרפו לעדת הנשים שמוחמד אסף בהרמונו.
חיי היהודים תחת שלטון מוסלמי
הח’ליפים, יורשיו של מוחמד, המשיכו את מסורת השנאה ליהודים וללא מוסלמים אחרים. עומר, הח’ליף השני התווה אמנה בת 12 חוקים, שאפשרו ללא מוסלמי המקיים אותם לחיות בין מוסלמים מאמינים.
הכופרים בתורתו של מוחמד, שהורשו לחיות בין המאמינים, נקראו ד’ימיים (ד’ימי ליחיד), והוטלו עליהם גזרות ותנאי חיים משפילים. נאסר עליהם לגעת בקוראן. היה עליהם ללבוש בגדים מיוחדים, שאליהם הוצמדה פיסת אריג לזיהוי – צהובה ליהודים וכחולה לנוצרים. הם לא הורשו לקיים רבים ממנהגי דתם וחלק מהמנהגים, כמו שתיית יין או מנהגי אבלות אסור היה לקיים בפרהסיה.
אולם הגזירה הקשה ביותר היו דמי החסות שהד’ימי נאלץ לשלם. דמי החסות הורכבו ממס גולגולת, כמספר בני הבית, וממס רכוש. הוראה זו נגזרת מדבריו של מוחמד בקוראן, בסורה ט’ פסוק 29, כפי שמופיע שצוטט קודם לכן במאמר.
דמי החסות שימשו לאורך כל השנים, בכל המדינות המוסלמיות ותחת כל המשטרים, כאמצעי לדיכוי ולעושק הקהילות היהודיות.
בספרה של ג’ואן פיטרס, מאז ומקדם, שמהדורה ראשונה באנגלית יצאה לאור בתחילת שנות השמונים, ומהדורה עברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד יצאה לאור בשנת 1988, מוקדשים פרקים אחדים להיסטוריה של הקהילות היהודיות במדינות מוסלמיות.
התיאורים והעובדות ההיסטוריות המוצגים בספר, שמגובים במאות מראי מקום, מובילים לתובנה הנוראית, שמעשי זוועה כפי שראינו ב-7 באוקטובר 2023, היו מנת חלקם היומיומית של קהילות יהודיות רבות, לאורך היסטוריה של מאות שנים תחת שלטון מוסלמי.
“ביזויים של היהודים, כפי שהוא מבוטא באמנה, נמשך כל הדורות ובא לידי ביטוי הלכה-למעשה במידות שונות של קשיחות ואכזריות, הכל בהתאם לאופיו של מושל מוסלמי זה או אחר“, כותבת פיטרס וממשיכה:
“כשהיה שלטונו עריץ היו החיים עבדות מרודה, כמו בתימן, מקום שם היו היהודים חייבים לנקות את בתי-הכיסא שבעיר, או לפנות את הרחובות מנבלות של בעלי-חיים, בלי תשלום, ותכופות גם ביום השבת“.
תחת שלטון מוסלמי היהודים נאלצו לחיות בהפרדה מהמוסלמים, בגטאות בנוסח ערבי, שנקראו “חארה” או “מלאח“. נוסע שתיעד את מסעותיו במאה ה-19 תיאר את חיי היהודים בקהיר:
“יש בארץ הזו כחמשת אלפים יהודים, שרובם יושבים בבירה, ברובע עלוב, צפוף ומזוהם, שרבות מסמטאותיו צרות, עדי כדי כך שבדוחק יוכלו שני אנשים לעבור בהן זה על-פני זה“.
ג’ואן פיטרס מתארת בספרה בפרוט רדיפות, פוגרומים, מעשי טבח, רצח, אונס וביזה וכותבת: “בכל הדורות היו היהודים ראשונים לרדיפות בזמנים של משבר כלכלי או תהפוכות מדיניות, ורישומם המצטבר של מעשי הטבח ההמוניים, שאירעו מזמן לזמן ניכר ביהודים אפילו בתקופות של רגיעה יחסית. בסוריה הביאה עלילת הדם המתועבת של 1840 מיתה, עינויים ושוד של יהודים רבים מספור, שטפלו עליהם שרצחו כוהן דת נוצרי אחד ומשרתו, כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח“.
כאשר עלה בגרמניה השלטון הנאצי מצאו בו המנהיגים המוסלמים בן ברית לשנאתם לעם היהודי, שרק הלכה וגברה עם התעוררות התנועה הציונית, ותחילת העליות לארץ ישראל. פגישות בין מנהיגים ערבים לראשי השלטון הנאצי עודדו את המנהיגים הערבים להגביר את דיכוי הקהילות היהודיות ולבצע בהן פרעות, כפי שאירע בעירק בשנת 1941 בטבח שנקרא הפרהוד הגדול.
ב-28 בנובמבר 1941 נפגשו באירופה הצורר הנאצי אדולף היטלר והמופתי של ירושלים, חאג’ אמין אל-חוסייני, אבי עלילת הדם “אל-אקצה בסכנה”. בספרם Nazis, Islamists and the Making of the Modern Middle East, שיצא לאור על-ידי ההוצאה האקדמית היוקרתית של אוניברסיטת ייל בארה”ב, טוענים החוקרים בארי רובין וולפגנג שוואניץ, שבפגישה זו שכנע חאג’ אמין אל-חוסייני את היטלר להוציא אל הפועל את תוכנית “הפתרון הסופי של שאלת היהודים” – המבצע המקיף והשיטתי להשמדת העם היהודי.
לא כל החוקרים מסכימים עם ההטענה הזו, המתבססת בין היתר על תצהירים של דיטר ויסליצני, פקיד נאצי מהמחלקה לענייני יהודים בראשותו של אדולף אייכמן במשרד הראשי לביטחון הרייך שבמסגרת הס”ס. אולם אין מחלוקת שהמופתי של ירושלים המופתי ידע על תוכנית הפתרון הסופי, קידם שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית וניהל תעמולה פרו-גרמנית ואנטי-יהודית שכוונה לעולם הערבי.
תיעוד וזיכרון
הרושם שהתגבש אצלי עד לאחרונה היה, שתחת שילטון מוסלמי חיי היהודים לאורך הדורות היו טובים בהרבה מחיי היהודים תחת שלטון נוצרי.
אולי היו אלו לימודי ההיסטוריה, שמדגישים את תור הזהב של יהודי ספרד בין המאה העשירית ועד המאה השתים-עשרה, ומצניעים מאות שנים של דיכוי, השפלה ורדיפות אין סופיות של יהודים תחת כל שלטון מוסלמי.
אולי היעדר תיעוד היסטורי לדיכוי היהודים, שנבע ממצבן הקשה של הקהילות, השמדה טוטלית של חלק מהן בפרעות לאורך הדורות, והכחדה מכוונת של ראיות היסטוריות בידי השלטונות, הוא זה שדחק אל שולי הסיפור ההיסטורי את גורלן המר של הקהילות היהודיות תחת השלטון המוסלמי.
המזרחן ברנארד לואיס נותן הסבר אחר למיתוס, שטוען שחיי היהודים תחת שלטון מוסלמי היו טובים. את האצבע המאשימה לבניית המיתוס הזה מכוון לואיס אל מנהיגי יהדות אירופה של המאה ה-19, שלדבריו המציאו את המיתוס בכוונת קטרוג כנגד הנוצרים ורדיפת היהודים על-ידי הכנסייה הנוצרית.
מכל מקום, רדיפות היהודים וסבלן של הקהילות היהודיות תחת שלטון מוסלמי לאורך כל הדורות אינם זוכים למקום ראוי בלימודי ההיסטוריה ובשיח הציבורי.
בשיחה שקיימתי לאחרונה עם בת למשפחה שעלתה לארץ ממרוקו, חלקה בת שיחתי על דברים שהשמעתי בעניין רדיפת היהודים במדינות ערב, וטענה שחיי היהודים במרוקו היו טובים מאוד. בספרה מתארת פיטרס את חיי הקהילה היהודית במרוקו החל בכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה ועד לימי כתיבת הספר. האירועים ומעשי הזוועה המתוארים בספר אינם מותירים מקום לאשליה, שבמרוקו חיי היהודים היו טובים.
פיטרס מייחסת את הרושם המוטעה על חיי היהודים במרוקו לתקופת השלטון הצרפתי וכותבת:
“השלטון הצרפתי בא למרוקו ב-1912, והביא עמו הקלה מבורכת ליהודים, אף-על-פי שבפוגרום נוסף בעיר פס נהרגו 60 יהודים, ו-10,000 נשארו ללא קורת גג. במרוקו אמנם לא קיבלו היהודים אותה חסות צרפתית שקיבלו באלג’יריה או בתוניסיה, ולכן נשמר השלטון הערבי, והיהודים נשארו ד’ימיים. בכל זאת היה מצבם המביך, בין השלטון הצרפתי למסורת המוסלמית, בחזקת שיפור ניכר“.
סיכום
“זה לא יאמן” או “זה בלתי נתפס“, היו משפטים ששמעתי שוב ושוב מפי אנשים שונים לאחר הטבח של 7 באוקטובר 2023. אמירות אלו מבטאות בורות וכשל חינוכי בכל הקשור להכרות עם תרבות עמי ערב, וההיסטוריה של האסלאם ויחסי יהודים ומוסלמים.
מערכת החינוך במדינת ישראל והקהילות היהודיות בעולם נותנות דגש, בצדק רב, על לימודי השואה, האירוע האנטישמי הגדול ביותר שהיה מאז ומעולם. אולם, אסור שלימודי השואה ידחקו לשוליים פרעות, רדיפות ואנטישמיות שחוו קהילות יהודיות בכל רחבי העולם לאורך כל הדורות.
אירועי 7 באוקטובר 2023 צריכים לעורר תפנית ושינוי במערכת החינוך, שצריכה לשים דגש על שלושה נושאים, החשובים להמשך קיומנו כעם חופשי במדינה יהודית:
- יהודים – יהדות, תרבות יהודית, היסטוריה יהודית, שפה ומסורת.
- ערבים – אסלאם, תרבות ערבית, היסטוריה ערבית, שפה ערבית ומסורת.
- יחסי יהודים וערבים לאורך ההיסטוריה ובעת הזו.
רק אם ילדינו יכירו לעומק את התרבות וההיסטוריה של עמם, את תרבותם של שכנינו, את שפתם ואת ההיסטוריה של היחסים בין יהודים לערבים, ידעו הדורות הבאים כיצד לחיות בעוצמה ובביטחון בארץ הזו, המוקפת באויבים צמאי דם, שרק ממתינים להזדמנות להשמידנו.
אולם, אם נמשיך בדרכם של מספרי הסיפורים, שמשכיחים היסטוריה ומעצבים מציאות מדומה על-פי מעווי ליבם ופרי דמיונם, ימצאו עצמם הדורות הבאים מתמודדים עם מעשי טבח ומתקפות השמד גדולים פי כמה ממה שחווינו באוקטובר 2023.
