יום אחרון בנמיביה. מוקדם בבוקר עזבנו את השמורה הפרטית אוקונג’אטי, בדרכנו לווינדהוק.  בדרך הארוכה ביציאה מהשמורה אל הכביש הראשי הספקנו לראות קרנף, שאכל להנאתו בצד הדרך.

לאחר שיצאנו מהשמורה עלינו על כביש B1, שחוצה את נמיביה לאורכה, ועליו נסענו יום קודם בדרכנו משמורת אטושה לשמורת אוקונג’אטי. הכביש סלול, וקרוב לווינדהוק הבירה הוא מתרחב לארבעה מסלולים.

הדרך מהשמורה לווינדהוק עוברת במרכז נמיביה, באזור שיש בו יותר משקעים. משני צדי הדרך פרושות חוות גדולות לגידול בקר, שנמצאות בבעלות לבנים, המהווים כ-6% מאוכלוסיית המדינה, אך שולטים בכלכלה ומהווים את העוגן והבסיס הכלכלי של נמיביה.

לאחר נסיעה של כ-185 ק”מ הגענו לווינדהוק, החזרנו את הרכבים לחברת ההשכרה, נפרדנו מהארי וסכה, הצוות הטכני שליווה אותנו לאורך המסע, והוסיף גוון שמח ומשכר לאווירת המסע, ועלינו על מיניבוסים בדרכנו לנמל התעופה הבינלאומי.

מסירת המזוודות וביקורת הדרכונים הייתה סבירה בהשוואה למדינות אפריקאיות אחרות שבהן ביקרנו, אם כי אחד מחברי הקבוצה נתקל בבעיה בביקורת הדרכונים, לאחר שהתברר שבכניסה לנמיביה שכחו להחתים את הדרכון שלו בחותמת כניסה. הבעיה נפתרה לאחר הרמת קול.

הדרך חזרה לישראל עברה שוב באדיס אבבה, ובשעה מוקדמת מאוד של בוקר המחרת נחתנו בנמל התעופה בן גוריון עמוסים בחוויות, רשמים ותובנות.