ערב יום השואה תשפ”ג – התכבדתי להדליק משואה יחד בתי הבכורה רתם ועם נכדי – לביא, ראם, יהב, קדם ותלם (שצפה בנו מרחוק), בטכס ערב יום השואה שנערך בסנסנה – ישוב קהילתי צפונית לבאר-שבע שם מתגוררים בתי רתם, חתני שי וחמשת ילדיהם, נכדי, המקסימים.
את המשואה הדלקנו לזכרם של סבא אליעזר שפייזר, סבא של אמי, שנרצח בידי אוקראיני שעבד אצלו ביוני 1942, ולזכרם של אמי אילנה, אחיה עמוס, והוריהם מינה ויצחק, ששרדו את השואה, עלו ארצה בשנת 1950 ובנו את ביתם בארץ ישראל.
מלחמה
אמי, אילנה שלסקי לבית פסטרנק, נולדה בשנת 1935 בעיר טרנופול (Ternopil). באותה עת טרנופול, שהיום נמצאת בחלקה המערבי של אוקראינה, הייתה תחת שלטון פולני.
אמי, אחיה הבכור עמוס והוריהם, מינה ויצחק, התגוררו בביתו של סבא אליעזר שפייזר, אביה של מינה. סבא אליעזר היה אדם אמיד, שותף של בעל אחוזה פולני בעסק לגידול דגים וסרטנים ליצוא. סבי, יצחק פסטרנק עבד עמו בחווה.
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין הרוסים לגרמנים, פלשו ההרוסים והשתלטו על מזרח פולין. הצבא הרוסי מיקם בארמון בטרנופול מפקדה גדולה, ואנשיו החלו בהלאמת רכוש, בעיר של יהודים, והגליית חשודים למחנות עבודה בסיביר.
סבי, יצחק, זיהה את הסכנה והחל לקשור קשרים עם הרוסים. הוא העמיד חדר אחד בבית למגורי קצינים רוסים, ועד מהרה הוא קיבל תפקיד של אחראי מנהלות במפקדה הרוסית. למרות זאת, הרוסים הלאימו חלק מהבריכות של סבא אליעזר, אך עדין מצב המשפחה היה טוב בהרבה, בהשוואה לגורלם של אחרים.
ב־22 ביוני 1941 החל מבצע ברברוסה – Barbarossa, שבו תכננו הגרמנים להשתלט על ברית המועצות. הגרמנים, שהפתיעו את הרוסים, התקדמו מזרחה במהירות והרוסים החלו לסגת בבהלה. הרוסים הודיעו ליצחק שהוא יודע סודות רבים, ולכן הוא חייב לסגת איתם לשטחי רוסיה. אשתו מינה סירבה להישאר לבד, והצבא הרוסי התיר לה ולילדיה לברוח מזרחה לשטח רוסיה.
משפחה קיבלה מהצבא משאית עם נהג. הם העמיסו עליה מעט רכוש, נפרדו מהסבא הזקן, שסירב להתפנות, והחלו לנוע מזרחה לכיוון קייב כאשר יצחק מצטרף למסע. הבריחה מטרנופול נעשתה ברגע האחרון כאשר הגרמנים מקיפים את העיר. הדרכים מזרחה היו עמוסות בהמוני פליטים ומטוסים גרמנים הפציצו את שיירות הפליטים. אחרי מסע ארוך הם הגיעו לקייב ושוכנו במתחם של הצבא הרוסי.
סבא אליעזר שפייזר, שהיה אדם מבוגר, סירב להצטרף למשפחה שברחה לרוסיה, והוא נשאר בטרנופול. במשך שנים רבות הוא העסיק בבריכות הדגים שלו אוקראיני, שהיה כבן משפחה, וגר עם משפחתו בבית, שסבא אליעזר העמיד לרשותו סמוך לבריכות.
מיד לאחר שהרוסים עזבו את העיר, האוקראיני הגיע לביתו של הסבא וגירש אותו. הסבא שגורש נזכר שהטלית שלו נשארה בבית. הוא חזר לקחת אותה, והאוקראיני, זה שיום קודם עוד היה בן בית בבית הסבא, דחף את הסבא הזקן מכל המדרגות ורצח אותו.
האוקראינים היו גרועים מהנאצים
טרנופול נכבשה בידי הנאצים ביום 2 ביולי 1941, ויומיים לאחר מכן החל הפוגרום ביהודי העיר. בסיוע השוטרים האוקראינים, הנאצים הוציאו גברים יהודים מבתיהם ורצחו אותם. האוקראינים “צדו” יהודים ברחובות, הובילו אותם אל תחנות איסוף ושם היהודים נורו ונרצחו.
בית-הכנסת “ר’ יענקליס קלויז” ברחוב סטארושקולנה הפך למרכז טבח קיבוצי, ולבסוף הועלה באש. חלק מהיהודים הוכרחו לקבור את הנרצחים ולאחר מכן רצחו גם אותם. השוטרים האוקראינים והאספסוף העירוני היו פעילים מאוד בפוגרום. הגרמנים נהגו לירות בגברים בלבד, ואילו האוקראינים לא פסחו על הנשים והילדים. האוקראינים רצחו בברבריות תוך שימוש במוטות-ברזל, בגרזינים, בסכינים, בכל הבא ליד. הם הרסו גם את דירות היהודים, אנסו נשים וילדות ושדדו את הרכוש. באותה עת השתולל הפוגרום בכל האזור והאיכרים האוקראינים רצחו את כל היהודים בכפרים. בפוגרום בטרנופול נרצחו כ- 5,000 יהודים.
הישרדות
בקייב יצחק נפרד מהמשפחה וחזר ליחידה הצבאית בצבא הרוסי. מינה נשארה לבד עם שני הילדים ויתר משפחות אנשי הצבא. לאחר כמה ימים העבירו את המשפחות אל אחד הכפרים באזור. מינה שמעה שבכפר הזה יש אנטישמים והיא ביקשה לעבור לכפר אחר. בכפר הם התגוררו אצל משפחה רוסיה ענייה, שלמרות העוני התחלקה איתם במעט שהיה להם. המצב בחזית החמיר, הגרמנים שעטו מזרחה ומשפחת פסטרנק נדדה מזרחה לכיוון אוזבקיסטן. המסע לאוזבקיסטן נמשך ששה שבועות ברכבת מסע, בקרונות שנועדו להובלת בהמות והוסבו להובלת נוסעים.
אחרי מסע של ששה שבועות בתנאים קשים, הגיעו מינה והילדים לקולחוז אוזבקי. האוזבקים המוסלמים היו מכניסי אורחים טובי לב, אך מצבם הכלכלי היה קשה מאוד, ולמרות רצונם לעזור לפליטים לא היה להם איך.
היה רעב קשה, מחסור במצרכים בסיסיים כמו שמן ומלח. הפליטים והתושבים המקומיים סבלו מחום בקיץ, קור עז בחורף ומחלות. במלחמת הקיום מינה מכרה חלק מהרכוש, שהם הביאו עמם, ועמוס זייף את גילו בתעודות, בכדי שהוא יוכל לצאת ולעבוד.
לאחר כשנה מינה פגשה שתי משפחות יהודיות, ששכנעו אותה לעזוב את הקולחוז ולעבור לעיר. היא מצאה עבודה כמנהלת משמרת במפעל לקיפול מצנחים, וגם חדר לגור בו. עמוס ואילנה הלכו לבית ספר, אבל המצב המשיך להיות קשה. היה מחסור במזון, היו גניבות ומעשי שוד, והיו גם מגפות.
מינה חלתה בדיזנטריה וגססה בבית החולים. בדרך נס רופא שהכיר את המשפחה זיהה אותה, השיג אנטיביוטיקה והציל אותה. לאחר מכן אמי אילנה חלתה בטיפוס ומצבה היה קשה מאוד. בדרך נס היא התגברה על המחלה וניצלה.
בינתיים, יצחק, שלחם בחזית עם הצבא הרוסי, נפצע כאשר הוא נקבר תחת מפולת שלג, ואושפז בבית חולים. הצבא הרוסי עזר לו לאתר את המשפחה באוזבקיסטן, ויום אחד הוא הגיע פצוע, רזה ותשוש והתאחד עם אשתו וילדיו.
אחרי המלחמה
בסוף 1943, הצליחו אחייניה של מינה, מישה וסשה שפייזר, לאתר את המשפחה באוזבקיסטן. מישה איבד את רגלו במלחמה, והוכר כנכה מלחמה. הוא ניצל את זכויות, הצליח לשחרר את מינה מעבודתה במפעל החיוני, ובתחילת 1944 המשפחה, יחד עם מישה וסשה, עברו לאזור מוסקבה אל ביתם של מישה וסשה שהיה קרון רכבת ישן. המחסור, הקור הנורא והמחלות המשיכו ללוות אותם גם באזור מוסקבה.
לקראת תום המלחמה חזרה המשפחה לטרנופול שם הם גילו שהבית נהרס, שהסבא נרצח ויחד עמו הושמדה הקהילה היהודית בעיר.
עם סיום המלחמה, אזור טרנופול היה תחת שליטה רוסית, עם אוכלוסייה מעורבת של פולנים, אוקראינים, יהודים ששרדו ורוסים. הרוסים רודפים אחר הבנדרובצים, ויצחק מגויס ללוות אסירים בנדרובצים לסיביר.
באחת הנסיעות נגנבות ליצחק התעודות. אדם ללא תעודות נחשב לאסיר, וכך יצחק מוצא עצמו במאסר. המשפחה לא ידעה היכן אבי המשפחה נעלם, ומה עלה בגורלו. בינתיים, יצחק התגייס לצבא הפולני, וכך הצליח להשתחרר מהמאסר. בעזרת הצבא הוא הצליח ליצור קשר עם מינה והילדים, שבינתיים עזבו את טרנופול ועברו לעיר סטניסלבוב.
הרוסים עודדו את הפולנים שחיו באזורים האוקראינים לעבור לאזורים אחרים בפולין, ולבעלי אדמות או רכוש הם הציעו רכוש חליפי באזור שלזיה, במערב פולין. לפני המלחמה שלזיה הייתה חבל ארץ במזרח גרמניה. בתום המלחמה גורשו הגרמנים וחבל הארץ הזה עבר לשליטה פולנית.
משפחת פסטרנק מחליטה להגר לשלזיה אלא שהדרך עמוסה בקשיים – תקלות, מחסור בתעודות, חשש מבנדרובצים שרדפו אחר היהודים. המסע הארוך, הסתיים בעיר ז’ארי. בדרך הארוכה הכירה משפחת פסטרנק את משפחת בורצקי, פולנים נוצרים שאף הם נדדו מערבה, ובין שתי המשפחות נרקמו קשרי חברות אמיצים.
שתי המשפחות מגיעות לז’ארי ומקבלות בית דו-משפחתי, כאשר לכל משפחה יש שמונה אדמה עם עצי פרי וגן ירק. באזור שוררת אי-וודאות, אנרכיה ובעיקר אנטישמיות, ומשפחת פסטרנק מסתירה את יהדותה.
עמוס ואילנה מתחילים ללמוד, בימי ראשון הם הולכים לכנסייה כמו נוצרים טובים, והמשפחה מנסה לבנות חיים חדשים.
ציונות ועלייה לארץ
באחד הימים מגיעה הזמנה מהאחות של מינה בארה”ב להגר לארה”ב. יצחק ומינה שוקלים בחיוב את ההזמנה, אבל עמוס, שנחשף לתנועה הציונית, לוחץ לעלות לארץ ישראל, והמשפחה נרשמת לתנועת גורדוניה.
משפחת פסטרנק מצטרפת לקומונה, שמתגבשת לעלייה לארץ, ואחרי מספר ניסיונות לצאת מפולין הם מצליחים, בסוף דצמבר 1949, לעזוב את וורשה ברכבת ולהגיע לעיר בארי, בצפון איטליה.
בעיר בארי הם עולים על האונייה גלילה, שהייתה אוניית מסע שהוסבה לנוסעים, ולאחר שבוע בים סוער הם מגיעים לחיפה, אל מחנה העולים שער העלייה. משער העלייה עוברת המשפחה למחנה ישראל, מחנה עולים ליד לוד, ומשם בעזרת ידיד המשפחה, זאב פרידמן, הם עוברים לכפר סבא ובונים בו את ביתם.
16 במאי 1947 מימין לשמאל
מישה וסשה שפייזר, נשותיהם מנצי ומניה והבן של סשה מייקל
משפחת פסטרנק לאחר המלחמה
אילנה שלסקי
אילנה בז’ארי אחרי המלחמה
משפחת פסטרנק לפני העלייה לישראל – ז’ארי 29-10-1049
סוף דבר
משפחת פסטרנק, משפחתה של אמי, שרדה את השואה בזכות התושייה, היוזמה, אומץ הלב והנחישות של סבי יצחק וסבתי מינה, שסירבו להשלים עם הגורל, צפו את פני העתיד הנורא, וקיבלו החלטות נועזות שהצילו את חייהם וחיי ילדיהם.
בזכות התושייה, היוזמה ואומץ הלב, אנו כאן במדינת ישראל, הבית הלאומי של העם היהודי, זוכרים, לא שוכחים, מספרים לדורות הבאים ונשבעים – לעולם לא עוד.