“הן שיחדו סוכני גסטפו, הסתירו אקדחים בתוך כיכרות לחם, וסייעו בבניית בונקרים תת-קרקעיים. הן פלרטטו עם נאצים, ריככו אותם ביין, בוויסקי ובמאפים, ואז ירו בהם למוות. הן ריגלו עבור מוסקבה, הפיצו מסמכים מזויפים ועלונים מחתרתיים, וסיפרו על מה שנעשה ליהודים. הן עזרו לחולים ולימדו ילדים. הן פוצצו מסילות רכבת גרמניות, ואת רשת החשמל בווילנה. הן התחפשו לגוויות, עבדו כעוזרות בית בצד הארי, עזרו ליהודים להימלט מהגטו דרך תעלות ביוב וארובות, פערו חורים בקירות וזחלו על גגות. הן שיחדו תליינים, העבירו ידיעות בקשר, העלו את המורל, נשאו ונתנו עם בעלי בתים פולנים, שכנעו סוכני גסטפו בדרכי עורמה לשאת למענן מטען של כלי נשק, הקימו קבוצה של נאצים אנטי-נאצים וטיפלו ברוב ענייני המנהלה של המחתרת”. אלו היו בנות המחתרת.
לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרה המרתק של ג’ודי בטליון – בנות המחתרת, המספר את סיפור לחימתן בנאצים וגבורתן, של נערות ונשים יהודיות בזמן השואה.
המחברת, ג’ודי בטליון, היא נכדה לניצולי שואה. היא נולדה במונטריאול, גדלה בקהילה יהודית, ולימודיה האקדמיים עסקו בהיסטוריה של האמנות.
בראשית שנות האלפיים, התגוררה ג’ודי בלונדון, שם היא עבדה ביום כהיסטוריונית של האומנות, ובלילה כקומיקאית. בלונדון היא חוותה לראשונה בחייה אנטישמיות, אותה היא מתארת במבוא לספרה:
“בהדרגה הבנתי שהבריטים לא אוהבים שאני מתהדרת בזהות היהודית שלי באגביות שכזו.
התגלית הזו הדהימה אותי והמבוכה כמעט שיתקה אותי”
בכדי להתמודד עם המבוכה, היא החליטה לכתוב הצגה על הזהות היהודית הנשית, כאשר חנה סנש הייתה עבורה דמות המופת לגבורה יהודית.
וכך, תוך חיפוש מידע אודות חנה סנש, בספרייה בריטית בלונדון, התגלגל לידיה של ג’ודי הספר פרויען אין די געטאס – נשים בגטאות, שפורסם בניו יורק בשנת 1946, ונכתב באידיש. הספר מכיל עדויות ומספר את סיפורן של עשרות נשים יהודיות, שלחמו במחתרת נגד הנאצים, בעיקר בגטאות.
“עלילות הגבורה טלטלו אותי” מספרת ג’ודי. “גיליתי נשים שפעלו בנחישות ובאומץ – אפילו באלימות – הבריחו, אספו מידע, הטמינו מטעני חבלה, השתתפו בקרבות והתגאו באש שבערה בהן. הכותבות לא ביקשו רחמים אלא התגאו במעשי הגבורה. הנשים, שסבלו רעב ועינויים, הפגינו עוז רוח. אחדות מהן יכלו לברוח אך לא עשו זאת. אחדות בחרו אפילו לחזור לאירופה ולהילחם.”
הספר המטלטל הניע את ג’ודי להתעמק ולחקור, וככל שהיא העמיקה בנושא, כך צצו ועלו סיפורי גבורה נשית מכל פינה בארכיונים, בקטלוגים ובמיילים שהיא קיבלה. סיפור לחימתן וגבורתן של הנשים היהודיות לא היה רק בגטאות. חלק מהנשים ברחו ליערות והצטרפו לפרטיזנים.
הספר בנות המחתרת, בהשראת הספר פרויען אין די געטאס, מתמקד בסיפורן של לוחמות הגטו בפולין. הוא כתוב בשפה מעניינת ומרתקת, מתמקד במספר גיבורות, נשים אמיתיות, חלקן שרדו ושיקמו את חייהן, רבות שילמו בחייהן ולא זכו לראות בתבוסת הנאצים ובהקמת מדינת היהודים.
אולם מעבר לסיפורים המרתקים והמסעירים שיש בספר, הספר פותח צוהר אל נושא שההיסטוריה של השואה אינה מרבה לדבר עליו. אל סיפורי ההתנגדות, הלחימה והגבורה של קבוצות מחתרתיות יהודיות שפעלו ביותר מתשעים גטאות במזרח אירופה.
גם עבור המחברת, נושא הגבורה והלחימה, בעוצמה שהתגלתה לה במחקר לפני כתיבת הספר, ובאה לידי ביטוי בספר, היה הפתעה גדולה, בהשוואה לנרטיב השואה שעליו היא גדלה.
והיא גם מעלה את השאלה למה היא לא שמעה על אותם סיפורי גבורה? “איך לא ידעתי על מאות ואלפי הנשים היהודיות, שהיו מעורבות בכל ההיבטים של התקוממות, ולא פעם הנהיגו אותה? למה הספר פרויען אין די געטאס הוא ספר עלום, שאינו מופיע ברשימות הקריאה הקלאסיות על השואה?”
ספרה של ג’ודי בטליון עושה ויעשה אולי תיקון. הספר היה לרב מכר בינלאומי, זכה לשבחים רבים וזכויות העיבוד שלו לסרט נרכשו על-ידי סטיבן שפילברג.
אני ממליץ לכל אחת ואחד מכם לקרוא את הספר ולהמליץ עליו. ואלו מכם שעוסקות ועוסקים בהוראה, הכניסו את הספר, ואת סיפור גבורתן של הנשים היהודיות בזמן השואה, לתוכנית הלימודים על השואה.
