תום פרידמן, עיתונאי ידוע ב”ניו יורק טיימס” וזוכה פרס פוליצר, נחשב לדמות בולטת בפרסום מאמרים ותחזיות בנושאים פוליטיים ובמגמות בינלאומיות. מאמריו הרהוטים זוכים לתשומת לב ולהערכת הקוראים בכל רחבי העולם.
השבוע פרסם פרידמן מאמר, המצביע על כך שבבית הלבן “שוקלים מחדש” את היחסים בין ארצות הברית וישראל. מאמר זה עורר עניין משמעותי הן בישראל והן בקהילה הבינלאומית, ומבקריו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נאחזו במאמרו של פרידמן בכדי לפתוח במתקפה כנגד ראש הממשלה, בטענה שהוא פוגע ביחסים המיוחדים בין ישראל לארה”ב.
עם כל הכבוד וההערכה למעמדו והישגיו של פרידמן, כדאי מאוד לבחון את תחזיותיו בעין ביקורתית, במיוחד לאור חוסר הדיוק המהותי של תחזיות קודמות שהוא פרסם. במאמר זה, אני בוחן כמה אי-דיוקים בולטים בתחזיותיו הקודמות של תום פרידמן, ושופך אור על הסיכונים הפוטנציאליים של קביעות נחרצות ומשמעותיות, ללא הבנה מקיפה ומעמיקה של הדינמיקה המורכבת.
מלחמת עירק
אחת ההערכות השגויות ביותר ברפרטואר התחזיות הפוליטיות של פרידמן הייתה תמיכתו במלחמת עיראק. במהלך ההכנה למלחמת עיראק, פרידמן תמך בהתערבות צבאית על בסיס ההנחה, שהיא תוביל לעיראק יציבה ודמוקרטית, ובעקבות כך תשנה את המזרח התיכון כולו. פרידמן טען כי סילוקו של סדאם חוסיין יצור אפקט דומינו של דמוקרטיה במזרח התיכון.
אולם, תוצאות המלחמה חשפו עד כמה רדודה הייתה התחזית ועד כמה פרידמן לא מבין בתרבות ובפוליטיקה של המזרח התיכון. המלחמה הציבה אתגרים משמעותיים, ביניהם מאבקים בין עדות ודתות, התקוממות של קבוצות אתניות ועלייתן של קבוצות קיצוניות כמו דאעש. כישלונו של פרידמן לחזות את המורכבויות הללו ואת השפעתן על עתידה של עיראק, מערער את אמינות תחזיותיו ומדגיש את חוסר הבנתו באירועים גיאופוליטיים.
האביב הערבי
טעות בולטת נוספת שעשה תום פרידמן הייתה השקפתו האופטימית על עתיד האביב הערבי, שהוביל הנשיא אובמה. פרידמן צפה, שההתקוממויות העממיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, יובילו למעבר חלק לדמוקרטיה ולרפורמות ליברליות. בעוד שפרידמן הציג את ההתקוממויות הללו כצעד ראשון לקראת המהפכה הדמוקרטית, התוצאות הציגו מציאות הרבה יותר מסובכת ומורכבת, ובמקרים מסוימים אף הפוכה לחלוטין מהתחזית של פרידמן.
פרידמן לא הצליח לצפות את כוחו של הוואקום שנוצר במדינות השונות, את מלחמות האזרחים שהתעוררו כתוצאה מהוואקום השלטוני, ואת עליית כוחם של כוחות אוטוריטריים במדינות כמו מצרים וסוריה. הסתמכותו המוגזמת על כוחה של המדיה החברתית ועל הרצון של הדור הצעיר לחופש ודמוקרטיה, התבררה כשגויה.
כישלונו של פרידמן לחזות במדויק את ההשלכות ארוכות הטווח של האביב הערבי מדגיש את הקושי לחזות התפתחויות פוליטיות באזורים הפכפכים, במיוחד על-יד מי שמנסה להביט על העולם דרך משקפים אמריקאיות, ואינו מכיר מקרוב את התרבויות, הזרמים, הקבוצות השונות ותפיסות העולם המקומיות.
עתידה הפוליטי של סין
גם תחזיותיו של פרידמן לגבי עתידה הפוליטי של סין היו רחוקות מהמציאות. בתחילת שנות ה-2000, פרידמן טען, שככל שסין תאמץ רפורמות כלכליות, כך היא בהכרח תצעד לעבר דמוקרטיה בסגנון מערבי.
בפועל קרו דברים אחרים. הנהגת סין, תחת שלטונו של הנשיא שי ג’ינפינג, ביססה את כוחה תוך הידוק השליטה על התקשורת, הגברת הפיקוח על האזרחים והשתקת קולות מתנגדים. תחזיותיו של פרידמן לא הכירו בחוסנה של המפלגה הקומוניסטית הסינית ובמורכבות המערכת הפוליטית שלה.
גלובליזציה ואי שוויון בהכנסה
תמיכתו של פרידמן בגלובליזציה בטענה שהיא תוביל לשגשוג, שוויון ושלום עולמי, ספגה ביקורת. בעוד שהגלובליזציה הביאה ללא ספק לצמיחה כלכלית והרחבת הקשרים הבינלאומיים, היא תרמה להגדלת הפערים הכלכליים, לאי-שוויון בהכנסה, לאובדן מקומות עבודה ותסיסה חברתית במקומות רבים בעולם. פרידמן המעיט בהשפעה השלילית של הגלובליזציה ולא חזה את השפעתה השלילית על אי-השוויון בהכנסות בתוך ובין מדינות.
פרידמן לא הצליח לזהות את האתגרים המשמעותיים שהציבו אובדן מקומות עבודה, קיפאון בשכר וריכוז העושר בידי מעטים. עלייתן של תנועות פופוליסטיות ברחבי העולם בעקבות הגלובליזציה, הוכיחה את ההשלכות החברתיות-כלכליות שפרידמן התעלם מהן.
שינויי האקלים והמעבר לשימוש באנרגיה ירוקה
לא רק בנושאים פוליטיים שגה פרידמן. התחזיות שלו לגבי שינויי האקלים והמעבר לאנרגיה מתחדשת, הן דוגמה נוספת לתחזית שגויה, שנובעת מחוסר הבנה בסיסי. במשך תקופה ארוכה פרידמן הציג תחזית אופטימית לגבי הפוטנציאל של טכנולוגיות אנרגיה נקייה לחולל מהפכה בעולם, ולמתן את שינויי האקלים.
בפועל, קצב יישום הטכנולוגיות החדשות איטי מהצפוי, והאתגרים במעבר למערכת אנרגיה בת קיימא הוכחו כמורכבים יותר ממה שחזו תחזיותיו של פרידמן, שהתעלמו מהאינטרסים וכוחה של תעשיית הדלקים המאובנים, ומהמורכבויות הכלכליות והגיאופוליטיות הקשורות לפריסת אנרגיה מתחדשת.
זלזול בתנועות הפופוליסטיות
בתחום הפוליטיקה הפנימית, פרידמן לא הצליח לחזות במדויק את עלייתן של תנועות פופוליסטיות והצלחותיהן בבחירות. הוא המעיט בכוחם של מסרים פופוליסטיים להשפיע ולעורר קבוצות בחברה, שחשות מנוכרות לממסד הפוליטי ולגלובליזציה.
התוצאות הבלתי צפויות של הברקזיט ובחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה”ב חשפו עד כמה רדודות התחזיות של פרידמן, והדגישו עד כמה פרידמן, ממשרדו המפנק במנהטן, אינו מכיר את הקבוצות השונות בחברה האמריקאית ובחברות אחרות, את כאבן ואת כוחם של המסרים הפופוליסטיים להשפיע עליהן.
סיכום ומסקנות
התחזיות הפוליטיות של תום פרידמן, אף שהן מוצגות לעתים קרובות ברהיטות, לא תמיד עמדו במבחן הזמן. משיקוליו השגויים לתמיכה במלחמת עיראק והאביב הערבי, ועד להערכתו השגויה לגבי הגלובליזציה ושינויי האקלים, קביעותיו האופטימיות של פרידמן התעלמו לעתים קרובות מניואנסים קריטיים והמעיטו במורכבות המציאות הפוליטית.
פרידמן, כמו פרשנים וקובעי מדיניות רבים במערב, נוהג לבחון את העולם מנקודת מבטו מחלון משרדו במנהטן, ולא מנקודת מבטם של הנוגעים בדבר במדינות השונות. חוסר הכרות עם תרבויות ודתות שונות, אי הבנת אינטרסים מקומיים והתעלמות מאירועים היסטוריים מובילים את פרידמן לשגות פעם אחר פעם.
באופן כללי, עלינו הקוראים לבחון בספקנות ובביקורתיות את התחזיות וההערכות שמפרסמים עיתונאים. הדבר הזה נכון במיוחד כאשר מדובר בעיתונאים כמו תום פרידמן, הנגועים גם בחיידק הפרוגרסיבי, שמחולל שמות בחברה המערבית.