לפני 30 שנים, ב-13 בספטמבר 1993, נחתם בטקס חגיגי, שנערך על מדשאות הבית הלבן, הסכם אוסלו. במעמד זה חתמו נציגי ממשלת ישראל וארגון הטרור הפלסטיני אשף על מסמך הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי. ההסכם, שנולד בחטא, יושם בפשע גדול. זהו אחד מפשעי העת החדשה, שמרבית מנהיגי מדינת ישראל בשלושים השנים האחרונות, נושאים באחריות לביצועו.
שורשי ההסכם במצוקה פוליטית של יוזמיו. מצד אחד ארגון הטרור הפלסטיני שאיבד מכוחו, מעמדו והשפעתו, וחשש מעליית כוחם של נציגים מקומיים מיהודה, שומרון וחבל עזה, ומצד שני נעריו של שר החוץ הישראלי, שמעון פרס, שחששו מהצלחת התהליך מול הנציגים הפלסטינים המקומיים, שתיזקף לזכותו של ראש הממשלה יצחק רבין.
הרקע לחששות היו שיחות, שנערכו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשות אליקים רובינשטיין, ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, וזאת כהמשך לוועידת השלום, שנערכה במדריד בשנת 1991.
וכך, מתוך אחוות מודאגים וחוששים, פרס ואנשיו יעצו ליאסר ערפאת ואנשיו כיצד להכשיל את השיחות בוושינגטון. במקביל, ובניגוד להוראה מפורשת של ראש הממשלה רבין ולפקודה למניעת טרור סעיף ח’ 4, ניהלו סגן שר החוץ ביילין וחבריו, מו”מ עם ארגון הטרור הפלסטיני.
כאשר השיחות עם ארגון הטרור התקדמו לעבר הסכמות, שיתף פרס את ראש הממשלה רבין, שבתחילה התנגד נמרצות לשיחות, אך לבסוף, כנראה כתוצאה מלחץ פוליטי פנים מפלגתי, שינה גישה, ותמך בשיחות ובהסכמים.
עד כאן מדובר בחטא. הכוונה הייתה טובה, וגם אם הדרך הייתה נכלולית ולא חוקית, אילו התוצאה הייתה מובילה לשלום אמת בין ישראל לפלסטינים, החטא היה נסלח, והיוזמים היו זוכים לתהילת עולם.
אלא שאז הגיע הפשע – פשע יישום ומימוש ההסכמים לו שותפים כל מנהיגי ישראל, מאז החתימה על ההסכם הראשון לפני 30 שנים.
בעוד ישראל מממשת במהירות את חלקה בהסכם ואת התחייבויותיה לפינוי שטחים העברת סמכויות והקמת משטרה פלסטינית מצוידת בנשק, הפלסטינים, לא רק שהם לא מילאו את חלקם, אלא שכמה חודשים לאחר החתימה נאם ערפאת ביוהנסבורג, קרא להמשיך בג’יהאד עד כיבוש ירושלים, ואמר שהסכם אוסלו שווה במשמעותו להסכם חודיבייה.
למי שאינו מכיר, הסכם חודיבייה הוא הסכם שלום, שחתם הנביא מוחמד עם מנהיגי שבט קורייש מהעיר מכה בשנת 628 לספירה. כעבור שנתיים, בשנת 630, לאחר שמוחמד צבר מספיק כוח, הוא הפר את ההסכם, הפתיע את שבט הקורייש שלא היה מוכן, וטבח בהם.
משמעות הסכם חודיבייה בעולם המוסלמי הוא של הסכם שאין כוונה ליישמו, ותפקידו להרדים ולהונות את האויב. ההסכם זה מהווה הסכמה דתית לכך שמוסלמי יכול לכרות ברית עם כופרים על מנת לקדם אינטרסים, תוך הבנה וכוונה להפר את הברית בעתיד.
ערפאת חזר על ההשוואה להסכם חודיבייה בעוד הזדמנויות, ואיש ממנהיגי ישראל לא פצה את פיו, לא שינה מדיניות ולא פעל לעצור את התקדמות ביישום ההסכם. גרוע מכך, כאשר דבריו של ערפאת התפרסמו בישראל, אנשי השלום הישראלים יצאו מיד להגנתו של ערפאת עם הסברים מצוצים מהאצבע.
גם כאשר ערפאת הגיע לראשונה לעזה, וניסה להבריח במכוניתו מחבלים, שעל-פי ההסכם כניסתם נאסרה, ישראל עצמה עין ומנהיגיה לא הגיבו.
התעלמות המנהיגות הישראלית מהפרת ההסכם בתחילת מימושו, נתנה עידוד ורוח גבית לערפאת ואנשיו להמשיך ולהפר את ההסכם הראשון ואת ההסכמים שבאו בעקבותיו.
הפרת ההסכמים לא הסתכמה רק בדיבורים.
עיקר ההפרות היו מעשים שהובילו לאלפי הרוגים ופצועים יהודים וערבים. ערפאת ויורשיו אחראים להסתה ושטיפת מוח מסיבית של הציבור הפלסטיני נגד ישראל. הם הניעו את הטרור, מימנו וממשיכים לממן אותו ופועלים כנגד ישראל בכל זירה אפשרית.
מנהיגי ישראל, מלבד אמירות ומליצות לא עשו דבר בכדי לעצור את מימוש ההסכמים ולבטלם. גרוע מכך, אולמרט וברק היו מוכנים לחזור לגבולות 67, לפנות ישובים ולחלק את ירושלים. אריאל שרון הרס ישובים, גירש יהודים מביתם וייסד את מדינת הטרור חמאסטן ברצועת עזה. גם נתניהו, למרות דברי הרהב שלו, לא עשה דבר ממשי לביטול ההסכמים, והוא ממשיך עד היום לתמוך ולסייע לרשות הפלסטינית ולמנהיגי הטרוריסטים.
יש גם רבים במחנה השלום הישראלי, שטומנים ראשם בחול, מתעלמים מהמציאות, ועדין מנסים להצדיק את הסכמי אוסלו, להגן עליהם ולדבר בשבחם.
יש הטוענים שהרשות הפלסטינית סייעה לישראל במלחמה בטרור. טענה זו היא חלק מהנדסת התודעה, שכן היא מבוססת על אמת חלקית. הרשות הפלסטינית אכן פעלה כנגד ארגוני החמאס והגי’האד האיסלמי, אלא שפעילות הרשות הפלסטינית נגד ארגונים אלו לא באה מתוך אהבת ציון או מחויבות להסכמי אוסלו. מלחמתה של הרשות הפלסטינית בארגוני הטרור האחרים היא חלק מהמאבק הפנימי בין הפלסטינים.
אין לי בעיה שמדינת ישראל מנצלת את המאבקים הפנימיים בין הפלסטינים בכדי לפגוע באויביה, ואני בעד שיתוף פעולה מקומי, שמוביל ליתרון טקטי. אך אל לנו להתבלבל ולהשלות את עצמנו שהרשות הפלסטינית היא שותף נאמן למלחמה בטרור.
כדאי תמיד לזכור שאף פלסטיני לא יהרוג פלסטיני אחר רק בכדי להגן על יהודים מפני טרור.
לסיכום: עם ישראל הוא עם רודף שלום, ותפילותינו רצופות בכמיהה לשלום. לכן, גם אם כוונות יוזמי הסכמי אוסלו לא היו לגמרי טהורות, וגם אם דרכם הייתה פתלתלה, אני נוטה לסלוח להם ולהמעיט בחומרת המעשה. אחרי הכל, כפי שכתבתי בתחילת דברי, אילו מימוש ההסכמים היה מוביל לשלום אמת, היוזמים היו זוכים לתהילת עולם.
הכעס שלי הוא בעיקר כנגד אלו שיישמו את ההסכמים, ועצמו עיניים מול הפרות חוזרות ונשנות של ההסכמים מהצד הפלסטיני. עצמו עיניים מול דברי ערפאת, עצמו עיניים מול עידוד הטרור וההסתה, עצמו עיניים מול פעולות טרור כנגד אזרחים וחיילים, וממשיכים עד היום לעצום עיניים.
יישום הסכמי אוסלו הם הפשע הגדול, ועליו ההיסטוריה לא תסלח.