“הגישה המקובלת בכל שיטות המשפט הינה, כי חופש הביטוי אינו חופש מוחלט. זהו חופש יחסי בלבד. יש להבחין בין חופש לבין הפקרות. כך למשל, חירות האספה וחירות התהלוכה אינן בלתי מוגבלות. אלה הן חירויות יחסיות ולא מוחלטות. זכותי לקיים אספה ותהלוכה, אין פירושה, שאני רשאי לגרום לאלימות ולהפרת שלום הציבור. בדומה לחירויות אחרות, אף כאן יש לאזן בין רצונו של היחיד, להביע השקפתו, לבין רצונו של היחיד, לשמור על שלומו ורכושו, ורצונו של הציבור, לשמור על הסדר והביטחון הציבורי”.
את הדברים הללו אמר נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, וצטט אותם משה שחל, שר המשטרה לשעבר ואיש מפלגת העבודה, בתגובה להצעות לסדר, שהגישו מספר חברי כנסת בישיבת הכנסת ביום 19 במאי 1993, בעניין הפגנות אנשי “גוש אמונים” ליד ביתו של הרב עובדיה יוסף.
היו אלו הימים הסוערים סביב החתימה על הסכם אוסלו. את הארץ שטפו הפגנות סוערות של תומכי ההסכם ומתנגדיו. ש”ס, שהונהגה על-ידי הרב עובדיה יוסף, תמכה בהסכם והייתה חלק מהקואליציה בממשלתו של יצחק רבין. אנשי “גוש אמונים“, שהתנגדו להסכם, הקימו משמרת מחאה ליד ביתו של הרב, שגרמה סבל רב לרב, למשפחתו ולשכנים.
הדיון בכנסת בעניין זה נקבע מספר ימים לאחר תגרה גדולה שהתפתחה בין המפגינים לבין תומכי הרב, שטענו שהמפגינים מטרידים את מנוחת הרב ובני משפחתו, מגדפים, מקללים, ומפריעים לשכנים. בעקבות התגרה הרחיקה המשטרה את המפגינים, ואסרה עליהם להתקרב אל בית הרב.
השאלה שעלתה לדיון בכנסת הייתה, האם בשם זכותו של אדם לפרטיות ולשקט בביתו אפשר לשלול מאדם אחר, את חופש הביטוי והזכות להפגין. מעניין לראות איך עמדתם של חברי הכנסת, בנושא כה עקרוני, מותאמת לעמדתם הפוליטית בהקשר לסוגיה הנדונה.
ראשון הדוברים היה ח”כ חנן בן-פורת, איש המפד”ל ומראשי “גוש אמונים”, שדיבר גבוהה-גבוהה, הגן על המפגינים ותקף את אנשי הרב ותנועת ש”ס.
אחריו דיבר ח”כ אליעזר (מודי) זנדברג מצומת, שתמך בזכות להפגין ליד ביתו של איש ציבור תוך שמירה על החוק, ואמר:
“אני סבור, כי זכותו של כל אדם להפגין מול ביתו של איש ציבור, תוך הקפדה על החוק, כמובן. ולכן הפגנה המתבטאת בחדירה לרכושו הפרטי של איש ציבור ראויה לגינוי. הפגנה שמתבטאת בהטרדה, כמו הקשה על הדלת, אכן ראויה לגינוי. שלא לדבר על מעשים אחרים שהם פליליים.
ואולם, בכפוף לשמירת החוק אין למנוע הפגנה שכזאת, גם אם אין היא בבחינת הדברים הנעימים ביותר לאותו איש ציבור לשמוע, או הדברים שאותו איש ציבור היה רוצה לקרוא על שלטים מונפים קרוב לביתו.“
הדובר הבא היה ח”כ סילבן שלום, איש הליכוד, שכמובן תמך בזכות להפגין. הוא הזכיר את ההפגנות כנגד מלחמת שלום הגליל, שנערכו 10 שנים קודם לכן, ליד ביתו של ראש הממשלה מנחם בגין ואמר:
“במשך חודשים ארוכים עמדו שם אנשים עם שלטים בידיהם והחליפו כל יום את המספר.
האם העלה מישהו בדעתו להרחיק אותם משם?
האם העלה מישהו בדעתו להוציא אותם משם?
האם זה לא הפריע לגברת בגין, זכרה לברכה?
האם זה לא הפריע למנוחתו של מר בגין, שבכניסתו וביציאתו היה צריך לראות את הדברים האלה?“
“אילו עשתה זאת ממשלת בגין דאז” הוסיף סילבן שלום ואמר, “הרי היו רועדות כל אמות הסיפים. אבל, כאן כאילו שום דבר לא קרה. מורחקים אנשים, מוצאים אנשים, והדבר הזה עובר כאילו לא קרה דבר. אני רואה בכך פגיעה חמורה מאוד בחופש הביטוי במדינת ישראל. אני חושב שזה מעשה אנטי-דמוקרטי. המכשיר הדמוקרטי הטוב ביותר שנמצא הוא חופש הביטוי, וחופש הביטוי כולל גם את החופש להפגין.“
סילבן שלום גם ציטט מדברים שאמר השופט אהרון ברק לגבי חירות ההפגנה במדינת ישראל, בבג”ץ 153/83, לוי נגד מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל:
“יש הגורסים, כי הבסיס הרעיוני לחירות זו הוא הרצון להבטיח את חופש הביטוי, אשר מצדו תורם לגילוי האמת. אחרים סבורים, כי ביסוד הזכות עומדים קיומו ותפקודו של המשטר הדמוקרטי, המבוסס מצדו על חופש המידע וחופש המחאה. לעומתם טוענים אחרים, כי חופש ההפגנה הוא מרכיב חיוני בחופש הכללי של האדם לביטוי עצמי ולאוטונומיה מחשבתית. דומה, כי חופש ההפגנה והאספה עומד על בסיס אידיאולוגי רחב, אשר במרכזו ההכרה בערכו של האדם, בכבודו, בחופש הניתן לו לפיתוח אישיותו, וברצון לקיים צורת משטר דמוקרטי“.
מסתבר שגם אצל השופט אהרון ברק, לא הייתה עקביות רבה בשמירה על עקרונות חשובים.
גם גיבור ישראל, אביגדור קהלני, שבאותם ימים היה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, נשא דברים במליאה ואמר:
“בדמוקרטיה, זכותו של הפרט למחות כנגד החלטות הממשלה, החלטות מעבידו, או כנגד גישות שאינן לרוחו. הדמוקרטיה מבוססת ונתמכת מכוח אלה אשר מאמינים, שלדעת הרוב הכוח לקבוע את הדרך. הדמוקרטיה לא נתנה לאיש מאתנו את הזכות לעבור ממלל לאלימות פיסית.
בימים אלה עקבנו כולנו, ועוקבים אנחנו, אחר מה שקורה סביב ביתו של הרב עובדיה יוסף. יש המגנים את אלה אשר באו להגן על הרב עובדיה יוסף, ואני מגנה גם את אלה שסגרו וצרו על ביתו, ופגעו בחיים הפרטיים שלו ושל משפחתו.
אני מקבל כל דרך הפגנה שתאמר, שלא צריכים לקחת מאדם את הפרטיות שלו, שלא צריכים לחסום לבני ביתו את הדרך החוצה…. לשים מצור סביב בית – זה גם לקחת מהאדם את היכולת שלו לצאת החוצה, למנוע מבני משפחתו ללכת, לכלכל את עצמם, לשמור על כבודם, ללכת לקנות, ללכת ללמוד, לפגוש אנשים. נדמה לי שצריך להסתכל גם על הסיבות שהביאו למצב שנוצר.”
חברת הכנסת נעמי חזן ממר”צ הגנה בתחילת דבריה על זכותם של אנשי “גוש אמונים” להפגין ולתת ביטוי לדעתם, שכן אלו הם אבני היסוד של הדמוקרטיה. אך מיד היא גלגלה עיניים ואמרה:
“עם זאת, אין שום חירות במשטר דמוקרטי שהיא בלתי מוגבלת, וברגע שהזכות להפגין מתנגשת עם זכויות אחרות, חברה דמוקרטית חייבת להביא את הדברים האלה בחשבון, ובמקרה זה, הזכות של חברי “גוש אמונים” להפגין באה על חשבון הזכות לפרטיות של אזרחי מדינת ישראל.
חופש הביטוי של “גוש אמונים” התנגש בצורה ברורה ביותר בזכות לפרטיות של הרב עובדיה יוסף ובני משפחתו. אנשים פרטיים, אזרחים מן השורה, חייבים לקבל הגנה של המדינה מפני הטרדות, איומים ומעשים שונים שמטרידים את מנוחתם. הזכות הזו היא זכותה של משפחת עובדיה יוסף ושל אזרחים אחרים, שחיים באזור מגורים מובהק. לכן צריך לשקול את הזכות להביע את הדעה כנגד הזכות לפרטיות.“
מעניין האם הגברת חזן הייתה נוקטת עמדה דומה בעת ההפגנות מול ביתם של בגין או של נתניהו.
את דבריה סיימת חברת הכנסת חזן באמירה:
“הזכות להפגין ולמחות צריכה להישמר, אך להיות שקולה כנגד זכויות אחרות, ובמיוחד זכות החברה לשמור על דיון ציבורי ללא אלימות. ברגע שאנחנו מפירים את הכלל הזה, אנחנו מערערים את הדמוקרטיה במדינת ישראל, ואם אין לנו כאן משטר דמוקרטי, ודאי וודאי שלא נוכל לנהל בעתיד דיון ציבורי בשאלות שהן ציפור נפשנו.“
גם חברה לסיעת מר”צ, חבר הכנסת דדי צוקר התבטא בישיבה ואמר:
“חופש ההפגנה הוא באמת מוחלט, אבל הוא מוחלט עד למקום שבו הוא דורס ברגל גסה את רשות הפרט ואת צנעת הפרט. ונדמה לי, גם על-פי מה ששמעתי אתמול מהיועץ המשפטי לממשלה, שבמקרה של עובדיה יוסף החירות הזאת נמתחה מעבר לקו המותר, כאשר היא רמסה ברגל גסה את רשות הפרט של הרב עובדיה.”
את הדיון בנושא חתם שר המשטרה, משה שחל, שסיפר על דיון שהתקיים בנושא בהשתתפות קציני משטרה, ראש אגף החקירות, היועץ המשפטי למשטרה, נציגים מפרקליטות המדינה, וראש מחלקת הבג”צים, הגברת נילי ארד.
על דעת כולם הוסכם, כך על-פי דבריו של שחל, כי אי-אפשר להסכים לכך שאספת מחאה, גם אם היא אינה טעונה רישיון להבדיל מהפגנה, תהפוך נושא בלתי נסבל, ההופך מטרד לאיש הציבור ולשכניו, חודר לפרטיותם ומשבש את סדר החיים התקין במקום.
את דבריו סיים שחל בהבטחה להגן על זכותם של אזרחים להפגין ולהביע דעה, אך הוסיף ואמר, שצריך לשמור על איזון בין קיומו של משטר דמוקרטי חופשי, המאפשר לאזרחיו להתבטא על-פי הכרתם והשקפתם, ורואה בכך ערך עליון, לבין שמירה על שלטון החוק, ציות לחוקים, שנתקבלו על-ידי הרוב באמצעות הריבון הוא הכנסת, שאף הוא אחת מאושיותיו של המשטר הדמוקרטי.
“עקרון יסוד של שלטון החוק הפורמלי” אמר שחל, “הוא החובה לקיים מנגנון של אכיפת החוק כתנאי לקיומו של שלטון החוק. מסוכנת ביותר היא הגישה של הצדקה אידיאולוגית של עבריינות, ועבריינים המנמקים את מעשיהם הפליליים בפילוסופיה, באידיאולוגיה ובמוסר אישי או קבוצתי, המצדיק לדעתם את האי-ציות לחוק.”
בסופו של דבר התגלגלה הסוגייה לפתחו של בג”צ בעתירה שהוגשה נגד מפקד מחוז ירושלים יהודה וילק. שלושה שופטים ישבו בדין, כאשר ראש ההרכב היה השופט אהרון ברק ולצידו השופטים שלמה לוין ואליעזר גולדברג. בג”ץ 2481/93.
ברק דיבר על איזון בין זכויות חוקתיות, הזכות לחופש ביטוי והזכות לפרטיות. האיזון הזה, כתב ברק, מחייב להכיר בזכות להפגין מול ביתו הפרטי של איש ציבור בכפוף למגבלות. השופט לוין התנגד לעמדתו של ברק ונשאר בדעת מיעוט. השופט גולדברג תמך בעמדת ברק.
באותה שנה התירו השופטים ברק, בך ואור לקיים הפגנות ליד ביתו הפרטי של ראש הממשלה יצחק רבין. הפגנות אלו הפכו עד מהרה להפגנות של שנאה ושטנה, עם קריאות נאצה כנגד רבין. המשטרה עמדה מנגד, הטרוף השתולל ברחובות, והתוצאה ידועה.
לדעתי, בחברה חופשית, דמוקרטית וצודקת, צריך להשתדל שחירותו של אדם אחד לא תפגע בחירותו של אדם אחר. חופש הביטוי והחופש להפגין הם ערכים חשובים מאוד, אבל זכותו של אדם לפרטיות ולשקט בביתו לא פחות חשובים.
המדינה צריכה לעמיד לרשות אזרחיה מקומות שבהם הוא יוכלו להפגין, למחות ולתת ביטוי לדעתם, מבלי להפריע לאזרחים אחרים בשגרת חייהם. ולמי שיטען שבדרך זו ההפגנות לא תהיינה רלוונטיות אומר, שהפגנה היא דרך מחאה לגיטימית, והפגנה שמשבשת חיים של אחרים, כאמצעי לחץ, אינה לגיטימית.
במדינה חוק דמוקרטית החלטות מתקבלות לא באמצעות אלימות, השתוללות, אנרכיה או הפרת חוק.