דברים נבזיים של האלוף עמירם לוין

כמה שבועות לאחר שהשתחררתי מהשירות הסדיר הוזמנתי לאימון הקמה של גדוד המילואים ברמת הגולן. שם, בשטחי האימונים של סינדיאנה, בבוץ, בגשם ובאוהלים דולפים, פגשתי את מי שהפכו לחבריי לגדוד ולפלוגת המילואים.

שלוש פלוגות היו לגדוד. שתי פלוגות של חיילי ישיבות הסדר, ועוד פלוגה שבה התקבצו מפקדים ואנשי צוות שהשתחררו לא מכבר מגדודי הסדיר השונים. חלקם הכירו זה את זה עוד מהשירות הסדיר.

בימים ההם, תקופות שירות המילואים התחלקו בין אימון עם טנקים, שערך כשבועיים, ובין תעסוקה מבצעית של ביטחון שוטף לאורך הגבולות, שערכה 4-5 שבועות.

ביוני 1982 נקראנו בצווי 8 אל מחסני החירום, עלינו על הטנקים ונערכנו ברמת הגולן למקרה והסורים יתקפו ברמה. כמה ימים לאחר מכן עברנו אל הגזרה המזרחית בלבנון ושם “בילינו” עד סוף אוגוסט.  כמה חודשים לאחר מכן נקראנו שוב, בצו חריג, ל-35 ימי מילואים במחנה השבויים אנצ’ר בחורף של דרום לבנון.

וכך לאורך השנים בין אימון ברמת הגולן ואימון בצאלים, חרשנו את הארץ בפעילות ביטחון שוטף לאורך גבול הלבנון, הגבול הסורי, עמק הירדן, הגבול המצרי, וכמובן פעילויות לשמירת הסדר והביטחון בתקופות האינתיפאדה ביהודה, שומרון ורצועת עזה.

שבועות ארוכים מחוץ לבית, לילות ללא שינה ותנאי שירות קשים בקיץ החם ובחורף הקר והגשום, גיבשו קבוצה מלוכדת של אנשי מילואים מכל שכבות החברה הישראלית, שעם לבישת המדים השאירו מאחור דעות פוליטיות, תפיסות עולם, הבדלים תרבותיים ומעמד כלכלי – כולם היו שווים, כולם נשאו בנטל וכולם האמינו בצדקת הדרך.

לא אכחיש שלאורך המסע היו כאלו שנשרו. מי מסיבות אישיות, מי מסיבות כלכליות עסקיות, ומי מחוסר התאמה חברתית. והיו גם שהצטרפו לאורך השנים אל הגרעין המייסד והשתלבו בפלוגה. לאחר מספר שנים של פעילות צרפו אלינו כמה צוותים מפלוגת בני ישיבות, ובהמשך מזגו בין הפלוגה שלנו לשתי הפלוגות האחרות בגדוד.

שירות מילואים הוא אירוע חברתי, וזה לדעתי סוד ההצלחה של פלוגת המילואים שלנו, ושל פלוגות מילואים אחרות, שהופכות להיות מעין מועדון חברתי, שבצד ביצוע משימה לאומית ערכית, נותן לחבריו חווית התנתקות מהשגרה, מגע עם אנשים מכל השכבות הסוציו-אקונומיות, וחוויות אחרות שאי אפשר לחוות במסגרות אחרות.

כבר בתחילת המסע למדנו, המפקדים בפלוגה, שבכדי לשמור על לכידות, מוטיבציה גבוהה ושקט חברתי עלינו לדאוג לשני דברים חשובים:

1. וודאות
2. שיווין בנטל המשימות
   
   

אי וודאות הוא מצב, שלבני האדם הכי קשה להתמודד עמו. לכן, ככל שהגדלנו את הוודאות אצל אנשי הפלוגה, כך גדלו הנינוחות השקט החברתי לפני ובמהלך שירות המילואים.

למה הכוונה בוודאות?  מיד עם קבלת צווי המילואים, ולפעמים עוד קודם לכן, דאגנו לעדכן את המפקדים והחיילים במהות השירות, היכן הוא יתבצע ומה צפוי להיות אופיו. אנשי הפלוגה ידעו שהם יכולים לפנות עם בקשות מיוחדות ליציאה הביתה, קיצור שירות או שירות יחד עם חברים מסוימים, הרבה לפני תחילת תקופת המילואים. זה אפשר לאנשי הפלוגה לתכנן תוכניות, לתזמן בין משימות ולפתור בעיות מראש.

גם במהלך השירות הקפדנו לשמור על וודאות ושקיפות במובן של פרסום תוכנית האימונים או תוכנית העבודה מראש, תכנון היציאות והתחשבות בבקשות מיוחדות.

חשיבות השוויון בנטל המשימות עלה כבר בפעילויות ראשונות של הפלוגה, כאשר היו מספר חיילים שטענו שהם קופחו ועבדו יותר קשה מאחרים. הפקנו מיד לקחים, והתחלנו לנהל מעקב משימות אישי, תוך הקפדה על שוויון בנטל בין כולם, והצגת הפעילות לכל חיילי הפלוגה.

עד מהרה נוצר אמון מאוד גבוה בין החיילים למפקדת הפלוגה, וטענות על אי שוויון בנטל לא נשמעו יותר.

לקראת סוף שנת 2002, לאחר מעל 20 שנות מילואים, שוחררתי משירות המילואים. אבל החברות והרעות עם רבים מאנשי הפלוגה ממשיכה עד היום.