על שורשיות ושיכחה

הרקע למאמר היה הידיעה כי מדריכים באחת מתנועות הנוער הוציאו את חניכיהם למחנה קיץ בליל תשעה באב. כצנלסון, שהיה אדם חילוני לחלוטין, הזדעזע עמוקות ממעשה זה, וראה בו עדות לפשיטת רגל רוחנית.

“שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה, שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו”, פותח כצנלסון את מאמרו וממשיך, “אין להעלות על הדעת כי משהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו לחיי הגשמה, כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן … עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים”.

כצנלסון היה מהוגי הדעות, שראו בכיבוד, שמירה וטיפוח המסורת וההיסטוריה של עמנו, בסיס להמשכיות, לתקומה ולהתחדשות ציונית בארץ ישראל.

“מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור, שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה?” שואל כצנלסון וממשיך, “כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים?”.

“זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא ברוכוב, לא א. ד. גורדון ולא י. ח. ברנר”.

חלפו 89 שנים והנה שוב דבריו של ברל כצנלסון הופכים לרלוונטיים אל מול חוסר הכבוד למסורת, והשכחה מההיסטוריה של עמנו, שפשטו ברבדים מסוימים בחברה הישראלית. תהיה הסיבה אשר תהיה, בין אם מקורה בבורות, בחוסר ידע, בחינוך לוקה או בכעס ושנאה כלפי ציבור שומרי המסורת, ההתנערות מההיסטוריה, מהמסורת ומהתרבות של עמנו, שומטת כל טיעון לזכותנו על הארץ הזו.

שנתיים לאחר מכן, בנאום לכבוד אחד במאי 1936, אמר כצנלסון את הדברים הבאים: “היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?”.

גם בימינו קיים סילוף שכלי ונפשי, שכנראה יבוא לביטוי הערב בבתי קפה ומסעדות, שיפתחו את שעריהם בניגוד לחוק, באירועים ומסיבות לעומתיות, שיארגנו המתריסים והמתסיסים, ובסתם אירועים כמו עצרות בחירות לקראת הבחירות המוניציפאליות, שיארגנו מועמדים, שערכיהם הלאומיים והיהודיים לוקים בחסר.

“צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?”, פותח יהודה הלוי את שירו המפורסם וחותם אותו בתקווה “אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ, לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!”.

צום קל לצמים ומחשבות כנות לאלו, שהדברים שכתבתי יעוררו בהם הרהור ומחשבה.