בית משפט הוא מקום שבו מתקבלות הכרעות במחלוקות פנימיות בין אנשים או גופים פרטים, והכרעות במחלוקות שבין המדינה לבין אנשים או גופים פרטים. מכאן, שבפני בית משפט תמיד ניצבים, זה מול זה, שני צדדים, כאשר כל צד טוען אחרת, ועל בית המשפט להכריע לטובת אחר הצדדים, או להוביל אותם לפשרה.
היוזמה להתכנסות בפני בית המשפט היא של לפחות אחד הצדדים. כלומר, אם בית המשפט יודע על סכסוך עסקי בין שני גופים פרטיים, אין לו שום סמכות להתערב, כל עוד אף אחד מהצדדים לא פנה אל בית המשפט וביקש ממנו את התערבותו כבורר ומכריע.
גם במחלוקת בין המדינה לבין האזרחים, כל עוד הצדדים לא פנו אל בית המשפט, לבית המשפט אין סמכות להתערב. לדוגמא, אם המדינה הטילה קנס על אזרח, גם אם בית המשפט חושב שהקנס בלתי מוצדק, אם האזרח לא פנה לבקש סעד משפטי, והחליט כי הוא מעדיף לשלם את הקנס, בית המשפט אינו יכול להתערב.
ומה קורה אם שכנו של האזרח, שרואה את העוול שנעשה לשכנו, מחליט לפנות ביוזמתו אל בית המשפט, ולבקש מבית המשפט להתערב ולעצור את העוול? האם אז בית המשפט יכול להתערב?
כאן מגיע המונח המשפטי – זכות העמידה.
כל עוד אחד הצדדים אינו פונה אל בית המשפט, לבית המשפט אין סמכות להתערב במחלוקות וסכסוכים.
זכות העמידה
זכות עמידה היא תנאי סף, הנדרש מאדם שרוצה לפנות אל בית המשפט, לבקש את עזרתו, או להגיש תביעה משפטית. על פי התנאי הזה, על הפונה אל בית המשפט להראות שהוא נפגע מהעוולה, שבגללה הוא פנה, ושכנגדה הוא מגיש את התביעה.
הדרישה לזכות עמידה נועדה בכדי למנוע שטף של תביעות, שעניינן בקשת צדק כללי, ולא תיקון עוולה פרטנית. זה אחד החסמים העיקריים בפני ניצול מערכת המשפט על-ידי גורמים פוליטיים, לשם הטרדת מוסדות השלטון.
ברוב מדינות העולם זכות העמידה מחמירה בדרישותיה. כך לדוגמא, סעיף 90 לחוק בית המשפט לחוקה בגרמניה דורש, ממי שמגיש עתירה חוקתית, להצביע על זכות מזכויותיו, שנפגעה באופן קונקרטי מפעולת השלטון.
בארה”ב נקבע כי בכדי להראות זכות עמידה יש להוכיח שלושה תנאים:
- לתובע נגרם נזק אמיתי ומוחשי
- אפשר לקשר באופן סביר בין הנזק שנגרם לבין העוולה
- יש סיכוי סביר, שפסיקה לטובת התובע, תסיר את הנזק או תעצור אותו
נחזור למקרה שבו השכן של האזרח, שקיבל קנס בלתי מוצדק, פונה אל בית המשפט. האם יש לו זכות עמידה בעניין הזה? כנראה שלא, לפחות על פי הקריטריונים, לזכות עמידה, במרבית מדינות העולם הדמוקרטיות.
יהיו כאלו שיחלקו על עמדה זו ויטענו, שלשכן יש זכות עמידה, היות ובעתיד עוול דומה לזה שנגרם לשכנו, עלול לפגוע בו. בין אם הטענה הזו מוצדקת או אינה מוצדקת, פתיחת שערי בית המשפט לתביעות וטענות כנגד עוולות עתידיות, ייצור כאוס ועלול למוטט את סדרי המשטר.
מה קורה בישראל?
עד שנות השמונים של המאה הקודמת דרש בג”ץ מאזרחים, שביקשו לעתור כנגד מוסדות המדינה, להראות שנגרם להם נזק ספציפי כתוצאה מפעילות המדינה, שכנגדה הם ביקשו לעתור. באותה תקופה קבע בג”ץ, שעניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה, ועל העותר להוכיח, פגיעה ממשית בתוך רשות היחיד שלו.
הרחבת זכות העמידה בישראל הייתה תהליך איטי והדרגתי, שבו בית המשפט העליון הקל בדרישות זכות העמידה, והוביל לגישה מתירנית, שהפכה את זכות העמידה בישראל לאחת הרחבות בעולם.
וכך, נכון להיום בישראל מוענקת זכות עמידה לכל עותר ציבורי, שאינו נדרש להציג פגיעה אישית או נזק שנגרמו לו, ואף שאינו חלק מסכסוך בין שני צדדים. הרחבת זכות העמידה בפני בית המשפט הגבוה לצדק, אפשרה לכל אחד בישראל לעתור לבג”צ בכל נושא.
בישראל, כל אחד יכול לעתור לבג”ץ בכל נושא
מדוע בית המשפט התיר את הרחבת זכות העמידה, שיצרה עליו עומס עבודה עצום?
בתחילת המאמר הסברתי, שבית המשפט יכול לדון רק בסוגיות, שמובאות בפניו על-ידי אחד הצדדים במחלוקת, ואינו יכול להתערב במחלוקות שאינן מובאות בפניו.
זכות עמידה מצומצמת מגבילה את כמות המחלוקות, שמובאות בפני בית המשפט, בעוד שזכות עמידה רחבה, המאפשרת לכל אדם לעתור לבג”ץ בכל עניין, מגדילה מאוד את האפשרות שבית המשפט ידון בכל נושא.
האפשרות שבית המשפט ידון בכל נושא, מעצימה את כוחו אל מול הרשות המחוקקת ואל מול הרשות המבצעת, ומאפשרת לו לכפות את דעתו על הרשויות הללו, גם בנושאים שההכרעה בהם אינה עניינו וסמכותו של בית המשפט.
תארו לעצמכם מצב, שבו אזרח מגיש עתירה לבית המשפט, כנגד פעולה צבאית שעלולה לדעתו לדרדר את האזור למלחמה, והוא עלול להיפגע ממנה. היעלה על הדעת, שנושא כזה, הקשור לביטחון הלאומי של כלל אזרחי המדינה, ידון בבית המשפט?
כאן גם עולה סוגיה נוספת, והיא הכלים שעומדים בפני בית המשפט בעת קבלת החלטות. על פי אילו אמות מידה וכללים אמור בית המשפט לפסוק במחלוקות?
בבואו לפסוק במחלוקות, עומדים בפני בית המשפט מספר מקורות ידע, שאמורים לסייע לו לקבל החלטה צודקת ונכונה. הראשונים הוא ספר החוקים, שחוקקה הרשות המחוקקת, ותקנות, שתיקנה הרשות המבצעת, שהם קובעים את כללי ההתנהגות במדינה. בנוסף, יש פסיקות קודמות במחלוקות דומות, יש תקדימים משפטיים, ויש מאמרי דעה של אנשי משפט מלומדים.
ואחרי ספר החוקים ומאגרי הידע יש את השופט, שתפקידו, בין היתר, לברר את האמת, כאשר כל אחד מהצדדים מציג את “האמת שלו” בהתייחס למחלוקת. ובסוף הליך הברור, על-פי התרשמותו, מאגרי הידע שעומדים לרשותו, ניסיונו ושיקול דעתו, על השופט לקבל החלטה ולהכריע.
נחזור אלפי שנים לאחור אל משפט שלמה המפורסם. שתי נשים נצבו בפני שלמה, וכל אחת טענה שהילד, נשוא המחלוקת, שלה הוא. במקרה הזה ספרי החוקים והתקנות, וכנראה שגם מאגרי הידע, לא היו רלוונטיים, וכאן עמדו למבחן חקר האמת ושיקול דעתו של השופט.
המשך הסיפור ידוע. שלמה אמר שאינו יכול לפסוק למי שייך הילד, והורה לאחד מעוזריו לחתוך את הילד לשניים, ולתת לכל אחת מהנשים מחצית מהילד. למשמע הכרעת הדין, פלטה אחת הנשים זעקה מרה – “לא” – והשופט שינה את הכרעת הדין, ופסק שהילד שלה.
שלמה השתמש במבחן הסבירות. מה הסבירות, שהאם האמיתית תפלוט מיד זעקה, ומה הסבירות שהאם המתחזה תפלוט זעקה.
מבחן הסבירות
מבחן הסבירות או כפי שהוא מכונה לעיתים עילת הסבירות, הוא עיקרון משפטי חשוב, המשמש לרוב בתחום המשפט הציבורי, כאמצעי להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות או פעולות של רשות ציבוריות.
על בסיס העיקרון הזה, בית משפט יכול לפסול החלטה של רשות ציבורית בנימוק, שהיא לוקה ב”חוסר סבירות” או “חוסר סבירות קיצוני”.
כאן כמובן עולות שאלות עקרוניות כמו מה זו סבירות, ועל פי אלו אמות מידה יכול בית המשפט לקבוע האם החלטה סבירה או אינה סבירה?
מקורה של עילת הסבירות במשפט המודרני היא במשפט הבריטי, ומטרתה הגנה על זכויות אדם, כאשר השימוש בה במשפט הבריטי נעשה בזהירות רבה.
בשנותיה הראשונות של המדינה, בית המשפט בישראל נהג אף הוא בזהירות רבה בשימוש בעילת הסבירות. הגישה הרווחת הייתה, שאין לפסול פעולה מנהלית רק בשל טענה לחוסר סבירות, ויש לקבל טענה לחוסר סבירות, רק אם היא באה יחד עם טענות לחריגה מסמכות, אפליה, שיקולים זרים ועילות פסילה אחרות מקובלות.
בתקופתו של הנשיא אהרון ברק, כחלק מההפיכה השיפוטית, הורחב השימוש בעילת הסבירות ובית המשפט החל לפסול החלטות של הממשלה, או של גופים ציבוריים, בנימוק לחוסר סבירות בלבד.
וכך, השילוב בין פתיחת דלתות בית המשפט העליון בפני כל דכפין ובכל נושא, והאפשרות להשתמש בעילת הסבירות בלבד לפסילת החלטות של רשויות ציבוריות, יצר את אקטיביזם השיפוטי, שמרחיב את כוחו ועוצמתו של בית המשפט, הופך כל דבר לבר-שיפוט, ומאפשר לבית המשפט פסילת החלטות חשובות ועקרוניות, וכפיית דעתם של השופטים על הממשלה, צה”ל, גופי הביטחון ורשויות אחרות.
על פי משנתו של אהרון ברק הכול שפיט, ובית המשפט יכול להתערב בכל תחום ובכל נושא. וכך הגענו למצב שבו בית המשפט פוסל בקלות רבה חוקים שחוקקה הרשות הנבחרת, מתערב בהחלטות הממשלה, נותן הוראות לזרועות הביטחון, ומתערב בהחלטות של רשויות אחרות.
למעשה, בית המשפט העליון לקח לעצמו, בלי רשות וללא סמכות, תפקיד של ריבון על, שעל-פיו יישק דבר, החלטותיו אינן ניתנו לערעור, ועל כולם לציית להן.
כך, העיקרון שהכול שפיט יצר דיקטטורה שיפוטית, ששואבת את החלטותיה מהשקפת עולם פרוגרסיבית נאו-ליברלית, ששונה מהותית מהשקפת עולמם של מרבית אזרחי המדינה. למעשה, הגוף שאמור להגן על האזרחים מפני שרירות ליבו של הריבון, הפך עצמו לריבון, שכופה את תפיסת עולמו, השנויה במחלוקת, על כלל האזרחים.
לאורך השנים, רק מעטים העזו להתייצב אל מול הדורסנות והכוחניות של בית המשפט העליון והשופט ברק בראשו. אלו שהעזו נתקלו בהתקפות אישיות קשות. נגד חלקם נתפרו תיקים, והוגשו כתבי אשמה, שברוב המקרים התבררו כחסרי בסיס.
אחד המתנגדים החריפים למדיניות של אהרון ברק היה עו”ד דרור חוטר-ישי. חוטר-ישי נבחר לראש לשכת עורכי הדין בשנת 1991, בתקופת נשיאותו של השופט שמגר. עד מהרה התגלה חוטר-ישי כראש לשכה שאינו חושש מבית המשפט, ואינו מרכין ראש אל מול עוולות.
אחד העימותים המפורסמים שהיו לחוטר-ישי עם הנשיא שמגר, נסוב סביב טענתו של חוטר-ישי, שהשופטים ממנים את מקורביהם לתפקידי כונסי נכסים, בחברות פושטות רגל. תפקידים, שהכנסה נאה בצדם.
בשנת 1995 השופט אהרון ברק מונה לנשיא בית המשפט העליון, וחוטר-ישי התמודד שוב על ראשות לשכת עורכי הדין. חוטר-ישי ניצח בבחירות, כאשר מולו התמודדו ארבעה מתמודדים אחרים, מה שיכול ללמד על הלך הרוח בקרב עורכי הדין, בקשר לעמדתו של חוטר-ישי כלפי בית המשפט.
בסוף 1996, בטכס חלוקת פרס לשכת עורכי הדין, נשא חוטר-ישי נאום, ובוא הוא מתח ביקורת נוקבת על כך שבית המשפט חורג מסמכותו, ועקב כך נוצרים סחבת ופיגורים בטיפול בנושאים, שכן נמצאים בתחום סמכותו של בית המשפט.
“המערכת המשפטית קרסה”, אמר חוטר-ישי והמשיך, “המצב מחייב טיפול שורש. אנו חוזרים ומתריעים זה שנים על כך שמערכת בתי המשפט אינה עושה את תפקידה כראוי, על זה שבתי המשפט, במקום לעסוק בשפיטה ובמשפט, עוסקים בכל מיני נושאים שברומו של עולם… בית המשפט העליון, אסור לו שיהיה מחוקק-על, אסור לו שיהיה מנכ”ל-על…. זה לא נכון שהכול שפיט… אני חושב שכל מי שמנסה לגרור את בית המשפט לתחומים לא-לו, מזיק למערכת המשפטית, ובית המשפט העליון אינו צריך להיגרר לאותם תחומים”.
לא רק את עיקרון הכול שפיט ביקר חוטר-ישי, ובהמשך דבריו הוא התייחס אל מבחן הסבירות ואמר:
“אם אתה מתחיל לבדוק את הסבירות ואת המידתיות, אתה בעצם אומר – אני המנהל – ושם את שיקול דעתך במקום את שיקול דעתו. כלומר, אני לא רק בודק אם הוא פעל בניגוד לחוק או להסכם, אלא אני בודק האם אני הייתי מחליט כך או אחרת”.
שופט שבודק את הסבירות ואת המידתיות, בוחן את שיקול דעתו, אילו הוא היה מקבל החלטות בסוגיה
נאומו של חוטר-ישי בטכס, והדברים החמורים שהוא אמר, לא זכו להד וחשיפה בתקשורת, שנציגיה נכחו בטכס, יחד עם כל הצמרת המשפטית, אך בחרו לא לתת כיסוי תקשורתי לדברים שהשמיע חוטר-ישי.
כמה שבועות לאחר מכן התפרסם ראיון עם חוטר-ישי בעיתון החרדי “יתד נאמן”. בראיון הזה חזר חוטר-ישי על הדברים שאמר בטכס. הפעם הדברים זכו להד תקשורתי, ובעקבותיהם עלה גל התקפות רחב ממדים על חוטר-ישי. היה גם מי שקרה להעמידו לדין על זילות בית המשפט. כלומר, מי שמעז למתוח ביקורת לגיטימית על בית המשפט עלול לעמוד לדין פלילי.
חוטר-ישי לא הועמד לדין פלילי על זילות בבית המשפט, אך מספר ימים לאחר הראיון ליתד נאמן, החלו מתפרסמות בעיתונות ידיעות שהפרקליטות שוקלת להגיש כתב אישון כנגד חוטר-ישי באשמת עבירת מס של השמטת הכנסות בזדון.
לאשמה זו לא היה בסיס, ולראייה, בבית המשפט השלום הוא זוכה מרוב האשמות, למעט שתי אשמות שבכלל היו קשורות לדוחות מס של אביו. בערעור שהגיש חוטר-ישי על ההרשאה הוא זוכה מכל אשמה.
כתב האישום כנגד חוטר-ישי, שנשלף במהירות ממגירות הפרקליטות, נועד לסלק מבקר חריף כנגד מערכת המשפט, מראשות לשכת עורכי הדין ומהוועדה למינוי שופטים.
חוטר-ישי לא היה הראשון וגם לא האחרון, שמערכת המשפט הפעילה כנגדם כלים משפטיים, באופן בלתי הוגן וצודק, במטרה להשתיקם ולסלקם מהזירה הציבורית.
הרפורמה המשפטית שמקדמים שר המשפטים יריב לוין, ויו”ר וועדת חוקה, חוק ומשפט, ח”כ שמחה רוטמן, אמורה להחזיר את בתי המשפט אל המסלול התקין שבו צריכים להתנהל בתי המשפט. הרפורמה תשחרר את אזרחי ישראל מהעריצות המשפטית. היא תחזק את הדמוקרטיה, תגביר את חירות האזרחים, תחזק את הכלכלה, תגביר את הצדק והשוויון בפני החוק, ותשפר את איכות החיים במדינה.