השבוע, 37 ימים לאחר הטבח הנורא ביישוביי עוטף עזה, אותרה גופתה של ויויאן סילבר מקיבוץ בארי. “ויויאן הייתה אישה של חמלה ואנושיות, עם מחויבות אין-סופית לשותפות יהודית-ערבית לשלום”, סיפרו חברותיה. ויויאן ייסדה את ארגון “נשים עושות שלום”, את ארגון “אג’יק”, והייתה חברה בהנהלת ארגון “בצלם”.
גם תמר קדם, ישראלית מאחד מיישוביי עוטף עזה, חלמה על שלום, ונרצחה יחד עם בעלה ושלושת ילדיהם, במתקפת הטרור הרצחנית של המפלצות הפלסטיניות. יחד עמם נרצחו עוד מאות אזרחים ישראלים, שחלמו על חיים של שלום עם שכניהם מעזה.
הכמיהה לשלום של כל כך הרבה ישראלים אינה מפתיעה, שכן היא אחד מערכי היסוד של התרבות היהודית, אשר מקדשת את ערך החיים וחולמת על שלום. תפילת הקדיש, שאותה אומר כל יהודי מאמין מספר פעמים ביום, מסתיימת במשפט “עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן”.
דורות של ילדים ישראלים גדלו על שירי כמיהה לשלום. הדור שלי גדל על שירה של נעמי שמר – מחר, שמסתיים בבית:
מחר כשהצבא יפשוט מדיו, ליבנו יעבור לדום.
מחר כל איש יבנה בשתי ידיו, את מה שהוא חלם היום.
הדור של ילדי גדל אף הוא על שירה של נעמי שמר – שלומית בונה סוכה, שנפתח בבית:
שלומית בונה סוכה מוארת וירוקה, על כן היא עסוקה היום.
ואין זו סתם סוכה מוארת וירוקה, שלומית בונה סוכת שלום.
כל דור ושירי השלום שלו. כל דור וכמיהתו לשלום. והכמיהה הזו לשלום של כל כך הרבה ישראלים, שעולה וצומחת מתוך התרבות היהודית, מתקשה להתמודד עם המנטליות הבלתי נתפסת של שכנינו, שמקדשת מלחמה ושפיכות דמים, אל מול קדושת החיים של עם ישראל.
בדומה לפרעות תרפ"ט
בפרעות תרפ”ט בחברון בשנת 1929 לא היו אנשי דעאש וגם לא אנשי חמאס, אבל היו אותן מנטליות ותרבות רצחנית, שמאפיינות את שכנינו הערבים. תושבי חברון הערבים שחטו את שכניהם היהודים. כמו ב-7 באוקטובר 2023 הם אנסו נשים, רצחו תינוקות, ערפו ראשים והתעללו בגופות. משפחות שלמות של יהודים נטבחו על ידי השכנים הערבים, שכמה שעות קודם לכן עוד סחרו עם היהודים וקיבלו סיוע רפואי מהרופא היהודי.
המנטליות הזו של רצח, אכזריות והשפלה שזורה עמוק בתרבותם של שכנינו הערבים – אח שרוצח את אחותו בגלל כבוד המשפחה; אב ששוחט את בתו כי היא לא צייתה לדבריו; גבר שהורג את אשתו כי הוא חושד שהיא בוגדת בו. תרבות שלחיי אדם אין בה שום ערך.
הפער התרבותי העצום הזה מבלבל יהודים רבים, שאינם מסוגלים להבין את המנטליות הערבית, ומנסים בכל דרך לחתור לשלום עם הערבים, מתוך בורות וחוסר הבנת תרבותו של הצד השני, ותוך התעלמות מוחלטת מההיסטוריה וניסיון העבר.
אי הכרת תרבותו של האויב, ההתעלמות מהניסיון ההיסטורי, ועיוות המציאות בניסיון להציג תמונה, שתומכת ומחזקת את תפיסת עולמנו, היא הטעות והמחדל של כל שוחרי השלום, שגוררים אותנו פעם אחר פעם אל אסונות וקורבנות.
לפני 30 שנים חתמה מדינת ישראל על הסכם אוסלו עם ארגון הטרור הפלסטיני. בעוד שישראל מימשה במהירות את חלקה בהסכם ואת התחייבויותיה לפינוי שטחים העברת סמכויות והקמת משטרה פלסטינית מצוידת בנשק, הפלסטינים, לא רק שהם לא מילאו את חלקם, אלא שכמה חודשים לאחר החתימה נאם ערפאת ביוהנסבורג, קרא להמשיך בג’יהאד עד כיבוש ירושלים, ואמר שהסכם אוסלו שווה במשמעותו להסכם חודיבייה, הסכם שלום, שחתם הנביא מוחמד עם מנהיגי שבט קורייש מהעיר מכה, ולאחר שמוחמד צבר מספיק כוח, הוא הפר את ההסכם, הפתיע את שבט הקורייש שלא היה מוכן, וטבח בהם.
די היה באמירה זו בכדי להבהיר לכל שוחרי השלום בישראל, שכוונת הפלסטינים אינה לשלום, וכי הסכם אוסלו נועד לבלבל, להרדים ובעיקר לאפשר לפלסטינים לצבור כוח בכדי לתקוף ולחסל את הישות הציונית בהמשך. אבל לא היה בדברי ערפאת בכדי לגרום לשיכורי השלום הישראלים להתפכח מאשליית השלום, שהם כה התענגו על קסמה.
האם נגוז החלום לשלום?
הטבח ומעשי האכזריות הנוראיים שמפלצות האדם הפלסטיניות ביצעו ב-7 באוקטובר זעזעו גם את חסידי השלום המושבעים ביותר. “איש לא נותר במחנה השלום” אמר לי אחד משכני שבוע לאחר הטבח. “אני מכיר לפחות אחד”, השבתי לו. “מי זה?” שאל שכני, ואני השבתי: “אני”.
כן, למרות הטבח הנורא אני מאמין שאפשר להגיע לחיים של שלום עם שכנינו הערבים. לא יהיה זה שלום במתכונת שעליה חלמו כל שוחרי השלום במחנה השלום הישראלי. יהיה זה שלום בסגנון שמתאים לתרבות המזרח התיכון.
שלום, שבו מכבדים הסכמים, ואם צד מפר הסכם, הוא יודע שהצד השני יגיב בעוצמה על הפרת ההסכם.
שלום, שבו אם אחד הצדדים מתחמש ומאיים במלחמה, הוא ידע שהוא צפוי לתגובה קשה ועוצמתית.
שלום, שבו כל צד מלמד את ילדיו לכבד את הצד השני, ולא לשנוא ולחלום לטבוח ולהשמיד.
אל השלום הזה נוכל להגיע רק אם נצליח להשתחרר מהשחצנות שלנו, שיודעת מה האויב צריך ורוצה, בלי להכיר את תרבותו, את שפתו ואת מנהגיו.
אל השלום הזה נוכל להגיע רק אם נצליח להשתחרר מתפיסת העולם המערבית הפרוגרסיבית, ומסט הערכים שתפיסת עולם זו מקדשת, ואינו תואם את סט הערכים של תרבויות האזור שבו אנו חיים.
אל השלום הזה נוכל להגיע רק אם כולנו יחד נבין, שהדרך אל השלום הנכסף אינה רצופה בהתחנפות, וויתורים, והכלה, אלא בנחישות בעמידה על זכויותינו, בשמירה כל כבודנו ובנכונות להכות את אויבנו בכל פעם שהם מנסים או מאיימים לפגוע בנו.
אני מקווה, שהשינוי שיבוא בעקבות ה-7 באוקטובר לא יהיה אובדן התקווה לשלום, אלא הכרה בבורות שלנו בהבנת תרבות שכננו, שתוביל למהפך במערכת החינוך ובסדרי העדיפות לנושאים שנלמדים. רק כאשר נדע לדבר בשפת שכנינו, ולהבין את תרבותם, נוכל לקיים עמם שכנות של שלום בסגנון מזרח תיכוני.